חנה אריאל/השפלות והשמחה/ג
וכל זה יובן בתוספות ביאור קצת במ"ש בענין מצה וכוסות (סי"א) בענין עיגולים ויושר, שכתוב בעץ-חיים שהן בחינות נפש ורוח, ובשעה"ק לרח"ו כתוב: שהעיגולים הן בחינות מלמעלה למטה, והיושר הוא בחינת מבפנים לחוץ. וכתוב שם בענין מצה וכוסות: שהכונה בכ"ז שהמלוכה דקמיה בבחינת זיו הכלול במאור הוא בחינת עיגולים, והתגלות המלוכה לפועל ממש הוא בחינת היושר. והוא כמשל משנה וגמרא עי"ש (סי"א וריש סי' י"ב). והכונה במשל המשנה וגמרא, שהמשנה - בדקדוק לשון הרב כוללת כל דברי הגמרא, רק שהוא בערך הרב עצמו, אבל התלמיד אינו מבין עדיין על בוריו (והמורים הלכה מתוך משנתם נקראו מבלי עולם) עד שבשימוש ת"ח זוכה לגמרא שגם הוא יבין כונת המשנה בכל הפרטים [ואז יורה וידין וכו'], והשימוש ידוע שהוא בחינת הביטול דתלמיד לרב בפועל ממש, כמ"ש באלישע שיצק מים ע"י אליהו. שעי"ז זוכה להכיר נועם דברי אלקים חיים. ואז אלקים יורנו להבין טעמי תורה וסברות נכונות, למשקל ו[ל]מטרח בשמעתתא אליבא דהלכתא.
והנמשל משימוש ת"ח הזה, הוא ענין בחינת עולם התיקון שבא משם מ"ה החדש. ומ"ה הוא לשון ביטול כידוע [והוא היפך בחינת עולם הנקודים, שכל אחד אמר אנא אמלוך]. וע"י הביטול נמשכת הארת "רישא דכסופא דכל כסופין וכו'", כמ"ש בענין מצה וכוסות (סי"ד) ועיי"ש. ומבואר שע"ד המשל הזה המשנה היא דוגמת בחינת העיגולים, ושימוש ת"ח להבין ולהורות הוא דוגמת עולם התיקון. יובן ג"כ שבחינת המלכים שמתו הם דוגמת "מורים הלכה מתוך משנתם" שנק' מבלי עולם (סוטה כב א). והוא כמו בחינת ממוצע בין המשנה והגמרא. והוא עד"ז כמו התלמיד ששמע המשנה מרבו, ומהארת פני רבו הופיע עליו נהרא, וטעם טעם עונג ממתיקת טעמי המשנה בדרך נפלא ורחוק למעלה מהשגתו עדיין, רק אחר שטעם איזה טעם, חשב שבכחו זה יספיק לו להבין סתומיה שבמשנה ויכנס לגמרא ולהוראה. ואינו צריך עוד לשמש את רבו. ובוודאי לא דבר ריק לגמרי הוא, כי הרב באמת הופיע לו מאור התורה. ועפי"ז יוכל התלמיד לסבור סברא קצת בדברי המשנה, אך פשיטא שאעפ"כ לא יבא עד תכונתה לגמרי בלא שימוש ת"ח כראוי. וגם במעט אשר יבין יתבלבל ותתקף עליו משנתו, עד שיהיה יושב ובטל לגמרי ויאבד את מה שניתן לו מאור מתיקת התורה וד"ל. ולא עוד אלא לפי שתקפה עליו משנתו ישכח את הדברים ממש אשר שמע עד שלא יוכל לקבץ גם לשון המשנה.
ומכ"ז יש להתבונן שבחינת העיגולים אין נקראים אפילו בשם השתלשלות, כי אין העיגול התחתון אחוז כלל בעיגול העליון כ"א בקו היורד שמתעגל תחלה בעיגול העליון. ואח"כ יורד ומתעגל בעיגול התחתון, עד שנמצא שכל העיגולים מתהוים בשוה מן הקו. רק שסדר עמידתן הוא זה למטה מזה, דהיינו שמדריגת אבי"ע הם במחשבה קדומה דאד"ק בהשוואה אחת. ומהשוואה הזאת ירדו להתגלות בבחינה מלמעלה למטה. וכן עיגולים דאדם-קדמון עצמן הן הם מה שלמעלה מן הקו אין שם שם מעלה ומטה. [כמ"ש בעץ-חיים שכל עיקר מציאות הקו הוא כדי להיות בחינת מעלה ומטה] ונתגלו על-ידי הקו בבחינת מעלה ומטה. אך המו"מ דאדם-קדמון היא למעלה עדיין מערך מדריגות אבי"ע עד שהמו"מ דאבי"ע הן לגבי בחינת אדם-קדמון השואה אחת לגמרי והתהוותם מן הקו הוא כהתהוות הזיו מן המאור [מה שאין כן באדם קדמון עצמו הקו גופיה יורד ומתעגל. שאף-על-פי שכבר נתהוה הזיו. עכ"ז אין לו בחינת מציאות נגלה בעודנו כלול במאור. רק שאעפ"כ מציאותו זאת היא בדרך מעלה ומטה בערך אבי"ע עצמן.
ולכן נקראים בשם בחינות נפש כמ"ש "ויהי האדם לנפש חיה". דהיינו הגולם של האדם מן האדמה נעשה לנפש חי' על-ידי "ויפח באפיו נשמת חיים", ככה יש להתבונן, שמדריגות דאבי"ע שאין להם מציאות כלל בערך אדם-קדמון. והראיה שהם בהשואה אחת. ועל כרחך לומר שאין להם מציאות זה שהם בו בערך נבדל זה מזה. ר"ל אצילות מבריאה וכו'. אך על-ידי רצונו להאציל ולברוא. יצאו אל הגילוי בבחינת מלמעלה למטה, עד שאצילות עליון, ועשיה תחתון. ולא נתחדש בהם עדיין רק בחינת העליון ותחתון, אבל עדיין כלולים כזיו במאור. דהיינו לומר, שאין התחדשות זאת שנעשו בבחינת מעלה ומטה גלוי' רק לגבי המאור שהוא יודע מה שעתיד להיות ולא היו עדיין, כי הוויתן בטילה במציאות במקורן שהוא המאור.
ולכן נמשל למשנה שגילה הרב לתלמידו. שעדיין לגבי התלמיד אין כאן גילוי כלל מפני שאינו מבין אותה. א דבערך הרב נקרא זה גילוי לתלמיד שהרב כבר אמר לו מה שרצה. רק שזה נקרא גילוי מה שעתיד להיות ולא הי' עדיין, ר"ל שהתלמיד לבסוף יעמוד על כוונת מה שאמר כאשר ישמש את הרב בשמוש תלמיד-חכם הנ"ל. אמנם היושר נקרא מבפנים לחוץ. כי היושר הוא דרך משל מה שהתלמיד רוצה להתבונן אח"כ בדעת עצמו להבין ולהשכיל במה שאמר לו רבו, והיינו שהעתיד להיות ישוב בחינת הוה. וכח הזה לתלמיד גם הוא מקבל אותו מרבו, רק שהוא בדרך ממכ"ע כידוע בכ"ד. והוא ענין "עשה את אינו ישנו" האמור בסידור, וד"ל, שהזיו הבטל ונכלל במאור ונחשב לאין ממש - ישוב להיות בחינת יש לגבי עצמו על-ידי כניסת אור בקרבו ותוכו, דהיינו מידיעת המאור שיודע את הזיו נמשך לידיעת הזיו וד"ל. ולכן נקרא מבפנים לחוץ. וגם הוא בחינת רוח שהוא המעורר לבחינת נפש לאיזה כוונה ופעולה בחירית כמו כח התנועה שכבר ישנו ביד מבחינת הנפש, אם לא בחינת הרוח לא יבא להתנועע בבחירה ורצון. וכן הוא במשל דמשנה וגמרא, דהיינו שהמשנה ששנה לו רבו יבוא גם התלמיד להבין בה מכוונת רבו, עד שיוכל להורות הלכה. והנה בחינת היושר הזה במדריגות דאבי"ע הוא בא ונמשך מן היושר דאדם-קדמון עצמו.
אף שבאדם-קדמון עצמו היושר ועיגולים אחד הם, כי אין בו בחינת מאור וזיו, וממילא אין בו בחינת פנים וחוץ, אך לגבי המשכת וגילוי מדריגות דאצילות-בריאה-יצירה עשי' ממנו, נחשב גם בו בחינות עיגולים ויושר לב' מדריגות, שהעיגולים מקבלים התהוותם מבחינת עיגולים דאדם-קדמון מאין ליש כזיו ממאור. והיושר גם הוא מקבל התהוותו מבחינת היושר דאדם-קדמון. והמשל בזה ברב ותלמיד, הוא שהעיגולים שהן תיבות המשנה נמשכים מאת הרב, מבחינת אותיות הדיבור שלו, והאותיות נקר' אבנים, שהן גולמים ומעלימים על בחינת זכות האור שבהן, ולכן בבואם בקרב התלמידים, נעלם אורם גם שם, אך הופעת אור השכל ובינה בנועם דברי אלקים חיים אשר באמת גם זאת מקבל התלמיד מאת הרב, בעת הגדת המשנה, הנה זה בא מבחינת פנימיות שכל ובינה של הרב שלמעלה ממדריגת אותיות הדיבור שלו, אף שלגבי הרב עצמו אין אותיות הדיבור מעלימים כלל, ונמצא שלגבי עצמו אין חילוק בין המשנה לגמרא, אך לגבי ערך התלמיד, יבחן זה ההבדל גם ברב עצמו ודי-למבין.
המובן מכל זה, שבחינת העיגולים הן בחינת טבעיים, והיושר הוא ענין בחיריי ורצוניי. ועוד הפרש שני, שהעיגולים הם נקראי' כללים, שהגם שיש בהם פרטים העתידים להיות וידועים למשפיע, אך ידיעת המשפיע אותם היא עצמה בחינה כללית לגבי מה שעתידים להיות בפני עצמם בכח היושר. שהרי לגבי המשפיע אינם בערך נבדל זה מזה, ואצילות ועשי' שווין ובכנופיא אחת כנ"ל. ולכן אחר שרצונו של המשפיע המציא אותם להיות בבחינת מעלה ומטה, לא נתחדש בהם רק בחינת המעלה ומטה ולא הפרטים שעתידים להיות בהן, והיושר הוא גילוי בבחינת פרטיים דוקא, וכמו-שכתוב בעץ-חיים שהיושר הוא בבחינת פרצוף דמות אדם, ראש ורגל ואוזן חוטם פה וזרועות ופרקים וכו'. לפי שהיושר כנ"ל הוא גילוי לגבי המקבלים עצמן, ומה שהמשפיע כולל בסקירה אחת, אי-אפשר להתגלות בערך המקבלים כי-אם בפרטים רבים. והוא על דרך-משל שכדי להסביר איזה שכל לקטן, צריך לחלקו על דיבורים ותיבות הרבה יותר מהדיבורים הצריכים לגדול בדעת, וכן הוא במשל המשנה וגמרא, שהגמרא הוא אריכות גדול בערך המשנה. וכן הנפש שהיא בחינת הכללים, כמו-כן התנועה שהוא בחינת הרוח כנ"ל, ימצאו מכח התנועה כמה וכמה כחות פרטים, כמלאכת כמה דברים וכתיבת כמה אותיות וכו'.