חבל נחלתו כ כד
סימן כד
גילוח בחול המועד לאבי הבן בברית מילה
שאלה[עריכה]
האם מותר למי שמגלח זקנו מידי יום ביומו, והתגלח לפני חול המועד, לגלח זקנו בחול המועד. אף אם נאמר שאסור לו, אם הוא מל את בנו בחול המועד האם מותר לו וראוי שיתגלח?
תשובה[עריכה]
א. מלפני כמאתיים וחמישים שנה, כחיקוי לנכרים באירופה התחיל גילוח הזקן גם בקרב ישראל, בהתחלה בחוגי המתבוללים ובהמשך אף לרבים ושלמים באמונה ובקיום מצוות. וכיון שרבים רבים מישראל מגלחים זקנם מידי יום ביומו, וזו הופעתם המכובדת נשאלת השאלה האם לא ראוי שיעשו כן אף בחול המועד.
ב. פסק הטור (או"ח סי' תקלא): "אין מגלחין במועד והטעם שלא יכנס למועד כשהוא מנוול פי' שאם היה יכול לגלח במועד לא היה חושש לגלח ערב המועד ונמצא נכנס למועד מנוול ומצוה על כל אדם לגלח קודם המועד לכבוד המועד וכיון שהוא אסור לגלח במועד יהא זהיר לגלח קודם המועד ור"ת פי' כיון שזהו הטעם אם כבר גלח קודם המועד מותר לגלח במועד. וקשה מאד להתיר וגם אינו נראה כן מתוך הגמ' דאם איתא הו"ל לפורטה בהדי הנך דתנן ואלו מגלחין כי היכי דקאמר גבי כיבוס כל מי שאין לו אלא חלוק אחד מותר לכבסו במועד משום דאפילו אם כבסו קודם המועד הוא חוזר ומתלכלך ה"נ הו"ל לפרושי היתר דאם גלח קודם המועד ועוד מי יודע אם גלח קודם המועד דכה"ג קאמר בגמ' על הא דבעי מי שאבדה לו אבידה בערב המועד אם מותר לגלח במועד מפני שהיה אנוס שלא היה לו פנאי לגלח קודם המועד וקאמר מי יודע שהיה אנוס הלכך נראה שאין להתיר אלא לאותם שמפרש בהדיא".
ולא חלקו בין גילוח הראש לגילוח הזקן ודחו שיטת ר"ת להתיר למי שגילח בערב הרגל.
ג. וכ"פ השולחן ערוך:
"סעיף א
"מצוה לגלח בערב יום טוב.
"סעיף ב
"אין מגלחין במועד, אפילו אם גילח קודם מועד.
"סעיף ג
"אפילו אם היה אנוס ומפני כך לא גילח בעי"ט, אינו מגלח במועד; והוא הדין למי שהיה חולה ונתרפא במועד".
ועי' ב'המעין' כ"ב ג חילופי תשובות מזמן החתם סופר בין רבני גרמני' בנושא.
ד. בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סי' קסג) התיר עפ"י כמה צדדים.
ראשית עפ"י שיטת ר"ת שהובאה בטור, שהראשונים שחלקו עליה אסרו משום שלא ידוע אונסו, וכאן כולם רואים שהתגלח. ומאריך להראות שאין בכך צד איסור, ודן בשיטות השונות באיסור גילוח במועד ומסיים:
"ולכן ברור לע"ד דבזמננו במדינתנו שנוהגין אלו הרגילין בתספורת הזקן להסתפר בכל יום ואף אם ביום אחר יום או אחת לשלשה ימים, ליכא שום איסור. ואולי גם הנו"ב יודה בכזה דמשמע שם בסוף התשובה שרק יחידים היו רגילין להסתפר בכל עת בזמנו ובמקומו".
"אבל מ"מ איני נוהג להתיר אלא למי שיש לו צורך ביותר או מצטער ביותר, ואם אחד ירצה לסמוך ע"ז גם בשביל היפוי לבד אין למחות בידו כי מעצם הדין הוא מותר לע"ד".
ועי"ע בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סי' קיא).
ה. אמנם האחרונים בדורנו ובעיקר בארץ ישראל לא נטו להקל בגילוח במועד, אע"פ שהוא מנוול ברגל בגלל זיפי הזקן.
כתב בשו"ת משפטי עוזיאל (כרך ג, או"ח סי' סט): "אבל הדבר ברור ומחוור שאסור לגלח הזקן בחול המועד, אף למי שגלח בערב מועד וכדפסקו מרן ז"ל, בדין גלוח הראש, ואין צריך לומר למי שלא גלח בערב מועד שאסור בהחלט לגלח בחול המועד אפילו על ידי סרק וסם, וזהו כבודנו ותפארתנו לכבד את המועדות שהם אות כבוד וקדושה לישראל".
וכן בתשובה הבאה (סימן ע) כתב: "מתשובתי הקודמת מתברר הדין כשמלה שאין לחלק בין אדם שמתגלח פעם לחודש או אפילו פעמים לשבוע, וכל עיקר דין זה שאסור לגלח בחוה"מ הוא כדי שלא יכנס מנוול לרגל, ומשום נוי יום טוב. וכל גלוח בחוה"מ מבטל תקנת חכמים זאת. ולכן לא הוצרכתי להזכיר דברי ה"עולת שמואל" בפירוש כדי לסתור דבריו, הואיל ומכלל דברי מוכח בפירוש שאין דבריו נהירין לי להלכה. ועדין אני עומד על דעתי לאסור גלוח הזקן בחוה"מ גם לאלה שמגלחים זקנם יום יום".
ו. וכך כתב הגרח"ד הלוי בשו"ת עשה לך רב (ח"א סי' לט):
"שאלה:
"הלכה פסוקה היא שאסור להתגלח במועד. והטעם נזכר במשנה, כדי שלא יכנס לחג כשהוא מנוול. ולפי זה בזמנינו שכל העולם מתגלחים כמעט יום יום, הרי שהנימוק שהביא את האיסור הנ"ל הופך אותנו למנוולים בחג. ואין ספק שבזמן רבותינו לפי תנאי חייהם היה טעם לאיסור הנ"ל. שאלתי היא, האם לא הגיע הזמן להתיר הגילוח במועד".
"תשובה:"
"שאלה זאת קדומה היא ביותר. האיסור להתגלח במועד מבואר במשנה (התחלת פרק ג' מסכת מועד-קטן). והטעם מבואר שם שלא יכנסו לחג כשהם מנוולים, כלומר אם היה הגילוח מותר במועד היו דוחים הגילוח למועד מתוך טרדתם בערב החג, ונמצאים בכניסת הרגל מנוולים. ואף שבלאו – הכי הרי מלאכה גמורה הוא הגילוח, ויש מקום לאסרה משום מלאכה במועד, תירצו התוס' שהיה ראוי להתירה לכבוד המועד שאין היא אלא לנוי ויופי".
"ודעת רבינו תם מבעלי התוס' היא, שכיון שכל טעם האיסור הוא כדי שלא יכנס לרגל כשהוא מנוול, לפי זה אם התגלח בערב הרגל מותר לו לגלח במועד. ובאמת שהוא יחידי מכל גדולי הראשונים שהתיר בכגון זה, וכל הפוסקים דחו דבריו, שא"כ מדוע לא נזכר במשנה שמי שגילח ערב הרגל מותר לו להתגלח במועד כפי שנזכרו אחרים שהתירו להם הגילוח".
"רבות נכתב בדברי גדולי הפוסקים בנושא זה, וכולם הסכימו לאסור. אחד מגדולי האחרונים (בעל ה"נודע ביהודה") נטה להתיר גילוח הזקן שאינה מלאכה גמורה, כדעת רבינו – תם, ובלבד שיגלחנו פועל עני שאין לו מה לאכול (שמותר לו לעשות מלאכה במועד). אך כשם שכל גדולי הראשונים חלקו על רבינו תם, כך חלקו כל גדולי האחרונים עליו (על ה"נודע ביהודה") ולא הסכימו להיתרו".
"רבני דורנו והדור הקודם חזרו לדון בשאלה זאת והוסיפו נקודת ראות נוספת לבעיא. והיא שבזמנינו הנוהג ידוע ומפורסם שתספורת הזקן היא דבר הנהוג יום יום, ואין לך אדם שאינו מתגלח לפחות כמה פעמים בשבוע, ומצב כזה לא היה קיים בימי חכמי התלמוד שגזרו גזירה זאת. אמנם יש מקום לדון בשאלה זאת אם מותר לבית – דין של דורנו להתיר דברים שאסרו בימי התלמוד, אף אם אנו בטוחים שהם עצמם היו מתירים אילו היו תנאי חיים כאלה בזמנם".
"על – כל – פנים גם בדורנו, המתירים מספרם זעום, שנים או שלשה מגדולי הרבנים, וגם הם הגבילו זאת ביותר. דרך משל יש מי שהסכים להתיר (הרב פיינשטין מארה"ב) רק למי שמצטער ביותר, או שיש לו צורך גדול. אבל גם מסכים שהעושה זאת לצורך יפוי בלבד, כלומר ללא צורך מיוחד, אין למחות בידו. כמו"כ מהלכת שמועה שלא נתאשרה, שאחד מגדולי הרבנים בארה"ב (הרב סולובייצ'יק) התיר לתלמידי הישיבה בלבד גילוח הזקן במועד. ובהיותי בארה"ב שמעתי שם דעה נפוצה שאין לסמוך על היתרו באופן כולל, אלא יש לפנות במיוחד ולקבל היתר בכל מקרה. ובאגב גם פנו אז אלי כמה צעירים דתיים ובקשו היתר על יסוד דעה זאת".
"למעשה לא הזכרנו אף אחד מגדולי הרבנים שאסרו הגילוח במועד, כי הרשימה תארך ביותר. אציין נימוק אחד (של מרן הראשל"צ הרב הראשי לישראל הגרב"צ עזיאל זצ"ל) לאסור, "שזה כבודנו ותפארתנו לכבד את המועדות שהם אות כבוד וקדושה לישראל". בכל האמור לא הזכרנו אלא אפס קצהו של נושא גדול זה, ולסכום אומר לך:"
"להתיר לך בפשיטות גילוח הזקן במועד לא אוכל אחרי שדעת רוב גדולי הפוסקים ראשונים ואחרונים היא ברורה לאסור. אך גם לאסור לך בפשיטות גמורה אינני יכול, בהרגישי היטב כמה קשה הדבר לסבול בלי גילוח הזקן למי שרגיל בכך יום יום. ומי שמגדל זקנו אינו יכול לחוש בצער זה, ואולי שגם על כגון זה נאמר, אל תדון את חבירך עד שתגיע למקומו. ולכן, אף כי מחובתי כרב למחות ולהוכיח בנועם על כל עבירה ואיסור נגד ההלכה, מעולם לא מחיתי ולא העירותי על כך לאיש, ויתר על כך איני נוהג להזכיר הלכה זאת ברבים. ולכן, אם סבלך אינו גדול ביותר, כדאי לכבד ולפאר את המועד כדרישת ההלכה במקוריותה. אבל אם חש ומרגיש אתה ביטול מצות החג שהיא "ושמחת בחגך והיית אך שמח", שהיא מצוה מן התורה, ומצוה גדולה וחשובה ביותר, אל תצפה איפוא להיתר משום רב מישראל, ותסמוך בכח שיפוטך על המקילים שהזכרנו, אף כי מעטים הם, ויהיו כל מעשיך לשם שמים".
ז. ומצאתי תשובת הרב יצחק פחה ז"ל (שנה בשנה תשמ"ב) שהאריך ביסודיות בביאור כל הצדדים, ועמד על הסברא שכיון שידוע לכל שכולם מתגלחים כל יום בדבר המפורסם לכל אין מראית עין. והביא משו"ת מקוה המים או"ח ח"ב ומספר נהר שלום או"ח סי' תקלא, ומשו"ת אג"מ שהובא לעיל.
והביא מבעל 'אור גדול' עה"מ במו"ק שכיון שהגילוח הוא משום יפוי הרי הוא כאוכל נפש והתירו בו (וכן הביאו באג"מ). והאריך בדחית כל טיעוני הפוסקים והביא שכן התירו האג"מ, והרב סולובייצ'יק באמריקה, ואף הגר"ע יוסף פסק שאין למחות ביד המקילין. וכן החתם סופר (יו"ד סי' שמח) כתב שכל האוסרים דברו רק על תספורת הראש ולא על הזקן. ונשאר בדעתו שאין למחות ביד המקילים.
בארץ ישראל, הגר"י אריאל שליט"א הורה שלא נהגו להתגלח במועד, אף שצדקו דברי המתירים.
על כן נראה לענ"ד, וכך הוריתי, למי שמל בנו ברגל, והשואל אבי הבן נוהג להתגלח מידי יום ביומו, וברגל נהג שלא להתגלח. והוריתי לו שיתגלח בבוקר לפני המילה שכך ראוי שלא יהיה מנוול כאשר הוא מקיים מצוה כה גדולה ברגל1.
הערת הרה"ג יעקב אריאל – רב העיר רמת גן (לשעבר)
אתם הגדרתם זיפי זקן של אדם, הנוהג להתגלח כל יום, שאינו מתגלח בחוה"מ, כ'ניוול'. הגר"א נבנצל העיר לכם שצורך מצוה אינו ניוול. ואכן זו דעת פוסקי ארץ ישראל שאינם מתירים גילוח במועד. לעומתם, פוסקים חשובים באמריקה רואים בכך בכ"ז ניוול.
אומנם איני מגיע לקרסוליו של הגאון ר"א אולם תורה היא ולימוד היא צריכה. לענ"ד 'ניוול' הוא מושג מציאותי ולא דיני. גם אם אדם מתנוול למטרת מצוה, מכיון שבעיני הבריות הוא נראה מנוול, במציאות בה אנו חיים הוא באמת מנוול. וראיה מדיני אבלות. אבל לא מתגלח כדי שייראה מנוול, למרות שהוא עושה זאת לשם מצוה.
וכן הרוגי בי"ד. במס' חולין (יא, ב): "רב כהנא אמר: אתיא מהורג את הנפש, דאמר רחמנא: קטליה, וליחוש דלמא טרפה הוה! אלא לאו משום דאמרינן זיל בתר רובא; וכי תימא דבדקינן ליה, הא קא מינוול; וכי תימא משום איבוד נשמה דהאי נינווליה, וניחוש שמא במקום סייף נקב הוה".
הרי שם אנו מנוולים את הנרצח כדי לבדוק אם טרפה היה, כלומר לצורך מצוה, בין אם המטרה להציל את הרוצח שלא נהרגנו בחינם ובין אם הכוונה לחייב את הרוצח ע"מ שיבוא על עונשו דבר שהוא לטובת הנרצח וכבודו. בין כך ובין כך הניתוח שלאחר מוות נחשב לניוול.
וראיה חותכת יותר מהרא"ש במועד קטן (פ"ג סי' צו):
"כתב ר' מאיר ז"ל מי שמת אביו ואמו והיה קטן באותה שעה וקודם שעברו ל' יום נעשה בן י"ג ויום אחד נראה לי דחייב להתאבל משהגדיל ז' ול' ואינו מונה מיום קבורה אלא משנעשה גדול והוי כמי ששמע שמועה קרובה ברגל שמתאבל עליו אחר הרגל ומונה ז' ושלשים ואף על גב דהתם ימי הרגל נהי דאינם עולין למנין ז' עולים למנין ל' הכא ימים שעברו בקטנותו אין עולין אף למנין ל' דגבי רגל היינו טעמא דגזירת שלשים דהיינו גיהוץ ותספורת שייכא נמי ברגל דאסור לספר ולכבס ברגל אבל בקטנותו לא שייכא אבילות כלל".
מבואר בדבריו שקטן שהתנוול בקטנותו, מכיון שלא היה חייב באבלות אין ניוולו עולה לו, משא"כ מי שהתנוול בחג בגלל מצות שמחת יו"ט עולה לו ניוולו גם לדין אבלות. מבואר אפוא שגם ניוול לצורך מצות שמחת יו"ט נחשב ניוול. כי ההגדרת ניוול היא כיצד אדם נראה בעיני הבריות.
לענ"ד המושג 'ניוול' הוא יחסי.
באמריקה רוב רובה של האוכלוסיה מתגלחת יום יום. מעטים הם מגדלי הזקן. הם נחשבים כחריגים. עבורם זיפי זקן נחשבים ניוול. גם רוב הרבנים הרמי"ם וראשי הישיבות נהגו להתגלח (לאחרונה מתחולל שינוי בנושא זה). לעומת זה בא"י מרובים מגדלי הזקן, בפרט בישובים תורניים וחסידיים. לכן זיפי זקן בארץ ישראל אינם נחשבים כל כך כניוול.
דוק ותשכח שתלמידי ישיבות שרבותיהם עלו ארצה מאירופה ואמריקה הולכים בעקבות רבותיהם ומגלחים את זקנם במועד. בעוד שרוב בני הישיבות, שרבותיהם הם גידולי הארץ, אינם מתגלחים במועד.
שמעתי שיש המתירים להתגלח בסוף המועד לכבוד היו"ט השני, שביעי של פסח ושמ"ע. אך באמת גם את חוה"מ עצמו צריך לכבד ולא רק את היו"ט השני. ואם זיפי זקן אינם כבוד יו"ט הם גם אינם כבוד המועד. וכנראה שהם סומכים על מה שכתב המשנ"ב בסי' תקל בשעה"צ אות ד, שיש מקום להבחין בין חוה"מ ליו"ט.
בין הפוסקים שעלו מאמריקה יש נוהגים להתגלח לכבוד שבת בימי הספירה ובין המצרים בהסתמך על הגרעק"א שהובא בבה"ל סי' תקנא ס"ג ד"ה ואנו נוהגין.
גם כאן כל אחד לשיטתו, באמריקה מתיחסים לזיפי זקן כאל ניוול לכן לא רק מתירים להתגלח לכבוד שבת, אלא אדרבה הם רואים בכך חובה כי אבלות בפרהסיא אסורה בשבת. פוסקי א"י לא התירו את הגילוח לכבוד שבת, לשיטתם שזקן אינו ניוול.
לאחרונה מתפשטת אופנה לפיה זיפי זקן נחשבים דווקא יפים יותר. לא אחת ראיתי חתן נכנס לחופה כשזיפי זקן מעטרים את פניו, ביום חתונתו וביום שמחת לבו (וכנראה גם בהסכמת כלתו למרות שהוא חייב לשמחה). אי לכך צ"ע אם זיפי זקן נחשבים כניוול.
תשובת הכותב
הרב הגדיר ניוול כיצד הוא נראה בעיני הבריות, כל מקום עפ"י הרגלו ומנהגי גילוח הזקן (ישראל וחו"ל). ולפי ענ"ד לא 'מודָה' של השארת זיפי זקן שחדרה מחו"ל צריכה להכתיב לנו את גדר ניוול. השארת זיפים אינה גידול זקן והדרת פנים, ולא גילוח זקן אלא איזו הכלאה שיצר עולם האופנה הנכרית וחדר לישראל, ולכן לתלות בו את איסור הגילוח במועד לא ראוי ולא נכון.
אני מסכים עם הרב שניוול אינו גדר הלכתי אלא כיצד הדבר נראה בעיני הבריות וכך עולה מבבא בתרא (קנד ע"א): "מעשה בבני ברק באחד שמכר בנכסי אביו ומת, ובאו בני משפחה וערערו לומר קטן היה בשעת מיתה, ובאו ושאלו את רבי עקיבא: מהו לבודקו? אמר להם: אי אתם רשאים לנוולו". משמע אע"פ שתביעתם לברר אם למת היו שתי שערות היא תביעה צודקת – אעפ"כ זה נחשב לניוול. ולא כפי שטען הגר"א נבנצל שההלכה כשאוסרת להתגלח אינו ניוול.
אולם דוקא בגלל הגדרה זו חושבני שקיום המצוה בהידור, ראוי שלא יהא בניוולו של אב, ולכן כיון שהוא כמקריב קרבן ביום מילת בנו אינו ראוי שיבוא לקיימה כאשר הוא מנוול. כפי שהכהנים היו מתכוננים קודם עבודתם שלא יהיו מנוולים בעת עבודתם במקדש. (ונלענ"ד שאף מוהל אשר נוהג להתגלח יום יום, יהא מותר להתגלח לצורך מילה במועד ככהנים שהם שלוחי דשמיא ושלוחי דידן.)