חלקת מחוקק על אבן העזר לא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
| חלקת מחוקק על שולחן ערוך אבן העזר לא |

סעיף א[עריכה]


(א) מקודשת:    כלומר למפרע משעת נתינה חלו הקידושין:

סעיף ב[עריכה]


(ב) צריך שומא:    דלא סמכה אדעתה ואם לא שמו קודם הקידושין ושמו אח"כ לדעת רש"י אינה מקודשת כלל ולדעת הרמב"ם אינה מקודשת למפרע בשעת נתינה אבל מקודשת לאחר שומא:


(ג) אפילו קדשה באבן סתם:    הוא דעת הר"ן בשם ר"ת דלעולם היא טועה אף דאמר לה בכל דהו טועה הי' בדעתה וסוברת שהאבן שוה סך גדול:


(ד) אעפ"י שאין דרך לקדש בכך חיישינן לקידושין:    היינו דדברים שבלב לאו תנאי גמור ואף שהיא סומכת בדעתה שהאבן שוה כך וכך או הטבעת הוא בודאי של זהב כל שלא פירש בשעת הקידושין אפשר לומר דסברה וקבלה:


(ה) אפ"ה יש להחמיר:    לענין מעשה היינו משום דאולי יש לחלק בין אם המקדש אומר התקדשי לי בדינר זהב ונמצא נחושת או אם העדים אמרו לפניה שהיא של זהב דאולי דוקא אדיבוריה דידיה סמכא ומאחר שהוא לא הזכיר בדבריו של זהב יש לחוש למעשה דאולי כוונתו היה בטבעת כמות שהוא בין זהב בין נחושת והיא סברה וקבלה ועיין בגוף התשובה דשייכים להלכות אישות סימן ך':


(ו) ומ"מ נוהגין תחת החופה לשאול לעדים:    אף על גב דלענין אונאה מבואר בחושן משפט סימן רנ"ז סעיף כ"ב אם אומר המוכר חפץ זה אינו שוה אלא זוז ע"מ שאין לך עלי אונאה אפ"ה יש אונאה שיאמר הלוקח מאחר שראיתי שחפץ זה שוה יותר מזוז ידעתי שלא אמר המוכר רק להשביח דעתו שאני הכא גבי קידושין דבל"ה פסק דהמקדש בטבעת של זהב ונמצא של נחושת מקודשת אף על גב דלגבי אונאה פשיטא דהוי אונאה אלא ודאי משום חומרא דקידושין וגם מאחר שהיא אינה נותנת דמים והאשה מתקדשת בפרוטה אמרינן דילמא כוונת שניהם היה אף שלא שוה רק פרוטה שתהיה מקודשת ומ"מ לרוחא דמילתא שואלין לעדים כדי שתדע דלהכי שואלין אף אם ימצא אח"כ של נחושת מ"מ ש"פ והוא מקדש אותה רק בש"פ וא"כ פשיטא דסברה וקבלה:


(ז) ואין מקפידות במה מקדש אותן:    וא"כ אף שנמצא הטבעת של נחושת אין כאן קידושי טעות דהוי כאלו אמרה תתן לי מה שתרצה רק שיהיה ש"פ וע"כ אינה רואה מה נותן לה ואין חילוק בין מקדשה בשל נחושת ממש או בשל זהב ונמצא נחושת:

סעיף ג[עריכה]


(ח) שמא דבר זה ש"פ במקום אחר:    וה"ה אם יש עדים שיודעים שדבר זה ש"פ בודאי בשאר מקומות אפ"ה, אינו רק ספק קידושין אף על גב דאית לה אורחא להתם דאין להקדש אלא מקומו ושעתו כך הוא דעת ר"י והרא"ש דלא כהרמב"ם ומיהו יש להסתפק דלמא דוקא בלית לה אורחא למדי אבל באית לה אורחא להתם ושם שוה פרוטה בודאי הוי כאלו אמר לה מאחר שאת הולכת שם התקדשי לי שם בזה ולפחות תהיה מקודשת ד"ת כשתגיע לשם וגם גבי מטבע שנפסלה אמרינן לך והוציאן במישן כד אית ליה אורחא למישן:


(ט) וי"א שאם קידש בתבשיל או בירק:    הנה המחבר העתיק בתחילה לשון הרמב"ם שהטעם דהוו קידושי ספק שמא ש"פ במקום אחר וא"כ לא היה לו לכתוב בשם י"א דין זה של תבשיל או ירק דהא הרמב"ם בעל לשון ראשון חילק בין דבר המתקיים לדבר שאינו מתקיים ע"כ היה לו לכתוב בתחילת דעת ר"י שכתב שאין חילוק בין דבר המתקיים ובין דבר הבלתי מתקיים ולעולם הוי ספק קדושין והטעם הוא מדרבנן מפני גזירה דשמא יש כאן א' מאנשי מדי ואם יראה שאין חוששין כאן אף במקומו לא יחוש וא"כ אין חילוק בין דבר המתקיים וכו' וע"ז היה לו לכתוב וי"א שאם קידש בתבשיל וכו':

סעיף ד[עריכה]


(י) ואם קדשה אחר קידושין גמורים:    ואם גם האחר קדשה בפחות מש"פ אז א' מגרש וא' נושא בין ראשון בין שני כמבואר לקמן סימן מ"ו סעיף ו':


(יא) הולד כשר:    זה הוא דעת הרמ"ה וכ' הב"י דאזיל בשיטת ר"י דס"ל דאין הקדש אלא מקומו ושעתו וקדושי הראשון אינו כלום וחומרא בעלמא שהצריכו גט מראשון מפני גזירה דשמא יש כאן א' מאנשי מדי וכו' כדלעיל בס"ק ט' וע"כ הולד כשר אבל לדעת הרמב"ם אם ש"פ במדי הוי הולד ממזר גמור ואם הוא ספק הוי ספק ממזר ויש לדקדק על דברי הרמ"ה הא מפשט לשון הגמרא משמע דאין הולד כשר (דאיתא התם דף י"ב ע"ב בעובדא דההוא גברא דקדיש באבנא כוחלא לאשה אחת ובא אחר וקידשה בפרוטה וקיתיב רב חסדא וקא משער לההוא אבנא כוחלא אי אית בה השתא ש"פ אין קידושי שני כלום ואי לית בה ש"פ אין קידושי ראשון כלום ובסוף קאמר אשתייר מההוא משפחה בסורא ופרשו רבנן מיניהו ולאו משום דס"ל כשמואל אלא דס"ל כאביי ורבא ופרש"י מההוא משפחה שנשאת לאחר וילדה לו ולאו משום דס"ל דשמואל למיחש שמא ש"פ במדי וא"כ הוי קידושי דאבנא כוחלא קידושין אלא משום דס"ל כאביי ורבא כיון דאיכא סהדי דבההוא יומא הוי ש"פ וכו' משמע דאי הוו ס"ל כשמואל הוי ניחא דמפרשי רבנן מיניהו ולדברי הרמ"ה שמואל לא קאמר רק לחוש לענין גט מראשון ולהוציאה משני אבל הולד כשר ואפשר דרבנן בגמ' מחמרי אנפשייהו אף דהולד כשר מ"מ פגום הוא קצת:

בטור הביא דברי הרמ"א אי קדיש במידי דלא ידעינן אי הוה ש"פ בעידן קידושין או לא אזלינן בתר השתא ואי אית בה ש"פ השתא הוו קידושין ודאי ולא חיישינן שמא באותו הפעם היה פחות מש"פ כדי לחוש לקידושי שני והוא גמרא ערוכה שם ולא ידעתי למה נשמט כאן וכן הדין להיפך אם עתה אינו ש"פ מסתמא גם בפעם הראשון לא היה ש"פ ואינם רק קידושי ספק דלעולם אין לנו לחוש שמא עכשיו נשתנה ממה שהיה בשעת קידושין ודין זה כשיצא קול שיש עדים במד"ה שיודעין כמה היה שוה אי חוששין לקול (כמוזכר בגמרא שם) אין בו נפקותא לדידן דהא אף בלא קול ק"ל כשמואל וע' בב"ח מ"מ ליישב דברי הרמ"ה למאי דקי"ל כשמואל:

סעיף ה[עריכה]


(יב) שאין קידושין אלא בתמרה אחרונה:    כלומר אם אכלה כולם ואם אכלה רק מקצתם אזי הנשארות מצטרפות לש"פ וכן הוא בטור ובד"מ הביא רבי' ירוחם בשם הרמ"ה לחלק בין היכא דאפסיק בין חדא לחברתה שיעור דאיכא למיחש לאמלוכי אפילו תוך כדי דבור אם יש ש"פ בקמייתא מקודשת ע' שם ולדידן דק"ל כשמואל אין נפקותא בזה דבלאו הכי מקודשת מספק אף שאין בכולם ש"פ:

סעיף ו[עריכה]


(יג) ויש מי שחולק בזה:    כלומר אף דנגמר הדיבור כיון דלא נגמרו הקידושין עד אחר מסירת האחרונה כיון שחלקו זו מזו כ"א שאכלה ה"ל מלוה וע' בב"ח:

סעיף ז[עריכה]


(יד) שתי בנותיך לשני בני:    מיירי בקטנות דאי בגדולו' והוא שלוחם לא עדיף ממשלח ופשיטא דבעינן פרוטה לכל א' וגם מיירי שבירר דבריו הגדולה לגדול והקטנה לקטן דאל"כ הוי קידושין שלא נמסרו לביאה (לשון התוספות פ"ק דקידושין דף ז' ע"א בד"ה שתי בנותיך לשתי בני):

סעיף ח[עריכה]


(טו) אבל אם אמר חצייך מקודשת וכו':    אפילו אמר לאחר שעה גם חצייך השני מקודשת לי לא אמר כלום ולא מבעיא ליה לעיל אלא באומר בפעם אחת התקדשי לי חצייך בפרוטה וחצייך השני ג"כ בפרוטה אבל כל שאמר בשני זמנים פשיטא דפסקא למילתא ואינה מקודשת כלל וכן הוא בתוספת:

סעיף ט[עריכה]


(טז) קדשה בכסף פחות מש"פ:    כלומר במטבע של כסף אבל בשוה כסף חיישינן שמא ש"פ במדי:


(יז) אין חוששין:    כלומר אפילו באתרא דמקדשי והדר מסבלי דק"ל חוששין לסבלונו' הכא אין חוששין דהני סבלונו' ע"ד קידושי קמאי נשלחו:


(יח) צריכה גט:    שבודאי בעל לשם קידושין מל' זה משמע דהוי קידושין גמורים ואם קדשה אחר אינה צריכה גט מהשני אבל הר"ן והמ"מ כתבו שי"א דלא הוי רק ספק ואם בא אחר וקדשה צריכה גט משניהם וסיימו בדבריהם דראוי לחוש ולהחמיר ובכ"מ מפרש גם דברי הרמב"ם דאינם אלא קידושי ספק (פ"ז מה"א):


(יט) וה"ה קטן שקידש ונתגדל אצלה:    הר"ן בפרק המדיר דף תק"ה ע"ב כתב דקטן שקידש ונתגדל קידושין גמורים הם ומדמה לה לקטנה שלא מיאנה והגדילה ובעל משהגדילה דודאי בעל לשם קידושין דק"ל כרב וכמבואר לקמן סימן קכ"ה וא"כ למה שכתבתי בס"ק שלפני זה דהר"ן גופיה כתב בפחות מש"פ דצריכה גט משני ואם כן לא יצדק מ"ש הרב וה"ה לקטן שקידש דלאו בחדא מחתא מחתינהו:


(כ) אבל במקום דאיכא למטעי וכו':    שם בתשו' מיימון סימן י"ט קאי אדם שיש לו בנים מאשתו ולבסוף נודע שטבעת קידושין/ לא /היה ש"פ ע"ז פסק דצריך לחזור ולקדש ואם בא עליה לאחר שנתברר דליכא ש"פ רק דליכא עידי יחוד מסתפק שם אם נאמר דסתם איש ואשה הדרים יחד הוי כעידי יחוד ועיין שם: