חובת התלמידים/פרק ו
ממחלת הישות
הנה אף שלא נפרוט בקונטרסנו זה כרוכלא את כל מחלות הנפש ותרופתן, מכל מקום כמו שדברנו ממחלת העצלות וההתרפות, מפני שעקריות הן, והמוכה בהן לא יוכל לפסוע אף פסיעה הראשונה על אדמת העבודה, כמו כן מוכרחים אנו לדבר בזה ממחלת הישות, כי מחלה נואשה היא, והמוכה בה, חס ושלום, עד שאול ירד. ולדאבוננו נתפשטה כעת הרבה בין אותם הנערים והבחורים החסרים דעת, ולב אבן להם. כל נער וכל בחור כזה חושב את עצמו ודעתו ליש בפני עצמו, הוא יודע איך להתנהג, הוא מבין מה טוב ומה רע לו ולנפשו. ויש לפעמים שהמלמד או האב אומר לו דבר ומדריכו, ונראה בעיני התלמיד שהוא מבין יותר. ובשביל זה הוא מביט על מלמדו כעל איש עריץ שבא לכפותו בכח לעשות דבר, רק מפני שהוא רוצה בכך, ולב התלמיד מתרחק על ידי זה מרבו, עד שכל דבריו תורתו והדרכתו, לא יועילו לו. ואם לא יחיש התלמיד בעצמו לגרש מדה רעה זו מלבו, להשמידה לגמרי מקרבו עד בלתי השאיר לה שריד, חס ושלום מרה תהיה אחריתו. אין שום דבר לקוות מנער כזה, ולא שום מעלה טובה תעלה בו, ואף הדברים הטובים ומידות טובות הקבועות בלב כל איש ישראל, בו יתקלקלו יתעקמו ויבאישו, וכלם יתהפכו בו לרע, חס ושלום. בדעתו יבין אך הפכיות, לאמר לרע טוב ולטוב רע, ובמדותיו ישמש לרע, מה שצריכים לאהוב ישנא ומהדברים שצריכים להתרחק יאהב ויתקרב. וגם עליו מקונן הנביא (ישעיהו ה', ב'): ויקו לעשות ענבים ויעש באושים. דעת ישראל ומדות טובות קבועות בקרבו באשר הוא בחור ישראל, ואלקי ישראל קיוה שיעשה ענבים, אבל ויעש באושים, הכל נתקלקל ולענבי רוש ואשכלות מרורות נתהפכו.
מין גאות היא זאת המחלה, וכבר חזו לנו קדושינו זכרונם לברכה ואמרו (סוטה מ"ט, ב') שבעקבתא דמשיחא חצפא יסגי. בדורות הקודמים הרגישו התלמידים הכנעה וביטול לפני הוריהם רבותיהם ומדריכיהם הטובים, הכירו בעצמם שקטנים הם בדעה קצרה ומעטה לעומת העבודה הגדולה אשר עליהם להדריך ולגדל את עצמם לגדולי ישראל. וכאיש הבא אל התועה ביער בלילה להדריכו ולהוציאו מן חשכת היער האיום אל דרך ישוב בני אדם, היה רבם בעיניהם. אהבו אותו וברכוהו, וכל הגה אשר יצא מפיו קודש היה, בלעוהו ואל תוך נפשם ולבם הכניסוהו, לא כן עתה שהנער מתגאה לאמר: אני די לעצמי, דעתי טובה וישרה, עליה אסמוך ובדרכי אלך.
שפטו נא אתם נערים ובחורים טובים, את אשר דברינו עד כה אל תוך תוכיותכם התחלתם להכניס, ואשר כבר נוכחתם לדעת מהו בחור ישראל, איך ד' קשור בו מבלי להפרד והעול אשר עליו לגדל את עם קדשו. אמרו נא אתם, היש מכאוב כמכאובי המתגאים האלה ונגע כנגעתם. לכם בחורי ד' אין אנו צריכים להזהיר על מדה רעה זו, בטוחים אנו שדברי ד' (ויקרא י"ט, ג') איש אמו ואביו תיראו, ומורא רבך כמורא שמים (אבות ד', י"ב) על לבבכם חרותים, יודעים אתם היטב שד' הוא המלמד אתכם תורה, וקול ד' בקול ודברי רבכם מתלבש, בשעה שמדבר אליכם דברי תורה, עבודה, אף דברי דרך ארץ על פי התורה. והמורא והשמחה, הפחד והאימה שהיו לישראל בשעה שעמדו על הר סיני ושמעו את קול ד' מלהבות אש, חלק מזה גם עתה לכם בשעה שאתם יושבים בישיבה, וכשאתם מזכירים את עצמכם שהחדר שבו אתם נמצאים עתה, מלא מלאכים ושרפים הוא, ומתוכם קול ד' יוצא, מתלבש בקול רבכם ונכנס אל אזניכם ולבכם, פחד ושמחה, יראה ואהבה מחלחל את גופכם ומרעיד את לבכם, ואת כל עצמכם מכניע לתורת אלוקינו הנשמעים בדברי רבכם.
לכם אין צריכים להזהיר על מדה רעה זו, אבל דעו נא שהמשנה אומרת (אבות פרק ד', ד') מאד מאד הוי שפל רוח, את הגאות צריכים להרחיק יותר מכל המדות הרעות ואף צל ממנה לא ישאר, לכן פן יש בכם תלמיד אשר לא נלקה הרבה בגאות כל כך עד שגם יתנגד לרבותיו ולהוריו, אבל שמץ מן הגאות בקרבו, בלבו אינו נכנע להם ואינו מעריץ ומוקיר אותם ואת דבריהם, אז אף אם ידיו רב לו להתגבר על רעת הגאות אשר בו מפני שמצערה היא, ואף ששומע להם ומתגבר לעשות כמצותם, מכל מקום כיון שבלבו ישות חזקה ועצמיות כאבן נמצא, גם הוא צריך כבוס ורחיצה עד אשר יטהר את לבו ונפשו מכל אבק גאות זו. ולא זו בלבד, אלא אף מי שמתגאה נגד חבריו, אם בשכלו אשר יותר חד מהם או בלא שום דבר, רק סתם מתגאה, גם זאת מצפרני היצר הרע שנעץ בו ובנפשו. שמע נא את דברינו בחור כזה, קום מהר, חזק והוציאם אם חס אתה על נפשך, רחץ וטהר אותה אם אין אתה רוצה להבאיש, חס ושלום, את כל ימי חייך עד עולם.
ולמה באמת תתנשאו חברים יקרים זה על זה, למה לא תכירו את עצמכם ואת חבריכם למלאכים טהורים צבאות ד', אשר שלח לעולם הזה לכבשו למענו. ראו נא אלקי השמים והארץ, בשם ד' צבאות נקרא, כלומר ד' של החילות, ואיזה חילות יש להקדוש ברוך הוא בעולם הזה, אשר על שמם נקרא, אבל זאת רמזה לנו חנה בתפלתה, וחכמינו זכרונם לברכה אמרו (ברכות ל"א, ב'): שכיונה בשם הזה לאמר, רבונו של עולם מכל צבאי צבאות שבראת בעולמך קשה בעיניך שתתן לי בן אחד, כבר רואים בזה את הכל.
אתם נערי ובחורי ישראל, צבאות וחילות של הקדוש ברוך הוא אתם, ובן אחד מצבאות אלו בקשה חנה. כמו מלאכיו במרום אתם טהורי הנפש לפניו, את העולם למענו תכבשו ואותו יתברך בו תמליכו. לא בחרב ולא בחנית, רק ברוח ד' אשר בקרבכם, עם סגולה עם קדוש, מכם תעמידו ועל ידיכם את אורו יאיר ואת העולם בקדושתו יקדש. ולמה תתגאו ותרחיקו לב מלב אם את ד' בזה אתם מרחיקים, וכבר אמר ד' על המתגאה (סוטה ה', א'): אין אני והוא יכולים לדור כאחת, וכאלו דוחק את רגלי השכינה.
אתם תלמידים טהורי לב, אהבו זה את זה, הזהרו בדברי המשנה שאומרת (אבות פרק ד', י"ב): יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך, ולא תהיה אהבתכם זה לזה רק בהכרח, כאיש שאוהב רק את עצמו בלבד, אך כיון שמוזהר ומצווה הוא לאהוב גם את חברו, מכריח את עצמו שגם את חברו לא ישנא, וכמו בתורת נדבה יתן מאהבת עצמו איזה משהו גם לחברו. אהבה כזו אפס היא גם בקיומה ועד מהרה תתבטל ותמס.
אהבתכם תהיה מפני שתדעו ותזכרו שאתם כולכם שלוחי ד', ואין כל אחד מכם יכול לומר: אני לעצמי וחברי טפל שבטפלים, שום דבר לא בכם תלה, רק במשלח אתכם אשר במרום. אתם בכל כוחכם תעבדו, ואלקיכם ד' צבאות שלכם, את כל אחד מכם יעלה ויגדל בין ברוחניות בין בגופניות כפי עבודתו ומדת ענותנותו. וכמה פעמים כבר נוכחנו לראות נערים בעלי כשרונות רבים, ועל ידי שהתגאו נשארו בשפלותם, ולא עוד אלא אף בגדול שכבר זכה להיות תלמיד חכם אמרו חכמינו זכרונם לברכה (עירובין נ"ד, א'): אם מגיס דעתו הקדוש ברוך הוא משפילו, וכמה נערים ראינו שהיו נמוכים בקטנותם ואדירי ישראל בגדלותם.