חזון איש/אורח חיים/נה
סימן נה[עריכה]
א) שבת קמ"ג ב' ור"י אמר הלכה כר"י בשאר פירות, נראה דשאר פירות דאמר ר"י היינו תותים ורמונים דאילו פרישין ועוזרדין מותר לכתחלה כדמסיק לקמי' ולענין לכתחלה לא פליגי ר"י ורבנן כדמסיק בסמוך, ותימא על הרשב"א והריטב"א שכתבו דלר"י רבנן פליגי אף בפרישין ועוזרדין, מיהו לפרש"י ותו' במסקנת הסוגיא דלא הותרו פרישין ועוזרדין לכתחלה אלא לגופן ולא למימיהן אלא דתותים ורמונים אף לגופן אסור דגזרינן אטו סחיטה למימיהן ובפרישין ועוזרדין לא גזרינן לגופן אטו למימיהן, ולפ"ז י"ל דהמשקין שיצאו מעצמן אסורין אף בפרישין דלמא סחיט להו וסחיטתן למימיהן אסורה, והא דמוכיח בגמ' דבשאר פירות מודים חכמים נדחה במסקנת הסוגיא, א"נ הא דאמר בגמ' סוחטין לכתחלה מי שמעת לי' כו' היינו דכי היכי דשרי לר"י למסחט לכתחלה לגופן ולא גזור אטו סחיטה למימיהן משום דלאו בני סחיטה נינהו ה"נ לרבנן לא גזרינן ביצאו מעצמן דהא מודה ר"י בתותים ורמונים דאסור לסחטן לגופן ומ"מ בפרישין ועוזרדין מתיר ולא גזר וה"נ לרבנן מותר לסחטן לגופן ומסתבר דה"ה דשרי משקה היוצא מהן ומ"מ אין זו ראי' מכרעת אלא סברא ואפשר דר"י פליג וסבר דרבנן מחמרי טפי במשקין שזבו ואסרי אף בפרישין ועוזרדין.
ב) ולפרש"י ותו' נראה דהא דאמר מודים חכמים לר"י בש"פ היינו פרישין דהכניסן לאוכלין היוצא מהן מותר אבל למשקין היוצא מהן אסור והיינו דאמר דמודים חכמים לר"י אבל לפי' רמב"ן וש"פ דפרישין מותר לכתחלה אף למימיהן דכיון דליכא דסחיט להו לא מהני הא דאחשבינהו דבטלה דעתו ע"כ היוצא מהן מותר אף בהכניסן למשקין והא דאמר מודים חכמים לר"י לאו דוקא אלא בש"פ מותר טפי ממאי דאמר ר"י דאף למשקין היוצא מהן מותר.
ויש לעי' בהא דאמר רנב"י מסתברא בתותים ורמונים פליגי כו' למה תלי לה בסברא ולא בגמ' שהרי הדבר מפורש בברייתא דפרישין ועוזרדין סוחטין לכתחלה ובתותים ורמונים פליגי, ולפרש"י באמת אינו אלא סברא וכמש"כ לעיל אבל לפי' הרמב"ן והרשב"א וש"פ הדבר מתניא בהדיא בברייתא, ואפשר דיש מקום לומר דכי היכי דמיקיל ר"י בתותים ורמונים העומדים לאכילה שיצאו המשקין מעצמן ה"נ מיקיל בפרישין לכתחלה אלא דמסתבר דלא פליגי בדין לכתחלה וכדאמר בגמרא ומיהו בגמ' משמע דרנב"י בא לפרש דברי שמואל דש"פ דאמר היינו חוץ מתותים ורמונים וזה ע"כ מוכח מברייתא דתותים ורמונים חמירי מש"פ ומ"מ כיון שאין דברי שמואל מפורשין קרי לה סברא ואפשר דרנב"י דאמר מסתברא דבתותים ורמונים פליגי לאו לפרושי דברי שמואל לחוד קאמר אלא מסתברא לקושטא דמלתא קאמר.
בתו' קמ"ג ב' הקשו למאי דאמר ר"י הלכה כר"י בש"פ והיינו תותים ורמונים העומדים לאכילה היוצא מהן מותר הדין נותן דביצה לית בה משום משקין שזבו שהרי לא שייך בה שמא יסחוט כמו שמותרין משקין היוצאין מרמונים העומדין לאכילה ותירצו דאע"ג דאין בה טעם שמא יסחוט מ"מ הן בכלל גזירה כיון שהביצה עומדת לצאת ולאכלה לבדה, משא"כ בפירות העומדין לאכילה שהמשקה לא תצא לעולם, ומ"מ לר"י דמתיר אף בזיתים וענבים כשהן לאכילה לא שייך למיסר ביצה טפי מיין היוצא מענבים אע"ג דהשתא דעתו לאכלן מ"מ כיון דזיתים וענבים לדריכה קיימא לעולם והלכך אמר ביצה ג' א' דלר"י ביצה מותרת.
והנה קושית תו' אפי' לרבנן דאסרי בתותים ורמונים דהא מודים חכמים בשאר פירות וביצה כשאר פירות דמי כיון דלא שייך בה שמא יסחוט כלל וכן הק' הרשב"א ריש ביצה ובתירוצם ניחא הכל, מיהו אפשר דאין קושית הרשב"א רק לפרש"י ותו' דגם פרישין אסורין בסחיטה אלא דלא גזרינן שמא יסחוט כיון שאין דרכן בכך אבל לפי' רמב"ן וש"פ דפרישין מותר לסחוט לכתחלה אפשר דביצה דמיא לתותים ורמונים שהרי אסור להוציא הביצה מהתרנגולת ואף דלא שייך לגזור שמא יסחוט מ"מ אפשר דהוא בכלל משקין שזבו, ואם קו' הרשב"א רק לפרש"י יתישב טפי הא דכתב דלר"י פליגי רבנן אף בשאר פירות דלפרש"י אין כל כך ראי' מברייתא וכמש"כ סק"א.
ג) י"ט א' תוד"ה השום, ומיהו התם מסיק כו', יש לעי' למאי דפירשו בסמוך דיגמור ויאכל קאמר ואינן אסורין משום משקין שזבו ודוקא שרסקן מבעוד יום אבל בלא"ה אסורין משום משקין שזבו ואילו שאר פירות היוצא מהן מותר, וע"כ דשום ובוסר דינם כתותים, ולמש"כ סק"ב לפרש"י אין היוצא מותר אלא בעומדין לאכילה ניחא דהכא כשהטעינן מבעוד יום ועיקרן השתא למשקין, ומיהו לדעת רמב"ן דפרישים מותר לכתחלה אף למימיהן ע"כ שום ובוסר ומלילות דינן כתותים ורמונים וכמש"כ הרשב"א בסוגין.
ויש לעי' דהכא אמר דאי עביד להו בשבת ליכא חיוב חטאת לא גזרו על משקין שזבו אף בעומדין למשקין ולמה אסור היוצא משום ומלילות במחוסר דיכה וכן בפרישים ועוזרדים בהכניסן למשקה והא לעולם אין בהם חיוב חטאת כדאמר קמ"ה א' ד"ת אינו חייב אלא על דריסת זיתים וענבים י"ל דדוקא במידי דאתא ממילא לא גזרו משום משקין שזבו דגמרו לאו מלאכה היא אבל כשעושה דריסה גמורה אלא שאין במין זה שם מפרק כיון דעומד למשקה ונראה כמפרק אסור היוצא משום משקין שזבו.
וכן לפי' השני שפי' תו' דאי איכא חיוב חטאת במחוסר דיכה ראוי לגזור מחוסר שחיקה אטו מחוסר דיכה היינו כיון דמחוסר דיכה הוי עלה שם מלאכה דאוריתא אע"ג דאין המין נופל בו שם דש מה"ת, כמו הכא בשום ובוסר ומלילות.
ד) קמ"ה א' אחד כבשים ואחד שלקות לגופן מותר למימיהן חייב חטאת, נראה דלענין חיוב שבת אינו תלוי בדין משקין לענין טומאה והכשר אלא כל שבני אדם נהנין מן המשקין כמו שהורגלו בתשמיש משקין כשמפריד את המשקה מן האוכל חייל עלה שם מפרק וכל משקה דלא חשיבי להו לטפל ולהוציאה מן האוכל אלא אוכלין את האוכל והמשקה בתערובות לא חייל על הפרדתן שם מלאכה, ולכן לר' יוחנן אף בשום ובוסר ומלילות חייב חטאת כמש"כ הרשב"א בסוגין ואע"ג דכל הני לאו משקה הוא לענין הכשר [ואף בוסר וכדאמר בירו' פ"ק דמעשרות דענבים שלא הביאו שליש יינן אינו מכשיר את הזרעים] וכן כבשין ושלקות אע"ג דסוחט מהן מים שהן משקין וכדתנן רפ"ג דטהרות דמשקה טופח חשיב משקה [ואע"ג שבאו מעלמא מ"מ חשיב סחיטה וכמש"כ תו'] מ"מ לרב ושמואל אין בזה חיוב כיון דלא הוחשב לבני אדם הפרדתן ועיקרו לבני אדם כאוכל וכדאמר ברכות ל"ט א' מיא דסלקא כסלקא, [ואע"ג דבגמ' מדמינן להו לשבת והכשר היינו לענין משקה הבא לאוכל וכן לענין סתמא דהתם חד טעמא הוא].
ומיהו עיקר דברי הרשב"א דר"י מחייב חטאת גם בשום ובוסר צ"ע מנ"ל לעשות פלוגתא בזה כיון דאמר רב דאינו חייב אלא על דריסת זיתים וענבים בלבד וכן תני דבי מנשה מנ"ל דר"י פליג בזה ואע"ג דע"כ פליג בכבשין ושלקות אפשר דזה חשיב טפי משקה ומיהו מהא דמתיר רב שלקות למימיהן שמעינן דהן קילי טפי מתותים ורמונים ושום וחברותיהן ומדחייב ר"י חטאת בשלקות כש"כ באינך, אבל י"ל דכיון דמים חשיבי טפי משקה ממי פירות י"ל דמודה ר"י במי פירות.
ואף לדעת רשב"א מודה ר"י בפגעין ופרישין שאין בהם חיוב חטאת אע"ג דלר"י אסור לסוחטן לכתחלה לדעת רשב"א.
ולפרש"י דפרישין ועוזרדין אסור לכתחלה למימיהן ע"כ שלקות קיל טפי לרב.
ה) כתבו הראשונים ז"ל [הרמב"ן והרשב"א כתובות ו' א' ועי' מ"א סי' ש"ך ס"ק כ"ג בשם המ"מ הרשב"א והריב"ש] דכל שא"צ להנסחט לאו שם סחיטה עלה ואפי' איסורא דרבנן ליכא וכדאמר בכבשין לגופן, ולכאורה י"ל דה"ט דלגופן שרי דכל שלא החשיבן למשקה אוכלא דאפרת הוא וי"ל דכיון דלא ניחא להו במימיהן חשיב כפסולת והרי מקפיד על הפרדתן וע"כ ההיתר משום דלאו שם מלאכה עלה שאין שם דש אלא במתכוין לצורך הנסחט, ומיהו בשבת קי"א כ' הרמב"ן לדחות הראי' מכבשין לגופן דבבגד הוא דרך סחיטה ובכבשין אין דרך סחיטה לגופן.
ר"מ פכ"א מה"ש הי"ג כבשין ושלקות שסחטן אם לרכך גופן מותר ואם להוציא מימיהן אסור, ר"ל אם תכלית הוצאת מימיהן הוא בשביל תיקון גופן ולהסיר קשיותן מותר אבל אם התכלית הוא הוצאת מימיהן ולא תיקון הגוף אסור, ואע"ג דרישא ג"כ מכוין הוצאת מימיהן מ"מ שימוש הלשון כן הוא שהרי התחיל שסחטן ור"ל הוציא מהן מימיהן וכשיאמר אם לרכך גופן כו' ואם להוציא כו' מתפרש אם ההוצאה הוא בשביל הגוף או הוא בשביל המים עצמן, אבל לא יתכן דלרכך היינו שאינו מכוין כלל להוצאת המים אלא דהוי פסיק רישא, דבין לטעם דאין איסור מפרק באינו צריך להיוצא, ובין לטעם דלא אחשבי' הדין נותן דאף אם מכוין להוציא המים מותר כל שאינו צריך להם ועוד דלעולם מימיו שבתוכו מקשין אותו והריכוך הוא ע"י יציאתן ומכוין על יציאתן, ועוד אם לא הותר רק באינו מכוין לסחיטה הו"ל למימר כבשים שמוללן או שממעכן אבל לשון שסחטן היינו הוצאת מימיהן וכשאמר לגופן היינו שכונת הסחיטה היתה לגופן, ואף שרש"י פי' קמ"ד ב' סוחטין בפגעין כו' ר"ל מיתוק ונקט לי' בל' סוחטין לא דמי לדהכא דבא לחלק בין לגופן למימיהן, והא דכ' הר"מ פ"ח ה"ז ח' דחובל דרך נקמה חייב צ"ל דמשכך נקמתו בשפיכת דמו לחוץ שאם אינו מכוין רק לצער הו"ל כסוחט לגופן לדעת הר"מ דחובל משום מפרק ומיהו אי טעם דלגופן מותר משום דלא אחשבי', ניחא חובל בפשיטות וצ"ע.
ו) קמ"ד ב' אבל לא לתוך הקערה, פרש"י דלא מוכחא מלתא, ועי' במ"ב סי' ש"ך בבה"ל ד"ה לתוך בשם המאירי דכונת רש"י שיש אוכל בתוך הקערה ומ"מ אסרו חכמים דהרואה חולב לתוך הקערה יאמר דחולב לשתי', ונראה דחולב לכלי ע"מ ליתן לתוך אוכל חייב וכמש"כ המ"ב שם בשם הדרישה והטעם דבאמת משקה שבתוך האוכל נמי משקה הוא כדתנן רפ"ג דטהרות דמשקה טופח על הגריסין טמא משום משקין אלא כשבא לעולם לתוך האוכל דיינינן לי' כאוכל ואע"ג דכל משקה אפשר לשמשו לצורך תיקון האוכל ואינו מתבטל שם משקה ממנו ע"י עירובו מ"מ כשבא לעולם בתערובות [ואע"ג שבעודו באויר הוא בפני עצמו מ"מ כיון שסופו לנוח בתוך האוכל לא חייל עלי' שם משקה] לא דיינינן לי' כמשקה המתערב עם האוכל אלא כאוכל אבל כשנח בכלי וסתמא כבר הוא משקה אלא שבאנו להוציאו מתורת משקה ע"י מחשבתו אין כאן מחשבה להוציאו שהרי אי חשיב השתא משקה גם אחרי שיבוא לתוך האוכל יהי' משקה וכיון דבמה דחשבינן לו משקה אין אנו סותרין מחשבתו שפיר חשיב משקה והו"ל השתא כשהוא בכלי כסתמא דמסקינן קמ"ד א' דחלב בהמה ויין סתמא משקה [ואף אם חולב ע"מ לשפוך לאיבוד נראה דחייב דכיון דהוא בכלי ועביד דממלך ורוב בני אדם אינן מאבדין חשיב משקה] וראי' לזה מהא דכתב הרשב"א קמ"ה א' דשום ובוסר ומלילות יש בהן חיוב חטאת לר' יוחנן אף על גב דכל הני לטבול בהן אוכל קיימו וכמו שפרש"י י"ט א' והרי דעת רשב"א דמודה ר"י דסוחטין זיתים וענבים לתוך הקדירה ונהי דכל שאינו סוחט לתוך האוכל אסור דלא מנכרא מלתא שאינו מפרק מ"מ חיוב חטאת ליכא אלא ודאי כל שבאו לעולם בפני עצמן אף שדעתו לערבן חשיב משקה גמור, ואע"ג דבלימוני"ש כתבו שאם סחטו לטבול בו שרי התם לאו משקה הוא בסתמא ואף אי סחיט למשקה אינה סחיטה מה"ת כי סחיט ע"מ לטבול שרי אבל בזיתים וענבים וחולב לא מהני מה שדעתו לערבן שכבר נעשה משקה לכל העולם ולא מהני כאן בעלות לבטלן דהא אפשר שיהי' משקה ותתקיים מחשבתו של הבעלים וכמש"כ לעיל וזה דלא כמש"כ המ"ב שם בשה"צ בשם רדב"ז, וחילי' דהרדב"ז משום שפירש דברי רש"י דאין בקערה אוכל רק שדעתו ליתנו לאוכל ומ"מ מבואר לשון רש"י שאינו אלא מדרבנן אבל כיון שמבואר במאירי שלא פירש כן דברי רש"י כבר הוכרע הדבר שאין מדברי רש"י סעד לזה והרי הדבר מוכרע מדברי הרשב"א דיש בזה חיוב חטאת, ולכן החולב ליתן האוכל או לעשות גבינה הוי מלאכה דאורייתא שחייבין עליה חטאת.
ז) שם בטיפה המלוכלכת ע"פ הדד, מל' רש"י משמע דהחולב מלכלך בידו את פי הדד ומיירי הכא שעשה כן ומיהו אי הזב עצמו לכלכה הרי נטמאה הטפה ומטמאה כל החלב אבל אפשר שהיה מקדם והזב לא נשא את הטפה אלא החלב מתכשר בטפה ונטמא בהיסט, והנה הא דאמר חולב אדם לתוך הקדירה צריך ליזהר שלא ילכלך את פי הדד בטפה ראשונה דאם ילכלך חייב משום מפרק בטפה זו, אבל ל' רש"י כריתות י"ג א' משמע דלעולם טפה ראשונה היוצאת מלכלכת פי הדד וניחא לי' לחולב בזה והוי משקה וא"ת א"כ איך חולב לתוך הקדירה הא איכא טפה ראשונה י"ל דהטפה מבפנים ולא מקרי מפרק אלא בפורש לחוץ, ומ"מ לא חשיב בלועה שאין פי הדד אלא ביה"ס ושפיר חשיב משקה להכשיר.
ח) במשכנ"י סי' ק"ב כתב לחזק דעת ר"ח דר"י לית לי' הא דרו"ש דמשקה הבא לאוכל כאוכל דמי דהא מי כבשים ושלקות אינו משקה אלא אוכל וכן ציר דגים ואפ"ה מחייב חטאת, וכן מחייב חטאת בשאר פירי אע"ג דמשקין היוצאין מהן לאו משקה הוא, ואינו מובן דהלא מים שנבלעו בכבשין ושלקות כשיצאו הן משקין [עי' מש"כ טהרות סי' ד'] ודג לצירו י"ל נמי בנכבש במשקין, וגם לא מצינו דמחייב ר"י בדג לצירו ולא השוו בגמ' דג לצירו לשלקות אלא לענין אי מותר לכתחלה לגופן אבל לענין חיוב חטאת אפשר דמודה בו ר"י, מיהו כיון דבגמ' מוכח דאינו קיל משלקות לענין לגופן ה"ה דאינו קיל למימיהן, אבל אכתי אינו ענין לסוחט לתוך הקדירה דלאו במשקה הדבר תלוי אלא בשם מלאכה וכמש"כ לעיל [א"ה, סק"ד] והלא מודה רב דכבשין למימיהן אסור ושמואל מודה בכבשין ושלקות ואפ"ה מתירין זיתים וענבים לתוך הקדירה וה"נ י"ל לר"י דלתוך האוכל לאו מינא אחרינא הוא אבל סוחט כבשין ושלקות לקערה לשתותן סוף סוף מפריד משקה מאוכל יהי' דינו אוכל או משקה, ובש"פ לא מצינו דר"י פליג על ברייתא ואיך יתכן דיפלוג כיון דלא מצינו תנא דפליג על האי ברייתא ואי ברייתא כר"י הלא פסק ר"י כר"י בשאר פירות וא"כ מותרין לסוחטן לכתחלה מיהו למש"כ הרשב"א דר"י מחייב חטאת גם בשום ובוסר מוכח דמחייב אף בדבר שאין היוצא משקה מז' המשקין אבל כ"ז אינו מכריח לאסור משקה הבא לתוך האוכל והלא ראית ר"ח מדלא מפליג ר"י, וע"ז הקשו הראשונים שהרי גם רו"ש לא מפלגו, ומש"כ עוד דגם חלב בהמה כשיונק בפיו הו"ל אוכל ומוכח דלא כרו"ש ונטה מדברי התו' דדוקא חלב אשה העומד לתינוק חשיב אוכל משום שהוא מאכל התינוק ולא שתייתו, תקשה לי' לפ"ז ברייתא יבמות קי"ד דאוסר לגדול לינק בשבת לרו"ש וא"ש לא פליג אלא ביונק כלאחר יד ומשום צערא אבל לתוך הקדירה לכו"ע אסור, אלא ודאי אין לנטות מדברי התו', ומה שהק' ל"ל לאשמעינן בתינוק דיונק אפי' בשבת הלא חשיב כחולב לתוך הקדירה התם אשמעינן דיונק מן האשה ומבהמה טמאה והוי כאוכל מתוך הפסולת וגם דין משקה הבא לאוכל אינו פשוט ושפיר איצטריך לאשמעינן.
ט) או"ח סי' ש"ך ס"א בהגה, ובמקום שנהגו לסחוט איזה פירות כו' דינו כתותים ורמונים, במ"א סק"א כתב דאם אחד סוחטו או עיר אחת רואין שאם הסיבה שמביאן לידי שימוש סחיטה מיוחד להן ואם היה העולם כולו נמצא בתנאי המקום הזה או האיש הזה היו ג"כ סוחטין אסור לכל העולם ואם אין כאן סיבה ידועה בטלה דעתן ונראה דאף מקום זה מותר וכדמשמע עירובין כ"ח א' ובבל הוי רובא דעלמא ומשמע דבבל נמי אין מעשרין אותן ואם בבבל חייבין א"כ לא מייתא מידי מהא דזרעו לירק בטלה דעתו שהרי ע"כ אתרא עדיף מיחיד אלא ודאי דגם בבבל פטורין, וזו כונת תו' שם שהקשו למה לא משני בבל אתרא, ולכאורה קשה הא לא קיי"ל כר"א אלא כונתם דבגמ' משמע דאף בבבל פטור ואמאי הלא מודים חכמים בערביא, ובמ"א משמע קצת דבאתרייהו אסור למסחטינהו.
ובמ"ב חולק על המ"א וס"ל דאף אם אין שום סיבה לזה שהוא סוחט יותר מכל העולם מ"מ אסור לכל העולם וטעמו דברשב"א וריטב"א משמע דאינן מחלקין בין יחיד לרבים אלא במקום שסיבה ידועה לזה שהוא עושה ואילו היה לכל העולם כן היו עושין כמותו אף ביחיד סגי ושל בית מנשיא לא היו להם רמונים יותר משאר אינשי וא"כ למסקנא הכא באחשבי' אף ביחיד סגי אע"ג שהוא בתנאים שוים עם כל העולם, מיהו הדבר תימא דכל פלוגתא דר"י ורבנן הוא במקרה שהיה נמצא אחד בעולם שהיה סוחט ואסר במעשיו את העולם כולו ונמצא דאין תותים ורמונים חלוקין בטבען אלא חלוקין במקרה של בית מנשיא, אלא נראה דודאי תותים ורמונים נוטים בטבען לזיתים וענבים שמשקה היוצא מהן דעתן של בני אדם קרובה עליהן והא דקרו לי' את בית מנשיא בשמן אינו אלא הוראה שזו שימוש נאה והרבה בני אדם היו עושין כן וא"צ לחקור אחר הדבר אלא משום שהוא תשמיש מועט בעינן אחשבי' ומהני לי' אחשבי' אבל אם סוחט מין שאינו ראוי לזה לא מהני אחשבי' ואף אם יהי' יחיד שמשנה דרכו בטלה דעתו, ומיהו מפני שהדבר תלוי בטבעת בני אדם וטבע הפירות שבכל דור אפשר שישתוה מין מן המינים בזמן מן הזמנים לתותים ורמונים ובזה אנו דנים שאם מקצת בני אדם עושין כן והמשקה היוצא חביבה על רוב העולם דיינינן להו כתותים ורמונים אבל אם חביבה המשקה הנסחט על יחידים או על בני מקום אחד הוי כשאר פירות ומותר, וכדעת המ"א וזו גם כונת הר"מ, ולעולם כשמקצת בני אדם בכל מקום סוחטין אותן זו ראי' שנוטין בטבען לסחיטה אבל כשאדם אחד עושה או מקום אחד צריך לחקור אחר הסיבה דלפעמים האיש הזה משונה או בני מקום זה משונין, ול' הר"מ שמקצת בנ"א סוחטין אותן כזיתים וענבים היינו מקצת בני אדם בכל מקום מפני שטבען נוטה לזיתים וענבים.