חיים ביד/א

<< · חיים ביד · א · >>

בינ"ו

עמ"י

עש"ו

חיים ביד

יורה דעה סימן א

הגדתי היום חזו דאתאי יומא כי האידנא. על אודות ההוא טבחא דיצאו עליו עוררין שיש עמהם טענה. נמטייה סיבה כי וימצא כתוב פתקא דדינא. שאלת חכם ותשובתה בצידה ידיו תביאנה. חיים ביד לשון מדברת מאיר עיני חכמים שורייקי דעינא. דין הוא הדר הרב ועצום סוה"ר תורת חכם מקור חיים כאן שנה. לאסור איסר הדת נתונה. כי אינו ראוי לאכול משחיטתו את הבהמה למינה. ותני לה מס' עדויות כמסמרות נטועים עדות נאמנה. גם זה לעומת זה שכנגדו חלוק עליו רבה אילנא. שירטט וכתב לדוד בשנותו מקרא מועט עוגה קטנה. א"ב הוא ביטל את המעוררין לאבירם למקנה. זה דודי וזה רעי רב אחאי גאון המלך דוד נר"ו מר דיינא. ממנו יתד ממנו פינה יושב בסתר עליון כל הכתוב לחיים מוציא אסירים בכושרות ראה ויתר עד המקצוע ועד הפינה. ועל זה נצבו כמו נד עלי להורות להם איזוהי דרך ישרה ונכונה. כמאן הלכתא אזלא להכין אמרי בינה. דחד אסר וחד שרי ואין איתנו יודע אנה ואנה. וכשאני לעצמי זחלתי ואירא להכנס בתגר זה על פתגם דנא. משום קורבה דמוכח דאנא מזרעא דיוסף קאתינא דלא שלטא ביה עינא. דפן יאמרו דודו או בן דודו יגאלנו לאמר לו חדד סכינא. על כן אמרתי לשרי המדינה. לא אוכל אנכי לבדי לשאת את המשא מילתא כדנא. כ"א בזאת אספו לי חסידי כורתי בריתי עלי זבח לאטרוחי בי דינא. בצוותא חדא עם ארבע ראשים רבנן דפקיע שמייהו לדידהו קא מזהר רחמנא. ונעמדה לדין לשנות פרק זה בורר עד מקום שידינו מגעת ומעשה ידינו כוננה. להכריע ביניהם בבדיקות וחקירות לפום דינא. וביני וביני וידו אוחזת ואל תאכלו ממנו נא. ויעשו כן ממוני הזמן היושבים ראשונה. ובאו על החתום דקבלו עלייהו חמשה נסיכי אדם על כל אשר יאמרו על רזא דנא. וליפוי כח נתנו חותמיהן חיים שנים חכם שאסר ורב המתיר וגם אנחנו חתמנו דקבלנו עלינו להורות להם את הדרך ילכו בה באמת ובאמונה. ואחר כל זאת הנה המלכים נועדו בבית מדרשי אשר יחדיו נמתיק סוד בבית אלהים מחנה שכינה. ולמדנו בענין זה ג' ימים והתחלנו לכתוב סעיפי דינים הכתובים באמונה. ואחר כן מפני סיבה חשך עצמו מן הדין חד מינן וקרא אנפשיה דאנוס פטריה רחמנא. ומתוך זה נשמטו כולם ומשכו את ידיהם ורחקו מעלי והחזירו הדבר ליושנה. וגודא רבא שדו עלי וחזרו לדברות ראשונות מראש אמנה. כי עלי דידי רמיא בעיתה אחישנה. והפצירו בי ראשי אלפי ורבנן נמי הנקובים בשמות (ראין) [דאין] אני בן חורין להפטר ממנה. ובפירושא אתמר דקבלו עליהם ככל היוצא מפי וכן יקום דבר על כל בני המדינה. ואשר לא ישמע יקראו לו לא ציית דינא. הנה כי כן בהימנותא דרבנן עבידנא. וברשותא נחיתנא. לעיין בדין זה אקומא נא. ואל ה' אתחנן שלא אכשל בדבר הלכה אנא ה' הצליחא נא. אכי"ר ובטרם אקרב חשבתי דרכי דאם אמרנו נבא העיר על תרי פסקי דדינא. הרי זו מעלה ארוכה ימים על שנה. על כן בחרתי דרך לעצמי לעמוד בשורשן של דברים נוגע בעדות דנפקא מינה. ואנן בדידן ואינהו בדידהו ויהי לפנינה. וזה החלי בס"ד את אשר ישים ה' בפי אותו אדבר כל מילתא דאמר רחמנא:

פתח דבריו כתב הרב ועצום הפוסק הראשון תורת חכם מקור חיי'ם מאי'ר ממזר'ח נר"ו בסידור נוסח השאלה שהרב ר' חייא ז"ל נתן לו סמכה מהעוף למינהו בתנאי זה לשחוט איזה עוף לצורכו ולצורך איזה סוחר שהולך עמו לשרתו דוקא ולא ישחוט לרבים ושכן שמע מפיו ז"ל זת"ד אנן בדידן שלחנו להביא לפנינו כתב הסמכה של השוחט הנז' הי"ו דחתים עליה הרב ר' חיי"א ז"ל בשנת התקצ"ו ושם ראינו שאין כתוב שם שום תנאי אלא כתב הסמיכה הלא היא כתובה כסתם סמיכות דעלמא שכל האוכל משחיטתו סמוך לבו לא ירא. ואם התנאי הזה היה בע"פ כיון שאין כתוב בכתב הסמיכה מזה נראה דלא מעלה ולא מוריד ואינו אלא לזריזות יתירה ואדרבא ראה ראינו שיש בשטר סמיכה זאת יתו'ר נפי'ש להחזיק בסמיכתו יתר על שטרי סמיכות הנהוגות כאשר יראה הרואה שם דברים בתוספת נופך:

גם מ"ש בשאלה בענין סמיכת השו"ב שהפצירו בו בהרב ר' חיי'א ז"ל להסמיכו ולא עלתה בידו שאמר שאינו מוחזק בכשרות ואינו למדן וכו' את"ד נר"ו אנן בדידן אמינן דהן אמת שראינו שטר סמיכת השו"ב שזמנו בשליש א' לח' אלול התר"ב ולא חתים עליה הרב כמה"ר חיי'א ז"ל כ"א ג' השוחטים כמהר"ח הלוי נר"ו וכמהר"ן הכהן ארייאס נר"ו וכמה"ר רפאל אליעזר נר"ו ומע' הרב מהרד"ח מר אביו נר"ו חתים אבתרייהו בשולי היריעה בכתב מיוחד. מ"מ בא לפנינו כמהר"ן הכהן ארייאס הנז' נר"ו והעיד בתורת ע"ג איך אחר שהלך השוחט הנז' הי"ו לאיידין ששמע קול שניבל עוף אחד ושלח אחריו מורינו הרב כמהר"א יאודה זצוק"ל להעבירו ואחר עבור חדש ימים שבא השוחט הנז' והביא בידו ז"ע שלא היה בו שום פקפוק עמד השוחט הנז' הי"ו בפני מע' ב' הסומכים ה"ה מוה"ר מר קשישא כמה"ר יאושע אברהם קריספין נר"ו ומע' הרב ר' חיי'א הנז' ז"ל וקראו לשלישי לכמהר"ן ארייאס הנז' נר"ו וישבו ובדקו סכינו של השוחט הנז' פעמים שלש כמנהג ונמצא בקי בהרגשת פגימותיו כהוגן ומע' כמה"ר ר' חיי'א ז"ל חילה פניו של כמהר"ן נר"ו כי יען אינו יכול לילך למקולין לבודקו גם בבדיקת הריאה כנימוס שילך הוא במקומו למקולין לבודקו וכן עשה כמהר"ן הנז' נר"ו שליחותו ובדקו אותו בבדיק' הריא' ונמצא אומן בקי בבדיקת הריאה כתחז"ל כ"ז היה בש' התר"ד ליצירה א"ד נר"ו בעדותו. וכיון שכן מלבד כי אין שום ניגוד ושום סתירה ממה שלא הסמיכו כנז"ל אלא אדרבה מצינו ראיה שהרב ר' חיי'א ז"ל גם הוא היה מכוין להסכים בסמיכת שוחט הנז' כאמור:

ומה שפיקפק בכתב סמיכתו שלא היו חתומים מע' סומכי מתא. האמת שידענו כי מימי קדם המנהג היה פה שבסמיכת בדיקת הריאה היו חותמים הסומכים לבד ושוב חזרו להחתים בה גם מגדולי השוחטים שבמקולין ואילו בסמיכ' זאת העיקר חסר שלא חתמו בה הסומכים אלא השוחטים לבד לזה נאמר דאם לא היה בנדון זה במה לתלות על מניעת חתימתם ניחא דמקום היה לומר דמה שלא חתמו היה מסיבה שלא היה ראוי לסומכו מחמת מעשיו. אך ידענו שבזמן ההוא נמנע מוה"ר מר קשישא נר"ו להשתדל בענין הסמיכ' יען היה בהקפד' עם כו' העירה יע"א מסיבת מה. ומסתברא דמשום שורת ד"א גם הרב ר' חייא ז"ל משך ידו מלחתום מפני כבודו של גדול אדונינו מוה"ר הנז' נר"ו וכיון דיש במה לתלות לא מחזקינן ריעותא בשוחט הנז' על שלא חתמו בכתב הסמיכה הנז' וכ"ש דמאחר שעט"ר מוה"ר הפרד"ס זצוק"ל מר חתים עלה בההיא סמכה מעבר לדף כמו שראינו בעינינו אין לדקדק אחורי ארי דודאי ידע והכיר היטב שעדותן קיימת לפום דינא. ואין לערער אחר מעשה ב"ד. וגם לדין יש תשובה כמבואר בפוסקים כי זה שטר סמכ' שנוטל השוחט ובודק אינו לעיכובא שיהיו מסומכי מתא דוקא כי גם בנטילת שטר משוחטי מתא או מרב העיר לבד סגי. ואין בזה שום פקפוק כלל:

ועוד מצינו תוספת מרובה על העיקר כי אחר שחתם מוה"ר הפרד"ס ז"ל בשטר סמכת השוחט הנז' והלך למקום אחר שלח כתב מוה"ר המו' כמהר"א יאודה זצוק"ל בזה הנוסח כי מה שכתב הרב הפרד"ס נר"ו להכשיר להשוחט הנז' יפה דן יפה הורה וכו' זת"ד ומה שרצה לדחוק לזה הרב ועצום הפוסק נר"ו אין בדבריו ממש כי בדבר כזה שהוא להאכיל לרבים אי ח"ו היה יודע איזה דבר לא היה מסכים לדבריו ואדרבה היה מגלה לו כדי להרים מכשול שלא יכשלו בו רבים וגם מו"ה הפרד"ס היה מודה לו אם היה איסורו ברור אלא ודאי ש"מ שלא היה בו שום פקפוק וזה ברור ומ"ש עוד בשאלה שכתבו וחתמו מע' הרבנים בפנקס ב"ד של מוה"ר הכולל נר"ו איך פסלו אותו לעולם הרוא' יראה גוף המעשה ב"ד שהעתיקו הוא עצמו בתוך הפסק דט"ו שלא כתבו עליו כ"א שלא יוכל להיות שוחט מתא הרי שלא פסלוהו מלשחוט ליחיד וכאשר ביארתי דברי במעשה ב"ד הב' וכמו שהועתק בפסק רב אחאי גאון המלך דוד נר"ו גם מה שהכריזו עליו ברבים ששחיטתו טריפה כונת הכרוז היא על אותו בשר ששחט באותו יום במקולין בלתי רשות הציבור והפך אזהרתם הוא שהכריזו שהוא טריפה לא על כל שחיטתו שלא במקולין כיון שגזרתם היתה שלא יהיה שוחט מתא במקולין וממילא מה ששחט עופות אח"כ להיחידים לא עבר על הסכמת הציבור וכן נתנהג מאותו היום ואילך ששחט לצו' יחידים אין מוחה בידו זה שנים רבות ועד עצם היום הזה:

גם מה שהביא הפוסק הראשון חיים עד העולם שנמצא כתוב בציונים כ"י להרב ר' חיי'א ז"ל שהעידו על השוחט הנז' ה"י שהיה מחלל שבתות בפרהסייא וששתה יי"ן ושאכל נבילות וטריפות בעיר יוזי'ל חיסא'ר יע"א וכו' זת"ד על זה צריכה רבה בדברים אלו ואם יש בהם ממש להחשיבה בתורת עדות כי אפי' יהיבנא להו כי מ"ש בכתב יד חכם ורב שכתב שהעידו על פ' כו"כ כי בודאי סתמו כפירושו שנתקבל העדות כדין וכהלכה והיה ראוי לעשות עיקר מדברים אלו עכ"ז בהא במאי דקמן שהיא היא כי יש לנו לחקור ולדרוש באיזה זמן היה שנתוודע לו להרב ר' חיי'א ז"ל אלו העדויות שכתובים בציונים שלו אם קודם זמן חדש אדר ב' ש' התר"ח. הרי באותו זמן היה כשקבלנו נחנא ב"ד במותב תלתא מע' הרב המו' מ"ק כמה"ר יאושע אברהם קריספין נר"ו ואנכי הצעיר ס"ט והרב ר' חיי'א ז"ל עדות ב' עדים וחתמנו על השוחט הנז' עליו שלא להיות שוחט מתא ונכתב' הגזר' זאת בפנקס הב"ד הרי מל' זה שגזרנו שלא להיות שוחט מתא לבד זה מור' בבירור גמור שלא היה בו פיסול בשחיטתו מן הדין מחמת אותו עדות לפוסלו לגמרי שלא לאכול משחיטתו. ואם ר' חיי'א רבה ז"ל ידע מעדו' אלו שחילל שבתות בפרהסייא וכיוצא הרי היה לו לפוסלו להיות שוחט לרבים וליחיד מדין תורה זאת ועוד כי אם היה יודע מעדויות אלו היה לו לאומרם אלינו באותו פרק ולא לבקש עדות מאנשים אחרים שלא היה בהם כדי שביעה לפסול שחיטתו לגמרי כאמור. וא"כ ע"כ לומר שזה שכתב שהעידו אינו אלא להיות מקודם מחדש אדר התר"ח מה תאמר כי היה אחרי כן שנתחדש לו מחדש אדר התר"ח ואילך עד ח"י כסלו תר"ט שנלב"ע הרב ר' חיי'א ז"ל. לזה אני אומר כי יש הוכחות רבות כי לא היה שום קבלת עדות בב"ד על זה כלל. חדא כי קימ"ל כי קבלת עדות בעינן בג' דיינים מומחים כמ"ש מרן בב"י ח"מ סי' כ"ח ובש"ע שם סעי' כ"א וכתב הרב כנה"ג שם בהגב"י אות תכ"ב משם מהרשד"ם חאה"ע סי' ץ' דלזה הסכימו כל הפוסקים יע"ש. ואף למ"ש מז"ה הגדול בס' חק"ל חח"מ ח"א סי' ט"ו די"א ע"ג דאם קבלו בני העיר דיין קבוע שהוא לבדו יהיה הדיין ובלעדו לא ירים איש את ידו נר' דמהני כח הציבור שיקבל עדות לבדו כמ"ש שם בח"מ סי' כ"ח סעי' כ"ג יע"ש. ועמ"ש עוד שם סימן פ"ד דק"ו ע"ג יע"ש. וכאן ברב אחאי ר' חיי'א ז"ל לא היה הוא דיין קבוע כדי שיהיה הוא מקבל העדות בפניו שאפי' למה שהיה אחד מסומכי מתא לא היה הוא לבדו כי היו שנים אחרים עמו ולא היה הרשות בידם מהציבור כ"א להסמיך או לפסול באומנות השחיטה והבדיקה לבד אבל לקבל עדות על עוברי עבירה אין כח בידם כיון שלא קבלו הציבור על כך זאת ועוד כי מאחר שכבר נתמנינו לרבני העיר הרב הכולל כמהרא"ק נר"ו ואנכי הצעיר עמו לא היה ח"ו משולל ד"א שיקבל הוא העדות בלתי ידיעתינו שהוא דבר זר ורחוק מן הסברא כי אחר היותו רב אחאי ר' חיי'א ז"ל גדול בתורה וביראה היה נוהג מידותיו בד"א ושלימות עד אין חקר ולא היה עושה מעשה זר כזה לקבל העדויות הללו בלתי ידיעה לרבני העיר אשר לא ישוער ולא יסופר. ועל הכל מה מועיל קבלת עדויות אלו אם היה לפי האמת שקיבלם על לא הודע לשום רב ודיין שבעיר ללא הועיל ואיך יתכן שיקבל עדות על השוחט שהוא פסול לשחוט ולא יגלה אותו לרבני מתא ויכשיל את הרבים.

ועוד כי דבר זה לעשות קבלת עדות בג' דיינים אית ליה קלא ומפרסמא מילתא בעיר וזה לא שמענו בלתי היום דהכי קימ"ל דכל הוראה בב"ד פרהסייא מיקרי כמ"ש מז"ה הגדול ז"ל בס' חק"ל חיו"ד ח"א סי' פ"ד דקכ"ג ע"א יע"ש. ועל הכל כי אפי' אם נאמר שקיבל הוא עדות זה ובפני ג' ואנחנו לא נדע מזה כלום הרי הוא היה חייב מדין תורה להודיע דבר זה לרבים ובפרט לנו רבני מתא משום איסור אם לא יגיד כי כיון שנתקבל עדויות אלו שחילל שבת בפרהסייא והוי פסול לשחוט ואסור לאכול משחיטתו שהוא כשחיטת גוי וכמ"ש הפוסקים ביו"ד סי' ב' כמו שיע"ש. ואם כן איך הניחו לו להשוחט הזה להיות שוחט בעיר עופות להיחידים כיון דלפי עדות זה שחילל שבת בפרהסייא הרי שחיטתו פסולה מן הדין. ויגדל עוד התימ"א כי הוא היה עמנו בצוותא חדא לכתוב ולחתום בגזרתינו הכתובה בפנקס הב"ד בחדש אדר התר"ח על השוחט הלזה שגזרנו עליו שלא להיות שוחט מתא במקולין דנלמד מיניה היתר לשחוט ליחידים ובדרך עראי וכאשר נתנהג עד היום הזה ואילו לפי עדות זה הוא פסול לשחוט לגמרי אלא ודאי דמוכרחים אנחנו לו' כי מ"ש בציונים שהעידו העדים לאו דוקא אלא שכתב כן בדרך את"ל אם יהיה שיעידו העדים על זה בחילל שבת שכן היה עולה בדעת רבים שדבק ניירות בשבת הגדול שדיבקו אותם בליל שבת בפתחי החצירות ובפתחי הב"כ חשדו לשוחט הנז' וכאשר כתב ר' חייא ז"ל שם בכלל הציונים לציין גם את זה מאיסור דיבוק ניירות בשבת והרי נתברר כי זה לא היה השוחט הנז' אלא אחר וכמו כן בעדות שכתוב שם בציונים מאכילת נו"ט וזה הקול נתפשט מאחד מיחידי העיר וכשקרינו אותו לפנינו שיעיד על זה ההוא אמר שלא ראה ולא ידע אלא ששמע על השוחט הזה שאמרו כן מחמת צליית שה אחד כשר בתנור של גוי המאפה והמבשל בתוכו נבילות וטריפות ואחרי הדרישה והחקירה היה התנור ג"כ כשר כאשר באו עדים כשרים להעיד על זה וחוץ מזה לא היה מי שיודע עוד עדות בזה כלל. אשר מתברר מכל זה בירור גמור כי מ"ש באלו הציונים שהעידו עליו אינו בתורת קבלת עדות אלא שמיעת קול כפי ההכרחיות אלו.

וכל מה שכתבתי לדחות עדויות אלו במונח שנניח שמ"ש העידו עליו שחילל שבת הוא שיש במשמע לעשות עיקר מדברים אלו ברם אעיקרא דדינא פירכא כי כיון שמ"ש הוא ציונים שכותב האדם לפום ריהטא יש לו' דלא לקושטא דמילתא כתבו כ"א לראות היעמדו מה ששמע מפי השמועה שיש עדים ובודאי כי אחרי דרישה וחקירה שהיה עושה ורואה שלא היה שום עדות בדבר ממילא אזדא ליה ועוד כי אפי' אם נאמר כי ציונים אלו יש להם תורת פסק דין עכ"ז יש לו' דכאן בנ"ד דאין ראיה במ"ש העידו עליו שחילל שבת לפסול את השוחט הנז' והוא שראיתי בס' מגן גבורים סי' פ"ט דקמ"ג ע"א בתשו' הרב מוהר"ר שמחה הכהן ז"ל כמ"ש בשאלה שהעידו עדים לפני חכם אחד ושיש לו פסק מאותו חכם על זה השיב דלא מהני חדא דלא היתה עדותם אלא בפני אחד וע"כ הפסק שביד שמעון ל"מ לו כלום דהו"ל בעד אחד ששמע מפי שנים דהוי עד עפ"י עדים דל"מ כלל. ועוד דאף אם תאמר שנתקבלו בפני ג' והחכם הפוסק לא כתב בגזרתו אלא שראה אותה הקבלה מב"ד ש"ג ועפ"י אותה הקבלה דן את הדין בודאי דעל שמעון המוטל לברר הדבר ולהביא את העדים או קבלת ב"ד ש"ג איך קיבלה כדת וכשורה וכו' וכל זמן שאינו מביא קבלת ב"ד ש"ג או שנים עדים אין כח בהאי פיסקא דדינא שבידו דהוי בעד אחד דל"מ עדותו בשנים ולא בקבלת ב"ד ש"ג יע"ש דוכוותא נמי בנ"ד דליכא קבלת בב"ד ש"ג ולא שנים מעידים ע"ז אינו אלא בעד מפי עדים דלא מהני כלל ואף למה שצידד הרב מגן גבורים שם דקמ"ד ע"ג וכתב דאם החכם הפוסק אומר שקיבל עדים ועפ"י העדות זיכה לשמעון בדינו דזהו דין גמור הרי כתב בפי' שם וז"ל ונראה דכל מ"ש הוא בהנחה בפסק שהוציא שמעון שעמדו לדין בפניו פלוני ופלוני וכו' דאפשר דבסתם שאלו ממנו על ענין חזקת וכו' והוא השיב כפי הנחת שאלותיו ומה לימא לן שנתרצה שמעון בתשובתו אלא שהענין כמ"ש שהפסק הוא על דיין שבאו לפניו ראובן ושמעון שידון ביניהם ודן את הדין ונתן פסק דין ביד מי שזכה בדינו שהוא שמעון יע"ש. הרי מבואר מדברי הרב דכל שלא יש הוכחה מתוך דברי הפסק הדין שאומר שבפניו באו לדין וכו' אין משם הוכחה להכריח למ"ש העידו העדים וכו' שיהיה נידון כתורת עדות גמורה דיש לו' שהעדויות המה כתובים עפ"י הנחת השאלה ולית לן למיחש מעדויות אלו כלל. וכ"ש למה שהעלה הרב מגן גבורים שם להוכיח דהיכא דהבע"ד מכחיש לדיין שהוא נאמן כדברי מהרשד"ם בתשו' חח"מ סי' ט' דאין הדיין נאמן לו' שעמדו בפניו לדין ושכך דן ופסק עפ"י העדים שהעידו בפניו כמו שיע"ש דהכא נמי אין כח בפסק דין הנז' לו' שנתקבלו העדויות כדין לפניו ולפוסלו כיון שאין בידינו שום הוכחה בבירור על זה שהוא הדיין בדין זה וכאשר הוכחנו. ואף גם זאת שהרב מגן גבורים ז"ל שם כתב דזה שכתב שאין הדיין נאמן בפסק הוא אפי' שנניח שהדיין אשר דן ביניהם מומחה וכו' יע"ש וכאן בנ"ד אינו דיין קבוע ולא קיבל עליו הבעל דין כדי להוכיח ממנו שום הוכחה וראיה על פסק דינו להחזיק מ"ש העידו העדים. כי האמת במה שהוא אמת כי אלו הציונים נכתבו עפ"י הקולות שיצאו בעיר ועפ"י הנח' הזאת התחיל לכתוב הציונים הללו. ואחרי דרישה וחקירה כי לא נמצאו עדים ברורים על חילול שבת בפרהסייא ככל האמור או נכתב בספר גזרתינו הנז"ל וחתם ר' חיי'א ז"ל עמנו שלא להיות שוחט מתא לבד. וכיון שכן יש לנו לומר דעל כרחין צריך לו' כי בודאי הגמור הוא כי כל אלו הציונים היו קודם חדש אדר ב' תר"ח כי כן נתאמת לנו שהרי אחרי כן תכף אחר הפסח כבר התחיל להיות חולה ודעתו בל עמו כידוע והלך לכפר מחמת חוליו. וא"כ שהיו אלו הציונים מקודם אדר ב' תר"ח. הרי כיון שחתם עמנו הרי נתבטל כל זה שהיה כתוב מקודם בציונים אלו כי לא היה בהם שום סמך לפוסלו.

ועוד כי כל העם אשר בשער יעידון יגידון גודל אהבה וחיבה שהוה עמנו ולא היה מעלים ממני שום ענין ובפרט בדבר הנוגע לעבודת ה' ולאפרושי מאיסורא לכל הציבור כי אם היה לפי האמת שידע איזה עדות או נתגלה לו איזה דבר בענין זה היה מגלה לי ומעיד אני שמים וארץ כי עד יום מותו לא זזה ידי מתוך ידו ולא אמר לי שום דבר מעדויות אלו דש"מ דהאמת כמ"ש והוא ברור ומבורר בלי ספק כלל. ומ"ג למ"ש הרב מגן גבורים עצמו שם בסי' א' להוכיח דהיכא דהבעל דין מכחיש לדיין שלא קיבלו עליו דנאמן ובאנו למחלוקת אי נאמן בעד אחד כיון שאינו מעיד בפיו אלא מפי כתבו וקימ"ל מפיהם ולא מפי כתבם כמו שיע"ש וכאן שהאמת הוא שלא קיבלו לדיין. א"כ דבר כזה שנמצא העדות כתוב בכתב לא מהני דבעינן מפיהם ולא מפי כתבם. ויש להרגיש על הרב רבינו שמחה ז"ל והרב מגן גבורים בתשו' שבסי' פ"ט איך לא נרגשו מהא דמפיהם ולא מפי כתבם וצ"י. ועיין מ"ש מז"ה הגדול ז"ל שם בס' חק"ל חח"מ סי' פ"ה דק"ו ע"ד ע"ד הרב מגן גבורים יע"ש.

וא"ת דתינח כי לא נמצא עדות ברור לפוסלו הא מידי ערעור שקראו עליו ערער בקול בעלמא שנחשד בעבירות אלו דחילול שבת ואכילת נבילות וטריפות וסתם יינם ומידי פקפוק לא יצאנו שיהיה פסול מחמת קול הא לא מכרעא כי כיון שלא נתקבל שום עדות בב"ד גם לא נתחזק שום קול בב"ד אין לפוסלו שכן הכריח הרב בית חדש בתשו' הישנות סי' ק"ב דע"ח ע"ד וז"ל ומ"ש דעוד יש גמגום בגט דרבים אומרים שהשליח הוא חשוד בגנב ולפי הנראה הדבר מפורסם בין הבריות שכך הוא והדבר אפשר להתברר וכו'. נראה דבנ"ד אין לחוש כלל וכו' הילכך לא מקרי פסול אלא בשכבר נעשה פסול בב"ד אבל ע"י קול בעלמא אפי' בקלא דלא פסיק לא מקרי פסיל כל זמן שלא נתברר פיסולו בב"ד מקמי הבאת הגט וכו' יע"ש.

הנה מדברי הרב"ח נר' דאין לפסול מחזקתו אלא א"כ נתקבל העדות בב"ד ופסלוהו אבל בקול בעלמא וליכא עדים באים לב"ד לא וכ"כ עוד שם דע"ט ע"א וז"ל אבל בשאר ריקים ופוחזים שמחזיקים אותם בהם שיש בהם רעות מרובות אינם פסולים מדאורייתא כ"ז שלא נפסלו בב"ד דאינם פסולים אלא חשודים וכדכתב מוהרא"י בפו"כ בסי' רכ"א יע"ש. וא"כ בנ"ד שלא יש על השוחט הזה שום קבלת עדות בפני ב"ד אלא קול בעלמא וגם הקול לא נתחזק בב"ד אין לפוסלו:

אלא דזה עומד לנגדינו מ"ש תנא דידן מז"ה הגדול בס' חק"ל חיו"ד ח"א סי' קס"ט לפסול את השוחט בקול ובאומדנא אף על גב דליכא עדות ברורה והביא ראיה מתשו' מהריק"ו שו' ל"ג והריב"ש סי' קי"ג והרשב"א ח"א סי' תשכ"ב ומהרשד"ם חיו"ד סי' מ"א והמבי"ט ח"א סי' קל"ח שאפילו כששמעו שהיא בשמועה לבד נפסל כמו שיע"ש וכ"כ עוד שם סי' קצ"ג דרס"ח ע"א יע"ש:

לזה אני אומר כי הגם כי דינו דין אמת לפוסלו בקול ובאומדנא בלתי עדים זהו דוקא כשיהיה רגלים לדבר ואומדנא שמעשיו מוכיחים לבא לידי חששא כענין נדון מהריק"ו שכתב דאע"ג שהיה עד אחד מעיד לפסול את השוחט עכ"ז פטרו והכשירו משום שהשוחט מכחישו דעד אחד בהכחשה לאו כלום הוא אפי"ה פסלו אח"כ משום דהיה רגלים לדבר גם מתשו' הריב"ש נראה דפסלו משום שמעשיו מוכיחים שהלך השוחט לבית הקונה הריאה וחתך הריאה חתיכות ועקר הסירכות גם מתשו' מהרשד"ם הגם שכתב דבחשד ואמתלא מעבירין היינו נמי בכה"ג דיש מקום להוכיח מתוך מעשיו כדי לחושדו שיש אמתלא או רגלים לדבר. גם מתשו' המבי"ט שפסלו מחמת שמועה ששמעו. התם נמי מיירי כשאותה השמועה הוחזקה בעיני חכם הקהל ובפני הבודק של הקהל שכן כתוב בלשון השאלה וז"ל ילמדנו רבינו קצב העיר נחשד היותו שם ידו דרך הושט ועוקר הסירכות קודם בואו הבודק לבדוק וכן הוחזק החשדה בפני חכם הקהל יצ"ו ובפני בודק הקהל ובפני שאר הבודקים אשר בעיר וכולם הסכימו לחושדו בענין הנז' כפי מה שראו או עפ"י שראו בעיניהם ומה ששמעו באוזניהם והעבירוהו מלהיות עוד קצב במדינה ההיא וכו'. ע"ז השיב וז"ל וא"כ בנדון זה הנחשד שעוקר הסירכות והוחזקה החשדה הזאת בפני החכם ובודקי הקהל עדיף לריעותא מטבח שיצאת טריפה מתחת ידו וכו' יע"ש הרי דיש בחשדה הזאת ראיה בעיניהם ושמיעה באזניהם והוחזקה החשדה הלא"ה אם יצא קול על שוחט אחד באיזה חטא שנפסל ובאותו קול לא יש שום ממשות משמיעת מאדם מיוחד שהוא עד או ראה או ידע והשוחט מכחיש לאותו קול מה מקום יש לנו לפוסלו יכול על מגן דהשתא ומה בהיות עד אחד כשר ומעיד על השוחט שנפסל עכ"ז אם השוחט מכחישו קימ"ל עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא. איך תהיה השמיעה בעלמא גדולה הימנו שאם יכחיש השוחט לשמיעה זאת דעכ"ז נעשה עיקר משמיעת קול בעלמא לפוסלו דבר שהוא זר ורחוק מן השכל. אלא דעדין לא איפרק מחולשא שמדברי הגאון מז"ה ז"ל שם בחק"ל חיו"ד ח"א סי' קצ"ג נרא' דבפיסול השוחט לפסול בעד אחד בהכחשה יע"ש כי ע"כ נראה דלא כתב כן כ"א בפיסול שוחט בשחיטתו דאיכא חזקות כנגדו לא לפסול אדם בעבירה אחרת. וכאן בשוחט זה מה שאנחנו באים לפוסלו הוא בעובר עבירות אחרות וקודם שהיה שוחט ולא בפיסול שחיטה ובדיקה ואחר שהיה שוחט כמדובר ועיין מ"ש בעניותי בסה"ק חקקי לב ח"א חיו"ד סי' מ"ז דע"ט ע"ג דעד אחד לאו כלום הוא לפסול לאדם מחזקתו והבאתי תשו' מהרשד"ם חיו"ד סימן רט"ו ורבינו יונה בשערים שלו יע"ש ובסה"ק חיים ושלום ח"א סי' י"ב דל"ה:

אלא דלפי"ז מה נענה לתשו' הרשב"א ח"א סי' תשכ"ב הנ"ל אשר מביא ממנה ראיה עט"ר מז"ה ז"ל ושם כתוב וז"ל ועוד שאינו בחזקת כשרות ששמעו עליו ששם ידו דרך הושט כדי שיבדוק קודם שיבדוק הבודק והשיב וז"ל בענין החשד ששם ידו דרך הושט זה ודאי פסול הוא כל שנחשד להאכיל נבילות וטריפות ולהסיר הסירכות וכו' יע"ש דנראה פשטן של דברים שהוא בשמיעה לבד וא"כ הוא לא ידענא מה נידון בהו דאם יצא זאת השמיעה מאדם אחד והשוחט מכחישו הו"ל כדין עד א' והוא מכחישו דלאו כלום הוא וכ"ש כשלא יש אפי' עד אחד ואין להעמיד דברי הרשב"א אלו אלא בחדא מתרי או בששמעו עליו וזה השוחט אינו מכחישו לשמיעה זו שהכניס ידו אלא הוא אזיל ומודה הא מיהא שהכניס ידו אלא שאומר שלא כיון להרע להסיר הסירכות. ולכן לא מהימנן ליה דיש רגלים לדבר שהכניס ידו או שיצא הקול בקלא דלא פסיק כדינו דאז יש להחזיק הקול לפוסלו. וכל שלא יש בשמיעה ההיא שום דבר להחזיק החשד אין מקום לפוסלו מן הדין וכן ראיתי להרשב"א בתשו' ח"ד סי' רס"ו דפסל למי שיצא עליו קול בקלא דלא פסיק שעבר על השבועה דאין מוסרין לו שבועה יע"ש. אלא דשם כתב הרשב"א בשאלה ובתשו' בהדיא שיצא עליו קול בקלא דלא פסיק ואילו הכא בהך תשו' דח"א לא כתב אלא סתמא ששמעו עליו כי כן הדבר צ"י:

ועוד כי בלא"ה מה שאנחנו באים לפסול לשוחט ע"י קול ואומדנות אינו אלא אחרי שנתאמת להם לב"ד אותו הקול והחשד שראוי לחושדו ולפוסלו והוא נלמד מק"ו ממ"ש משם תשו' הרב"ח הנ"ל דאפי' בדאיכא ב' עדים שהעידו על פסולו עכ"ז אינו נפסל אלא כשהוא בב"ד כ"ש כשאנחנו באים לפוסלו מחמת קול ואומדנות כי בודאי צריך להיות דוקא בב"ד שנראה להם לפי דעתם שראוי לחושדו ולהעבירו וכאשר כתב בהדיא שם הרב"ח גם את זה וז"ל אבל ע"י קול בעלמא אפי' בקלא דלא פסיק לא מקרי פסול כ"ז שלא נתברר פיסולו בב"ד וכמש"ל דש"מ דאפילו לפוסלו בקול הוא דוקא בב"ד וכן ממה שכתב הרב המבי"ט ג"כ וז"ל ואפי' הנחשד שעוקר הסרכות והוחזקה חשדה זו בפני החכם ובודקי הקהל וכו' יע"ש הרי שכתב שהוחזקה החשדה בפני החכם ובודקי הקהל גם מז"ה ז"ל סיים וכתב אחר דברי המבי"ט וז"ל כי ע"כ נראה דהכל תלוי בעיני הדיין אם ראה בדבר כדי לחוש לו חושש לפוסלו יע"ש וכן ראוי להורות בענינים כאלו וכיוצא מאלו כפי מה שיראה בעיני הדיין והב"ד שבעיר אל השופט אשר יהיה בימים ההם ואילו בנ"ד דשוחט זה לא שמענו ולא ראינו בשום ב"ד שעמדו על השוחט הלזה לפסול אותו לא מחמת עדות ולא מחמת הקולות כי כן אין מקום לפוסלו:

ומאחר שכן שלא יש על השוחט הלזה שום העדאת עדים בב"ד על פיסולו ולא שום קלא דלא פסיק שהוחזק חשדתו בב"ד מאין ולאין לפסול שחיטתו והרי אם באנו לדון מזמן הרבנים הקודמים בזמן מוה"ר המו' כמהרא"י ז"ל מר אביו של הרב ר' חיי'א ז"ל הרי הרב ר' חיי'א ז"ל כתב וחתם בחתימת ידו לתת לו סמכה לשחוט בשנת התקצ"ו והיה ברשות וידיעת עט"ר מוה"ר המו' כמה"ר שלמה חכים זצוק"ל וגם מוה"ר הפרד"ס זצוק"ל חתם בשטר סמכה הלזו בש' התר"ב וגם מוה"ר כמהרא"י זצוק"ל הסכים בחתימת ידו על הדבר הזה א"כ נמצא כי בזמן הרבנים הללו ז"ל מלבד כי לא נמצא בימיהם שום חשד ופיסול על השוחט הנז' עוד בה כי ראינו כי קיימו וקבלו שטר סמיכתו בכתיבה וחתימה ומאותו זמן שהרבנים הללו עלו לשכון כבוד בארץ ישראל תו' ועד זמנינו עד עצם היום הזה לא נמצא שום עדות ואפי' חשדא ואפי' בקול בעלמא בקלא דלא פסיק כי אם מה שבאו ב' עדים לפנינו בזמן המחלוקת ומאותו עדות לא היה כדאי כדי לפסול שחיטתו מן הדין כ"א זאת עשינו שלא להיות שוחט מתא לבד מהטעמים הכמוסים עמנו וקצתם פירשם רב אחא משבחא המלך דוד נר"ו בפסק שלו בראשית דבריו כמו שיע"ש. ולא נפלאת היא ולא רחוקה כי גזרתינו באותו פרק שגזרנו עליו שלא להיות שוחט מתא לא היה מן הדין כ"א לגדר ולסייג וכאשר ראינו בכדומה לזה לעט"ר מז"ה הגדול ז"ל בס' חק"ל חיו"ד ח"א סי' קנ"ו וקס"ד ובס' חק"ל חח"מ ח"א דרל"א כמו שיעו"ש. ואז למדנו מדבריו לגזור על השוחט הנז' בהדרגה מתורת קנס שלא להיות שוחט מתא וכיון שהיה מתורת קנס ולא מן הדין זאת היתה לי שלא לגזור כ"א דוקא שלא להיות שוחט מתא בעירנו אזמיר יע"א. אמנם אם ילך למקום אחר יכול להיות שוחט לציבור במדינה אחרת כיון שאין פיסולו לציבור מדינא כ"א מתורת קנס וכן הסכים עמי לדין רב אחאי הרב כמה"ר יאושע שלמה המכו' מירקאדו ארדיט נר"ו והביא ראיה ממה שהוכיח במישור הרב פרי תואר ביו"ד סי' א' ס"ק י"ט על מה שפסק מרן בש"ע שם יו"ד סעי' י"א אם הטילו הקהל חרם שלא ישחוט אלא טבח ידוע ושחט אחר י"א ששחיטתו אסורה שדין זה הוא תשו' הרא"ש כלל ז' שכתב הרב ז"ל שהוא מדין קנס והביא דברי רי"ו שכתב ואסור לבני העיר מה שאוסרים כ"כ רבינו דוד הכהן עכ"ל ר"י משמע דהכי קנסו בני העיר עליו ולהכי להם לבדם מיהא אסור ולעיר אחרת מותר עכ"ל הרי שהרב ז"ל ביאר באה"ט דכל דאוסרים הציבור מדין קנס אינו אסור אלא לאותה העיר לבד לא לעיר אחרת וככתוב ומפורש במעשה ב"ד הב' כאשר הביאו בפסק דינו רב אחאי גאון המלך דוד נר"ו כמו שיעו"ש ויותר חידוש מצאנו ראינו להרב נודע ביאודה בח"ב חיו"ד סי' א' דאפי' לבני העיר ההיא יש מקום להתיר על מה שאסרו לשעבר בהתרה ועל העתיד אפי' בלא התרה יע"ש וגם הרב פר"ח שם ס"ק ל"ח הכריח בהך תשו' הרא"ש שהיא מדין קנס ולא מדינא וסיים ולפיכך בהפסד מרובה יש להתיר בדין זה יע"ש.

ועדיפא מינה תשוב ותראה פלאות בס' אבקת רוכל סי' קפ"ו על סמכת הקצבים שהסכימו בעיר דמשק יע"א לזמן עשרה שנים ועשו בשרם כבשר קדשים וקיבלוה בנדוים וחרמות ובתוך הזמן מחמת סכנת נפשות ביקשו לבטלה והיתה הסכמתם מסיבת גזילה ונבילה שנחשדו ושם שקיל וטרי הרב מהר"י צאיאח ז"ל להתיר ובסי' קפ"ח דקפ"ב ע"ב בכלל ההתר שכתב שלא היה ג' פעמים וכתב וז"ל ומחמת נבלה נמי אילו נמצאת אחריו אפי' פעם אחת לא יקרא בכך חשוד אם לא שיהיה מועד להאכיל נבילות פעמים שלש כי בזה ודאי יצא עליו קול שהוא חשוד להאכיל נבילות. ובנ"ד מעולם לא יצא עליהם שום קול בכך אלא שנחתם עליהם להגזמה כאמור עכ"ל הרי דאפי' ביותר רע ומר הענין והחרידו חרדה גדולה לעשות הסכמה בכל חוזק ותקף ובנדוים וחרמות ולאסור הבשר כבשר [קדשים] עכ"ז כתב שהוא להגזמה כ"ש וק"ו שיש לו' כן בגזרתינו שהוא להגזמה ולא מדינא ובהכי יש מקום להכשיר גם להיות שוחט מתא.

ואם באו להרהר הרהורי דברים על השוחט הלזה מזה זמן רב קודם שנטל סמכה כמו ששמעתי דיבת רבים יש להשיב על זה מכמה טעמי תריצי חדא כי הרבנים הנ"ל רבני מתא אשר היו באותו זמן בודאי כי ידעו והכירו בשוחט הנז' שלא היה שום דופי כי קימ"ל חזקת חבר שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו כמ"ש בע"ז מ"א ועירובין ל"א ונדה ט"ו ועמ"ש בס' גופי הלכות אות רמ"ו יע"ש. וכבר מהרשד"ם בתשו' חאה"ע סי' טו"ב הרחיב הדיבור והוכיח במישור שאין מקום להרהר אחר מעשה ב"ד שהתירו איזה דבר בראיות מרובות ובפרט אם נתנו לו כח ורשות שיהיה הוא הדיין בדין ההוא וסילקו את עצמן מאותו הדין כי אין מקום להרהר עוד בזה יעש"ב:

וכן ראיתי להרב גו"ר חיו"ד בכלל א' סימן א' דפ"ד ע"ד בענין הכשר שוחט שכתב וז"ל דכיון שיצא הדבר מתחת יד ב"ד חזק' שעשו כהוגן יע"ש. א"כ ה"ן כיון שיצא היתר שחיטה שוחט זה מתחת יד הב"ד כאמור בודאי שעשו כהוגן ואין להרהר עוד בזה כלל והוא ברור. ומ"ג דקי"ל בש"ס ובפו' ב"ד בתר ב"ד ל"ד (ע"כ הוא מה שהביא בס' נ"ל ריש ח"ב) והוא תימא על הרב ועצום הפוסק נר"ו שהרבה בראיות לומר דב"ד בתר ב"ד ל"ד ומה גם בקבלת רבנות דנלכד ברשות נח"ש להחזיק גזרתינו שלא להיות שוחט מתא ככתוב בד"ק ואיך נעלם ממנו כ"ז תוך כדי דיבור והרהר אחר גזרת מלך מוה"ר הפרד"ס ז"ל ולא זכר מכל דבריו הכתובים לפניו לאשר ולקיים גזרתינו והוא פלא וצ"ע. וא"ת שהרי אפסיקא הלכתא לדידן דאם עברו ודייקו וראו שיש להשיב על פסק דינם משיבים כאשר הכריח הרב הגדול מ"ז ז"ל בחק"ל חח"מ ח"א סימן פ"ד וכמו שהארכתי גם אנכי בעניותי בס' סמיכה לחיים חאה"ע סי' ט' ובסה"ק חקקי לב ח"א חיו"ד סימן מ"ז כמו שיע"ש כאן בנ"ד כבר דקדקנו ודרשנו וחקרנו ככל הבא מידינו ולא שמענו ולא ראינו דבר בצד מה לפוסלו להשוחט הנז' מכל אלו הערעורים שערערו עליו מזה שנים רבות קודם שנטל סמכה כי לא יש בהם שום עדות ברור ולא קול בקלא דלא פסיק כדינו. וכיון שכן הרי השוחט זה כשר לשחוט ולבדוק ומ"ג למ"ש בשם תשו' הרב מהר"י צאייאח ז"ל כי דוקא כשנחשד בדבר ג' פעמים או יוצא קול וכאן לא יצא עליו קול ולא נחשד בשום חשד בבירור. ובהיות טוב חייבתי להשוחט הנז' שיקבל מחדש תשו' גמורה דהיינו שילקה מלקות מ' וגם לקבל עליו דברי חברות וקצת תעניות ולהתנהג ביראת ה' כל היום וכן עשה שלקה מלקות מ' כדינו וגם קבלת דברי חברות וגם קבלת התעניות כאשר יושת עליו ובכן אין מקום עוד לערער על השוחט הלזה וכל האוכל משחיטתו ובדיקתו סמוך לבו לא יירא.

ואמת יהגה חכי כי קודם שהתחלתי לכתוב בענין זה שלחתי כתב למעלת הרבנים ארבעה מלכים וזה נוסחא. אחרי שים שלום טובה וברכה זאת מאיתי מול פ"ק למסור מודעא בשמים ובארץ כי בענין החר"א חזן הי"ו לפסוק דינו להכשירו או לפוסלו הגם כי סמכו כוללות העירה יע"א עלי לכל אשר אומר להם כי הוא זה עכ"ז לא מלאני לבי לדון דין זה יחידי וצירפתי עמי לרו"מ העי"א ולבטל דעתי נגד הרוב וכאשר נתחייבתי אני (בחותימת) [בחתימת] ידי. וגם המה נתחייבו בחתימת ידם ככל האמור והנה בעתה כי רו"מ העי"א רוצים להשמט עם שלעד"ן שאין מקום להסתלק ע"פ הדין מכמה טעמי תריצי כמבואר בש"ס ובפוסקים ז"ל מ"מ איני אומר קבלו דעתי והן רשאים ולא אני זו בלבד אני אומר להם שאם באולי אחרי שאשא ואתן בדברי הפוסקים ז"ל כפי מה שיורני מן השמים ויצא החר"א חזן הי"ו זכאי בדינו ואהיה מתיר לכל עם הקהל שיאכלו משחיטתו ובדיקתו. ואם לפי דעתם העליון יש איזה פקפוק לפוסלו ואינם מודיעין לי מה בידי לעשות אחרי כי כבר בקשתי לבטל דעתי נגד דעתם כדי לברר האמת במה שהוא אמת והם נשמטים ואם ח"ו יהיה איזה מכשול בדבר ע"פ הדין ולפי האמת עליה דידהו ליהדר ואני את נפשי הצלתי ובכן שלומם יסגא לעד והיה זה בש"א לחדש סיון שנת למע"ן תחי"ו והיה זה שלום ממני

החבי"ף ס"ט.

ותשובתם בא אלי כלשון זה אחרי דשו"ט כרוב גודלו הנה אנחנו באים באר"ש די השיב לו על מה שכתב בכתבו דלפי דעתו דעת עליון אין מקום לנו להסתלק מן הדין כמבואר בש"ס ובפוסקים. התשובה לזה דחד מינן כמהר"ח נר"ו חיים עד העולם הא ודאי טעמו ונימוקו עמו לאשתמוטי נפשיה משום דבר שנתחדש אחר החתימ' מפני היראה מדברי אהרן קדוש ה' ז"ל כנודע ונשמרתם מאד לנפשותיכם כתיב ופירוקא לסכנתא ליכא ודבר זה מתבאר שפיר ממ"ש הטור ש"ע ח"מ סי"כ. ומדברי מרן החבי"ב בכנה"ג ז"ל שם דאפילו דיין קבוע ומושכר לציבור מצי לאשתמוטי נפשיה מפני הסכנה וכ"ש סכנת שמים ח"ו. מאן מוכח רבה בר נחמני מוכח. ובספק מציאות סמכינן אדברי צדיק בשעת סילוקו מן העולם. כמבואר בספרי דבי רב ז"ל. ומה גם דבלא"ה כשהפצרנו ללמוד על ענין סיר'א כבר היינו תלוים בספק לסלוקי נפשין מפני סירובו של מעלת אהובינו רב הונא חברין נר"ו שאמר להסתלק פעמים שלש. וכיון שנסתלק אחד יכולים כולם להסתלק כנודע ועל מ"ש דאם לפי דעתם וכו' עליה דידהו ליהדר. ואני את נפשי הצלתי. תמהנו אם יצאו דברים אלו מפה קדוש כמוהו צוף דבש ונופת צופים ומכירים אנו בטיב מזגו שאין דרכו בכך שאפילו עד שבא להעיד קמיה מר ניהו רבה נר"ו על דנא פתגם לא הגזים עליו כל כך כמו שהגזים עלינו ולא אמר עליו כי אם שיאמר על נפשו ועל יהודתו ותו לא ואנחנו למה נגרע. כ"ש דקים ליה בגוון דאנו מקבלים דבריו בלי שום הגזמה ודיבורו הקל היא גופה גזרה. ובפרט במקום מצוה ואל תמנע טוב. ומה גם דלא היה לו לכתוב דברים אלו בפעם ראשון. ועל גוף השאלה אם אנו יודעים איזה פיקפוק לפוסלו:

הנה כה מבטינו שכעת אין כאן פיקפוקים מחודשים כל כך רק מה שנשאנו ונתנו עמו פה אל פה באנו להזכירו כאן במכתב בתוספת נופך להיות לזכרון בין עיניו בעת פסק דין. והם קצת עדויות שצריכים בירור על ידי איום וגיזום וחקירות ובדיקות כהוגן וכדחזי שרוב העדויות נתקבלו לפניו האחד עדותו של ח"ר רבינו דאנון הי"ו שהעיד שכל הימים שהיה שם וכו' וכו' כאשר סיפרו למר ניהו רבה נר"ו משם הח"ר משה ן' עזרא הי"ו וא"כ איפה מר ניהו רבה נר"ו ישלח אחריו ויקראהו לרגלו ויפחידהו ע"י איום וגיזום כדחזי. ועדות שחוק בקארטין (משחק בקלפים) בתוך העיר בקרב ימים שעבר על חרמי ציבור ולא היו ימים מועטים שהוכרז החרם הלזו בציבור בב"כ ובב"מ (בבתי כנסיות ובבתי מדרשות) וכאשר יעידון יגידון ה"ח הי"ו שכך שמעו מפי האיש העד מסל"ת וגם לזה יעמידהו בפניו להעדפא בעלמא שיעיד בפניו על האמת. ועוד עדות אכילה בט"ב פירה אחת בפרהסיא בהיותו בריא גם זה צריך חיקור ועוד עדות שלכם בגדי אשה תוגרמית בפני רבים ועבר אלאו דלא ילבש גבר ש"א (שמלת אשה) ושכב איש אותה לעיניהם ופשי' מידי הרהור לא יצא לא הוא ולא העומדים שם. וכ"ז מלבד המעשה דתירי'א כידוע. וגם נשמע שזה שנים הלך אצל המינים ביוש"ק ולפי מה שהוגד לנו מפסק רבה דעמיה מני"ר נר"ו הא מילתא חמיר טפי מע"ז דשאני מינות דמשכא. וגם זה צריך חקירת חכם אם כנים הדברים גם כ"ע ידעי שהשליך הספר מידו בתוך קהל ועדה מתוך כעס:

והנה על עדות סיר'ה אם יכשר בעיני דמני"ר נר"ו לדונו דלא שייך בזה ב"ד בתר ב"ד ל"ד מטעם די"ל דהב"ד הראשון לא היתה לו ידיעה בכ"ז וכמו שכ"מ מדברי הפ"מ ז"ל ח"א סימן מ"ד ועוד שם בסי' מ"ה ועוד בה דאיכא חי' טובא בפרט זה דיש מהם דמועילים לנ"ד וכאשר המה באו בס' הנ"מ אחי וראש להרב השלם ר' חיי"א ז"ל. וגם מני"ר נר"ו חילק שם בחתימתו חי' אחר בשם תשו' הרא"ש ז"ל כעין מש"ל ע"ש וא"כ ה"נ י"ל בנ"ד דמני"ר מעלת הרב המופלא הפרד"ס ז"ל לא ידע מענין כשרות או פסלות החר"א הנז' וכמו שכ"מ מתוך דברי השטר הסמיכה שלא דיבר כ"א ע"ע (על עצמו) דהחר"א הנז' שהוא בקי ואומן וכו' וסמך ידו עליו עפ"י עדות השוחטים הי"ו וכ"מ ג"כ ממ"ש שדברי סמיכתו ל"נ אלא להעדפא וכו' ע"ש וכמובן.

והשתא דאתינן להכי הבא נבא לעדות הריו"ט דאנון הי"ו שהעיד על החר"א הנז' שאכל נבו"ט בעיר סירה דהגם דאח"ך שאל ממנו כת"ר נר"ו על החריו"ט (הריו"ט) העד הנז' אם גם הוא אכל והשיב לו שגם הוא אכל באונס מ"מ לא משום זה הוא פסול לעדות הראשון דקימ"ל אין אדם מע"ר וכשר לעדות וכמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ' י"ב מהלכות עדות ה"ב ע"ש וכ"פ הריב"ה ז"ל בח"מ סי' כ"ב ובש"ע שם ס"ה דכשר לעדות כיעויין בש"ך ז"ל שם סק"ה ע"ש והשתא הכא בנ"ד אתיא מק"ו דהתם הגם דבתחי' הודה ע"ע שאכל נו"ט כשר לעדות שאח"כ כ"ש בנ"ד דבתחי' העיד על אחרים ושוב ע"י וכמ"ש התוס' בכתובות י"ט ע"ב והר"ן ז"ל שם וכמ"ש התוס' בכתובות י"ט ע"ב והר"ן ז"ל שם וכיעויין בהרב החבי"ב ז"ל בח"מ סימן פ"ב בכללי הקי"ל אות ק"ח ע"ש ואפי' אם בנ"ד היה אומר הב' דברים בב"א אפי"ה הוה פלגינן דיבוריה וכמ"ש התוס' בכתובות י"ח ע"ב ד"ה ואין וכו' ע"ש וכ"כ הריטב"א ז"ל שם וכ"מ מדברי הרא"ש שהביא מרן ז"ל בב"י ח"מ סי' ג"ל סע"א וכן מדברי מהרימ"ט ז"ל ח"א סי' חל"ק דלא כמ"ש מהראנ"ח ז"ל ח"א סימן מ"ה וכיעויין בהרב החבי"ב ז"ל שם סי' ל"ד הגה"ט אות ע' ובהי"מ ז"ל בכללי הדינים סי' תקכ"ד עי"ש. והגם דבנ"ד הוי ע"א בהכחשה שפיר דמי וכמ"ש מוה"ר הגדול מהרי"ח ז"ל ביו"ד ח"א סי' צד"ק ע"ש וכ"כ הרב השלם מהרד"ח נר"ו בת' הנדפסה בס' אחי וראש סי' ג' חיו"ד ד"ט ע"ש והגם דבנ"ד שמענו באומרים דהחר"א הנז' הי"ו הוא אומר על הח"ר רבינו הנז' שהוא היה רוצה לילך אל הזונה ושהוא החר"א לא אכל נו"ט כלל מ"מ כ"כ דע"א בהכחשה לענין זה ומ"ש סתם אפי' בכה"ג מהני ולא יהיה ספק לדידן מ"מ מספק פסול מ"ג בהצטרפות האומדנא דגילח את זקנו תמן בסיר'ה ובא לכאן בזקנו מגולחת כידוע והוא איסור די"ב חמשה לאוין דמסתמא מאן דעביד הא עביד הא עיין להרב צבי ז"ל סי' ג'.

ומה גם דאיכא קול ג"כ וכבר כתב מוה"ג ז"ל שם דבאומדנא או קול נפסל וא"כ כדי להיות כשר לשחוט בעינן תשובה חמורה דפז"ב (דפרק זה בורר) ואפי' אם אכילתו היתה משום דלא מצא בשר כשירה וכמ"ש מוה"ג ז"ל שם סי' קנ"ד ע"ש והגם דרש"ל ז"ל כתב בת' סי' ב' וביש"ש בפ' ג"ה סי' ט"ז וטו"ב דבזה"ז לא בעינן תשו' דפז"ב דסגי ליה בקבלת סיגופים ותעניות וכיוצא ע"ש מ"מ רוב רבני האחרונים ז"ל בתשו' נראה דחולקים ע"ד וכמ"ש הד"מ ז"ל חיו"ד סי' א' והמ"מ ז"ל חיו"ד סי' ג' ע"ש וכ"מ מדברי מה"ג ז"ל שם בכל הנהו סימני בסי' קי"ט ומהריב"ל ז"ל ובסי' קכ"ז דבכולם כתב דבעינן תשובה דפז"ב ולא הזכיר דברי רש"ל הנז' וכ"מ יותר ממ"ש בסימן קמ"ט ע"ש בכל דבריו. באופן דמכל מ"ש מתבאר דגם בנ"ד בעינן תשובה דפז"ב. והא ידעינן ליה דלא עבד כה"ג כ"ז לפום ריהטא דאילו לפי האמת נראה די"ל דכ"ז איירי באדם שכבר הוא שוחט ואכל נבילות וכיוצא אז הוא דצריך תשו' דפז"ב כדי לידע ולהודיע דכבר חזר בו לגמרי משא"כ בנ"ד דכפי הנשמע באותו הזמן שהיה בסיר'ה לא היה שוחט כ"א אח"כ בכה"ג נראה דאם עשה תשובה הראויה לו הכתוב בס' יסוד היראה ז"ל ובשאר ספרי דב"ר ז"ל סגי ליה להיות שוחט אח"כ דכקטן שנולד דמי.

אלא דמ"מ אהני לן לעדויות דאחר שהיה שוחט וגם לעדות דסיר'ה גם בכה"ג בעינן שיתברר שעשה תשו' עפ"י ב' עדים כדי להיות כשר לשחוט וכאשר מתבאר מדברי מוה"ג ז"ל שם סי' קצ"ג בסוף התשו' ומ"ג דהח"ר רבינו הנז' העיד על החר"א הנז' שחילל ש"ק כל ימיו שהיה בסיר'ה בשתיית המעלה עשן וכיוצא דבכה"ג יש לו דין מומר כמ"ש הש"ע ביו"ד סי' ב' ובסי' קי"ט דמומר לחלל שבת הוי מומר לכל התורה כולה ושחיטתו נבילה ע"ש דודאי בכה"ג כדי להתכפר עצמו וכ"ש להיות שוחט צריך שיעשה תשו' גמורה מלב ומנפש תשו' הראויה לו כדין מומר דהגם דבחילול שבת בשוגג כ"כ בס' הלבוש בא"ח ובהחבי"ב ז"ל שם וכן בס' יסוד היראה ובשאר ספרי דב"ר ז"ל סדר התשו' שיעשה בכך וכך סיגופים וכיוצא מ"מ זה שהיה במזיד ודאי דחמיר טפי ובעיא ליה תשו' דמומר:

והנה תשו' הנז' כבר באה ונהיתה במוהה"ג ז"ל בחק"ל הנ"מ במ"ב חאה"ע סי' ו' דכתב דבעי' תשובה ומלקות בב"ד וקבלת דברי חברות בפניהם וגם קבלת תעניות מה שיגזרו עליו שיתענה וכו' ע"ש בד' פ"ו ע"א ומ"מ נר' דאם סדר התשו' הנז' יתברר בעדים דעשאה באותו זמן אחר שבא מסיר'ה קודם שנעשה שוחט אז מהני ליה תשו' להיות שוחט אח"ך משא"כ אם לא יתברר בב' עדים דעשה כן בו בפרק כ"א דעתה רוצה לעשות התשו' כדי להיות שוחט מתא הא פשיטא דלא מהני ליה כמ"ש מוהה"ג ז"ל שם סי' קצ"ג דאע"ג דלפוסלו סגי בעד אחד מ"מ להכשירו בעי' ב' עדים ע"ש וכ"כ במ"ב שם דפ"ו ע"א. כ"ז דברינו ע"ע שלשעבר איכו השתא נבא לדבר על מה שנמצא כתוב בכתב ידו של הרב חיי"א ז"ל וז"ל ובנ"ד העידו על השוחט הנז' שדיבק נייר בליל ש"ק ואין לך אדם שלא ידע שזה חילול שבת עיין תשו' מרן ז"ל אה"ע ד"ד ע"ב ד"ה ובעדות עכ"ל ועדות זה היה אחר שהיה שוחט דהיינו בקרוב בש' התר"ח כידוע דודאי חמיר טפי וצריך שתהיה תשובתו ככל מ"ש לעיל ועוד כתוב שם וז"ל והנה בנ"ד מלבד שחילל שבת בפרהסייא כמה פעמים וכו' עוד זאת אפי' לא היה אלא פ"א פסול לשחוט כמ"ש הש"ך סי' ב' סקי"ח דכן הוא העיקר עכ"ל.

עוד כתוב שם וז"ל אך בנ"ד דאיכא עדות גמור שחילל שבת וכו' לא בעי' מועד לכך דחשיב כאילו עובר על כל התורה כולה וכו' דאף בפעם אחד שחיטתו פסולה כמ"ש במקום אחר עכ"ל. ולפי"ז דינו כמומר ובעיא תשו' חמורה הראויה לו כמש"ל וגם בעי דיעשה אותה קודם שיתמנה להיות שוחט דבלא"ה הוי תשו' של רמאות ולא מהני וכמ"ש הרשב"א ז"ל בתשו' סי' תרל"ב וכ"כ מהריב"ל ז"ל ח"ג סי' ל"ט ומהרימ"ט ז"ל חיו"ד סי' ט"ו והפר"ח והפרי תואר בסי' קי"ט וכ"כ הרב בני אברהם ז"ל סי' ה' ד"ה עש"ב ונ"מ לפי"ז דאפי' אם יעשה התשובה בשלימות על מנת שיתמנה לשוחט לא מהני כ"ש אם לא יעשנה בשלימות אלא שיתחיל בו קצת כגון לעשות קצת סיגופים ותעניות עד שישלים התשובה אחר שיתמנה לשוחט דודאי דלא מהני כלל ולא דמי למ"ש מוה"ר חק"ל ז"ל במ"ב שם ד"פ דשו"ט בזה אם התחלה תשו' במומר מהני דהתם איירי להכשירו לעדות וכיוצא לדונו כדין ישראל וכנ"ד משא"כ להכשירו להיות שוחט וכמו שכן מש' ממ"ש שם דפ"ו ע"א ע"ש. ויותר מזה החמירו הפר"ח והריב"א ז"ל לפי מה שהבינו בדברי הרשב"א דבעינן דראינוהו דואג ומתאנח קודם שהעבירוהו ע"ש והגם שמוה"ג ז"ל בחק"ל יו"ד ח"א סס"י קנ"ב כ' ע"ד דאינו מוכרח מ"מ מדבריו ש"מ דעכ"פ גם הרב יודה למ"ש הרשב"א ורבני האחרונים ז"ל דבעינן דיעשה תשו' שלא ע"ד להחזירו לאומנותו שכן משמע להדייא וז"ל וגם כבר נתבאר דכי בעינן תשו' חמורה בטבח דח"מ או במזיד וכו' אבל בס' טריפה יש לתלות בשוגג ומחזירין אותו בקד"ח וכו' ה"ד כשעשה תשו' בלי ערמה ונתברר לנו שעשה תשו' גמורה אבל בלא"ה אין מחזירין אותו דחיישינן להערמה כמ"ש הרשב"א ומהרי"ט וכו' ע"ש. גם ההיא חומרא שיהא דואג ומתאנח קודם שהעבירוהו חייש לה כל שאינו שעת הדחק ויש אחרים מומחים ע"ש ונ"ד עדיף טובא ולא הוברר לנו שהיה דואג ומתאנח בשום זמן כ"ז על העדויות שבצייוני הר' חיי"א ז"ל ברם על שאר העדויות שנתחדשו עכשיו צריך שיחקור אדוניר"ם נר"ו עליהם היטב דאיכא בינייהו חילול שבת התמו' דדינו כמש"ל. ועדות שחוק הקארטין שהועד ונתברר כנז' שעבר על החרם אחר שהוכרז בקרב ימים דיש חרם הקדמונים ז"ל בזה ושמיעת קול מהליכתו למינים דודאי נראה שתשו' קשה כיון דמינות חמיר מע"ז כנז':

ועל הכל דיש להבין בענין זה דמאחר שהסכימו כבודם רבני מאוותא נר"ו שלא יהיה שוחט מתא בשום אופן מי יכריחנו עכשיו למנותו עפ"י תנאים דאפ' במשך זמן יתבטלו התנאים ונשאר שוחט כשאר שוחטי מתא. דהן אמת דהרגו"ר ז"ל חיו"ד ז"ל כלל א' סי' ח' כ' בנדונו דכשר לשחית בהצטרפות שוחט אחר עם החשוד ע"י שיבדוק וכו' מ"מ הרי בא רעהו וחקרו הר' מהר"י הלוי ז"ל בסי' שאחריו וחלק עליו וכ' דבעי שנים חוץ מהחשוד ע"ש מלתא בטעמא והיא גופה שייך בנ"ד כיון דלפי הסכמת עירנו יע"א אין שוחט יחידי אפי' כשר רשאי לשחוט ולבדוק כידוע וא"כ בחשוד בעינן שנים בלתי החשוד ועוד דהרי כתב מוה"ר ז"ל בחק"ל סי' קצ"ד דע"כ לא התירו ע"י בדיקת סכין ול"ח שישהה וידרוס היינו בדרך עראי אבל למנותו לשוחט ובודק קבוע לא שמענו שהרי פיסולי שחיטה שכיחי ופעמים עביד ולא אדעתיה דאי עביד הרי נחשד להאכיל ע"י ח"מ ואיך נתיר לו בדבר המצוי ורגיל בקבע וכו' דלא עבדינן תקנתא וכו' ע"ש שדעתו ד"ע שלא להתיר לשחוט לבדו והסכים לו' ברוך עמי מצרים והת"ח שלא שמעו התר זה והעבירוהו דמתבאר מדבריו דלא נראה בעיניו שום תקון וא"כ בנ"ד דמעיקרא פסלו אותו לציבור וה"ט משום קבלת העדות שקבלוהו וגם עפי"ד מוה"ר הגדול חק"ל הנז' דש"מ דחששו לחששת פיסול בחר"א הנז' א"כ לא זכינו להבין איך חזרו עכשיו והתירוהו ע"י בדיקת הסכין למנותו על הציבור כיון דמוה"ר שם כתב דגם כה"ג לא מהני עוד לנו להודיע דאם ע"י כל אלו ההוכחות השוחט הזה אינו מוחזק בכשרות. באנו למ"ש רחימא דנפשין מע' כמהר"ח מזרחי נר"ו בסו' הפסק משם הרש"ך ז"ל סי' קי"ט סק"א דבטבח יש להחמיר טפי משאר איסורין דאפי' סתם אדם לא אתכשר ובעינן שיכירו אותו שהוא מוחזק בכשרות ויראת שמים וכ"כ רש"י ז"ל בס' הפרד"ס דכ"ח ע"ב וז"ל וראוי השוחט להיות יר"ש ות"ח וכו' וכן הסכים עמו הרפ"ח ז"ל שם הרי שצריך שיכיר בו שהוא מוחזק בכשרות ויר"ש הא למדת ששחיטת ע"ה ומי שאינו יודע יר"ש אינה כלום וכו' ע"ש וכיוצא לזה כתב מרן ז"ל בב"י סי' א' משם ר' יונה ז"ל וצריך לחקור ולדרוש ולהעמיד הדבר על מכונו באופן המועיל המספיק לידע ולהודיע מפי אנשים כשרים אם מוחזק בכשרות בכל ענייניו:

ואחר כל זאת מי הוא זה ערב את לבו לגשת למנותו שוחט לרבים בעיר גדולה של חכמים ושל סופרים ומיראי ה' וחושבי שמו מאחר שכתב מרן מלכא מוה"ר הגדול חק"ל ז"ל סי' קנ"ו דרל"ד ע"א ובשאר דוכתי דלמנותו לרבים ודאי דאסיר וכו' והטעם דאין לרבים ליכנס אף בס' משהו של פיסול ע"ש דיליף הכי מת' הרמב"ם ז"ל בס' פאר הדור סימן קי"ב. והיכי ניקום ונעביד איסורא דנפק מפומיה דמרנא ורבנא מארי דאתרין זצוק"ל בלי שום צורך. וכ"ש דשבח לשם יתברך יש לנו שוחטים מושכרים לציבור מומחים לרבים וכשרים בלי שום פקפוק וגם הם ת"ח. ועוד כ"ש דהאיכא כמה בעלי בתים וכמה מהת"ח הי"ו מוחים טובא שאינן מרוצים במינויו כלל. ועוד יש מוחים אחרים ביד חזקה מדלת העם ושמענו משמם שאומרים שאם ישחוט חר"א הנז' ה"י שיסלקו חק הגאביל'ה (מס עקיף) מעל הבשר ויהיה ח"ו חרבן עולם לבק"ח (לבקור חולים) ולצינו' ולבית החיים וכיוצא דפשיטא דבכה"ג דהוי מילתא דאיסורא אפי' יחיד מוחה דאעיקרא אסור למנותו כמ"ש מוה"ר חק"ל ז"ל ועדיפא מינה אשכחן גבי ש"ץ דקיל משוחט כמ"ש הרא"ש ז"ל כלל ח"ן סי' ד' וכן שאר הפוס' ז"ל. ואפי"ה מצאנו ראינו להרב מוהריק"ו ז"ל שו' מ"ד ורבינו שמחה ז"ל והרב מ"ץ ז"ל ח"ב סי' ע"ז דאפי' יחיד יכול למחות ולעכב החזנות ולו' איני חפץ שיהיה זה ש"ץ ע"ש ולהרב מג"א ז"ל סי' ג"ן כ"ש בשוחט שמאכיל בשר לרבים דאפי' יחיד מצי למחות מדינא מטעם דלא ניח"ל דליספי ליה מידי דאית ביה נדנוד איסור. וכבר אמרו המוחים בפי' שאפי' יכשירוהו עפ"י הדין לא יאכלו משחיטתו משום מאי דקימ"ל בגויה ומי שמע כזאת מי ראה כאלה דמפני קצת תקנה דיחיד דבלא"ה כבר תיקן ענייניו עם מע' השוחטים הי"ו לא ניחוש לתקלת הרבים עיר ואם בישראל להאכילם בע"כ ס' נדנוד איסור וכ"ש שכבר רוצים (להוציף) [להוסיף] לו על קצבתו כמו ששמענו כן ואפי"ה רוצים לעשות הפך דברי עט"ר מוה"ר הגדול מ"ז זצוק"ל. ומ"ג דימשך מחלוקות רבות ושנאות איש מראהו וליטע ביניהם איבה ותחרות ח"ו ולשלח מדנים בין אחים משפחות מתגרות זו בזו ואין מתארחים זה אצל זה בעת שמחתם כאשר כן שמעה אזנינו. עד הנה דברנו וערכנו לפני הדרת קדשו נר"ו את כל אשר ידענו מענין זה הן מפאת העדויות והקולות שנשמעו עליו הצריכים בירור מספיק כנז' הן מפאת אשר קרינו קצת בענין זה בנחיצה רבה כחותה על הגחלים ובזה יצאנו י"ח שמים וחובת בריות לגלות אזן מוה"ר מני"ר נר"ו ומעתה נקיים אנחנו. ואדונינו חיים ומלך נר"ו כי המשרה על שכמו לו יאתה להבין ולהורות כאשר יורוהו מן השמים וקהל עדתינו עליו יסמוכו ועיני כל ישראל עליו להורות להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון וברוחב מבינתו ועוצם חסידותו ביראה פנימית אשר בו יעמד על המשמר לחקור ולדרוש היטב בכוחו הגדול ובידו החזקה ובאיומים וגיזומים והיה ה' עם השופט להורות לפניו מעגלי צדק ומשפט ומישרים וצור ישראל יצילנו משגיאות אכי"ר. ובוחן לבות וכליות יודע תעלומות לב הוא יודע כי לא נטפלנו בענין מחמת שנאה ח"ו רק מפני פחד ה' ומהדר גאונו דוקא בלי שום פניה. כי ראינו פסק ערוך ע"ע זה לפוסלו מלבד מה שנשמע מפי מגידי אמת שכתב הרב חיי'א ז"ל בסו' ימיו פיסקא דדינא בא בארוכה עד"פ לפוסלו לגמרי ואין לו תקנה ושמענו עוד מפי מגידי אמת שחרה אפו הרבה על אחיו כמה"ר רפאל הי"ו על אשר שלח כתב לאיידין בלתי ידיעתו והפליא לעשות ולדבר עליו וגם טרח וכתב לאורלה יע"א להזהירם שלא יאכלו משחיטתו וקצת מהם נמנעו מלאכול מחמת ציוויו. ועוד שמענו כי טרח עם מע' השוחטים נר"ו ע"י כמהר"ח הלוי נר"ו לקושרם היטב שלא ישחטו עם הנז' כלל ואח"כ דיבר עם אחד מאוהביו הי"ו וכה א"ל יהא סמוך לבך בטוח אל תירא שכבר נתקשרו השוחטים בקשר אמיץ שלא לשחוט עם הנז' כלל. גם שמענו מפי דובר אמת שאמר כמהר"ן ארייאס נר"ו לג' אנשים מהוגנים זה ימים מועטים בהיותם בביתו שהוא אינו אוכל משחיטת הנז'. אשר בזה יובן שיודע שום דבר עליו שראוי שלא לאכול משחיטתו. ואפי"ה הוא טורח למנותו לשוחט אתמהה. וכזאת ג"כ יבחן על אשר אמרו בפנינו שבזמן הרב חיי'א ז"ל ישבו לבודקו בבדיקת הסכין והרב חיי'א ז"ל שלחו למקולין במקומו ומי יודע מה היתה כונתו ואפי' דמה שישב לבדוק סכינו ה"ט דמורא עלה על ראשו פן ישתרבב המחלוקת כדמעיקרא ויגיע בזיון למוה"ר מר אביו ז"ל וגם נזק לכל עם הקהל כבתחי' וכלפי לייא ימנוהו ביד חזקה גם במקולין ואמר מוטב שיהיו שוגגין ומה ששלח למהר"ן נר"ו על בדיקת הריאה ל"מ מידי די"ל דבדרך הקנטה ולשמוטי נפשיה הוא דעבד. ור"ל שהוא יבדקנו וליה לא ס"ל וידיו מסולקות וע"כ אלה כבר אנחנו היינו מסולקים מהענין והסחנו דעתינו ממנו ואיש לדרכו פנינו. לכן עתה שבנו בשורותיים אלה להשיב מפני הכבוד כי היתה עלינו יד הקדש ממוה"ר מני"ר נר"ו להכריחנו להגיד לאדוניר'ם נר"ו את כל אשר ידענו וכתבנו כ"ז כי לפק"ד כל הדברים שנשמעו עליו לא יהא אלא ס' וקול בעלמא ואין כאן שעת הדחק והאיכא שוחטים בעירנו גדולים וטובים ממנו שלי"ת כי כן אנחנו חותמים בתפלה לפני אל עליון יה"ר שלא תצא תקלה מת"י וה' יהיה עמו מעולם ועד עולם אכי"ר. ע"כ הגיע דבריהם דרבנן טובים השנים מהם העי"א.

וזאת תשובתי על דבריהם פתח דבריהם כתבו וז"ל הנה אנחנו באים באר'ש די השיב לו על מ"ש בכתבו דלפי דעתו דעת עליון אין מקום לנו להסתלק עפ"י הדין כמבואר בש"ס ובפוסקים.

התשובה לזה דחד מינן כמהר"ח נר"ו חיים עד העולם הא ודאי טעמו ונמוקו עמו לאשתמוטי נפשיה משום דבר שנתחדש אחר החתימה מפני היראה מדברי אהרן קדוש ה' ז"ל כנודע ונשמרתם מאד לנפשותכם כתיב ופירוקא לסכנתא ליכא ודבר זה מתבאר שפיר ממ"ש הטור וש"ע ח"מ סי' י"ב ומדברי מרן החבי"ב בכה"ג ז"ל שם דאפי' דיין קבוע ומושכר לציבור מצי לאשתמוטי נפשיה מפני הסכנה וכ"ש סכנת שמים ח"ו מאן מוכח רבה בר נחמני ובס' מציאות סמכינן אדברי הצדיק בשעת סילוקו מן העולם כמבואר בספרי דב"ר ז"ל עכ"ד.

וכשאני לעצמי איני רואה שום הכרח מדברי אהרן קדוש ה' ז"ל כדי שיסתלק מוהר"ח נר"ו מדין זה כי ארבע עדים מרשומי הח"ק של בק"ח הי"ו שבאו להעיד לפנינו ובתוכם היה ג"כ מהר"ח הנז' בעת קבלת עדות זה מכל הדברים שדיבר בעת סילוקו המנוח הנז' מלבד כי לא מצינו בהם שום משמעות ואחיזה להבין מדבריו כי הוא אמר שיסתלק כמהר"ח נר"ו ממינוייו ממה שנתחייב בחתימת ידו להיות יושב ולומד ולדון בדין זה עם ג' רבנים הי"ו ואני הצעיר עמהם ולילך אחר הרוב כפי מה שיורונו מן השמים אלא אדרבה ממה ששינה ושילש בדבריו לו' כי יהיה מהר"ח הנז' במקומו ולא יזוז ממקומו זה מורה בהדיא שציוהו שיהיה במושב זקנים לדון עמהם ולא יסתלק ממנוייו זאת ועוד כי אם היה שאמר כן בפירוש היה מקום להם לפי סברתם לחוש הגם דלדידי אינו כן לפי הדין אפי' אם היה אומר כן בפירוש כאשר אבאר אכן מאחר שלא אמר כן בפי' מה מקום יש להם לחוש והרי מצינו דוגמא לדבר כי אפי' למ"ש בגמ' ופסקוהו הפוס' והטור ומרן בש"ע סי' רנ"ב סעי' ב' דמצוה לקיים דברי המת אינו אלא כשמצוה בפירוש ולא ממה שנראה מתוך דבריו כמ"ש הריב"ש סי' ר"ז ומוהר"א ששון סי' ב' והביאוה הרב כנה"ג שם הגב"י אות כ"ג יע"ש וכ"כ מהרד"ף בס' מכתם לדוד חח"מ סי' י"ד דר"ג ע"ב דכיון דבדברי המת לאו בפירושא אתמר אין כח לחייבו והביא דבריו הרב מטה שמעון שם הגב"י אות ט"ז ועיין מ"ש מ"ז הרב הגדול ז"ל בס' חק"ל חח"מ ח"ב סי' מ"א וכאן לא יש אפי' למטונייהו דברים בפי' כ"א מה שרצו ללמוד מפירוש דבריו. ועוד כי כיון דיש בדבריו דמשתמע לתרי אנפי שיסתלק ולא יסתלק א"כ אין ספק בדבר שיש לנו למנקט ולהכריע הצד השוה עפ"י הדין שלא להסתלק ממינויו אחר שנתחייב לדון בחתימת ידו ממה שמורה לאידך גיסא כי הוא ציוה שיסתלק שאינו מסכים לדין כלל.

והגם כי דברים אלו פשוטים וברורים מצאתי סמך וראיה לזה מתשו' הרב מהראד"ב בס' לחם רב סי' קס"א דכל לשון צואה שיש ספק בלשונו ראוי לאוקומי הירושה על מקומה על הספק ולבטל הצואה כיון דיש כאן ספק יעמוד הדבר על דין תורה יע"ש ה"ן נימא הואיל והדבר ספק אם ציוה שיסתלק מן הדין או לא הרי יש לנו לבטל הצד הנראה שיסתלק מן הדין ולמינקט הצד האחר שישאר במינוייו ועדיף טובא מנדון הרב כי התם מצד הספק הרי הוא בטל הצואה כמאן דליתיה והכא הספק עצמו כשנכריח הצד דמשמע שישאר במינוייו אינו סותר שום דבר וזה ברור. ומ"ג כי אחת מן הראיות שאבאר לקמן שאינו יכול להסתלק הוא ממ"ש בפ' חלק צ"א ע"ב באיסור המונע בר וכו' ומביא הגמ' ראיה מקרא דתורה ציוה לנו משה מורשה הרי דהתורה היא ירושה לנו וא"כ אוקמינן אד"ת הירושה דאורייתא שהיא לימוד התורה עצמה ולא למינקט משמעות דבריו המונע ירושה דאורייתא למנוע בר שהיא התורה.

וחוץ מזאת כי מעיד אני שמים וארץ כשהתחלנו לשאת ולתת ולדון בדין זה טרם כל קריתי להצדיק המנוח ז"ל שיטפל בדבר הזה כאשר היה רגיל בכל ענייני העיר להטפל בשביל מר אביו מורינו הרב המו' מ"ק נר"ו והוא חילה פני הרבה מאד באומרו שמורינו הרב מר אביו נר"ו הרי הוא זקן מאד א"כ כל מה שיאמר בדין זה יתלו הדבר על שמו והוא אינו רוצה שידברו עליו מאחד מב' הכיתות גם אם יצא כשר או פסול ובכן נומתי לו ופטרתי אותו. וא"כ איך יתכן דדבר שנצטער אותו צדיק בחיים חייתו שלא ידברו עליו בזה שיעשו הפך רצונו לו' עליו דברים אשר לא כן כי לא כיוין להכי כלל גם אמרתי לד' אנשים הללו שהם המעידים מכל הדברים שדיבר המנוח הצדיק ז"ל אם יש את נפשיכם שהבנתם מדבריו שום אזהרה על כמהר"ח נר"ו שיסתלק ממינוייו בדין זה והם השיבו כי בינם לשמים לא יש שום משמעות מדבריו שמורה שיסתלק מדין זה אלא אדרבה הם הבינו כי ציוהו שלא יסתלק זת"ד ולו יהי שהיה אומר כן בפי' המנוח הצדיק ז"ל בעת פטירתו שלא ידון כמהר"ח נר"ו ויסתלק מן הדין ההוא מה שלא יתכן בעולם לו' לתלות זה בת"ח צדיק שיאמר בעת סילוקו מן העולם מה שהוא הפך הדין ח"ו ואפי"ה גם לפי דבריהם אם אמר מי צייתנא לקיים דבריו בזה מאחר שנתברר לדיין באותו הדין מכל הציבור והציבור נתחייבו בחתימת ידם לקבל עליהם מה שיפסקו עם הדיין הזה וחביריו ע"פ הרוב וגם הדיינים נתחייבו בחתימת ידם לדון ולגלות דעתם ע"פ הדין בינם לשמים והוא בכלל וכ"ז נעשה כדי להשקיט המריבה שלא יתרבה מחלוקות בישראל א"כ מה מקום פטור יש בשביל שאמר חכם או רב בשעת מיתתו שיסתלק מן הדין אחר שהציבור קבלו אותו לדיין בחתימת ידם וגם הוא נתחייב בחתימת ידו לדון בדין זה ולבוא על החתום להודיע לרבים מה שיורו לו מן השמים כשר או פסול ע"פ הרוב ואם על דבר הקל דבר שבממון כתב הרא"ם בתשו' כלל צ"ט והביאה מר בריה הטור בח"מ סי' קנ"ד שהיודע שיש זכות לש' חייב להגיד דעתו דאיכא מצות עשה משום השבת אבידה וכ"כ בתשו' הרשב"א ח"ב סי' ת"ד כמו שיע"ש. כ"ש בדבר איסור לאפרושי מאיסורא שהוא חלק כולו לגבוה סלקא וכדומה לזה הוכיח מהרשד"ם בתשו' חאה"ע סי' טו"ב דט"ו ע"ב שגם על דבר קל שהוא ממון אמרה תור' לא תוכל להתעלם כ"ש השבת נפש שהוא אסור כי נפש וכו'. ושם ביאר כי הדיינים שנתבררו לדון בדין הזה שאינם יכולים להסתלק מן הדין יע"ש וכן קרא כתיב בס' משפטים לא תהיה אחרי רבים וכו' ותרגם אנקלוס ולא תמנע מלאלפא על דינה מה דבעינך וגם רש"י אחר דברי התרגום פי' וז"ל אם ישאלך דבר למשפט לא תענה לנטות לצד אחר ולסלק עצמך מן הריב אלא הוי דן אותו לאמיתו יע"ש. ועיין להרב החינוך סי' ע"ז וסי' ע"ח והרמב"ם בסה"מ במ"ע סי' קע"ה ולאוין סי' רפ"ג שמתבאר מדבריהם שחייב החכם לומר דעתו וסברתו ולבטל דעתו נגד רבים וכדקימ"ל רוב דאורייתא יע"ש.

וזהו אפילו בסתם חכמים כ"ש וק"ו כשנתקבלו מן הציבור לאותו דין וגם המה נתחייבו בחתימת ידם ללמוד בספרי הפוסקים ולהורות מה שיורו להם מן השמים כשר או פסול מי שם פה לומר שיכול לחזור בו דאפי' למה שחקר מ"ז הרב הגדול ז"ל בח' חק"ל חיו"ד ח"א סי' פ"ה (ביחד) [באחד] שישב עם ב' או ג' ונשאלו בדין איסור והורו להתר והדבר תלוי בשיקול הדעת והוא אין דעתו כן אבל ידע שלא יחזרו בהם דשיקול הדעת שלהם היה להתיר אם חייב להגיד דעתו להם דאם יגיד יבטלו דעתו ויהיה חייב גם הוא להתיר. וי"ל דיוכל לעמוד בשתיקה וינהוג איסור בעצמו א"ד חייב להגיד דעתו כיון דכתיב לא תתגודדו ושתיקתו מביא לידי כך והביא ראיה מסוגייא דהוריות דף ג' ומסיק וז"ל אבל ג' שישבו ונשאלו בדבר איסור עכ"פ חייב להגיד דעתו והביא דברי הרמב"ן בסה"מ שורש א' דחכם שידע שטעו ב"ד יש עליו לבא לפניהם ולומר טענותיו והם ישאו ויתנו עמו נראה דבכה"ג חייב להגיד דעתו להם יע"ש והרי אם בחכם שנשאל בדין איסור והיתר שחולקים עליו חביריו בשיקול הדעת כי אין סברא שיחזרו מסברתם עכ"ז הכריח דחייב מן הדין להגיד דעתו ולא להסתלק כ"ש וק"ו בנ"ד שעדין לא גילו דעתם הרבים להכשירו וגם אין מחלוקת בשיקול הדעת כ"א לישא וליתן בחקירות ודרישות בענין ובדברי הפוסקים וזה לך האות שהתחלנו ללמוד ב' וג' ימים ושרטטנו וכתבנו בענין זה לא היה בינינו שום מחלוקת וחילוק דיעות ללכת אחרי רבים כ"א כולם שוים לטובה:

וא"כ איך יתכן להסתלק מן הדין ומ"ג אחר שנתחייבו ג"כ בחתימת ידם להורות מה שיעלה לפסק הלכה לפי הרוב ולבא בהסכמה בחתי' ידם לפסול או להכשיר ואיכא נמי משום מונע בר שאמרו בסנהדרין פ' חלק צ"א ע"ב על המונע הלכה מפי תלמיד. וכתבתי בתשו' במ"א דל"ד תלמיד כאשר מביא שם הש"ס ראיה מקרא דתורה ציוה לנו משה מורשה יע"ש וכן מ"ש בשבועות ל"א ע"פ מדבר שקר תרחק מנין לתלמיד וכו' דהה"נ בשאר כל אדם ולא נקטו תלמיד אלא לריבותא דאיכא משום כבוד רבו וכן משמע בפ"ק דקדושין ל' ע"א ת"ר ושיננתם לבניך שיהיו ד"ת מחודדים בפיך שאם ישאלך אדם דבר אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד שנא' אמור לחכמה וכו' יע"ש וכתבו התוס' שם ד"ה אל תגמגם דאם שואלים אותו דבר הלכה או שצריכים ממנו ללמוד צריך שיאמר יע"ש גם קרא במשלי סי' ג' אל תמנע טוב מבעליו ופי' הרב מהר"י חאיון ז"ל דמיירי בד"ת דאין טוב אלא תורה שלא ימנע ד"ת מלומר לתלמידים ולראוים שהם לבעלי חכמה יע"ש ודבר ה' בפיהו אמת שכן דרשו בס' הזה"ק בכמה מקומות עפ"ז שהוא אזהרה שלא למנוע ד"ת דאין טוב אלא תורה שנא' כי לקח טוב כמו שהראה בסוף ס' לך לך דצ"ו ע"ב וס' משפטים דצ"ח ע"א ובס' האזינו דרצ"ז ע"א יע"ש עוד מתבאר מדברי הזה"ק ס' תזריע דמ"ו ע"ב כי כמו שיש עונש למדבר לה"ר כך עונשים בגין מילה טבא דיכול למללא יע"ש.

ועוד הרי אמרינן בנדרין פ"ק ח' ע"א אמר רב גידל אמר רב האומר אשכים ואשנה פרק זה אשנה מסכתא זו נדר גדול נדר לאלהי ישראל ופריך והלא מושבע ועומד הוא ואין שבועה חלה על השבועה מאי קמ"ל דאפי' זרוזי בעלמא היינו דרב גידל קמייתא. הא קמ"ל כיון דאי בעי פטר נפשיה בק"ש שחרית וערבית משו"ה חייל שבועה עליה ואמר רב גידל אמר רב האומר לחבירו נשכים ונשנה פרק זה עליו להשכים שנא' ויאמר אלי בן אדם קום צא אל הבקעה ושם אדבר אותך ואצא אל הבקעה והנה שם כבוד ה' עומד ופירש הר"ן מסתברא לי דהכי קאמר דכיון שאמר נשכים הרי קיבל עליו שיהיה הוא מעורר בדבר כשם שהוא מעורר ותרתי קמ"ל חדא דבקבלה בעלמא לדבר מצוה מהניא דמאי דאמרינן הכא דלא הזכיר לא נדר ולא שבועה ואפי"ה בדיבורא בעלמא סגי דומיא דמאי דאמרינן דבקבלה בלחוד מהניא לצדקה כדכתיב בפיך זו צדקה וה"ה לכל דבר מצוה וקמ"ל נמי דעליו להשכים כדעבד קב"ה יע"ש וכפי' הרשב"א שם בחי' יע"ש. וגם הרא"ש פי' דעליו להשכים על האומר להשכים תחילה וכו' יע"ש וכפ"י הריטב"א ז"ל שם בחי' בס' אשה ה':

אלא שהביא עוד פי' שפירשו בו דעליו להשכים דאע"ג דלא אמר אידך מידי אלא ששתק הויא קבלה וחייב להשכים יע"ש. ודין זה פסקוהו כל הפוסקים הרמב"ן בהל' בס' אשה ה' והר"ן והרא"ש והריטב"א והרנ"י ורבינו הרשב"א ז"ל בחי' ורבינו המאירי בס' בית הבחירה יע"ש ומבואר מדברי כולם דאפי' בדיבור לבד הוי נדר וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' נדרין הכ"ט האומר נשכים ונשנה עליו להשכים ולקרות שזה כמו נדר הוא אף על גב שלא הוציאו בלשון נדר יע"ש וכ"כ התוס' ז"ל שם פ"ק דנדרים שם ח' ד"ה האומר יע"ש וכ"פ הטור ביו"ד סי' ר"ג ורי"ג ומרן בש"ע שם וכ"כ רי"ו חלק אדם וחוה נתיב י"ד ח"ג שבדיבור לבד הוי נדר כדאמרינן גבי צדקה והשיב ע"ד המפ' דמיירי דאמר שבועה ודחאה יע"ש ועמ"ש מור"ם בד"מ שם ביו"ד סי' ר"ג יע"ש וכ"פ הרב הלבוש שם ביו"ד סי' ר"ג ורי"ג סק"ז והרש"ך שם סי' רי"ג סק"ה וכ"פ הטו"ז שם סי' רי"ג והרב"ד חיו"ד סי' ק"י ומהריק"ש ביו"ד סי' ר"ג והרב שלחן גבוה שם (סו') [סי'] רי"ג סק"ח יע"ש. נמצא כי לרובא דרבוותא ראשונים ואחרונים הוא דאפי' באומר לחבירו נשכים ללמוד תורה בדיבור לבד הוי נדר וחייב לקיים נדרו. וכיון שהוא נדר גמור הרי חייב לקיים הנדר מדאורייתא כמ"ש הרב"ח ביו"ד סי' רי"ג יע"ש וסיים נמי ומיהו אנן נקטינן בכה"ג הוי נדר גמור בין הזכיר שבועה בין לא הזכיר שבועה יע"ש.

וזה תמהני ע"ד הרב"ד ביו"ד סימן ק"י שהביא סוגיית הש"ס דהוי נדר גדול ופי' דזהו לזרוזי נפשיה אבל התרה לא בעי יע"ש והוא תימה דמדברי הפוסקים ראשונים ואחרונים הוא שהוא נדר גמור וכדברי הרב"ח וכ"ן מתשו' מהר"מ מפאדווה שם סס"י ע"כ דחשש לס' הרא"ש דחשיב נדר בדיבור לבד והצריכו התרה אף שהיה נ"ד אונס גמור כמו שיע"ש. והרי מצינו ריבותא טפי לדברי המפ' ז"ל שהביא הריטב"א דהאומר לחבירו נשכים אפי' דשכנגדו לא דיבר כלום אלא שתק חייב לקיים נדרו וכ"ש כאן כי נתחייב להיות עמנו בדיבור ובמעשה בחתימת ידו. ואף אם יאמר האומר דיוכל לקיים נדרו בלומד לבד או עם ת"ח אחר עמו אינו דומה ללומד עם רבים דאיכא מצוה יותר וכמ"ש בתשו' מהר"ש הלוי ז"ל בחא"ח סי' ח' ואפי' אם יהיו שנים לומדים אינו דומה לימוד בשנים ללימוד חמשה כדתנן באבות ומנין אפי' חמשה שנא' ואגודתו על ארץ יסדה. ועוד דכיון שקיבלו עליהם להיות יושבים ללמוד במקום אחד לברר את הדין כולנו ביחד הרי הנדר הוא ללמוד עמנו להוציא דין זה לאמיתו ועוד שכבר התחלנו במצוה הרי קי"ל המתחיל במצוה אומרים לו גמור ולו יהי שיתחשב דברי המנוח ז"ל כאלו אמר בפי' שיסתלק כמוהר"ח נר"ו ממינויו ויהיה חייב לקיים דברו וכי ציווי זה הוא יותר גדול מציווי אב לבנו דאיכא מ"ע מד"ת לשמוע בקולו ואפי"ה אם אמר לו אביו אל תלמוד עם חכם פ' אינו חייב לשמוע בקולו כמ"ש בתשו' הרב ת"ה סי' מ' והביאה מרן בב"י ביו"ד סס"י ר"מ וכ"ן מתשו' הרב מוהר"מ מינץ סי' טו"ב הביא דבריהם הרב שם ביו"ד סימן ר"מ הגה"ט אות ל"ד יע"ש ומעין זה אמרינן בגמ' בב"מ ל' ע"ב אמר רבה הכישה חייב בה ופרש"י ז"ל הכישה זה שאינו לפי כבודו אם הכישה הכאה אחת להשיבה נתחייב בה לאהדורה הואיל והתחיל יע"ש וכ"כ הרמב"ם בה' גזילה ואבידה פי"א הי"ד יע"ש והטור ומרן בש"ע ח"מ סימן רס"ג ועיין מ"ש הרב הלכה למשה ז"ל שם דצ"ו ע"ג:

ועוד מ"ש בפ"ק דחגיגה ט' ע"ב ע"פ מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות זה שנמנו חביריו לדבר מצוה והוא לא נמנה עמהם יע"ש והרי הדברים ק"ו ומה כשלא נמנה עמהם מעיקרא מקרי וחסרון לא יוכל להמנות וכ"ש וק"ו כשנמנה בתחילה עמהם ושוב נסתלק מן המצוה וזה ברור. ועוד איכא חיוב מ"ע לשמוע אל השופט אשר יהיה בימים ההם כי מ"ע נוהגת גם בזה"ז כמ"ש הרב החינוך ס' שופטים סי' תצ"ה ותצ"ו וכ"נ מתשו' הרשב"א ח"ב סימן שכ"ב ורבינו המאירי בחי' ליבמות ד"ץ מהס' ע"ג והרמב"ם בפ"ב מה' ממרים ה"א כמו שיע"ש. ואפי' חכם גדול בדורו כמ"ש מהרד"ך בית כ"ב חדר י"ד טוט"ז וכ"כ הרב נודע ביאודה ח"ב חאה"ע סי' ק"ך דצ"ב ע"ג אפילו חכם גדול בתורה חייב לבטל דעתו ולשמוע לדברי הב"ד יע"ש וכמ"ש בסה"ק ג"כ חקקי לב ח"ב חח"מ סימן י"ד ע"ד יע"ש בס"ד. וא"כ כאן נמי בנ"ד שהשופט שבעיר הוא אמר שיהיו במעמד אחד לברר הדין בודאי דהבא כנגדו הוי מבטל מ"ע. ועדיף טובא בנ"ד כי הוא בא השופט לבטל דעתו נגד הרוב כדי לברר מה שהוא עפ"י התורה כי אין ספק כי אין מקום לשמוע לדברי המנוח ז"ל אפי' אם היה אומר בפי' להסתלק כי הוא הפך מ"ע לשמוע אל דברי השופט. וא"כ כאן בנ"ד שנתחייב בכתיבת וחתימת ידו בקבלה גמורה להיות יושב ולומד דין זה בכנופיא עם ארבע חכמים הי"ו ולומר דעתו בינו לשמים ולבטל דעתו נגד הרוב ולבא בחתימת ידו לכל מה [שיסכימו] (שישכימו) הרוב. א"כ בודאי דעדיף טובא מהאומר לחבירו נשכים ונשנה פרק זה דאיכא חיוב נדר מדאורייתא לרוב הראשונים ואת האחרונים וגם שכבר התחילו במצוה שאומרים לו גמור שנתחייב בה. וא"כ מה מקום לעשות עיקר מדברי המנוח ז"ל שאומר לפי דעתו בעת פטירתו שלא יטפל בדבר מצוה ולימוד תורה ברבים שיש מי שיאמר כי הוא מצוה לשמוע בקולו לבטל מצות רבות כי לא מצינו בתורה שחייב לשמוע לעבור עד"ת כי אם דוקא לנביא שהוא מוחזק בנביאות וגם שאומר הטעם שהוא להוראת שעה כדאיתא ביבמו' צ' ע"ב ת"ש אליו תשמעון אפי' אומר לך לעבור על אחת מכל מצות שבתורה כגון אליהו בהר הכרמל הכל לפי שעה שמע לו שאני התם דכתיב אליו תשמעון ופריך ולגמר מיניה מגדר מילתא שאני. ופרש"י אליו תשמעון בנביא אמת כתיב כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב בבמה בשעת איסור הבמות היתה דאיכא כרת דשחוטי חוץ וכרת דעלאה מגדר מילתא לעשות גדר ותקנה כי התם שהושיבם ע"י כן מע"ז יע"ש וכ"פ הרשב"א שם בחי' והריטב"א והרא"ש שם בחי' ועיין שם בתוס' ד"ה ולגמר ובסנהדרין פ"ט יע"ש וכן פסק הרמב"ם בה' יסודי התורה פ"ט ה"ג וז"ל אם יאמר לנו הנביא שנודע לנו שהוא נביא לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה וכו' בין קלות בין חמורות לפי שעה מצוה לשמוע לו וכן למדנו מחכמים ראשונים מפי השמועה בכל. אם יאמר לך הנביא עד"ת כאליהו בהר הכרמל שמע לו וכו' והוא שיהיה הדבר לפי שעה כגון אליהו בהר הכרמל שהקריב עולות בחוץ וכו' ומפני שהוא נביא מצוה לו וגם בזה נאמר אליה [אליו] תשמעון ואילו שאלו לאליהו ואמרו היאך מ"ש בתורה וכו' היה אומר לא נאמר אלא המקריב בחוץ לעולם וכו' אבל אני אקריב היום בחוץ בדבר ה' כדי להכחיש אל נביאי הבעל ואל הדרך הזו אם באו כל הנביאים לעבור לפי שעה מצוה לשמוע להם וכו' וכן אם עקר דבר מדברים שלמדנו מפי השמועה וכו' או שאמר הלכה כדברי פ' הר"ז נביא השקר אעפ"י שעשה אות שהרי בא להכחיש תורה שאמר לא בשמים היא אבל לפי שעה שומעים לו בכל עכ"ל וכ"כ הרמב"ם בפה"מ בהקדמתו לס' זרעים דצ"ב ע"ד וכ"כ רש"י בשבת ק"ח ע"א ד"ה מאי אם יבא אליהו ויאמר היתר ואיסור אין תלוי בו דלא בשמים היא יע"ש ויש להקשות ע"ד הרב סדר המשנה בה' יסודי התורה פ"ט ה"ד דכ"ה ע"א שרצה לחלק באליהו יע"ש ולא זכר מדברי רש"י וצ"י. ומה שיש לעמוד על דברי האחרונים כבר כתבתי בעניותי בס' סל"ח חא"ח סי' י"א ד"ט ע"ד יע"ש:

הרי מבואר דאפי' בנביא כדי שנשמע בקולו הפך מ"ש בתורה שבכתב או בתורה שבע"פ צריך ב' תנאים שיהיה מוחזק לנו שנודע לנו שהוא נביא גמור וגם צורך להוראה שעה כענין אליהו בהר הכרמל שהוא להשיבן מע"ז כדברי רש"י והרמב"ם ורוב הראשונים שיהיה משום מגדר מילתא. וא"כ כאן כי לא יש לא נביא מוחזק ולא צורך שעה כי אדרבה במקום שהיה מיגדר מילתא להשקיט המריבה הוי פריצת גדר שיתרבה מחלוקת גדול בעיר מחמת זה כמובן לעיני כל רואה מה מקום לעשות עיקר מדבריו אפי' אם היה אומר כן בפי'. כ"ש שלא אמר דבר בפי' ולא משתמע מדבריו שום אזהרה וציווי שיסתלק מן הדין אפי' בדרך דחיק ואתי מרחוק

וא"כ אין מקום לעשות עיקר מדברים שאין בהם שורש וענף כדי לפרוש ולהסתלק מן הדין ולמה אינם מחשיבים לעיקר דברי הש"ס והפוסקים המחייבים אותו בפירוש שלא להסתלק מן הדין מכל הטעמים הנאמרים באמת. ומאי חזית דסמכת להני דברים שאין בהם מובן בבירור ולעשות התפעלות ויראה ורעד יבא בו ואימות מות ולא ירא מדברי הש"ס והפוסקים מכמה טעמי תריצי צלצולים וברורים המכריחים ומחייבים אותו בפירוש ובבירור שחייב להיות דיין בדין זה ולא להסתלק ממנו ואיך מניח את הודאי ונוטל ספק ספקא.

ועוד דקימ"ל דאפי' במקום שחששו רז"ל והפוסקים ז"ל לסכנה כתב הרב"ד בחיו"ד סי' נ"ו כי בדבר מצוה מהני המצוה להצילו מהסכנה דשומר מצוה לא ידע דבר רע יע"ש. ואף שחלק עליו הרב צרור הכסף בתשו' חיו"ד סי' וי"ו והכריח דאפי' בדבר מצוה יש לחוש לסכנה עכ"ז חילק וכתב דהיכא דבתחילה התחיל לשם מצוה קודם שהיה מקום לחוש לסכנה ואח"ך אירע חשש מסכנה אז שומר מצוה לא ידע דבר רע דלא יבא אל מקדש ה' ערל וטמא אבל כששניהם באים כאחד הסכנה והמצוה או כשהסכנה היא בתחילה ואח"ך הוא בא המצוה אינו מגן יע"ש וכאן בנ"ד אחר ג' ימים שהתחיל במצוה ולמד במעמד אחד והתחלנו לכתוב מה שהורו לנו מן השמים על דבר אמת וענוה צדק יצא לו לכמהר"ח הך חששא משום סכנה. וא"כ שפיר י"ל דשומר מצוה לא ידע דבר רע ובפרט בלימוד תורה דרבים כי גדלה מעלתה עד מאד כי בודאי לא תאונה אליו רעה וצדיק ככפיר יבטח וכמו שאבאר לקמן בס"ד.

וצא ולמד מ"ש מרן הקדוש ז"ל בס' בדק הבית בח"מ סי' קנ"ו על תשו' מוהריק"ו בשו' קצ"ד שפסק את הדין והטיל חרם על החולק על דבריו כתב מרן שם וז"ל ודבריו תמוהים בעיני וכו' ואעפ"י שהפריז הרב על מידותיו להחרים נגד החולק על דבריו לא בשביל זה אמנע מלכתוב ונראה לי דמלאכת שמים היא ואין משוא פנים בדבר עכ"ל. הרי דבלימוד תורה לגלות דעתו ליכא שום יראה אפי' בהטלת חרם כ"ש כשהוא בחששות מדברים שלא יש בהם משמעות לאחד מני אלף לחשש סכנה. גם מ"ש ונשמרתם מאד לנפשותכם כתיב ופירוקא לסכנתא ליכא זת"ד:

כשאני לעצמי לא נמצא ולא ימצא בשום ספר שיאמר שחכם שיושב ולומד בתו' עם חברים שמן השמים יאמרו עליו שיש בזה סכנה דבר שאין לו שחר ואדרבא זהו שמחתם של הקדוש ברוך הוא ומה"ש והוא כשעוסקים הת"ח בתו' להוציא הדין לאמיתו גם מה שהביאו ראיה ממ"ש הטור ומרן בש"ע ח"מ סי' י"ב דכשיש סכנה שמסתלק הדיין וכ"ש סכנת שמים זת"ד. לא הכרתי ולא ידעתי אם המצא ימצא סכנת שמים בלומר תורה להוציא הדין לאמיתו. ולדידי צריכה רבה להשוות סכנת הדיין (המייאמים) [המאיימים] אותו מהעוברים על דת אשר לא כתורתינו יהיה שהוא מבן ברית או מי שאינו בן ברית או מחמת סכנת המלכות כדברי הפוסקים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ולדידי ס"ל שכל הסכנות הללו הם באים מאנשי דלא מעלו הפך תורתינו הקדושה ואיך יתכן שישוו סכנת זאת עם סכנת שמים שחלילה וחס לו' דיש סכנת מות בדבר מצוה גדולה כתורה דרבים ובפרט בדיין שדן דין אמת לאמיתו ולקיים ג' עמודים דין אמת ושלום כי בודאי כשיהיו חמשה רבנים יושבים במקום אחד הדנים דין אמת בהסכמת כולם יהיה שלום בעיר כי לא יהיה פוצה פה ומצפצף ולאידך גיסא יתרבה המחלוקת כידוע ומפורסם לכל. ומ"ש אפילו בדיין קבוע ומושכר לציבור וכו' זת"ד. ואנכי הרואה כי הדיינים הללו שנתקבלו מן הציבור בחתימת ידם לדון דין זה ולקבל עליהם כל מה שיגזרו וגם הדיינים נתחייבו בחתימת ידם לדון ולהורות הוו עדיפי טפי מדיין קבוע ומושכר לציבור אלא דלא באנו לידי מידה זו לחלק ביניהם כי הצד השוה דמעיקרא לא יער היה ולא דובים הוו דסכנת שמים ליכא בדבר שאין השכל מחייבו אלא אדרבא כל מי שיראה בתורתינו הקדושה בתנ"ך ובגמ' ובמד' רז"ל וזוה"ק ותיקונים ומקובלים ובעלי המוסר יורה יורה ידין ידין כי לא יש שום פחד וסכנה שיסכימו מן השמים על הדבר הזה כלל כלל לא כי מי יתן והיה תמיד כל הימים להיות כל לימוד התורה בחברת ת"ח חברים מקשיבים וללכת אחרי רבים מתוך כולם דבר נאה ומתקבל בשמים ובארץ בכל מקום ובכל זמן וכבר ידוע מ"ש הרמב"ן בס' המצות ובפי' עה"ת ס' שופטים והרב החינוך ס' משפטים וס' שופטים ורבינו בחיי והרא"ם ז"ל שעיקר גזרת הבורא שגזר אחרי רבים להטות הוא אפי' טעו ואינו דין אמת לאמיתו וכמ"ש הרב הגדול מ"ז ז"ל בס' חק"ל חיו"ד ח"א סי' פ"ד דקכ"ו ע"א יע"ש גם מ"ש מאן מוכח רבה ב"ן זת"ד לא הבנתי זה כלל כי גופא דעובדא דרבה בר נחמני איתא בב"מ פ' הפועלים פ"ו ע"א שהיה מחלוקת במתיבתא דרקיעא בספק אם בהרת קדמה לשער לבן או שער לבן קדם לבהרת דהקב"ה אומר טהור וכולהו מתיבתא דרקיעא אמרי טמא ואמרי מאן נוכח נוכח רבה ב"ן דאמר רבה ב"ן אני יחיד בנגעים וכו' אמר תינח נפשיה דההוא גברא ולא ימסר בידא דמלכותא כי הוה קא נייחא נפשיה אמר טהור טהור יצאת ב"ק ואמרה אשריך רבה ב"ן שגופך טהור ויצאת נשמתך בטהור יע"ש. ומה לימוד וראיה וקשר ושייכות יש לענין שאנחנו עומדים בו כי לא נראה שום ממשות ראיה לחוש ולהסתלק מן הדין מהך עובדא כלל כלל לא כי מעשה שהיה כך היה ומה ענין זה לעניינינו דאם באנו לומר כי כונתם בראיה מאן מוכח רבה ב"ן כי מת ויצאת נשמתו בטהרה ואיכא משום סכנה התם הוא כי היה מחלוקת במתיבתא דרקיעא ורצו שיהיה מכריע רבה ב"ן. א"כ אין ענין שלנו שיש מחלוקת בשמים ומי עלה שמים וירד ואם היה ענין זה מחלוקת בשמים מה עלינו להכנס בעניינים שאין לנו בהם רשות ומה דמות יערוך לזמן האמוראים קדישי עליונים לזמנינו ואין בזה שום דמות וראיה לחוש כאן לסכנה ואם ראייתם הוא כי מן השמים עשו עיקר מדברי רבה ב"ן לו' טהור גם כאן נלמוד מדברי הצדיק המנוח ז"ל גם מזה אין שום ראיה כלל דמלבד כי אם באנו ללמוד מדבריו התם שאני שדבריו ברורים לפסוק הדין שאמר בפי' טהור בס' הלכה אבל כאן אין מדבריו הוכחה בפרושי להיות במינוייו ולא יסתלק כאשר הוכחנו לעיל זאת ועוד כי לענין דינא קימ"ל דלא כרבה בר נחמני אף שהיה הקדוש ברוך הוא מסכים עמו כמו שפסק הרמב"ם ז"ל בה' טומאת צרעת סופ"ב שפסק ס' שער קדם לבהרת ס' הבהרת קדמה הרי זו טמא וכו':

וכתב מרן בכ"מ שם ופסק כת"ק והקשה ע"ז מרן וז"ל ואף על גב דבפ' הפועלים איתא דהקב"ה אמר טהור לא בשמים היא. ואף על גב דאמרינן מאן נוכח רבה בר נחמני והוא אמר טהור ויצאת נשמתו בטהרה י"ל דכיון דבשעת יציאת נשמה הוא הוי בכלל לא בשמים ואינו כדאי להוציא מכלל שבידינו דהלכה כת"ק יע"ש הא קמן דאפי' צדיק גדול בדורו כרבה ב"ן שאמר טהור כסברת הקדוש ברוך הוא עכ"ז גדול כח התורה שנ' לא בשמים היא ולפסוק להפך. כ"ש וק"ו בנ"ד כי אפי' אמר הצדיק המנוח בפ' שלא יטפל כמהר"ח שאין להשגיח בדבריו וכ"ש כשלא דיבר כן ומשמעות דבריו להפך. וזה ברור ומבורר אין בו ספק כלל. ועמ"ש הרב זהב שיבה שם בחי' לב"מ ולהרב ישרש יעקב שם ובס' פתח עינים ומ"ש שם בס' הקנה ועמ"ש מז"ה הגדול בס' מערכי לב ח"ב דרוש ע"ד דקע"ג ע"א ודקע"ד ע"א יע"ש. ועוד נראה להכריח כפי דברי התוס' ביבמות י"ד ד"ה ר"י בתי' ב' דב"ק דר"א שהיה נגד רבים אין הלכה כמותו דלא בשמים היא יע"ש וכ"כ הראשונים והמפ' שם ובב"מ נ"ט יע"ש א"כ מינה נשמע דאפי' בב"ק מן השמים האומר דברים ברורים אין ליחיד לסמוך על הב"ק וא"כ אם יהיה זה הענין כמו ב"ק הרי קי"ל לא בשמים ועמ"ש מז"ה הגדול ז"ל בס' חק"ל ז"ל חיו"ד ח"א דקי"ט ע"ג יע"ש. ועלובה העסה שנחתומה מעיד עליה שסיימו בלשונם וכתבו ובס' מציאות סמכינן אדברי צדיק בשעת סילוקו מן העולם כמבואר בספרי דב"ר זת"ד. הרי שהם העידו שהוא ספק מציאות והרי כנגד ספק מציאות זה יש כנגדו ודאים רבים וברורים כי לא יוכל להסתלק ומבטלים ספק זה ומה זו סמיכה אדברי הצדיק כי לא יש בדברי הצדיק שום סמך לדבר זה כלל כלל לא וזה ברור ומבורר:

עוד יש להשיב על דבריהם דאילו היה איזה ספק במציאות אם יסתלק ממינויו או לא עפ"י סברת הפוסקים שזה מחייב וזה פוטרו היה מקום לומר שדברי הצדיק הוא יכריע לאחד מב' הצדדים לחייבו או לפוטרו וכאן נמי אם היה הענין שהיה אומר בפ' לפוטרו והוה עבדינן כוותיה ברם כאן בנ"ד עיקר הספק אינו במציאות הענין כי במציאות הענין עצמו להיות מהר"ח נר"ו מחויב להיות דיין אין כאן ספק כלל לא נפל הספק כ"א בדברי הצדיק גופיה אם כיון לחייבו או לפוטרו וא"כ יש לנו להכריע ספק זה ולו' כי בא לחייבו שהוא מסכים להלכה ממה שנאמר כי בא לפוטרו שהוא הפך הדין ולנגוע בכבודו ח"ו כי אמר דבר שיש בדבריו לעבור על ד"ת בודאי דאין שומעים לו כמ"ש הרמב"ם בהל' זכיה פ"ט הלכה יו"ד וז"ל אבל ש"מ שציוה לתת לכותי מתנה אין שומעים לו שזה דמי שמצווה לעבור עבירה מנכסיו יע"ש וכ"פ התשב"ץ ח"ג סי' ק"ץ דאפי' ציוה להקדש ביהכ"נ העניים כשהיורשים הם עניים מקרי דבר עבירה ואין שומעים לו יע"ש והה"נ הכא שמצינו בס' מציאות דאפשר שיתברר ע"י שיורו מן השמים ע"י נבואה או אליהו הנביא ולא אמרינן בזה לא בשמים היא וכמו שהכריח הרב מ"ל בה' אישות פ"ט דין וי"ו ושם הרב המגיה מהר"י כולי ז"ל הביא משם הרב מ"ז מהרמב"ח ז"ל בס' תיוה"כ דאפילו בס' מציאות אין לברר ע"י נביא וכ"ש בס' מחלוקת הפוס' יע"ש וגם הרב ברכ"י ז"ל בא"ח סימן ל"ב הכריח בראיות ברורות דדוקא בס' מציאות מהני לברר ע"י נביא לא בס' מחלוקת הפוסקים. וכ"כ בס' ככר לאדן דק"ט ע"ב ועמ"ש בס' שם הגדולים ז"ל מע' יו"ד ובס' ראש דוד יע"ש וא"כ אם כונתם לו' דבס' מציאות מהני ברור מן השמים ע"י הצדיק בעת פטירתו כאן בנ"ד אינו ס' במציאות כ"א ספק בדברי הצדיק לפי שיטתו. כי כל לגבי דידן לא יש שום ספק בדבריו כאמור זאת ועוד דכבר ביארנו דאדרבא הצדיק בעת סילוקו מן העולם הוי כאילו הוא מבני מלאכי עליון ואין סומכין על דבריו כי לא מן השמים כאשר פסק הרמב"ם בהא דרבה בר נחמני וכמ"ש מרן בכ"מ וכמש"ל:

עו"כ וז"ל ועל מ"ש האם לפי דעתם וכו' עליה דידהו ליהדר ואני את נפשי הצלתי תמהני אם יצאו דברים אלו מפה קדוש כמוהו צוף דבש ונופת צופים ומכירים אנו בטוב מזגו שאין דרכו בכך כי עד שבא להעיד קמיה דמני"ר נר"ו על דנא פתגם לא הגזים עליו כ"כ כמו שהגזים עלינו ולא אמר עליו כ"א שיאמר על נפשו ועל יהודותו ותו לא ואנחנו למה נגרע כ"ש דקים ליה בגוון דאנחנו מקבלים דבריו בלי שום הגזמה ודיבורו הקל היא גופה גזירה ובפרט במקום ואל תמנע טוב. מ"ג דלא היה לו לכתוב דברים אלו בפעם ראשונה עכ"ד.

ואנכי לא ידעתי מה כל החרדה הזאת כי אני בתומי הלכתי לכתוב להם מה שהוא מוכרח שהרי מאחר שהיו עומדין בדין זה ורחקו מעלי והשליכו כל המשא הזה עלי לבד אם יהיה שיצא השוחט כשר והם אינם מודיעים לי מה בידי לעשות ואם ח"ו יהיה איזה מכשול בדבר עפ"י הדין לפי האמת עליה דידהו ליהדר ואני את נפשי הצלתי ומה איום וגיזום יש בזה באמור להם עליה דידהו ליהדר כי כן הוא מן הראוי כי אם יהיה עדות וראיה שצריכים לאומרו כי זהוא דבר מוכרח ועשיתי ד"א וכבוד שלא לומר דיבור קשה עליהם החיוב מוטל או הקולר תלוי וכו' וכדומה. כי לשון עליה דידהו ליהדר הוא דרך כבוד כי הדר הוא לכל חסידיו כי כן ראוי לגדולים בתורה שכמותם לגלות אוזן ואין בזה שום איום והגזמה כלל ועיין להרשב"ש סוס"י קי"ט גדולה מזו שרטט וכתב.

ומה שהקשו עלי כי לעד הבא לפני איני עושה איום והגזמה לא ידעתי לאיזה עד לא עשיתי איום וגיזום כדבעי אדרבא אנחנו מטילים חומרות התור' כנהוג ואם כוונתם שההווה והרגיל הוא כי לעד אין אנו מגזימים וסגי כשיאמר על נפשו ועל יהודתו. אנכי הרואה כי לדעתם הרחבה כי על נפשו ועל יהודתו הוי פחות מעליה דידהו ליהדר ואני את נפשי הצלתי יש לחלק למטונייהו כי להעד הבא להעיד כבר בא להעיד ולומר מה שיודע וכדי שיאמר האמת מגזימים עליו באמור לו על נפשו ועל יהודותו אבל המה בחכמתם שסילקו מן הדין ורחקו מעלי ולא רצו להטפל בענין כי ירא כמהר"ח נר"ו מפני הסכנה הרי צריך להכריח שיאמרו מה שיודעים וע"ז כתבתי עליה דידהו ליהדר ואני את נפשי הצלתי כדי שיהיו מוכרחים לגלות ומי זה לא אמר כי דברים אלו הן הנה היו מה שהכריחם לגלות דעתם ולבא בשורותים הלא"ה היו נשמטים מחמת היראה ואנכי לא ידעתי דעתם שהקפידו ע"ז כי אנכי הרואה כי מה שהוא מצוה ותו' דרבים ולהוציא הדין לאמיתו ולישא וליתן בחבורת חכמים דאז הוי רובו מתוך כולו וקפידת כבוד מה שרחקו מעלי וגם הקפדת כבוד צבור שאחר שקבלו הצבור נסתלקו ושמדברים עליהם א' חכם וא' תם כי אחר שנתחייבו בחתימה והדרי בהו ועבידי רבנן דמשנו וכדומה לזה וגם כי מסיבה זאת יתרבה המחלוקת בעיר מחמת השתי כיתות כידוע. ובכל זאת לא הדרו בהו ועמדו בשיטתם לסלק מהדין כי ירא לאמר מדברי המנוח הצדיק ז"ל שלא יטפל א"כ מחמת זאת הוכרחתי אני באמור להם כדברים הללו כי חשבתי כי בכלל אזהרה שלא יטפל כמהר"ח נר"ו הוא שלא להטפל עוד בענין הזה מטוב עד רע כי בלא"ה לא ידעתי מה הפרש יש בניהם בין זה לזה ללמוד בתו' בכנופייא לשאת ולתת לש"ש להוציא הדין לאמיתו שהוא דבר נורא ונשגב עד מאד עד שאמרו במדרש ש"ט סימן א' והובא בילקוט תהלים סי' מ"ו ע"פ והדרך צלח רכב הדור הת"ח כשמקבץ את החברים לא להחניפם אלא על דבר אמת וענוה צדק. הדורה (ומשנעת) [ומשענת] היא שמועתן של ר' יוחנן ור' לוי שהם יושבים ומתפלפלין בהלכה יע"ש ושלי"ת מעידים עלי שמים וארץ כי אפילו שכל הציבור עיניהם שמו עלי לכל אשר יאמר כי הוא זה עכ"ז בקשתי לצרף עמי לרו"ם מעלתם נר"ו לקבץ לחברים לא לשם חנופה ח"ו כ"א לש"ש להוציא הדין לאמיתו. ואם זה הענין שיש בו מצות רבות וחיובים רבים מדברי הש"ס והפוסקים ששורת הדין מחייבת שלא לעשות שום התפעלות ומניעה כאשר הוכחנו עכ"ז עשו עיקר מדברים שאין בהם שורש וענף כ"ש שיעשו מניעה בדבר היותר קל ולכן כתבתי להכריחם שישיבו לי תשובה. ומה ההקפדה שייך בדבר זה. זאת ועוד כי עדין לא יצאו י"ח בזה כי אפשר כי בכתיבה שכתבו דבריהם יש מקום להשיב עליהם ולדחותם ואילו היו נושאים ונותנים כולנו כאחד ביחד אפשר כי ברוב המשא והמתן היינו מודים להם או לפחות אפי' שהיינו מחולקים בדיעות אפשר שיהיו הרוב עם סברתם לאסור והתורה אמרה אחרי רבים. ואנכי הצעיר הייתי חייב להיות מבטל דעתי עמהם והן עתה שבסיבת כמהר"ח נר"ו שנסתלק מן הדין ונסתלקו השאר מסיבתו ומפני זה לא היה בירור להלכה הזאת אשר היתה מתבררת עפ"י המשא והמתן שביניהם וחסר המציאות וע"ז שפיר קרינן וחסרון לא יוכל להמנות כמש"ל.

גם מ"ש ודיבורו הקל היא גופא גזירה ובפרט במקום מצוה ואל תמנע טוב זת"ד אם כדבריהם שהיו מקבלים דברי היה להם לקבל דברי בדברים פשוטים וברורים מכל הש"ס והפוסקים ז"ל דאינם יכולים להסתלק ושאסור לומר שיש בזה משום סכנה חלילה וכמו שהוכחנו לעיל.

עו"כ וז"ל הנה עד כה מבטינו שכעת אין כאן פקפוקים מחודשים כ"כ רק מה שנשאנו ונתנו עמו פה אל פה באנו להזכירו כאן במכתב בתוספת נופך להיות לזכרון בין עיניו בעת פסק זה והן קצת עדויות שצריכים בירור ע"י איום וגיזום וחקירות ודרישות כהוגן כדחזי שרוב העדויות נתקבלו לפניו האחד עדות של ח"ר רבינו דאנון הי"ו שהעיד שכל הימים וכו' שהיו בסיר"א השוחט הנז' היה אוכל בלוקאנד'א וכו'. והנה על עדות סיר'א אם יכשר בעיני דמני"ר נר"ו לדונו דלא שייך בזה ב"ד בתר ב"ד ל"ד מטעם שיש לומר דהב"ד הראשון לא היתה לו ידיעה מכל זה וכמו שכן מפורש מדברי הרב פ"מ ח"א סי' מ"ד ועוד שם סי' מ"ה. ועוד בה דאיכא ח' טובא בפרט זה דיש מהם דמועילין לב"ד וכאשר המה ראו בס' נ"מ אחי וראש להרב השלם ר' חיי'א ז"ל וגם מני"ר נר"ו חילק שם בחתימתו חי' בשם תשו' הרא"ש כעין מ"ש לעיל יע"ש וא"כ ה"ן י"ל בנ"ד דמני"ר מע' הרב המו' הפרד"ס ז"ל לא ידע מענין כשרות השוחט הנז' וכמו שכ"ן מתוך דברי שטר הסמיכה שלא דיבר כ"א על ענין השוחט הנז' שהוא אומן בקי וסמך את ידו ע"פ עדות השוחטים וכן מבואר ממ"ש שדברי סמיכתו לא נצרכה אלא להעדפה יע"ש.

וכשאני לעצמי קודם שאבאר מעדות חר' רבינו דאנון ה"י צריך לברר ענין זה או ב"ד בתר ב"ד ל"ד או לא כי דברי אמת ניכרים כי מאחר שהזכרנו שהרב המו' ח"ק הפרד"ס ז"ל והרב רבי חיי"א ז"ל כתבו וחתמו בשטר סמיכתו של השוחט הנז' ומורינו הרב כמהר"ר אברהם יאודה ז"ל הסכים גם בחתימת ידו אין ספק כי אין להרהר אחריהם כי בודאי ידעו ממה שהיה בסיר'א ועמדו על הדבר שלא היה בזה כדי לפוסלו ועל פיהם היה שוחט לרבים אין ספק כי אין מקום לומר שב"ד הגדול כאלה שלא ידעו ומ"ג כי ענין זה שאמר העד הזה שהיו עשרה אנשים שם בסירא בודאי כי בבואם אלינו היו מדברים עמנו מעניינים המכוערים מהשוחט הנז' אם היו בו ובודאי שב"ד של אותו זמן שמעו או ידעו מכל זה בלי ספק ואיכא למימר שעמדו על החקירה וראו שלא היה מי שקרא עליו ערער בדברים אלו לפוסלו וכאשר הוכחתי בספרי הקטן חקקי לב ח"א חיו"ד סי' מ"ז דע"ח ע"ג על מעין כיוצא בזה דכל שב"ד עמדו על הדבר אין להרהר אחריהם על מה שעבר בימיהם דב"ד בתר ב"ד ל"ד ואין להם להרהר כ"א משם ואילך כמו שיע"ש. ומ"ג כי כבר היה בו איזה רינון מגילוח הזקן שיסרו אותו וחזר בו וקבלוהו אין ספק שגם על מה שהיה בסירא חקרו ודרשו עליו כאשר יאות ולא היה בו שום פיסול. ואם בשנת התקצ"ו כשנתנו לו לשוחט הנז' שטר סמיכה מהסומכים שבעיר שכתבו וחתמו בחתימת ידם להיות שוחט ומכללם הרב ר' חייא ז"ל הרי זה סמוך ונראה וקרוב לזמן להליכתו של השוחט הנז' לסירא כשיעור שנה או שנתים מו"מ בקירוב ואם בקרב זמן כזה לא היה שום אדם שזכר ושקרא עליו ערער שהיו ארחי ופרחי רבים שהולכים ובאים מידי שנה בשנה כמעט עשרה בני אדם בילורג'יס שהולכים לשם ובאים ולא נתוודע באותו פרק באותו זמן שום מכשול עון על השוחט הנז'. איך יתכן כי כהיום הזה אחר שכבר עברו יותר מעשרים שנה שיהיה אדם מערער בזה ואפי' למעשה ב"ד ממורינו הרב הפרד"ס ז"ל שחתם על שטר סמיכתו כשכתבו וחתמו שוחטי מתא בש' התר"ב ומוה"ר המו' ח"ק הפרד"ס ז"ל אישרו וקיימו בחתימת ידו שטר הסמיכה הנז' הרי עכ"פ היה בזמן ההוא קרוב לעשר שנים ומוה"ר הנז' נתקבל לאב ב"ד של ג' בש' התקצ"ב וכמו כן בש' התקצ"ו ובודאי היותו אב"ד לדון בב"ד של ג' היתה לו ידיעה מכל העובר ומ"ג מאנשים האלו הרוכלים הנקראים בילורג'יס שהוא היה רב ומנהיג עליהם בפרטות וכשהולכים ובאים היו מקבלים פניו כי בודאי כי לא היה נעלם ממנו דבר כי מ"ש הרבנים הנ"ל שלא היה לו ידיעה וכ"כ בפסק הרב ועצום חיים עד העולם נר"ו וז"ל כי מוה"ר הפרד"ס נר"ו כל ימיו היה יושב ולומד בבית מדרשו תדיר ולא הלך אנה ואנה שלא היה לו עסק עם שום אדם כידוע ומשו"ה לא קדמה לו הידיעה ככל הנז"ל זה נראה ברור עכ"ד והנה אמת נכון הדבר מ"ש על מוה"ר ז"ל שהיה שקוד על לימודו ולא ימיש מתוך אהלה של תורה אפי' רגע אחד זיע"א אמנם לא מפני זה יהיה ההכרח שלא קדמה לו הידיעה כי כיון שהיה אב ב"ד באותן הימים והיה דן עם בית דינו הצדק וגם הולכים ובאים לפניו ובפרט הבילורג'יס כנז' אין ספק שאם היה אז באותו זמן איזה ערעור ופקפוק בשוחט הנז' הוא היה היודע קודם כל אדם כמו שהוכחנו ואמינא ולא מסתפינא כי גם אני הצעיר שהייתי באותן הזמנים מיושבי על מדין לדון בב"ד של ג' הי"ו והיו כל אלו הבילורגיס שהולכים ובאים לסירא קודם הליכתם ואחר ביאתם באים לפני והרבה מהם היו להם דינים ודברים ממשא ומתן תדיר ולא פסיק ולא שמעתי עד היום מערעורי דברים אלו על השוחט הנז' וגם כי מוה"ר כמהרא"י ז"ל היה בקי וחוקר ודורש בכל ענייני העיר ויודע ומכיר איש איש ממעשרו כי כל ענייני העיר היו נגמרים על פיו כידוע לכל באי שער עירנו קודם שנתמנה לראש לרב ומורה צדק. וגם אחר שנתמנה היה יודע ובקי טפי מינן וכמו כן בנו הרב ר' חייא ז"ל ברא כרעותיה בקי וחריף ויודע בכל הדברים של בני העיר ובפרט בדבר המוטל עליו שהוא היה סומך לשוחטי מתא שבודאי שאם היה יודע שהיה לו להשוחט הנז' מי שיודע בו איסור ופיסול הוא היה יודע קודם לכל.

ומאחר שהוכחנו בהוכחות ברורות שהרבנים הללו סרכין תלתא אם היה איזה פיסול בשוחט הנז' מזמן סירא הוו ידעי ובקיאי טפי מינן א"כ אין מקום לערער בדבר הזה כלל גם מ"ש לחלק בדין ב"ד בתר ב"ד באוקמתה דמה ידע הרב הפרד"ס ז"ל כבר כתבנו שהוא רחוק מן השכל לו' שלא ידעו אם היה שמץ פיסול גם מ"ש לחלק שמוה"ר הפרד'ס ז"ל לא ידע מענין כשרות ופסלות וכמו שהוכיח מתוך דברי שטר הסמכה שלא דיבר כ"א שהוא בקי ואומן וסמך על דברי השוחטים וכו' זת"ד ואני אומר כי דברים אלו אין בהם הכרח כלל כי רב הבא לחתום בשטר הסמכה זהו סדר כתיבתו וחתימתו ומה הוכח הוכיחו מזה כי לגבי דידי אין מזה שום הוכחה כלל ומה שהביאו ראיה מתשו' הרב פ"מ ח"א סי' מ"ד וסי' מ"ה דהיכא דיכול להתברר אין לסמוך על החזקות בדבר שאפשר להתברר דהא ב"ד קיימי והא קיימא איתנהו קמן דנשיילנהו מפי הכתב ע"ז ידי מסולקות להתיר מטעם זה וע"ז הסכים הרב מהר"ר יום טוב ן' יעי"ש דלא חיישינן לב"ד טועין כהאי להמציא מציאות בדבר שיכול להתברר וכו' יע"ש זהו באותו זמן ובאותו פרק ששואלים להב"ד ההוא וא"כ גם לנו אם היה לנו איזה ספק או אפי' ח"ו איזה דבר טעות חייב לילך להב"ד ההוא ולהקשות להם והם ישאו ויתנו עמו כמ"ש הרמב"ן בסה"מ שורש א' ומז"ה הגדול ז"ל בחק"ל חיו"ד ח"א סי' פ"ה וכמש"ל.

ברם כשעבר זמן רב מהמעשה שעשו הרבנים אין מקום ראיה מדברי הרב פ"מ והרב מהר"י ן' יעיש ז"ל אלא דכשאני לעצמי כבר כתבתי לעיל בפסקי הראשון בסוף דברי דלדידן לפי סברת הרב הגדול מ"ז ז"ל ואנכי הצעיר שכבר איפסיקא הלכתא דאע"ג דב"ד בתר ב"ד ל"ד מ"מ היכא דעבר ודייק וראה הב"ד אחרון דלא כוותיה הדר דינא וכאן בנ"ד בראותי אנכי הצעיר שיצאו עכשיו עוררין גם עלי דידי שרציתי להכשירו שיש בו פיסול מחמת סירא על זה אז אמרתי כי אדרבה מצוה עלי לדייק ולברר האמת וכן עשיתי שעמדתי בחקירה וקריתי לכמה אנשים אשר היו באותו זמן בסירא אם שמעו או ראו איזה פיסול עבירה בשוחט הנז' כמו שאומרים ואין גם אחד שיאמר שהוא עד או ראה או ידע או שום דבר מדברי כיעור עליו.

עו"כ וז"ל והשתא דאתינן להכי הבא נבא לעדות הר' רבינו דאנון הי"ו שהעיד על החר"א הנז' הי"ו דהגם דאחר כך שאל ממנו כת'ר נר"ו על הח"ר רבינו העד הנז' אם גם הוא אכל והשיב לו שגם הוא אכל באונס מ"מ לא משום זה פסול לעדות הראשון דקימ"ל אין אדם משים עצמו רשע וכו' והשתא הכא בנ"ד אתייא מק"ו וכו' כ"ש בנ"ד דבתחילה העיד על אחרים ושוב ע"י שאלה הודה על עצמו וכו' ופלגינן דיבוריה וכו' ואף על גב דעד אחד בהכחשה וכו' זת"ד. ואנכי אומר כי מחי' מכבודם לא סיימו קמייהו לו' שאנכי קריתי להר' רבינו דאנון הי"ו להעיד ואחר שהעיד על השוחט הנז' הי"ו שאלתי עליו ומפני זה השיבו על דברי והקיפוני בהלכות כאילו אני קטיל קני באגמא ולא ידענא לכוין אמרא כי האמת במה שהוא אמת כי לא כן היו הדברים כי אנכי בקשתי למצוא עדים כשרים אם היו באותו זמן בסירא בזמן שהיה השוחט הנז' וממה שקריתי לשנים ולג' מהם ממה שידעתי שהיו באותו זמן שם לא היה בשום אחד שיודע שום פיסול בשוחט הנז' ולא רציתי לקרות בתחילה להח"ר רבינו דאנון הי"ו שנתאמת לי בעדים רבים כשרים שהעידו עליו שהיה מומר גמור לחלל שבתות ולאכול נו"ט וכדומה וכשראיתי שלא נמצא אפי' עד אחד אז אמרתי לקרא להח"ר רבינו דאנון הנז' כי אף שנתאמת לי ומוחזק כי הוא פסול לעדות מזה שנים רבות עפ"י עדים כשרים ממה שנעשה שם בסירא היותו שם זמן רב עכ"ז קריתי אותו לידע אם היו שם אנשים אחרים באותו זמן שם ולקרותם לפני אם ימצא בהם עד כשר להעיד ומפני זה הוא דקריתי לו לגילוי מילתא בעלמא לגלות לי דבר זה לבד ועל זאת היתה הקריאה שבא לפני וכששאלתי לו מי ומי היו שם באותו זמן ואמר לי דהיו באותו זמן שם פ' ופ' וקריתי אותם לפני ודרשתי וחקרתי והם השיבו לי כי הם לא ידעו כלום וא"כ זאת האוקמתא שכתבו עלי שאני קריתי לה"ר רבינו הנז' כדי שיעיד הוא לי עדותו על השוחט הלזה ליתא מעיקרא כי לא היו דברים מעולם כי מזה כמה ימים ושנים נתאמת לי שהוא מוחזק ופסול לעדות מענין סירא ולא קריתי אותו כ"א לשאול את פיו מאנשים אחרים אם היו שם באותו זמן ומ"ש ששאלתי אח"כ אם אכל נו"ט וכו' אני אומר שלא שאלתי ע"ז כלל. כי כבר היה ידוע לי מקודם בעדים כשרים שאכל שם נו"ט. ולא היה כ"א בסוף הדברים שאמרתי אבל אתה אכלת כמדבר אל הידוע במה שנתודע לי בודאי והוא השיב לי כן הוא האמת ולא ששאלתי ע"ז כי לא היה שאלה ע"ז כלל. וגם כשהיינו במעמד אחד לומדים והיו מגלגלים הדברים מענין סירא הייתי אומר להם מה ששמעתי אני מסירא הוא מחר"ר דאנון ואין בו שום ממשות שנתאמת לי בעדים מאז מקדם משנים שעברו שהוא פסול לעדות ואינו שמעתה נתוודע לי. וכיון שכן הוא ממילא אזדא להו כל מ"ש וד"ל. וא"כ מ"ש בדין עד אחד בהכחשה ומידי ספק לא נפיק זת"ד. לפי מה שנתברר אין כאן ספק כלל.

עוד כתבו וז"ל מ"ג בהצטרפות אומדנא ממה שגילח זקנו וכו' זת"ד. הנה אמת נכון הדבר כמו שהשיב שמה שגילח הוא בסם דליכא משום איסור לאו אלא דאפי"ה לדידי הייתי אומר שאם לא היה חוזר בתשובה גם מזה אפי' כי היה מגלח בסם ולא בתער היה ראוי להחמיר עליו כמ"ש הרב כבוד חכמים לענין ש"ץ המגלח זקנו בסם דאינו ראוי להיות ש"ץ דאינו בשלימות דיקנא עילאה וכ"ש כשהוא בתער דעובר על איסור תורה דודאי פסול לש"ץ ועמ"ש בס' מנחת אהרן כלל י"ב סי' ך' יע"ש ועיין מ"ש בס' ראשית בכורים ח"ב דז"ך ע"ב יע"ש דהה"ן להחמיר עליו מלהיות שוחט הגם שהוא בסם ולא בתער אבל כל שכבר חזר בתשובה והניח זקנו מלגלח וקיבל עליו את הדין על הדבר הזה בפני מוה"ר הפר"דס ז"ל כי קודם שנתן לו חתימה על הסמכה הביאו לפניו וקיבל עליו דברי חברות ותשובה בפני מוה"ר הפרד"ס ז"ל ובכן נתן לו חתימה על שטר הסמכה א"כ מה מקום לערער על גילוח זקנו דבר שכבר ידע מוה"ר ז"ל מזה והוכיחו ונתן לו תשובה על זה.

ועוד היה נראה לומר כי כיון שהיה מגלח בסם שהוא היתר כמו שהוכיח הרב הגדול חיד"א ז"ל בס' חיים שאל ח"א סי' ב"ן ובשיורי ברכה סימן קפ"א יע"ש גם בס' חיים שאל ח"ב סי' ז"ך חזר ושנה להתיר והשיב על דברי התשו' בס' מכתם לדוד חיו"ד סי' ז"ך וסי' כ"ח יע"ש. א"כ אפשר לומר כי להיות שוחט לא מיפסל כי לא החמיר עליו הרב כבוד חכמים כ"א דוקא מלהיות ש"ץ כי בעינן דומיא דיקנא עילאה אבל להיות שוחט אין בכך כלום להחמיר עליו כי בלא"ה מדינא כתב מרן בש"ע ביו"ד סי' ב' סעיף ו' אבל מי שהוא פסול לעדות בעבירה מעבירות של תורה אין צריך לבדוק סכין אפילו להרמב"ם יע"ש וכ"כ בס' אורחות חיים ח"ב כ"י בה' שחיטה יע"ש וכבר כתב הרב שב יעקב בת' חאה"ע סוס"י טו"ב דאם עד אחד מגלח זקנו אין לפוסלו רק אחר ההתראה שמזהירין אותו ומודעין לו שעבר בה' לאוין דמי שהוא חשוד בדבר דלא משמע להו לאינשי שהיא עבירה לא מקרי חשוד יע"ש והביא דבריו הרב יד אהרן חאה"ע ח"ב סי' טו'ב הגה"ט אות ח' יע"ש.

גם מ"ש להכריע דל"ב תשובה מפ' ז"ב אלא בשכבר היה שוחט אבל שחטא והיה מומר קודם שהיה שוחט סגי ליה לתשו' שעושה קודם להיות שוחט אח"כ דכקטן שנולד דמי. גם בכה"ג בעינן שיתברר שעשה תשו' עפ"י ב' עדים כדי להיות כשר לשחוט כאשר מתבאר מדברי מוה"ר חק"ל חיו"ד ח"א סימן קצ"ג בסוף התשו' יע"ש. ואני אומר כי הן אמת כי הרב הגדול מ"ז ז"ל שם בסי' קצ"ג הכריח דכדי לפסול לשוחט סגי בעד אחד ברם להכשירו צריך ב' עדים זהו בדין שוחט אבל באדם דבעלמא שחטא והוא אומר שחזר בתשו' מי יימר שלא יהיה נאמן והרי מצינו למרן בב"י ביו"ד סי' קכ"ד שהביא דברי הרב שיבולי הלקט שמשומד נאמן לו' שנתגייר בינו לבין עצמו והתיר היין. ובס' א"ח כתוב ישראל משומד יינו יין נסך עד שישוב בתשו' ונאמן לומר נתגיירתי ורשב"א אסרו וכו' יע"ש ופסק בס' הקצר שם סעיף ה' כס' הא"ח דנאמן לומר שעשה תשובה יע"ש ועמ"ש בהג"א פ' ג"ה דצ"ג סי' ט"ז שהביא שם מחלוקת ר"י עם רשב"ם והביאו מור"ם בד"מ שם יע"ש והרב ש"ך הקשה עליו בסי' י"ד דאמאי פסק כא"ח נגד ר"י והרשב"א ז"ל ועיין שם מה שחילק יע"ש.

ולעד"ן דר"י קאי כס' הא"ח וזהו שכתב הטעם שהפקיד כיסו בשבת הוא הוראה על העתיד עתה שהוא לפנינו שאינו עומד במרדו כי אם היה בפנינו עושה חילול שבת אינו מועיל תשובתו בלא"ה כי נעשה מומר מחדש ואנכי הרואה בס' א"ח ח"ב כ"י בה' יין נסך שהביא שם ס' הרב ר' יום טוב ורבינו אברהם ז"ל ורבינו אהרן הלוי ז"ל ורב משה גאון בתשו' וריב"א ז"ל שכולם שוים לטובה דמומר נאמן לו' שעשה תשובה ואין צריך עדים לזה יע"ש והרי מצינו רובא דרבוותא מן הראשונים דקיימי כס' א"ח דנאמן לו' שעשה תשובה וא"כ פסק מרן הוי כרבים וכ"פ הרב הלבוש שם ביו"ד סי' קכ"ד ס"ח יע"ש וא"כ אם היה אמת שהיה מומר עכ"ז מהני כשאומר שחזר בתשובה ונאמן וכ"ן מדברי מור"ם בח"מ סי' ל"ד סעי' כ"ב מומר שחזר בו וקיבל עליו תשובה כשר מיד כנראה פשט דבריו שהוא בינו לבין עצמו יע"ש ועמ"ש מרן החבי"ב בכנה"ג ביו"ד סי' ב' הגב"י אות כ"ט ובסי' קכ"ד הגב"י אות ל"ב ובס' ש"ג ס"ק ט"ז ואפי' לדברי הרב ש"ך שם היכא דאין ידוע לנו שהוא מומר אז הוא דנאמן יע"ש. גם הרב תפארת למשה שם דכ"ד ע"ב חילק דר"י איירי כשעדין הוא בין הגוים והא"ח איירי כשכבר חזר להיות בין היאודים דאז נאמן וסיים וכתב וז"ל וכעין זה כתב מור"ם בח"מ סי' ל"ד לענין עדות מומר יע"ש הרי שהבין דברי מור"ם שחזר בו וקיבל עליו תשובה כשר מיד דמיירי שקבלה תשובתו הוי בינו לבין עצמו. הן אמת שראיתי לה' מ"ז ז"ל בס' נ"מ חק"ל מ"ב בחאה"ע סי' ז' דפ"ה ע"א שהכריח דתשו' מומר בעי' בב"ד וקבלת דברי חברות כמ"ש הפוסקים. וגם בדעת מור"ם כתב דהכי ס"ל כמו שיעש"ב.

ולע"ד אחרי המח"ר מכבוד תורתו ורבנותו יש להשיב דיש מחלוקת בין הראשונים בזה אי בעי קבלת דברי חברות בב"ד או לא ומ"ז הר' ז"ל הכריח להחמיר ממה שראה רוב הראשונים שהצריכו כן וכוותיה דמר ראיתי להרב בית הילל ביו"ד סו"ס רס"ח שמחמיר בתשו' מומר וסיים וכתב וזהו דלא כהרב תה"ד שכתב בסי' קצ"ח שהביא הסמ"ע בח"מ סי' ל"ד יע"ש ברם לא ראה ס' א"ח ח"ב כ"י בה' יי"ן שהביא כמה מהראשונים דס"ל נגד סברה זאת דמהני תשו' מומר בינו לבין עצמו ונאמן שעשה תשובה ואילו היה רואה לכל הראשונים הללו אפשר שלא היה מחמיר כ"כ ואם שס' א"ח ח"ב כ"י לא היה לעט"ר מז"ה ז"ל בעלותו לא"י ת"ו שהניחו כאן באזמיר יע"א ביד בניו הי"ו לכן לא שלטה בו מאורי עיניו כשהיה בא"י ת"ו לא היה בידו ספר הנז' כי בודאי הגמור אילו היה בידו היה מזכירו לא"ח ולס' כל אלו הראשונים ז"ל אלא דעדין לא איפרק מחולשא שיש מן ההרגש ע"ד הרב מ"ז ז"ל שכבר מרן בב"י ביו"ד סי' קנ"ד הביא דברי הא"ח. וגם מור"ם בד"מ שם מזכירו וגם הרב הלבוש פסק כן שנאמן לומר שעשה תשובה וגם בתשו' המיוחסות להרמב"ן סי' ק"פ שהביא תשו' ר"ס גאון בדברי ריב"ה נראה דא"ץ קבלה בב"ד וכ"נ מדברי רש"י בס' הפרד"ס דכ"ג ע"ג וכ"נ מדברי הראשונים פ"ק דע"ז ז' ע"א ומכללם הרמב"ם בה' תשו' סו"פ ג' הי"ד דאפי' שב בתשו' בסתר מהני ולדעת הריטב"א בחי' שם התשו' בסתר היא יותר מעולה יע"ש גם מה שהוכיח מתשו' מהריק"ו שו' פ"ה מלשון המרדכי שכתב ועד שהותר בציבור וכו' יע"ש אינה ההוכחה דלא איירי בעיקר התשו' שיתודה בציבור אלא אדרבא הרואה יראה בתשו' מהריק"ו דתכף ששב ניכשר לעדות וצ"ע גם בדברי הרוקח שם סי' כ"ד כתב בהדיא ומיד כשמתחרט וטובל במקוה היינו כישראל יע"ש הרי דאפי' שהוא המחמיר בתשו' בסיגופים ותעניות כמבואר שם עכ"ז כתב שמיד כשמתחרט וטובל דינו כישראל וס"ל כסברת הראשונים דמביא בס' א"ח דמיד כששב הרי הוא כישראל והתשו' יעשנה אח"כ שלא זכר מזה כלום וגם על מה שחילק שם מז"ה הגדול ז"ל בין זמנם לזמנינו כמ"ש שם דפ"ו ע"ד יע"ש.

לע"ד אחרי המחי"ר מכבוד תורתו וגדולתו אין לחלק כי כל עיקר חי' הראשונים ואת האחרונים שכתבו להקל בתשו' מומר הוא משום דהיה בן חורין שיצא מתחת הגלות והיה עושה כל מה שלבו חפץ וזה שחזר לדת ישראל ליכנס תחת הגלות אין לך סיגוף גדול מזה כמבואר שם בספר א"ח ובשאר הפוסקים ראשונים וכמ"ש ג"כ בתשו' הרב בנימין זאב סי' ע"ב והרב משפט צדק ח"א סוס"י ח"י יע"ש ועמ"ש במ"א בקונ' תשובה מחיים בס"ד ובסה"ק כף החיים הבאתי ראיה לדברי הפוס' דאין להחמיר בתשובתו ותכף ומיד ששב בתשוב' בכל לבו מהני ממ"ש בירוש' פ"ט דברכות אמרין הוא היה שהחזיק עצמו לע"ז ואותו היום חזר בתשו' ושרתה עליו רוה"ק וה"ד הוא דבר ה' אל הנביא אשר השיבו יע"ש. הרי דמהני תשו' למומר אפי' לבו ביום בלי סיגופין ותעניות וברור. וזהו כשברור לנו שעבד ע"ז ונעשה מומר כ"ש כשלא נודע לנו דאיכא ס' הרש"ך דמיקל בזה וגם כשיצא מבין הגוים ואינו שם דמיקל בזה הרב תפארת למשה. גם ראיתי להרב מהרימ"ט בח"ב חא"ח סי' ח' דמיקל בתשו' מומר מטעם כי אין עע"ז אלא להתיר עריות וכו' יע"ש והוא תימא לדברי מז"ה הגדול ז"ל דמטעם מה שרצה להחמיר בתשו' מומר מה"ט גופיה בא מהרימ"ט להקל ונראה לומר כי כל אחד בא להקל מאיסור ע"ז ולהא שוים הם. ואה"נ דעל שאר עבירות יהיה חייב ואדרבא הוי סיעתא לדברי הרב מ"ז. אלא דעדין קשה כי לא זכר מז"ה ז"ל מדברי מהרימ"ט דהאריך הרחיב בתשו' מומר וגם על הרב מהרימ"ט ק' כי לא זכר שר מכל דברי הראשונים המדברים בתשו' מומר והו"ל להזכירם ולחלק ע"ד וצ"ע. וכל זה אינו לענין נ"ד כי לא החמיר הגאון מז"ה ז"ל בתשו' וגם הרב מהרימ"ט ודעימייהו בתשו' מומר דבעי טבילה ותעניות וקבלת דברי חבירות ויסורין וכיוצא זהו במומר בודאי שיש ב' עדים או שהודה מעצמו שבא בדרך תשובה. אבל בנ"ד כי הוא מכחיש ואפילו עד אחד כשר ליכא אין מקום לפוסלו בשביל זה וזה ברור.

וגם מ"ש וז"ל ומ"ג דהחר"ר הנז' העיד על השוחט וכו' זת"ד כבר נתבאר כי עדות הח"ר הנז' אינו מועיל כלל כי הוא פסול לעדות. וממילא אזדא להו גם מ"ש דאם עשה תשובה כראוי מחמת סירא כמ"ש מז"ה הגדול בס' חק"ל חאה"ע סי' ז' דבעי תשובה ומלקות בב"ד וקבלת ד"ח בפניהם וגם קבלת תעניות מה שיגזרו עליו זת"ד אין אנו צריכים לכל זה כי לא היה שום חששא מענין סירא לפי מה שדרשנו וחקרנו וכ"ש שיש לנו ג' הרועים רבני מתא ומכללם מוה"ר הפרד"ס ז"ל ובדה"ץ כי היה בימיהם ענין סיר'א ומלבד כי לא הצריכו לא שום תשוב' אדרבא סמכו אותו לשוחט וזה הוי עוד עדות וראיה לדבר וכמו שהוכחנו לעיל.

גם מ"ש בענין שלבש בגדי אשה כעת לא בא שום עדות לפני על זה. ואם אמת הדבר הזה בודאי שהוא איסור גמור כי אפי' לשמחת חתן וכלה ושמחת פורים דיש בפוסקים מתירין עכ"ז כבר דחו דבריהם רבנן סבוראי וגם אנכי הצעיר הסכמתי לאסור כמ"ש בס' סל"ח חא"ח סי' א' די"א ע"ב יע"ש בס"ד וכ"ש כשלא יש שום שמחה של מצוה דפשיטא דעובר על לאו וחייב מלקות כמ"ש הרב החינוך ס' כי תצא סי' תקמ"ב ותקמ"ג יע"ש. והרמב"ם בה' ע"ז פי"ב ה' יו"ד והטור וש"ע יו"ד סי' קפ"ב יע"ש וא"כ אם יהיה אמת שלבש בגדי אשה ועבר על לאו הרי כבר חייבתי בכלל תשובתו שילקה מלקות וכבר לקה בב"ד של ג' עכ"פ ההוא אמר השוחט הנז' כי לא לבש בגדי אשה אלא שעשו דרך שחוק לפני שרים וסגנים זולת שנתעטף בסדין אחת לבנה כאילו היא אשה זו בלבד עשה שנראה לפי דעתו לומר שהוא היתר ולא שחשב שיש איסור בדבר ועשאו חלילה וכיון שהיו באותו ועד אנשים חכמים ונבונים אם איתא דהיה הדבר אסור היו מוחים בידו והאמת כי בשביל זה או אפי' משום מ"ש בחשש איסור של (תיריא) [תורה] לא יש מקום לפסול לשוחט משו"ב וכמבואר בש"ס ובפוסקים וכמ"ש בתשו' במ"א בס"ד. ומעיד אני עלי שמים וארץ איך בא לפני הרב ר' חיי'א ז"ל ושאל מאיתי על השוחט אחד שנחשד בא"א והוא חשוד על העריות ונשאו ונתנו עמו בפ' חשוד על העריות שיש בפוסקים ג' פירושים והחמור שבכולם שהוא מהפי' שפי' הרמב"ם ז"ל שהוא שבא על א"א שהוא עובר על איסור לאו וכרת והוא מן החמורות ועכ"ז אחר שקרינו בש"ס ובפוסקים זו הלכה העלינו לפום דינא כי אין לפסול שו"ב אלא דיש לב"ד לייסדו ושילקה מלקות מ' וכיוצא משום בהיות טוב וכן נעשה מעשה ועמ"ש בס' סל"ח חח"מ סי' י"א בס"ד. ושוב בא לפני עד אחד כשר והעיד בפני על נפשו ועל יהידותו איך בעיניו ראה שלבש בגדי אשה ולא שנתכסה בסדין לבד. ואי לזאת כבר מילתי אמורה דכל שקיבל מלקות מ' הרי נתכפר לו עון.

עו"כ איכו השתא נבוא לדבר על מה שנמצא בכתב ידו של הרב ר' חיי'א ז"ל וז"ל ובנ"ד העידו על השוחט הנז' שדיבק ניירות בליל שב"ק ואין לך אדם שלא ידע שזה חילול שבת עיין תשו' מרן מהריק"א ז"ל בתשו' הישנות חאה"ע ד"ד ע"ב ד"ה ובעדות וכו' יע"ש ועדות זה היה אחר שהיה שוחט דהיה בקרוב בש' התר'ח כידוע דודאי דחמיר גופי וצריך שתהיה תשובתו ככל מ"ש לעיל זת"ד גם את זה כבר נעשה בירור גמור כי לא היה שום עדות מדיבוק ניירות על השוחט הנז' כי בא לפנינו העד המעיד בדיבוק ניירות וקבלנו עדותו במושב כל החמשה ביחד והעיד בפנינו על נפשו ועל יהידותו כי לא היה המדבק ניירות השוחט הנז' כ"א היה אדם אחר ובדדמי חשבו ואמרו שהיה השוחט הנז' יען יש מקום לטעות ולומר שהיה השוחט הנז' עכ"פ נתברר שלא היה השוחט הנז' וכמש"ל בפסקי הראשון בס"ד.

ועו"כ וז"ל ועוד כתוב שם וז"ל והנה בנ"ד מלבד שחילל שבת בפרהסייא כמה פעמים וכו' עג' וכו' זת"ד. והאריכו למעניתם בענין תשובתו כבר כתבנו כי כל לגבי דידי לא יש שום עדות אפי' עד אחד כשר שיעיד על השוחט הנז' שחילל שבת כי מ"ש בציונים של הרב ר' חייא ז"ל כבר הוכחנו כי אין משם ראיה כי לא כתבם כי אם לפי מה ששמע ולעת שיעמוד על הבירור יראה ויבין כי לא היה מעיקרא שום עדות כי לא יתכן שידע וראה שיש עדים בדבר והוא מניחו בעיר ואם בישראל להיות שוחט ולא יגלה את הדבר ויכשיל לרבים וכמה הכרחיות יש לזה וכמ"ש בפסקי הראשון בס"ד.

עו"כ וז"ל כל זה על העדויות שבציוני הרב ר' חיי'א ז"ל ברם על שאר העדויות שנתחדשו עכשיו צריך שיחקור אדונירם נר"ו עליהם היטב דאיכא בינייהו חילול שבת החמורה דדינו כמש"ל עכ"ל. כן עשיתי כי דרשתי וחקרתי בעדות הח"ר משה ן' עזרא ה"י שקריתי אותו לפני ובפני הרב כמהר"א אשכנזי נר"ו וכמהר"י די שיגורה נר"ו שנים מב"ד שבעירנו יע"א ועשיתי קבלת עדות בפניהם ובאותו מעמד היו גם ממוני הזמן וברורי הקנסות והפרנסים ה"י ואחר האיום והגיזום והטלתי עליו חרמות ואלות התורה שיגיד לנו את האמת מה שיודע מענין זה שנענע הנר דלוק בשבת השוחט הנז' וכה היו דבריו על נפשו ועל יהודותו עדות ה' נאמנה שכן שמע לשמע אוזן קודם לכתו השוחט ליוזיל חיסאר להיות שוחט מתא שם שנענע נר דלוק בשבת אבל הוא אינו עד בדבר ולא ראה ולא ידע והטלנו עליו חומרות התורה שיאמר לנו ממי שמע דבר זה וכה השיב שאינו זוכר ממי שמע זת"ד העד המעיד והרי אין כאן שום ממשות שאפשר ששמע מפי אשה וקטן או ממי שאינו כשר לעדות ולו יהי הוא עצמו המעיד עד אחד בהכחשה לאו כלום הוא וכמש"ל.

עו"כ וז"ל ועדות שחוק הקארטין שהועד ונתברר כנז' שעבר על החרם אחר שהוכרז בקרב ימים דיש חרם הקדמונים ז"ל בזה זת"ד גם על זה דרשתי וחקרתי ובא העד לפני ה"ה הח"ר ג'יליבי עזרא שאול הי"ו ונתקבל עדותו בפני ובפני מע' שנים מהב"ד כנז"ל ובפני מע' ממוני הזמן ובירורי הקנסות והפרנסים הי"ו ואחר האיום והגיזום וגם הטלתי עליו כל חרמות שבתורה ההוא אמר שכה ראה שהיו משחקים עם השוחט הנז' אבל לא ראה והביט אם היה קרטין או דבר אחר וכיון שהשוחט הנז' ואחרים שהיו שם אומרים שלא היה השחוק בקרטין כ"א בדברים אחרים שלא אסרו בהם האמת איתם כי אין בידו להכחישם לומר בבירור שהוא קרטי'ן זת"ד א"כ עדות זה כמאן דליתיה דמי.

עו"כ וז"ל ושמיעת קול מהליכתו אצל המינים דודאי נראה שתשובתו קשה כיון דמינות חמור מע"ז שהלך ביום ש"ק לשמוע הדרשת המין הגדול ולנשק ידיו ולפי מה שהוגד לנו מפסק רבה דעמיה מני"ר נר"ו הא מילתא חמיר טפי מע"ז דשאני מינות דמשכא וגם זה צריך חקירת חכם אם כנים הדברים זת"ד האמת איתם כי הלך השוחט הנז' בשבת אחד לבית המינים וגם בעיני יפלא באותן הימים ששמעתי שביום ש"ק הלוך הלך השוחט הנז' לבית המין הגדול ואחר הדרישת והחקירת נתברר שהלך לשם בשביל איגרת אחת ולא לשמוע הדרשה ולנשק ידיו. והראיה לזה הוא כי ביום הראשון נתרעם המין הנז' וחרה אפו על השוחט הנז' איך בא בחצירו ולא עלה למעלה לשמוע הדרשה וכן שמעתי מפי עד אחד שנשבע בפני שבועות חמורות שכן היה והגם כי לא יבצר מזה וכדומה לזה מאיסור דאיכא משום אל תקרב אל פתח ביתה ומשום ליהנות מהמינים כי כל זה אסור מדינא וכאשר כתבתי בזה בתשו' במ"א בס"ד. מ"מ אין זה מקרי שנעשה מין לפסול שחיטתו חלילה. והרי מצינו בהרא"ש ז"ל בתשו' בס' בשמים ראש סי' ר"מ ששאלו ממנו בסופר שכתב המגילה וביום הפורים כשנכנס היין נזרקו כמה דברי מינות מספרי פילוסופייא האומות מפיו ונסתפק אם המגילה כשירה כיון שאין בה אלא סיפור מעשה בעלמא והשיב וז"ל תשובה מגילה הרי היא מן הספרים הקדושים ואין קורין בו עד שתכתב אשורית על הספר ובדיו וצריכה שרטוט כאמיתה של תורה ור"ת הצריך עבוד לשמה מהיכא תיתי יעלה על הדעת שתכשר בכתיבת אפיקורוס אמנם בדינא דידך אומר אני לך שלא כאשר יפתח האחד את פיהו בפיקפוקים בדברים אחרים נידון אותו לאפיקורוס והנה בעינינו גדולי ישראל דברו לעתים דברים קשים ואסור לשמעם ונכתב בספר גם באלה ההי"ב ולא יקרא אפיקורוס אלא בבועט בדברים מן הדברים וכו' אבל זה שלא נודע ממנו שעובר עבירה רק שלפרקים הוא הטינא שבלבו וכו' לא יקרא זה אפיקורוס גמור המין וכו' יע"ש הרי מבואר מדברי הרא"ש דאפי' שמצינו בדבריו שמדבר דברי מינות וחשש אם יקרא מין ולפסול המגילה עכ"ז כתב הרא"ש שלא בשביל זה יקרא מין וכ"ש כשהלך לבית המין והוא אומר כי לא הלך לשם מינות אלא לצורכו הגם שיהיה אסור מן הדין עכ"ז אינו בדין לחוש עליו שהוא מין ומ"ג כי זה היה בזמן המחלוקת והיו טועים דליכא איסור לילך למינים כדי לבקש עזר וסיוע והיה להם כהיתר וההי"ב מ"מ אין ספק כי אין מקום לפוסלו מן הדין בשביל זה מלהיות שוחט.

גם מ"ש שהעידו עליו שאכל פירא אחת בט"ב בפרהסייא בהיותו בריא גם זה צריך חיקור זת"ד כן עשיתי ודרשתי וחקרתי ולא מצאתי שום גילוי אפי' מעד אחד וקריתי להשוחט הנז' בפני ושאלתי אליו והוא אמר כי אמת הכי הוה עובדא כי בימיו לא אכל בשום ט"ב כ"א בט"ב אחד שאכל פירה אחת מסיבה שהיה חולה והרב מר אביו נר"ו אמר שיאכל מסיבה שהיה חולה ומעולם לא אכל בשום תענית ציבור כ"א בפעם ההיא לבד ונשבע שבועה חמורה על זה. וצא ולמד מ"ש מהרשד"ם כדומה לזה בתשו' חיו"ד סי' ר"ך ורמזה מרן החבי"ב בכנה"ג בא"ח סי' תקנ"ד הגה"ט שכתב וז"ל גם במה שכת"ר תופס עליו שהולך בנעילת הסנדל ביו"כ ובט"ב מביתו לביה"כ גם בזה אני אומר שמי יודע אם הוא עלול מכאב הבטן או מדבר אחר. וידוע מ"ש חכמים בברכות במשנה בר"ג שרחץ בלילה הראשונה שמתה אשתו ואמרו לו תלמידיו למדתנו רבינו שאבל אסור לרחוץ והשיב להם איני כשאר כל אדם איסטניס אני הרי שלא העמידו רבנן דבריהם במקום חולה אפי' אין בו סכנה יע"ש.

עו"כ וז"ל כ"ע ידעי שהשליך הספר מידו בתוך קהל ועדה מתוך כעס זת"ד. הנה זה הענין אמת וגופא דעובדא הכי הוה כי בסעודת ברית מילה היו מזמרים מתוך ספר בית עובד שהיה בידו. ויען נשתכר מתוך שכרות השליך הספר מידו ושוב כשנתיישב בדעתו הכיר בחטאו ועמד בביה"כ בפני ג' אנשים מיראי ה' ואמר להם שהוא רוצה לקבל עליו נידוי ולישב ע"ג קרקע בעבור מה שחטא בהשלכת הספר וכן היה שישב ע"ג קרקע בחליצת מנעליו בביה"כ ועשו לו התרה בפני הג' אנשים הנז' וכן באו בפני הג' אנשים הללו והעידו דברים כהוייתן ומתוך כך הוא דנתודע לכל שהשליך הספר מידו מחמת תשובתו. וכיון שהכיר בחטאו ושב בתשובה בודאי כי אין מקום לערער עוד בזה. גם ראיתי בסוף דבריהם שכתבו וז"ל מלבד מה שנשמע מפי מגידי אמת שכתב הרב ר' חייא ז"ל בסוף ימיו פסקא דדינא בא בארוכה על דנא פתגם לפוסלו לגמרי ואין לו תקנה. ושמענו עוד מפי מגידי אמת שחרה אפו הרבה על אחיו כמהר"ר הי"ו על אשר שלח כתב לאיידי'ן בלתי ידיעתו והפליא לעשות ולדבר עליו וגם טרח וכתב לאורלה יע"א להזהירם שלא יאכלו משחיטתו. וקצת מהם נמנעו מלאכול וכו' זת"ד. הנה ממ"ש הרב ר' חייא ז"ל פסק על זה גם אנכי שמעתי כדבריהם עכ"פ כיון שלא זכינו לאורו אין לנו לחוש על מס' עדויות שמא היו היה בדדמי או אחר שעשה פסק הדר בו וגנזו או היה עיקר פסק דינו בנוי על מס' עדויות הללו וכיון שנתברר שאין ממש בעדויות ממילא אזדא להו גם מה שחרה אפו על אחיו כמהר"ר נר"ו זה אינו מעלה ומוריד כי מאחר כי האגרת אשר שלח היה מחתימת ידו ממורינו הרב מר אביו ז"ל וכתוב בתוכה שיפה דן יפה הורה מוה"ר הפרד"ס ז"ל בהכשר השוחט הנז' בודאי דאין מקום להשגיח בדברי ר' חייא ז"ל נגד ב' המאורות הגדולים וזהו למטונייהו.

כי לע"ד אומר אני דהאמת במה שהוא אמת כי גברא רבא כר' חייא ז"ל שלם במידות ובדיעות וביראת ה' כל היום לא היה כועס נגד ב' הרבנים ואחד מהם מר אביו ז"ל ואם יהיה שיש לו ידיעה מה שלא היה להם להרבנים מה כעס שייך בזה יבוא נא אליהם ויודיעם והמה בחכמתם ביראת ה' על פניהם בודאי דהוו הדרי בהו דש"מ כי כל זה הוא פטפוטי דברים. גם מ"ש ששלח כתב לאורלה אני איני מאמין ואם יהיה הדבר אמת ואחר שכתבנו הגזרה בפנקס שלא להיות שוחט מתא אפשר שהיה נראה לו לר' חייא ז"ל שהעדים שהעידו עליו היו כדי לפוסלו בפנינו ולא מדין קנס ולכן חשש לפוסלו או מחמת הציונים שלו ששמע שהיו עדים בחטא חילול שבת וכדומה ועל ספק חששות הללו דן בדעתו לפוסלו וכבר נתברר דאין בכל זה עדות ברורה כלל וכאשר נתבאר וכבר כתבתי בס' סל"ח חאה"ע סי' ט' דס"א ע"א וז"ל ועוד דאין סומכים על עדויות כאלו בע"פ דודאי דהנדונות מתחלפים וכמה פעמים שמעתי מאת עט"ר מז"ה נר"ו שהיה אומר כי אין לסמוך על מס' עדויות כלל דשמא הרב באותו פרק לאו אדעתיה או לא היו הנדונות שוים או שטעה המעיד בדמיונו יע"ש וכ"כ הריב"ש סי' ס"א והרב בנימין זאב סי' קל"א וה"ד הרב כנה"ג בא"ח בכללי הפוסקים אות ס"ג יע"ש.

עו"כ וז"ל ועוד שמענו כי טרח עם מע' השוחטים נר"ו ע"י כמהר"ח הלוי נר"ו לקושרם היטב שלא ישחטו עם הנז' כלל ואח"כ דיבור עם אחד מאוהביו הי"ו וכה אמ"ל יהא סמוך לבך בטוח אל תירא שכבר נתקשרו השוחטים בקשר אמיץ שלא לשחוט עם הנז' כלל עכ"ל. זהו אמת ויציב כי אחר שכתבנו הגזרה על השוחט הנז' שלא להיות שוחט מתא חשש הרב ר' חייא ז"ל פן ואולי לא ציית השוחט הנז' וילך לשחוט במקולין ויהיה מחלוקת בעיר כדי לגדור גדר שפיר עבד לקושרם שלא ישחטו במקולין עם השוחט הנז' ואין מזה שום סתירה לכל מה שאנחנו דנים כמובן.

עו"כ וז"ל גם שמענו מפי דובר אמת שאמר כמהר"ן הכהן ארייאס נר"ו לג' אנשים מהוגנים זה ימים מועטים בהיותם בביתו שהוא אינו אוכל משחיטת השוחט הנז'. אשר מזה יובן שיודע שום דבר עליו שראוי שלא לאכול משחיטתו ואפי"ה הוא טורח למנותו לשוחט אתמהא ובזאת יבחן על אשר אמר בפנינו שבזמן הרב ר' חייא ז"ל ישבו לבודקו בבדיקת הסכין והרב חייא ז"ל שלחו למקולין במקומו ומי יודע מה היתה כונתו וכו' זת"ד גם זה אמת שאחד מרשומי העיר מיראי ה' שמע כן מפי כמהר"ן הכהן ארייאס נר"ו שאם שחט השוחט הנז' אינו אוכל משחיטתו ויפה אמר כי זה העדות הוא בימים ההם ובזה"ז כאשר כתבו רו"מ מעלתם בדבריהם כי זה ימים מועטים. וכיון שהיה זה הדיבור בימים ההם ובזה"ז ולא מזה זמן רב יפה דיבר ובזמנו דיבר שכן התריתי לו לכמהר"ן הכהן ארייאס נר"ו שלא יוכל השוחט הנז' לשחוט שום שחיטה עד שאברר דינו אם כשר הוא. ולכן היינו דקאמר להו אם שוחט השוחט הנז' עתה שהוא מעוכב מהב"ד נר"ו שלא ישחוט. גם אני איני אוכל משחיטתו עד שיצא לאור משפטו וכן בא לפני העד המעיד הנז' וכה אמר כי זה היה בקרב הימים הללו וכה היה דברו אם ישחוט השוחט הנז' אני איני אוכל משחיטתו כיון שהוא מוזהר מהב"ד שלא ישחוט עד שיתברר דינו. ומ"ש ובזה יבחן על אשר אמר בפנינו שבזמן הרב ר' חייא ז"ל ישבו לבודקו בבדיקת הסכין והרב ר' חייא ז"ל שלחו למקולין. ומי יודע מה היתה כונתו ככתוב בד"ק בדברים אלו נכנסו לדבר על כמהר"ן ארייאס נר"ו שרצה לערער עליו כי מה שהעיד בפנינו ששלחו ר' חייא ז"ל במקומו יבחן שאין בו כדי להאמין דכיון שהוא המעיד על השוחט דכשר לשחוט ולבדוק איך יתכן שיאמר שאינו אוכל מידו אתמהא. ובכן יבחן שיש מזה סתירה על כמהר"ן הנז'. ואפשר שמפני הכבוד הבליעוהו בנעימה ואתא את ופסקיה. וחזרו לדבר על הרב ר' חיי'א ז"ל שאפי' היה אמת ששלחו מה היתה כונתו ואם היו מסתפקים בדברים הללו לומר מה היתה כונתו וברור והפשוט הוא כי כיון שבדק סכינו ויצא כשר ואמר לו ר' חייא ז"ל לכמהר"ן הי"ו שהוא אינו יכול לילך למקולין וילך הוא במקומו וכן עשה שהלך הוא במקומו למקולין ובדקו אותו בבדיקת הריאה ויצא כשר והודיעוהו וחזר והלך השוחט הנז' למקומו להיות שוחט ובודק שם אין לך מעשה רב ופירסום גדול שהוא כשר ומה מקום יש לנו לו' בעד כונתו של הרב ר' חייא דמה כונות שייכי בזה בדבר פשוט וברור לעיני השמש והירח שלא יש שום ספק ופקפוק כלל כלל לא.

ואנכי תמיה אחרי המחילה מכבוד תורתם שלא די במ"ש בסתם מה היותה כונתו חזרו ופירשו וז"ל ואפשר דמה שישב לבדוק סכינו ה"ט דמורא עלה על ראשו פן ישתרבב המחלוקת כדמעיקרא ויגיע בזיון למוה"ר מר אביו ז"ל וגם נזק לכל עם הקהל כבתחילה וכלפי לייא ימנוהו ביד חזקה גם במקולין ואמר מוטב שיהיו שוגגין. ומה ששלח למהר"ן נר"ו על בדיקת הריאה ל"מ מידי די"ל בדרך הקנטה ולשמוטי נפשיה הוא דעבד ור"ל שהוא יבדקנו וליה לא ס"ל וידיו מסולקות עכ"ל. ואנכי לא ידעתי אם כל טעמו של הרב ר' חייא ז"ל הוא שיש בו פיסול להשוחט הנז' מה מקום פטור יש לו שלא יגלה הדבר לרבני מתא ולחכמי הב"ד ולא זו בלבד כי ישב במקום אחד לבודקו אם יש לו הרגשת פגימות הסכין ואה"נ אם היה דיצא עכשיו פסול והיה מעבירו היה אפשר שישתוק כי בלא"ה כבר יצא פסול אבל עתה שיצא כשר בבדיקת סכינו מה מקום לשתיקת זו שלא לגלות מומו להרבנים ולב"ד. ומ"ש שמורא עלה על ראשו פן ישתרבב המחלוקת וכו'. הם דברים תמוהים ביותר וכי לא ידעו ולא הכירו להרב ר' חייא ז"ל שלבו כלב אריה ולא ירא ולא יחת מלומר דבר ובפרט הנוגע באיסור מכשול לכל ישראל אפי' קטן שבקטנים אינו מתיירא מלו' מה שהוא האמת שלא להכשיל את ישראל ומכ"ש אדם גדול בתורה. ועוד דמה יראה ופחד שייך אם אומר אדם מה שהוא יודע על חבירו שהוא פסול דאה"נ אם היה יראה מחמת סכנת נפשות ואפילו בהיזק ממון היה פטור מלהעיד וכמ"ש מרן בתשו' אבקת רוכל סימן קצ"ג וחתמי עלה הרב המבי"ט והרב מהר"י די קוריאל ז"ל יע"ש ועמ"ש בסה"ק חקקי לב ח"א חאה"ע סי' ז"ן דק"ד ע"ג. וכי מי חשידי ישראל הכשרים ובפרט רבנן ותלמידהון דכאשר יהיה האופן שנתברר להם כי השוחט פסול מן הדין שיניחו אותו לאכול משחיטתו ואם יש לחוש ח"ו חששא רחוקה כי מחמת מחלוקת איכא אינשי דלא מעלי דאפי"ה שהוא פסול שאוכלים וכי בשביל שיש רשעים שאינם שומעים לד"ת יכשיל גם לרבים מישראל הכשרים. ומה בזיון יגיע להרב מ"א ז"ל בזה דאם הוא פסול מן הדין הכשרים שהם הרבים שומעים ופורשים מלאכול וא"כ כנגד הבזיון שיש מאינשי דלא מעלי דלא צייתי דינא שהם מיעוטא דמיעוטא הרי איכא רובא דרובא מאנשים כשרים שומעים. ועוד וכי בשביל שיראה הדיין שיגיע בזיון שלא ישמעו לו ימנע מלומר מה שהוא הדין ומי שמע כזאת מי ראה כאלה דמשום חשש ספק בשביל בזיון שהיה מגיע להרב מר אביו ז"ל שלא ישמעו לקולו או בשביל מחלוקת שיהיה בעיר שיכשיל את הרבים ולא יאמר מה שהוא יודע לפי הדין שזה דבר שאין לו שחר.

גם מ"ש דמה ששלח לכמהר"ן נר"ו על בדיקת הריאה ל"מ די"ל דבדרך הקנטה ולשמוטי נפשיה הוא דעבד ור"ל שהוא יבדקנו וליה לא ס"ל וידיו מסולקות ככתוב בד"ק כל זה. אין לסמוך לכל הדברים אלו כי לא יתכן בדרך הקנטה אחרי שהיה במעמד אחד עם הסומכים אחרים לבדוק סכינו ומה הקנטה שייך אחרי שבדקו ואמר שהיה סכינו יפה ובפה מלא שהוא כשר וגם בפירוש אמר שילך כמהר"ן נר"ו במקומו וגם אחרי שיצא כשר גם בבדיקת הריאה לא פיקפק בו והלך לאיידין להיות שו"ב שם ולא עשה שום פירכוס. זה מורה בהדיא כי לא היה בו שום עדות וראיה כדי לפוסלו. ואיך נניח מה שמורה בפירוש מדבריו ולילך בעקיפין בדחיק ואתי מרחוק לומר בכונת דבריו מה שאינו לפי האמת ועל הכל כי מינם ובם תברא כי השתא ומה כי זכינו להוציא לאור משפטו לבטל כל העדויות והקולות על השוחט הנז' בראיות ברורות ומפי סופרים וספרים שכעת נתברר ונתפרסם כי ליכא עדות ברור על השוחט עכ"ז כתבו בפה מלא שאפי' יהיה כשר לפי הדין שיש מוחים מכמה בעלי בתים וכמה ת"ח וגם מדלת העם שאינם רוצים בשוחט זה לאכול משו"ב כ"ש וק"ו כשהיה מתברר מפי חכם מומחה ופקיע שיש עדויות על השוחט הנז' והיה הענין מתברר לרבנים ולב"ד שבעיר שכפי העדויות היה הדין נותן שאסור לאכול משחיטתו ובדיקתו כי בודאי הגמור לא נמצא ולא ימצא שום אחד מישראל ואפי' מהריקנים שבהם שיעבור על ד"ת בשאט בנפש ולאכול מה שאסרו הרבנים והב"ד שבעיר אוסרים. וזו אינה צריכה לפנים כי דבר זה הוא פשוט וברור לעיני כל רואה.

לא נשאר לברר אצלי כעת כי אם דין זה לבד והוא מ"ש כי יש מיחידים שבעיר מוחים במינוי השוחט הלזה אפי' יהיה כשר שאינם רוצים בו והחליטו מאמרם כי כגון דא יחיד מוחה כמ"ש בד"ק. כעת איני מטפל בדין זה עד שאראה ואדע מי הם המוחים ויעמדו יחדיו למשפט עם כוללות העיר ממוני הזמן וטובי העיר הי"ו אשר מינוהו להשוחט הנז' ואשמע טענות שתי הכיתות שניהם כאחד מדברים יחד ואז אפסוק להם את הדין כפי מה שיורני מן השמים.

כל זה כתבתי בנחיצה רבה לעיני כל ישראל ידיעה בתחילה כי לא היה חפצי ורצוני להכנס בתגר זה מכמה טעמי תריצי הבו דלא להוסיף עלה ומשום שאי אפשר בלא"ה כידוע לכל כי עיני כל ישראל עלי להורות להם על הדין ועל האמת ברחובות תתן קולה. כי כן דחקתי את עצמי לברך על המוגמר דבר דאתיא מכללא על הדין ועל האמת ועל השלום כי אין לפסול להשוחט הלזה ולא לדבר עליו שום דבר סרה שאין הפה יכולה וצור ישראל יצילנו משגיאות להבין ולהורות דברים המחוורים כשמלה וכל בית ישראל שקטים ושאננים שבע רצון ומלא ברכת ה' טובה כפולה.

וזה זמן נשאלתי במי שהוא חשוד על העריות אם נותנים סמכה כדי לשחוט ולבדוק אם כשר הוא לשחיטה ולבדיקה או לא. והשבתי הנה לא פורש מהות החשוד עה"ע הלזה באיזה מין הוא כי יש בראשונים בפי' חשוד עה"ע ג' פירושים וכבר הארכתי בזה בס' סל"ח חח"מ סי' י"א.

ועתה אנכי אומר כי לו יהיה שהוא חשוד עה"ע כפי' הרמב"ם ודעימיה שהוא היותר חמור שעבר עבירה ממש בא"א עכ"ז נראה דאינו פסול לא לשחיטה ולא לבדיקה דל"מ לדעת הרא"ש בריש חולין דס"ל דמומר לאחד משאר עבירות כל שאינו מומר לע"ז ולחלל שבתות בפרהסייא א"ץ (לבדוה) [לבדוק] סכין וכו' אלא אפי' לס' הרמב"ם ז"ל בה' שחיטה דס"ל דצריך לבדוק סכין וכמ"ש הרא"ש גופיה שם טעמו כמו שיע"ש זהו דוקא במומר גמור שהוא מועד לכך לעבור עבירה אבל בפעם אחת לא וכמ"ש מרן בב"י ביו"ד בסי' ב' וכ"פ בש"ע שם ס"ו וז"ל מומר לאחד משאר עבירות א"ץ לבדוק לו סכין ולהרמב"ם צריך ודוקא במומר לעבירה אבל מי שהוא פסול לעדות בעבירה מעבירות של תורה א"ץ לבדוק לו סכין אפי' להרמב"ם יע"ש וא"כ זה החשוד על העריות אפי' עבר עבירה עם א"א נראה לי דמותר לשחוט ולבדוק כי לא נחשד להכשיל לאחרים ולפרוק עול מצות כ"א שיצרו תוקפו וכן נראה להכריע עוד ממה שפסק מרן בש"ע יו"ד לקמן סי' קי"ט סעי' ז' מי שהוא מפורסם באחד מעבירות שבתורה חוץ מע"ז וחילול שבת בפרהסייא או שאינו מאמין בדברי רבותינו ז"ל נאמן בשאר איסורים וכו' ע"כ הרי דכל שהוא חוטא בשאר עבירות קלות וחמורות חוץ מע"ז וחילול שבת נאמן הוא באיסורים וא"כ בנ"ד נראה דפשיטא ודאי דמותר לו לשחוט ולבדוק אלא דבהיות טוב ראוי לב"ד שבאותו מקום לייסרו על לעבר ולהיות צועק עליו על העתיד לבוא שלא ישוב עוד לכסלו ויתקן את אשר עיות בסיגופין ותעניות וישוב אל ה' וירחמהו ואל אלהינו כי ירבה לסלוח.