חובת הלבבות, פתיחה להמתרגם

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חובת הלבבות

אמר המתרגם: יהי שם אלוהינו מבורך מﬠתה ועד עולם, אשר המציא יש מאין בחכמתו, ויצר הכל בגבורתו, ובחר באדם להיות תרומת נבראיו וסגולת נמצאיו, ויאצל ﬠליו מרוח תבונתו, והאיר עיניו בנר נשמתו, כדכתיב (איוב לב, ח): "אכן רוח היא באנוש ונשמת שדי תבינם", וכתיב (משלי כ, כז): "נר ה' נשמת אדם". והבדילו בחכמה ובדעת מכל יצירותיו, והמשילו בכל בריאותיו, כדכתיב (איוב לה, יא): "מלפנו מבהמות ארץ ומעוף השמים יחכמנו“, וכתיב (תהלים ח, ז): "תמשילהו במﬠשי ידיך כל שתה תחת רגליו". וכל חכם לב יודע, כי האדם מתחילת יצירתו וראשית יסודתו נוצר ﬠל החכמה והוטבﬠ עליה, כדכתיב (בראשית ב, ז): "וייצר ה' אלוהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה". אך מפני שיסודות תולדתו שונים זה מזה וגוברים זה ﬠל זה, הם מתגרים בו תמיד להטות אותו מדרך החכמה והאמת על דרך התאוה והשקר, וכפי גבורתם ﬠל שכלו תקצר ידו להחזיק בחכמה, והיה כאשר ירים השכל ידו וגברה החכמה, וכאשר יניח ידו וגברה התאוה; ובﬠנין הזה נבדלים בני האדם איש מרﬠהו בחכמה ובסכלות. ובכל דור ודור אנחנו רואים סגולת בני האדם, אשר הלכו לאור החכמה וסרו ממחשכי התאוה, המה היו הקרובים הקרבים אל יוצרם והנקראים אנשי אלוהים ואוהביו, כדכתיב (בראשית ה, כד):"ויתהלך חנוך את האלוהים, וכתיב (בראשית ו, ט): "את האלוהים התהלך נח". ובמעלות החכמה נבדל אברהם אבינו מאנשי דורו, ונקרא אוהבו של בוראו, דכתיב (ישעיה מא, ח): "זרע אברהם אוהבי“, ובה הגיﬠ אל המﬠלה הגדולה, אשר היא הכרת הבורא וייחודו וﬠבודתו, אשר בﬠבורה נברא האדם, כדכתיב (ישעיה מג, ז): "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו". ובה נבדל יצחק בנו משאר בניו, ויעקב אבינו מאחיו, ותהי מורשה לזרעו אחריו, כדכתיב (דברים לג, ד): "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב". ובעבורה נקראו עם ה', ובחיריו, ובניו, ובכוריו, וחשוקיו, ואוהביו, וידועיו, ומקוראיו, וסגולתו, וחלקו, וחבל נחלתו, כדכתיב(יחזקאל לו, כ): "באמור להם עם ה' אלה ומארצו יצאו", וכתיב (דברי הימים א טז, יג): "זרע ישראל עבדו בני יעקב בחיריו“, וכתיב (דברים יד, א): בנים אתם לה' אלוהיכם“, וכתיב (שמות ד, כב): "בני בכורי ישראל" וכתיב (דברים ז, ז): "לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם“, וכתיב (מלאכי א, ב): "אהבתי אתכם אמר ה'", וכתיב (עמוס ג, ב): "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה", וכתיב (ישעיה מח, יב): "שמע אלי יעקב וישראל מקוראי", וכתיב (תהלים קלה, ד): "כי יעקב בחר לו יה ישראל לסגולתו", וכתיב (דברים לב, ט): "כי חלק ה' עמו יעקב חבל נחלתו". ובעבורה נקבעה השכינה בתוכנו, והיתה הנבואה בקרבנו, ורוח הקדש שרה עלינו.

ואחר שגרמו עונותינו בנטותנו מדרך התורה והחכמה, ונסתלקה השכינה, ונפסקה הנבואה ורוח הקודש מבינינו, לא כלו רחמי אלוהינו והותיר לנו שריד, והשאיר בכרמו עוללות שנים שלשה גרגרים בכל דור ודור להאיר עיני הנשארים הנמצאים באור החכמה, לתת ליעף כח ולאין אונים עצמה. וחקרו על צפוני החכמות, והוציאו לאור תעלומות, ובארו טעמי התורה במשנה ובתלמוד, ויסדו יסודות, והעמידו עמודים לחזק בדק תורת אלוהינו, אשר בית ישראל נכון עליהם. וגם בדרך ארץ ובשערי המוסר ובתיקון המידות חיברו אמרים, אשר לא יערכם זהב וזכוכית, מהם מחוברים במסכת מיוחדת להם, כמסכת אבות והלכות דרך ארץ, ומהם מפוזרים בסדרי המשנה והתלמוד בכמה מקומות. ואחריהם היו רוב הגאונים בגלות מלכות ישמעאל, ובבבל, ובארץ ישראל, ובפרס, ומדברים בלשון ערבית, וכל קהלות ישראל, אשר היו במקומות ההם, מדברים בלשון ההיא, ופירשו רוב מה שפירשו מספרי המקרא וסדרי המשנה והתלמוד בלשון ערבית, וגם ברוב חיבוריהם אשר חיברו ותשובות השאלות הנשאלות מהם עשו כן, מפני שכל העם היו מבינים בלשון ההיא, ועוד כי היא לשון רחבה וממולאה בכל ענין וכפי הצורך לכל מדבר ומחבר, המליצה בה מיושרת ומבוארת ומגעת לתכלית כל ענין יותר ממה שייתכן בלשון העברית, מפני שלשון העברית אין ממנה נמצא בידינו כי אם מה שמצאנו בספרי המקרא, ואינו מספיק לכל צורך המדבר. וגם כוונתם היתה להועיל בחיבוריהם לעמי הארץ, שאינם בקיאים בלשון הקודש, על כן היו רוב חיבוריהם בלשון ערב בכל הענינים אשר חיברו, בין בחכמת התורה בין בחכמות אחרות. וגם בארצות אדום היתה פליטה לשאר עמנו, היו בהם חכמים גדולים בחכמת התורה והתלמוד מימים קדמונים, אך לא היו מתעסקים בחכמות אחרות, מפני שהיתה תורתם אומנותם ומפני שלא היו ספרי חכמות אחרות נמצאים אצלם, עד שנקבעה בתוכם המנורה הטהורה, נר מצוה ותורה, הרב הגדול החסיד הקדוש רבנא משולם, נטריה רחמנא ופרקיה, בן החכם הישיש רבי יעקב, זכרונו לברכה, אשר שמן תבונתו זך כתית להעלות נר החכמה תמיד, ותדבק נפשו בתורת אלוהיו וביראתו, ושם החכמה כוסו ומנתו, ויכסוף לספרי החכמות אשר חיברו הגאונים, וכפי יכלתו קבץ ורבץ והעתיק בין מחכמת התורה, וחכמת הלשון, וחכמת האמונה, וספרי המליצות, וחיבורי המוסר, ומשלי החכמים, ותמצא כקן ידו לכל חמודותיהם, ובגבורת שכלו ועוצם כחו, הבין דבר מתוך דבר והוציא ענין מענין. והוא גם הוליד ילדים במשלי החכמות ועניני המידות, ופתח שערים בדרכי היראה, והמוסר, הגיה בהם חשכנו ויישר מעקשות דרכנו, ועוד יד גבורתו נטויה לקבוץ ולרבוץ. וכשמעו עתה, כי לאחד מחכמי ספרד, הוא רבנו בחיי הדיין ברבי יוסף, זכרונו לברכה, חיבור בתורת חובות הלבבות, יסודתו על ענין הייחוד, כלתה נפשו לראותו. ובהגיע ליד, ציוני לתרגם לו עניניו בלשון עברית. וכאשר שמע דבריו ואת שיחו, לא רפתה רוחו עד אשר ציוה להעתיקו, ואותי. ציוה לתרגם לו ממנו השער הראשון, שהוא שער הייחוד. ואף על פי שיקרה בעיני מצוותו, ראיתי שהכניסני בענין שלא היה רצוני להיכנס בו ובכל עת הייתי נשמר ממנו. וכמה פעמים פייסו אותי קצת הנדיבים אוהבינו מחכמי המקומות האלה להעתיק להם קצת מחיבורי הגאונים אשר בלשון ערב אל לשון הקודש, ולא נתפייסתי להם מפני כמה פנים, שצריך האדם להזהר בהם בﬠנין הזה.

ואני מספר מקצתם ואומר, כי כל אשר ראיתי מן הספרים אשר העתיקו מן לשון הערב אל לשון העברית, לא נמלט מהם אחד, שלא השחיתו המעתיקים הודו, ושינו את עניניו, והפסידו את טעמיו. וההפסד הזה הוא משלשה פנים:

  • הא'- מפני שיש מהם שאינם בקיאים וצחים בלשון ערבית אשר יעתיקו ממנו.
  • והב'- שאם היו בקיאים וצחים בל' ערבית שמא לא היו בקיאים בל' העברית אשר הם מעתיקים אליה.
  • והג'- שאם היו בקיאים בשתי הלשונות שמא לא יבינו דברי המחבר כאשר היה עם לבבו והם מעתיקים כפי הבנתם ודעתם על דרך אחרת שלא כדעת המחבר.ואפשר שיעתיק מי שנתקבצו כל המידות האלה בו, וידוע לכל מבין, כי כל אחד מאלה הפנים משנה הענינים והופך אותם לענינים אחרים.

אך הכת השלישית מתחלקת לשני חלקים:

  • החלק האחד - מי שאינו מאנשי החכמה ההיא ואינו מבין עניניה ודרכיה, רק משים מגמתו להעתיק הלשון כפי הבנתו והנראה אליו;
  • והחלק השני -מי שהוא מאנשי החכמה ההיא ומבין עניניה ודרכיה, ומפני שהספר ההוא לא קבל אותו ממחברו ולא ממי שקבלו ממנו, אפשר שיבין ﬠנינים רבים מדבריו על דרך אחרת וכאשר דעתו נוטה, ויעתיק דברי המחבר על הדרך ההיא, ושמא בעבור זה יבא להקשות מדבריו על דבריו, וימצא מקצתם סותרים את מקצתם, וזה יקרה מפני הסדרת הקריאה שלא כסדרה, והוא מענין הסמוך והנפרד, הקרוב והרחוק, והפרט שבא עם הכלל למנותו או למנות את עצמך, והדומה לזה;

וכבר ראיתי קצת גדולי החכמים נכשלו בדבר הזה.

ועוד, כי לא נוכל להוציא כל מחשבות לבנו במליצה שמגעת לתכלית הענין על דרך קצרה ובלשון נאה בלשון העברית, כאשר נוכל בלשון ערבית. כי לשון הערבית רחבה וצחה מאד, ומזומנת ליודעיה בכל ענין כחפצם וכלבבם, ולשון העברית, כאשר אמרנו, אין בידינו ממנה כדי הצורך לכל דברינו. על כן צריך שיהיה כל מעתיק מלשון אל לשון אחרת בקי ומלומד בשתי הלשונות בכל עניני דקדוקיהן, ועניני מיני שרשיהן, והשתנות עניניהן לפי מקומותיהן, ותוכן שימוש תיבות טעמיהן, ורגיל לדבר על אופניהן ולהניחן בכל מקום קל מכוניהן, איש למשפחותיו לבית אבותיו. כי כמה מלות יש בלשון הערב, שכל אחת מהן מתחלקת לכמה ענינים, יורה עליהם מקומן או חלוף תיבות שימושן או השתנות בנינן, כמו מילת "פקד" אצלנו, שמהחלקת לענינים רבים, והרבה נמצא כמוה במקרא, איני מאריך נזכרן. ועם כל זה צריך לדעת ולהבין ענין הספר אשר יעתיק דעת ברורה והבנה נכונה, כדי שלא ישנה מדעת בעליו, ויפסיד חכמת הספר ההוא, ונמצא אשם את בעליו ואת כל המעיינים בו, מפני שהוא מכשיל אותם בדברי טעות, כי זה המעתיק נעשה עתה בספר הזה כאב וכרב. ואם היה יכול המעתיק שתמצא ידו להעתיק מלה במלה מבלי תוספת ומגרעת. היה ניצל מהמכשול הזה והאשמה הזאת, אף על פי שההעתקה על הדרך הזאת תהיה קשה להבין אלא לחכמים הגדולים המבינים דרכי לשון הקודש, והלשון לא תהיה ערבה ומקובלת כל כך, ושמא עם קושי הלשון יקשה הענין להבין. ומכל אלה הפנים אנחנו רואים, כי המעתיק צריך שייזהר בכל הדברים האלה, ואם ידע בעצמו, כי הוא ממולא מכל הענינים, אשר במלאותם יהיה ראוי להעתיק - יעתיק, ואם לא - יחדל, כי לא יוכל המעתיק לתקן את לשון העתקתו, עד שיקדים ויאחר ויוסיף ויגרע, ופעמים שהוא צריך לתרגם ענין המלה בענין שהוא דומה לו וקרוב אליו בלשון שהוא מעתיק אליה, או להחליף המשל והמליצה, אשר אינם נוהגים בלשון ההיא, במשל ומליצה שדומים להם ונוהגים בה. וכללו של דבר, שיהיה מבין דרכי הלשון אשר יעתיק ממנה ואשר יעתיק אליה, ועניני החיבור אשר יעתיק על אופניהם, כדי שיהיו מיושבים בלבו ונכונים בדעתו, ואחר כן יש לו להעתיק אותם על איזה דרך שירצה ובמלות אשר יבחר, ובלבד שיהיו דבריו קרובים להבין, ולא ישנה מדעת הבעלים. וכן מצאנו המעתיקים הקדמונים, אשר העתיקו ספר התורה והמקרא, רצוני לומר: בעלי התרגום, אשר נהגו להחליף המשל והמליצה, כמו שתרגם אונקלוס "יוצאים ביד רמה" – "בריש גלי“, כי כן היה מנהג הלשון להביא על מי שאינו בורח. והנה אנחנו רואים, כי כמה מפרשים ומעתיקים פירשו והעתיקו ספרי המקרא וסדרי המשנה והתלמוד בלשונות אחרות, וכמה דעות נשתנו בהם אחת מחברתה, זה אומר בכה וזה אומר בכה. ומפני שהספרים ההם על מתכונתם בידינו ובפני ﬠצמם מבלי תוספת ומגרעת, והפירושים בפני עצמם, וההעתקות גם הן בפני עצמן, הועיל הענין ולא הזיק כלום, וישוטטו רבים ותרבה הדעת. וכן מי שיחבר חיבור מעצמו, אם יטעה בענין, או ייכשל בדבר, או יקצר בו, נאמר כי הוא אשר השיגה ידו ודעתו ועד פה הגיעה חכמתו. אך האשם הגדול מי שמעתיק ספר או חיבור שיגע בו מחברו, ונשמר ונזהר בעניניו, ותיקן שעריו, ותיכן מחלקותיו, ואיזן וחקר דבריו, ויבא הוא לחבל ולשנות ויאמר כי זה הוא, והמעיינים בו יתלו כל הטעות במחבר. ויש לנו ללמוד מבעל החיבור הזה, הרב רבנו בחיי ברבי יוסף, זכרונו לברכה, כי אף על פי שחיבר מעצמו בענין שתלה בדעתו ולא היה מעתיק וחיבור אחרים, רצה לחזור בו ולהימנע מחבר, מפני שהיה בעיניו כמקצר בהבנת צחות לשון הערבי, אף על פי שנראה מחיבורו, כי חכם היה בלשון; וכל שכן שהיה לאיש כמוני להיזהר מן ההעתקה, מכל אלה הענינים אשר זכרתי. ועוד, כי מנהג רוב בני אדם בזמן הזה להתעולל ולהתגולל על מי שמחדש דבר מבני דורם, בין בהעתקה, בין בחיבור, בין בפיוט, בין בשאר הענינים הדומים לאלה, והמשכיל ייזהר מהיכנס במשעול הזה ויותר בזולתו וימלט נפשו מלשונות בני אדם ומעלילותם.

והגדתי כל זה להודיע לכל בני העולם בהערת השער הזה, כי לא מלבי ולא ברצוני נכנסתי בענין זה, וכי לא נסתר מנגר עיני כל אשר זכרתי, אבל מפני שאני חייב לבטל רצוני מפני רצון המצוה אותי ולמחול כבודי מפני כבודו, שמעתי למצוותו, ואצתי לעשות כחפצו ותאוותו, ואשים נפשי בכפי, ולא שמתי יד לפי, והצבתי עצמי כמטרה לחצי המורים, וגוי נתתי למכים. ונזהרתי כפי יכלתי מהטות דברי המחבר מדרכיהם, וכל אשר מצאה ידי להעתיק מלה במלה, אף על פי שלא תהיה הלשון נאה כחפצי, עשיתי כן, ואשר לא יכלתי להעתיק על הדרך הזאת, הייתי משתכל ומתבונן עד שאבינהו, ואחר כן העתקתי כפי יכלתי, ומה שהיה מסתפק לי, הייתי מעיין ﬠליו בספרי החכמה ההיא, אשר הביא הענין ההוא ממנה, ואחר שהייתי מבין אותו הבנה ברורה, הייתי מעתיק.

וראיתי, כי המחבר הזה, זכרונו לברכה, הניח דבר אחד שהיה צריך להקדימו בתחילת ספרו, או לבאר אותו במקומו, והוא שיפרש ענין המלות והשמות, אשר הביא מספרי החכמות החיצונות לצורך דבריו, ועל מה הם אמורים בחכמות ההן, כי כן מנהגי החכמים בכל חיבורי החכמות, מפני שהם שמות ומלות שאין המון בני אדם רגילים ואינם מבינים בהם, ומשתמשים במקצתם בדרך אחרת, ומפילים ומפרשים אותם על ענינים אחרים. ושמא עשה זה, מפני שאמר, כי חיברו לזכרון לעצמו ולחבריו, אבל מפני שאמר אחר כן, כי גם רצונו היה להועיל בו לשאר בני אדם, היה לו להרגיש למה שאמרתי, ועל כן מי שאינו בקי במלות ובשמות ההם ואינו רגיל בחכמות ההן, צריך לשאול עליהם.

ואל יאשימני המעיין בהעתקה הזאת, בפני שבניתי במקצת המקומות בקצת הפעלים והשמות בנינים שאינם נמצאים בלשון העברית, כי דוחק הענין עם קוצר הלשון, כאשר אמרתי, הביאוני לידי כך. וגם כן נהנו חכמי ההעתקה אשר היו לפנינו, כי נהגו בבנינים ההם מנהג מבני לשון הערבי, שהיא קרובה ללשוננו ברוב בניניה. ואל יחטיאני מפני שערבתי לשון המקרא ולשון רבותינו במקומות, ושהבאתי לשון רבותינו במקום שהייתי מוצא לשון המקרא, כי אחזתי בלשון הקרובה וכפי שנזדמן לי בשעת ההﬠתקה, והמתקן אחר כן במקום שצריך- משובח, כי המעיין יכול להשהכל יותר מן המעתיק, והשומע מן המדבר. והחכמים המעיינים בו בכל עת יתחזקו לברר מלותיך ולתקן שגיאותיו כיד חסדם הטובה וחכמתם הרחבה. וכאשר נשאל מאלוהינו להצילנו מכל מכשול ואשמח בכל מעשינו, כן נשאל ממנו להצילנו ממכשול דברינו וחטאת פינו, כמו ששאל ממנו משיחו (תהלים קמא, ג) "שיתה ה' שמרה לפי נצרה על דל שפתי". וזה החלי לתרגם דברי המחבר, ובאלוהים ה' איעזר, אמן.