חזון איש/אורח חיים/נו
סימן נו[עריכה]
א) בדבר חליבה לקדירה בשבת נראה דהוי ספיקא דדינא בדאורייתא דדעת ר"ת רי"ף והרא"ש והרשב"א בשם הגאונים דבשבת אין נפקותא בין קדירה לקערה ומשמע דלדעתם איכא חיוב חטאת, ודעת רז"ה רמב"ן ורשב"א דמותר, ונראה דזה גם דעת הר"מ פ"ח מה"ש ומש"כ דפטור אבל אסור אפשר משום מוקצה, והמ"מ פי' דעת הר"מ כהרי"ף ולא פי' טעמו למה פטר לי' מחטאת ולפי' המ"מ אפשר דגם להרי"ף אין חיוב חטאת וא"כ הוי ספיקא דדינא בדרבנן, אבל אין לזה מקור בגמ' דכיון דבשבת לא מהני מה שנעשה אוכל דמ"מ חשיב מפרק למה אין כאן מלאכה דאורייתא, וכל דברי הראשונים רהיטא דלדעת המחלקין בין יו"ט לשבת אין חילוק בשבת בין קדירה לקערה, ואף דעיקר חליבה אפשר דהוי ספיקא אם היא דאורייתא דדעת ר"ח רי"ף ורמב"ם ותו' שבת ע"ג ב' דהיא דאורייתא ודעת ר"ה גאון הובא ברשב"א שבת צ"ה א' דחולב הוא משום שבות לרבנן שבת שם, וזו גם דעת הרמב"ן שבת קמ"ד ב' והוכיח מן הירו' דרבנן פליגי גם אחולב, וכ"ד ריטב"א כתובות ס' א', [ומיהו בשבת צ"ה סיים בדברי ר"ח] מ"מ קשה ליכנס בספק מלאכה דאורייתא, ואף אם ננקוט דרבנן פליגי אר"א אפשר דהלכה כר"י שבת ע"ה א' דיש דישה אף בבע"ח וכמש"כ תו' שבת ע"ג ב' ד"ה מפרק [שו"ר בירו' פ"ק דע"ז ה"ו פריך במוכר דקה לנכרי נמי איכא דבר שחייב חטאת שחולב וגוזז והנה סתמא דסוגיא דחולב חייב חטאת ואפשר דעיקרו פריך מגוזז ונקט חולב לר"א] ולמה שנהג הב"י לפסוק כרי"ף ורמב"ם כבר הוכרע ההלכה ועוד דהאומרין שהוא דאורייתא הם רובא.
וכל הנידון הוא כשכל החלב נבלל תוך האוכל [ומש"כ אחרונים ז"ל דאם רוב החלב נבלע סגי נראה דכונתם דהמיעוט האוכל בלול בחלב אבל אם האוכל משוקע בשולי הקדירה והחלב צלול למעלה לא חשיב משקה הבא לתוך אוכל ואפשר דאף בבלול צריך שיהא אוכל מרובה על החלב] אבל לא בצלול על פני האוכל, ואם דעתו לסננו נראה דחשיב כחולב למשקה אף שזמן מועט הוא מעורב.
ב) ר"מ פ"ח מה' שבת הט"ז פסק דמידי דלאו בר גיבול אף אם גיבל פטור ופי' ה"ה דהא דתניא באפר ריבר"י אומר עד שיגבל דהיינו שיגבל דבר הראוי לגבל ובאפר שאי אפשר לגבל לעולם פטור, ומיהו מש"כ המ"מ דהא דאביי אידחי מהא דמורסן תימא דא"כ למה לא השיב לי' רב יוסף מהא דמורסן ולא מסתבר דלא שמיעא לי' לרב יוסף האי ברייתא ורב יוסף סיני, ועוד דתקשה לי' מתני' דנותנין מים למורסן ואמאן תרמי' ואע"ג דאביי מקשה קנ"ה ב' דלמא ע"כ לא אמר ריבר"י אלא בקמח דבר גיבול היינו דמהא דריבר"י דאיירי בקמח אין ראי' אבל אכתי משנתנו ע"כ סברי דגם במידי דלאו בר גיבול אינו חייב על נתינת מים, ומיהו שפיר י"ל דמורסן הוא בר גיבול טפי מאפר וכמו שפי' תו' והלכך לא מצא רב יוסף ראי' גמורה לדחות דברי אביי בדיו ואפר ומ"מ לדינא קיי"ל כרב יוסף שהרי לא הודה לו ר"י לאביי ואין הלכה כתלמיד שדן לפני רבותיו וגם אביי לא חלק בהחלט על רב יוסף והלכך קיי"ל כרב יוסף דאפי' במידי דלאו בר גיבול כלל אינו חייב על נתינת מים לחוד ולדעת הר"מ כל שאינו חייב על נתינת מים אף על גיבולו אינו חייב בדבר שאינו בר גיבול.
ג) ונראה דאין חולק בזה על הר"מ דהלכה כרב יוסף דאף בדיו ואפר אינו חייב על נתינת מים אלא הראב"ד דחולק הוא על מה דס"ל להר"מ דבאפר אף אם גבל פטור משום דלאו בר גיבול הוא והר"א ס"ל דאם גבל לכו"ע חייב וכדתניא באפר ריבר"י אומר עד שיגבל ולא משמע להו עד שיגבל מידי דבר גיבול אלא קאי אאפר דאיירי בו וזו דעת תו' שבת י"ח א' ביצה ל"ב ב' והרא"ש והרשב"א והר"ן שם ומכל דברי הראשונים אין הכרח דכונתם דהלכה כאביי, ובמ"ב סי' שכ"ד בבה"ל ד"ה אין כ' דדעת הר"א והתו' והרא"ש והרשב"א והר"ן דבמידי דלאו בר גיבול חייב בנתינת מים כאביי ואינו מוכרח כלל, ובהא דכ' הר"מ דבמידי דלאו בר גיבול אף אם גיבל פטור, הר"מ יחיד בדבר זה דמדברי רי"ף ביצה ל"ב ב' אין הכרח דאפשר לפרש כפי' הר"ן דר"ל דלאו בר גיבול לבנין הוא ולפיכך לא גזרו והכא ביו"ט שרי משום צורך אוכל נפש, וכן יש לפרש פרש"י.
ולפיכך נראה לדינא דאם גבל מידי דלאו בר גיבול חייב חטאת [ונ"מ לדידן בספיקא דדיינינן לי' כאיסור דאורייתא] אבל בנתינת מים לחוד אינו אלא מדרבנן ולפ"ז הא דהתירו במורסן לבהמה לכתחלה משום צורך אכילתן וכמו שפי' במ"ב שם ואף בקמח מותר.
ולכן החולב לתוך הקמח אסור משום מפרק אבל לא משום לש.
ד) ובזמן שאינו מוצא א"י לחלוב נראה דיש להקל לחלוב לתוך כלי מאוס שהחלב ילך לאיבוד או על הארץ, דכל שהולך לאיבוד לאו שם מפרק עלה וכמש"כ הרמב"ן והרשב"א כתובות ו' א' בשם ר"ת והסכימו עמו ולכן פי' ר"ת מסוכרייתא דנזייתא שמבטל לי' א"נ שהנקב בפי החבית והנסחט חוזר לחבית וכ"כ בש"מ שם בשם שיטה ישנה, ומיהו דעת תו' כתובות שם דאף דהולך לאיבוד אסור והק' מהא דשבת קמ"ה א' בסוחט כבשין לגופן מותר ותירצו משום דהתם למימיהן נמי אינו אלא מדרבנן ודבריהם ז"ל צ"ע דהא ר"י אית לי' התם למימיהן חייב חטאת מ"מ לגופן מותר ואולי כונתם דנהי דכשסוחט למימיהן מחשיב להו כדבר העומד לסחיטה אבל סתמא אין עומדין לכך, וכן תירץ הרמב"ן שבת קי"א לפרש"י ומ"מ נראה מדבריו ז"ל שאינו אלא לפרש"י אבל למאי דמסיק דגם ביין איכא מלבן א"צ לזה אלא כל שא"צ להנסחט דינו כמו כבשין לגופן דמותר [ומה שסיים הרמב"ן שם "וכן עיקר" כונתו ז"ל דפסיק רישא אסור אף דלא ניחא לי' [א"נ כונתו דכן עיקר דטעם דכבשים משום דכל שאין כונתו למשקים הוא אוכלא דאפרת ומ"מ כל שהולך לאיבוד לאו סחיטה היא מקוימת בסברא כמש"כ כתובות ו' א'] וקצת משמע שם דאף לפרש"י רק רב אסר לה אבל קשה מאן פליג עלה ואפשר דהל' לאו לדיוקא ומה שהקשה שם בהא דאמר דאתא לידי סחיטה וכונתו להקשות שהרי א"צ למימיהן אע"ג דכבר פירש דמ"מ אסור מדרבנן משום דס"ל דלא שייך למגזר כיון דהוא רק איסור קל לכתחלה] והר"ן כתב ג"כ כפרש"י דאף מן הצד אסור לכתחלה ומחמרינן בזה טפי מכבשין לגופן ומ"מ מבואר מדבריו ז"ל דאינו אלא מדרבנן.
ולדינא כתב המ"א סי' ש"ך ס"ק כ"ג דברזא מן הצד ואין כלי תחתיו והולך לאיבוד מותר אף למאן דאסר פסיק רישא דלא ניחא לי' דכיון דהולך לאיבוד לאו מלאכה היא כלל וכתב בן בשם המ"מ והרשב"א וריב"ש [וכ"כ אחרונים בשם א"ז בהא דסי' ש"ל באשה המצטערת שכתב ב' טעמים שאין זה מפרק שהולך לאיבוד ועוד דמתירין מלאכה שאצ"ל משום צערא, וטעם השני כתבו תו' והרא"ש שבת קל"ה א' ומל' המרדכי פ' המוציא יין משמע דעל הקרקע לא חשיב מפרק וכטעם ראשון של א"ז, ומ"מ י"ל דיש איסור דרבנן ושרינן לי' משום צערא] וכיון דהנידון הוא בדרבנן דאף להר"ן דאסר אינו אלא מדרבנן ודאי נקטינן להקל במקום צעב"ח והפסד מרובה שהבהמה מתקלקלת, וגם שבות דשבות הוא דאף אם שם מלאכה היא אכתי הוי מלאכה שאצ"ל ודעת רה"פ כר"ש וכמש"כ הרשב"א צ"ד ב' דדעת ר"ח ור"ה גאון כר"ש והרמב"ן כתב שזו דעת הרי"ף וכ"ד הגר"א סי' שט"ז ס"ח וכ"ד השו"ע שם ובסי' של"ד סכ"ז, ולדעת רמב"ן דחולב גמור אינו אלא שבות הוי שבות שלישי, ואף שאין להתיר שבות דשבות משום הפסד ממון אלא במה שכתבו הפוסקים דהיינו אמירה לנכרי בסי' ש"ז ס"ה וצנור שעלו בו קשקשים בסי' של"ו ס"ט, דנראה דאינו בונה ממש אלא תיקון בעלמא וכל' הגמ' מתקן כלאחר יד, מיהו ברי"ף פכ"ב דשבת הוכיח דגונח איירי בליכא סכנתא דכיון דלאחר יד הוא שרי כמו דשרינן צינור במקום פסידא משמע דאי עביד לי' כאורחי' חייב חטאת דהוי כיפוי קרקע וחשיב בונה כל שהוא וכ"מ בר"ן שם שהק' למה לא התירו כיבוי דליקה משום פסידא ותירץ דלאו כ"ע בקיאי לחלק בין מלאכה הצריכה לגופה לאינה צריכה, [מיהו דברי הרי"ף והר"ן צ"ת דרהיטת דבריהם דכל כלאחר יד שרי משום הפסד ומשמע דא"צ לטעם מתוך שהוא בהול ולמש"כ הר"ן לאו כאורחי' קיל מאמירה לנכרי וזה תימא בסברא ועוד דהא אמר קנ"ג ב' בחבילתו על כתפו דרץ וזריק לה כלאחר יד ומשמע דכל זה בליכא נכרי וכ"כ במ"ב סי' רס"ו בשם א"ר בשם סה"ת, ודברי הר"ן יש לפרש דבאמת מיעוך הקשקשין אינו אלא שבות ועיקר קושיתו למה אסרו אמירה לנכרי לר"ש דכיבוי אינו אלא שבות ודברי הרי"ף אפשר לפרש דמשמע לי' דתרויהו הלכתא דרב יוסף בהיתר שבות במקום דוחק ולא במקום סכנה וכ"כ הרמב"ן ורשב"א שבת ק"ל ב' דאין למידין מצינור], ומ"מ אין למידין מצנור דמיעוך ברגלו לא מינכרא מלאכה וכל שבותין שתיקנו חכמים הוא לעשות משמרת ושקלו בפלס מה להתיר ומה לאסור ואין לדמות דברי סופרים זה לזה וכמש"כ המ"ב סי' ש"ז ס"ק כ"א, ואם נתיר ח"ו שבות האסור נעשה פרצה בחומת התורה ובודאי הפסדנו במשמרת מלאכות דאורייתא וכבר אמרו דחמור ד"ס מד"ת.
והנה נחלקו הפוסקים בסי' ש"א סעיף ל"ג אם מותר הוצאה כלאחר יד משום פסידא והמתירים משום דאדם בהול על ממונו וחיישינן דלמא עבר אדאורייתא אבל משום פסידא ודאי לא שרינן וכדפריך בפשיטות שבת קנ"ג א' מ"ט שרו רבנן למיתב כיסי' לנכרי אע"ג דשבות דאמירה לנכרי קיל טפי כדאמר עירובין ס"ח א', וכן בסי' רס"ו לא שרינן שאר שבות במקום דאיכא נכרי, אלא ע"כ דצנור שממעך ברגלו מצאו חכמים להתיר שלא יגרום מכשול בשאר דבר דלא מנכרא מלאכתו ומ"מ החמירו בפרהסיא, ואפשר דגם בצינור חששו שהוא בהול ויעשה בלא שינוי, [שו"ר שכ"כ המ"א סי' ש"ז סק"ז בשם הגהמ"ר, ואין היתר אדם בהול אלא בפתאומי ולא בדבר שידע מע"ש וכמש"כ ב"י סי' ש"ז בשם הרא"ש והביאו הפמ"ג סי' ש"ז סק"ז ולא שייך בחליבה].
והלכך אם יש בחליבה על הארץ שבות דשבות אין להתיר משום הפסד אלא שיש לנו לסמוך על הפוסקים שאין זו מלאכה כלל.
ומ"מ חייב כל אדם להשתדל לחלוב ע"י א"י שזו דרך הישרה ע"פ התורה וסופה להתקיים וכן נוהגין בכל המקומות שהשבת אצלן ביוקר, ומדרך התורה להחזיק שלו' עם כל אדם ולהעביר על המדה וכמש"כ הר"מ פ"י מה' מלכים הי"ב, וכשם שאין ראוי לחכם לכעוס ולנקום במריע לו מתוך חולי רוח כן אין ראוי לנקום ולשנוא את המריע מתוך חולי נפש המשכלת וחסר משקל המדות ואין בין בליעל למטורף הדעת ולא כלום, וכל העונשים הוא להיות חכמת החכמים מוגבלה מאד ובלתי מספקת ליתן לפתאים ערמה ההכרח להשתמש בעונשים להקים גדרי עולם שלא יהי' העולם טרף לשני בריאי הגוף וחלושי השכל, אבל העונש צריך להעשות מתוך יגון עמוק נקי מרגש צרות עין בשל אחרים, ובהיות האדם בלתי שלם בתכלית השלמות ומורגז ביצר הרע לא יחדל מלהיות רחמני ולהתרשל בשעה שמצוה לעשות דין ואז ניתן לו להשתמש גם בהערת טבעת נקמה תחת פיקוח הדעת שאין הערתו בזה רק לזירוז הדין וזהו בכל לבבך בשני יצריך.
בהא דאין מדמין שבותין מצאנו אותו בב"י סי' ש"ז בשם רשב"א בתשובה וכ"כ הרשב"א שבת ר"פ ר"א דמלה וכ"כ הרמב"ן שם והן הנה דברי המ"מ פ"ו ה"ט, ודבריהם הן לענין שבות במקום מצוה דאע"ג דהתירו אמירה לנכרי בקונה בית בא"י לא התירו במלה, וכונתם דחז"ל שקלו דבר שיוכל לגרום זלזול בשמירת שבת והעמידו דבריהם אף במקום כרת ודבר שהיתרו יותר מתקבל לבני אדם הקילו ואנן לא בקיאינן בדבר א"נ שהתירו שבות משום קיום המצוה, ואנן לא בקיאינן במשקל המצוות, והביאו ראי' מהא דשרינן שבות שבת צ"ד ב' במת ולא שרינן במלה, ונראה דכונתם דהוצאת המת מבית לכרמלית מפני החמה לא הוי כמת מצוה ולא הותר לא לנזיר ולא לכהן ולא להולך לשחוט את פסחו או למול בנו ומ"מ הותר שבות ולא הותר במלה, עוד הביאו ראי' מהא דמתירין שבות בצנור שעלו בו קשקשים ולא הותר שבות במקום פסידא בדליקה, והנה לא נתפרש כונתם דלמה באמת חילקו חכמים בין פסידא לפסידא, ואפשר דשבות דמיעוך ברגלו קיל טפי ולא מיחזי לאינשי כמלאכה, א"נ שקלו שלא להכביד על הציבור יותר מדאי, ומפני שאין אנו בקיאים בטעמם ובמדתם אי אפשר לנו לדמות זל"ז, ומיהו הר"ן פ' חבית כתב לחלק בין שבות ע"י שינוי לשאר שבות, ומ"מ מסתבר שאין כל השינוין שוין ואין למידין זה מזה וראי' מהא דרץ עד שמגיע לביתו וזורק כלאחר יד דלא התירו אם יש נכרי אלמא אמירה לנכרי קיל משבות ע"י שינוי, ואפשר דלא אמרה הר"ן למעשה אלא דרך שינויא כיון דהרמב"ן והרשב"א תפשו בפשיטות שאין למידין מצנור שעלו בו קשקשים למקום אחר, ועוד נראה להכריח דדוקא בצנור התירו דאם איתא דכל שינוי קיל משבות דשבות א"כ למה אמרו בירו' הביאו הרי"ף ר"פ ר"א דאם שכחו להביא איזמל מידחא למחר ליתי בפיו ובשערו דהא לכו"ע שרינן אמירה לנכרי להביא דרך כרמלית משום מלה, אלא ע"כ אין מדמין השבותין ומש"כ הר"ן דשינוי קיל ר"ל לפעמים שינוי קיל כפי שמצאו חכמים.
ה) הצנורות של הספקת המים יש בברזאותיהן עור עגול בשוליהן המתהדק על נקב הצנור וזה ממש מסוכרייתא דנזייתא ובשו"ע סי' ש"ך סי"ח כ' שנוהגים היתר ויש ללמד עליהם זכות משום דדמי לספוג שיש בו בית אחיזה אבל יש לגמגם בטעם זה ולכן טוב להנהיגם שלא יהא כלי תחת החבית, ומשמע דמ"מ מצרפינן לסניף הא דברזא ארוכה, ולכאורה אין טעם זה מובן כלל דהא אין בית אחיזה מועיל אלא שלא יסחוט בידיו בשעת אחיזה אבל הכא בסחיטה שבשעת הידוק קיימינן ולכן פי' המ"א שהוא ע"פ טעם הראב"ד דבאמת בשעת קינוח נסחט ומ"מ מותר דהוי כמריק מים מצלוחית, ומיהו נראה דכונת הראב"ד כיון דספוג עשוי לכך לקבל על ידו מים ולהוריקן לא מיבטלי המים בתוכו למקרי דש וכמו שסותמין ופותחין את הדלת ולא חשיב בונה וסותר ומ"מ צריך בית אחיזה דאין יחודו יחוד בלא בית אחיזה, והכא בברזא לא שייך זה, ולכן אין מובן לן שום סניף במה שהברזא ארוכה, וע"כ שנהגו כהערוך, ובש"מ בשם הרשב"א כחובות ו' א' תומך בדעת הערוך, וכ"כ בשם רבו הר"י, והכא בנידון דידן איכא תרתי משום ליבון ומשום שהמים נסחטין ונשארין בצנורא, ומיהו תרויהו אין לו שום הנאה מזה שאין שום צורך בליבון העור ולא במים שאין במים היוצאין אף טופח להטפיח ע"פ העור ומבטל בטל ונראה דלדעת הערוך שרי וכיון דסחיטת העור אינו אלא מדרבנן וכמש"כ הר"מ פ"ט הי"א יש לסמוך על הערוך [ובתו' שבת ק"ג א' כתבו דבאיסורא דרבנן בלא ניחא לי' מותר וכ"כ יומא ל"ה א' ועי' פמ"ג סי' שט"ז בא"א סק"ט] ואפשר דהכא בקבוע להיות תמיד במים ואין מסירין אותו לעולם אין זה דרך ליבון כלל, ולענין מים היוצאין משום חשש מפרק ודאי יש לסמוך כדעת המקילין בא"צ למימיו והכא אף שאינו הולך לאיבוד חשיב כא"צ להם לגודל מיעוטן.
ומדברי הר"מ פ"ט ופכ"ב נראה דפירש כל סחיטה משום ליבון ולא משום דש והא דאמר אין סחיטה בשיער היינו שאין בהם משום מלבן ומקור דברי רבינו בעור כ' במ"ע בזבחים צ"ד ור"ל דאין כיבוס בעור בלא כסכוס.
כתב הר"מ פכ"ב הכ"א שתי מטהרות כו' שהרי דעתו שיצאו המים, עי' כ"מ ואולי ט"ס וצ"ל שהרי אין דעתו שיצאו המים ור"ל דלא ניחא לי' והוא כדעת הערוך ומיהו היכי דניחא לי' ביציאת המים אף דלא ניחא לי' בליבונו אסור ומיהו לדעת הערוך נראה דאף דניחא לי' במימיו מותר אם לא שיש כאן משום דש וצ"ע.
ו) צ"ה א' החולב והמחבץ והמגבן, מחבץ היינו שעושה פעולה שמתגבש השמן שבחלב ונעשה גוש חמאה או גוש גבינה, והצלול נפרש ונעשה נסיובי דחלבא המוזכר פסחים מ"ב א' והיינו קום דתנן נדרים נ"א ב' והיינו מי חלב המוזכר חולין קי"ד א', ומשום דנפרש העב מן הצלול חייב משום בורר ופעולה זו נעשה בסגולות שונות ובכל אופן שנעשה חייב משום מחבץ, ואין חילוק בין מטיל אבקה תמצית תוך החלב עד שנעשה גבינה, או נותן האבקה לתוך הכלי ושופך עליה חלב, לפיכך החולב בשבת לתוך אבקה המהפכת את החלב לגבינה חייב משום מחבץ, מלבד איסור חולב, ואפי' את"ל דזה הוי כחולב לתוך האוכל אכתי חייב על מי חלב הנשאר משקה, ועוד דאין היתר לתוך האוכל אלא ביו"ט ולא בשבת לדעת כמה ראשונים וזו ספיקא דדינא בדאורייתא ועוד דלא דמי לחולב לתוך הקדירה דהתם בא מתחלה לתוך האוכל, והכא אחרי שהוא משקה מתהפך לאוכל אף שאין זמן מפסיק ביניהם מ"מ לא דמי לחולב לתוך הקערה {א"ה, כמדומה דצ"ל לתוך הקדרה} וקשה לדמות באיסור סקילה, אבל אין צורך לדון בזה כיון דיש כאן חיוב חטאת של מחבץ, ומגבן היינו שמקבץ את פתיתי הגבינה ומדבקן לגוש אחד, כמבואר בערוך.
ז) לסחוט לימו"ן על סוכר ולאכול את הסוכר ודאי מותר כדין לסחוט על האוכלין המבואר סי' ש"ך ס"ד, אבל אם דעתו לתת את הסוכר לתוך המים נראה דסחיטה זו אסורה, דכיון שדעתו למשקה חשיב משקה כשיוצא קדם שנבלע בסוכר, ואף אם היה אפשרי שלא יהי' המשקה בעולם אלא היה נפרש לתוך הסוכר י"ל דחשיבא סחיטה כיון שסוחט למשקה, ואפשר שאם יאכל רובו והמיעוט ישליך למים מותר, ואם צריך ליתן מיץ לימו"ן לתינוק לרפואה יש לעשות כן.