חבל נחלתו כ טז
סימן טז
מצות סיפור יציאת מצרים ומצות והגדת לבנך
א. האם סיפור יציאת מצרים נמנה כמצוה?
נאמר במכילתא דרבי שמעון בר יוחאי (פרק יג פסוק ג): "ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה מכלל שנאמר והיה כי ישאלך בנך מחר לאמר, יכול אם [י]שאלך אתה מגיד לו ואם לאו אי אתה מגיד לו ת"ל והגדת לבנך אף על פי שאינו שואלך. אין לי אלא בזמן שיש לו בן, בינו לבין עצמו בינו לבין אחרים מנין ת"ל ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה (אשר יצאתם ממצרים)".
וכך כתב הרמב"ם בספר המצוות (מצות עשה קנז): "שצונו לספר ביציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן בתחלת הלילה כפי צחות לשון המספר. וכל מה שיוסיף במאמר ויאריך הדברים בהגדלת מה שעשה לנו השם ומה שעשו עמנו המצרים מעול וחמס ואיך לקח השם נקמתנו מהם ובהודות לו ית' על מה שגמלנו מחסדיו יהיה יותר טוב. כמו שאמרו (הגש"פ) כל המאריך לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח".
"והכתוב שבא על הצווי הזה הוא אמרו ית' (ס"פ בא) והגדת לבנך ביום ההוא וכו'. ובא הפירוש (שם ומכיל') והגדת לבנך יכול מראש חדש תלמוד לומר ביום ההוא אי ביום ההוא יכול מבעוד יום תלמוד לומר בעבור זה בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. כלומר מתחלת הלילה חייב אתה לספר".
"ולשון מכילתא [דרשב"י במדרש הגדול]: מכלל שנאמר כי ישאלך בנך יכול אם ישאלך אתה מגיד לו ואם לאו אין אתה מגיד לו, תלמוד לומר והגדת לבנך אף על פי שאינו שואלך אין לי אלא בזמן שיש לו בן בינו לבין עצמו בינו לבין אחרים מניין תלמוד לומר ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים. כלומר שהוא צוה לזכרו כמו אמרו (עשה"ד ע' קנה) זכור את יום השבת לקדשו. וכבר ידעת לשון אמרם (הגש"פ): ואפילו כולנו חכמים כלנו נבונים כלנו יודעים את התורה כלה מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים וכל המספר ביציאת מצרים הרי זה משובח".
וכ"כ בספר החינוך (פרשת בא מצוה כא) – מצות סיפור יציאת מצרים:
"לספר בענין יציאת מצרים בליל חמשה עשר בניסן כל אחד כפי צחות לשונו, ולהלל ולשבח השם יתברך על כל הנסים שעשה לנו שם, שנאמר [שמות י"ג, ח'] והגדת לבנך וגו'. וכבר פירשו חכמים דמצות הגדה זו היא בליל חמשה עשר בניסן בשעת אכילת מצה, ומה שאמר הכתוב לבנך, דלאו דוקא בנו, אלא אפילו עם כל בריה.
"וענין המצוה, שיזכור הניסים והענינים שאירעו לאבותינו ביציאת מצרים, ואיך לקח האל יתברך נקמתינו מהן. ואפילו בינו לבין עצמו, אם אין שם אחרים, חייב להוציא הדברים בפיו, כדי שיתעורר לבו בדבר, כי בדבור יתעורר הלב".
עולה שמצות סיפור יצ"מ היא מצות עשה מיוחדת בליל חמישה עשר בניסן. וסביב לה ערוך כל ליל הסדר ובמיוחד בזמננו שאין לנו קרבן פסח.
אולם כך כתב בביאור על ספר המצוות לרס"ג (הרב פערלא, עשין עשה לג ד"ה אלא דמלבד): "...והרי הרמב"ן וכן הרשב"ץ ז"ל גופי' מנו ספור יצ"מ בליל פסח מצוה בפ"ע במנין העשין שלו ככל שאר מוני המצוות".
"איברא דחזינא ליה לרבינו הגאון (=רס"ג) ז"ל שלא מנה מצות ספור יציאת מצרים במנין העשין. והוא דבר מתמיה טובא לכאורה דהא הו"ל עשה המפורשת בקרא דכתיב והגדת לבנך ביום ההוא וגו'. ואמנם רבינו הגאון ז"ל איננו יחיד בדבר זה. שגם הבעל הלכות גדולות והר"א הזקן והר"ש בן גבירול ז"ל לא מנו עשה זו במנין העשין שלהם. ואף שהרשב"ץ ז"ל (בזה"ר עשין סי' ל"ב) רצה לפרש בכוונת הרשב"ג ז"ל שם דכוונתו למנות עשה זו עיין שם בדבריו. מכל מקום לא משמע הכי כלל מלשון הרשב"ג ז"ל שם עיין שם. וכבר דחה פירושו זה בנתיב מצותיך (דקי"ט ע"א) עיין שם. וגם להרא"ם ז"ל ביראים ראיתי שהשמיט מצות עשה זו ולא מנאה במנין המצות עיין שם. והיינו משום שנמשך אחר הבעל הלכות גדולות וכדרכו ז"ל".
"ומיהו בדעת רבינו הגאון ז"ל אפשר לומר דלשיטתו אזיל עפמש"כ בתשו' הרא"ש ז"ל (כלל כ"ד סי' ב') וז"ל וששאלת למה אין מברכין על ספור ההגדה. הרבה דברים צוה הקדוש ברוך הוא לעשות זכר ליצ"מ ואין אנו מברכין עליהם וכו' אלא שצוה הכתוב לעשות המעשה ומתוך כך אנו זוכרין יצ"מ. ולאו דוקא הגדה בפה אלא אם ישאל מפרשין לו וזהו ההגדה לצד שזוכרין יציאת מצרים עכ"ל עיין שם. ומבואר מדבריו ז"ל דליכא מצוה בספור יצ"מ אלא ע"פ שאלת הבן. וכדכתיב והי' כי ישאלך בנך וגו'. ומבואר דס"ל דמאי דאמרינן בפרק ע"פ חכם בנו שואלו וכו' ואם לאו הוא שואל את עצמו עיין שם. מדרבנן בעלמא הוא. אבל מדאורייתא ודאי ליכא חיובא אלא להשיב על שאלת הבן. וכן מאי דתנן התם (קט"ז ע"א) אם אין דעת בבן אביו מלמדו וכו' אין זה אלא מדרבנן. וכן מה שאמרו במכילתא (סוף פ' בא) ובירושלמי (פרק ע"פ) ובסדר הגדה ארבעה בנים דברה תורה וכו' שאינו יודע לשאול את פתח לו שנאמר והגדת לבנך וגו'. אין זה אלא אסמכתא בעלמא ומדרבנן. וכן מה שהביא הרמב"ם (בסה"מ עשין קנ"ז) מהמכילתא דתניא מכלל שנאמר כי ישאלך בנך יכול אם ישאלך בנך אתה מגיד לו כו' ת"ל והגדת לבנך אף על פי שאינו שואלך עיין שם. צ"ל להרא"ש ז"ל דגם זה אסמכתא בעלמא היא ומדרבנן. אבל מדאורייתא אין לנו אלא קרא כדכתיב כי ישאלך בנך וגו'. וגם עיקר הך ברייתא ליתא במכילתא שלפנינו".
"ובאמת שכדברי הרא"ש ז"ל נראה ממה שתיקנו כמה שינויים בליל פסח כדי שיכירו תינוקות וישאלו. וכן מאי דתנן וכאן הבן שואל אביו ואם אין דעת בבן אביו מלמדו מה נשתנה וכו'. וכן מדתניא התם חכם בנו שואלו ואם אינו חכם אשתו שואלתו. ואם לאו הוא שואל לעצמו. ואפילו שני ת"ח שיודעין הלכות הפסח שואלין זה לזה מה נשתנה וכו'. וכן אמרו שם פטרתן מלומר מה נשתנה עיין שם. ואם איתא דמצות ספור יצ"מ היא מדאורייתא גם בלא שום שאלה כלל. הדבר תמוה למה לי כל זה. ומנ"ל חיובא לשאול מה נשתנה. ואמאי לא עסקו בספור יצ"מ בלא שאלה כלל כשלא שאל הבן. אלא ודאי עיקר המצוה דאורייתא אינו אלא להשיב על שאלת הבן בלבד. אלא דמדרבנן איכא חיובא לספר יצ"מ גם כדליכא שאלה. אבל מכל מקום כעין דאורייתא הוא דתיקנו שיהא הסיפור דוקא ע"י שאלה ותשובה. ולזה הוא שתיקנו כל השינוים כדי שיכירם הבן וישאל. דעל ידי זה תהיה המצוה מדאורייתא. וכן נראה מפירש"י (פ' ראה) על קרא דלמען תזכור וגו' דעיקר הזכירה אינה אלא בקיום המעשים דהיינו אכילת הפסח ומצה ומרורים. אלא שכשישאל הבן הוא שחייבתו תורה להגיד לו עיין שם. וכן נראה דעת המרדכי (פרק ערבי פסחים שם) בדיני הסדר שכתב ולפי שלפעמים אין תינוקות בשעת אכילת מצה ומרור שישאלו או שאין התינוקות פקחין לשאול לכך תקנו לעקור השולחן בעוד שבני הסעודה מסובין להתמיה התינוקות עכ"ל ע"ש וכבר תמה השל"ה בביאורו שם דהא כיון דעיקר שאלת הבן אינה באה אלא משום סיפור יציאת מצרים א"כ ודאי אין מקום לשאלת הבן אלא קודם שמתחילין לספר ביציאת מצרים ולא בשעת אכילת מצה ומרור אחר שכבר גמר סיפור יציאת מצרים ע"ש שנדחק מאוד בזה. אבל הדבר ברור דסבירא ליה להמרדכי כדעת רש"י והרא"ש ז"ל דכל סיפור יציאת מצרים שקודם אכילת מצה ומרור מדרבנן הוא ומדאורייתא ליכא מצוה אלא בשעת אכילת מצה ומרור כשישאל הבן טעם אכילתן יותר מבכל השנה וא"כ ודאי שפיר הוקשה לו דיותר הוה ליה לתקן עקירת השולחן בשעת אכילה דקיום מעשים אלו הוא עיקר הזכירה ואז הוא שראוי לתקן השינוי כדי שיכיר התינוק וישאל ויתחייב להשיב לו לקיים מצות והגדת לבנך וגו' ואין כאן מקום להאריך בזה יותר".
ודברי הגרי"פ לא נראו לי. מה שמנה ראשונים שלא מנו סיפור יצ"מ כמצוה, חזקה עליו שבדק היטב בדבריהם.
אולם מה שלימד בהבנת הרא"ש שעיקר המצוה הן האכילות ומצות סיפור יצ"מ היא דוקא לשאלות הבנים אינו נראה. כי הרא"ש לא כתב שאין זו מצוה, אלא רק באר שזכירת יצ"מ שייכת בהרבה מאד מצוות ולא תקנו בכל הזכרת יצ"מ ברכה. ולענ"ד המצוה היא הזכירה של יצ"מ כאמור: "למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים"... ומהפסוק של והגדת לבנך לומדים באיזה זמן ולומדים את חשיבות ההעברה לבנים כל ענין יצ"מ אבל לא נזכר ברא"ש שאין מצוה בסיפור יצ"מ, אלא שאין על כך ברכה. וכ"כ המנחת חינוך (פרשת בא מצוה כא אות א): "לספר וכו' וכו'. מצוה זו ער"מ פ"ז מהחו"מ ומביא מפסוק זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים וכו' ומנין שבליל ט"ו שנאמר והגדת לבנך בעבור זה וכו' ובאמת שני הפסוקים משלימים דין המצוה דאי מפסוק זכור ה"א כמו דכל יום מזכירין י"מ בפ"ע ואינו מודיע לבנו ה"נ בליל ט"ו ואי מפסוק והגדת ה"א דוקא אם יש לו בן או אחר עמו לספר אבל אם הוא ביחידי אינו מצוה ע"כ הביא הפסוק דזכור דגם בפ"ע מצוה להזכיר והרהמ"ח כלל כל הדינים בפסוק זה והגדת לחוד ואין נ"מ כ"כ לא ראיתי להאריך בזה". ואיני רואה סיבה להסביר את הגדרת המצוה ברא"ש בשונה מהרמב"ם והחינוך.
ולפי הבנתי, כל הפעולות להשאלת הבנים נעשו מדרבנן על מנת שישאלו מתוך חשיבות העברת היציאה ממצרים לדורות הבאים, אבל אין הן כל המצוה. אף הראיה שהביא מרש"י אינה ברורה, הרי אין הפסוקים שם עוסקים בזכירת יצ"מ כמצות ליל הסדר. וכן ראייתו מהמרדכי אינה מוכיחה מאומה. סוף דבר, נראה שאף לפי רש"י והרא"ש המצוה לספר ביצ"מ היא העיקר, והסיפור לבנים הוא חלק מן המצוה אבל אינו היחידי ואף לא העיקרי. ויש גאונים, כמו שמנה הגרי"פ פערלא, אשר לא מנו את סיפור יצ"מ כמצוה, ואולי לגביהם התשובה לשאלת הבנים היא מצוה1.
ב. גדר המצוה ושיעורה
כתב הרמב"ם (הל' חמץ ומצה פ"ז ה"א) בגדר המצוה: "מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים בליל חמשה עשר בניסן שנאמר (שמות י"ג) זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים כמו שנאמר (שמות כ') זכור את יום השבת, ומנין שבליל חמשה עשר תלמוד לומר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. ואף על פי שאין לו בן, אפילו חכמים גדולים חייבים לספר ביציאת מצרים וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח".
ניתן ללמוד מדברי הרמב"ם שהמצוה היא סיפור נסי יצ"מ והיא נובעת מן החיוב לזכור (להלן נדון אם יש חיוב זכירה בדיבור או אף במחשבה). העיתוי בליל חמישה עשר נלמד מ'והגדת לבנך' אבל אין הבן תנאי במצוה והזכירה.
וכן נראה מדברי הרמב"ם בהלכה ב: "מצוה להודיע לבנים ואפילו לא שאלו שנאמר והגדת לבנך, לפי דעתו של בן אביו מלמדו, כיצד אם היה קטן או טיפש אומר לו בני כולנו היינו עבדים כמו שפחה זו או כמו עבד זה במצרים ובלילה הזה פדה אותנו הקדוש ברוך הוא ויוציאנו לחירות, ואם היה הבן גדול וחכם מודיעו מה שאירע לנו במצרים ונסים שנעשו לנו ע"י משה רבינו הכל לפי דעתו של בן".
והוסיף בהלכה ג: "וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כדי שיראו הבנים וישאלו ויאמרו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות עד שישיב להם ויאמר להם כך וכך אירע וכך וכך היה. וכיצד משנה מחלק להם קליות ואגוזים ועוקרים השולחן מלפניהם קודם שיאכלו וחוטפין מצה זה מיד זה וכיוצא בדברים האלו, אין לו בן אשתו שואלתו, אין לו אשה שואלין זה את זה מה נשתנה הלילה הזה, ואפילו היו כולן חכמים, היה לבדו שואל לעצמו מה נשתנה הלילה הזה".
נראה שכל העיסוק עם הבנים הוא דרך מסוימת לקיום המצוה, אבל אינו מגדיר שרק כך היא דרך קיום המצוה, ולכן אם היה לבדו עדיין חייב בסיפור יצ"מ, ומה שלא בטלו ממנו אמירת מה נשתנה כדי לא ליצור נוסחאות שונות בציבור בין מי שבניו לפניו לבין מי שאין לו בנים לפניו או שהוא אומר את ההגדה ביחידות.
ניתן ללמוד על דרך קיום המצוה מדברי הרמב"ם בהלכה ה: "כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בליל חמשה עשר לא יצא ידי חובתו ואלו הן, פסח מצה ומרור, פסח על שם שפסח המקום ב"ה על בתי אבותינו במצרים שנאמר (שמות י"ב) ואמרתם זבח פסח הוא לה' וגו', מרורים על שם שמררו המצרים את חיי אבותינו במצרים, מצה על שם שנגאלו, ודברים האלו כולן הן הנקראין הגדה".
בספר המצוות הרמב"ם לא הזכיר דברים אלו כחלק מן המצוה, ונראה שאלו אמירות שחכמים הוסיפו בקיום המצוה, אבל גם מי שלא אמרן נראה שיצא י"ח. וכך כתב התפארת ישראל (יכין, פסחים פ"י מ"ה אות לג): "לא יצא ידי חובתו. ר"ל לא יצא ידי חובת הגדה, ולא קיים מצוה מהמובחר". ואע"פ שהרמב"ם כתב בפה"מ שהלכה כר"ג, הנה הטור והשו"ע לא הביאו זאת להלכה.
כך כתב בספר מלמד התלמידים2 (פרשת צו ד"ה ומצוה זו): "ומצוה זו יצאה לנו מן הכתוב שאמר והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה י"י לי בצאתי ממצרים. ודבר הכתוב בהווה באמרו לבנך אבל הקבלה האמתית הודיעה שאפילו כלנו חכמים שכבר ידענו דרכי השם וכלנו נבונים שמבינים אנחנו הכונה במצות כלנו זקנים וכבר שמענו והגדנו זה כמה שנים כולנו יודעים את התורה ומה שנוציא בפינו ידענוהו אף על פי כן מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים בלילה הזה כמו שבא בכתוב והגדת. ובכלל חובת מצוה זו לומר טעמי פסח מצה ומרור וכל מי שלא אמר שלשה דברים אלו לא יצא ידי חובתו במצות הגדה. וזה מקום הערה טובה לדרוש ולחקור טעמי המצות כמו שהעירו ז"ל על מצוה זו. ויצא להם מן התורה שהרי כתוב בה והי' כי ישאלך בנך מחר והיה כי יאמרו אליכם והגדת לבנך וגו' עד שדקדקו מכתובי התורה כי לפי זה כל אדם מבני עמנו צריך להודיע ענין זה כמו שאמרו כנגד ארבעה בנים דברה תורה וכו' לומר לחכם אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן ובזמן הזה אין מפטירין אחר מצה שלא יפרח טעם מצה או טעם הפסח לפי שהטעם ההוא מזכיר טעם המצוה וסבתה ומעיר האדם עליה והוא עיקר המצוה".
וכך כתב הפרי מגדים (או"ח פתיחות, פתיחה לקריאת שמע): "ושלושה דברים פסח מצה ומרור דצריך למימרנהו הכל מדרבנן, וכדבעינן למימר שם אי"ה".
הרמב"ם לא נתן שיעור מינימלי ולא שיעור מכסימלי לכמות מילים או זמן שצריך לספר ביצ"מ, ורק בספר המצוות כתב שכל המרבה הרי זה משובח.
וכך כתב הפרי חדש (או"ח סי' תעג) לגבי השיעור המינימלי: "ואם תאמר למה אין מברכין על ההגדה והא כתיב [שמות יג, ח] והגדת לבנך, וי"ל דביציאת מצרים שנזכיר בקידוש יצא ידי חובה מההגדה ומשום הכי לא מברך".
וכך כתב הפרי מגדים (או"ח פתיחות, פתיחה לקריאת שמע) לגבי השיעור המינימלי: "ובפריי לאו"ח בהלכות פסח3 עמדתי על זה אם ספור יציאת מצרים מצות עשה תמיד בכל יום א' ביום וא' בלילה, למה מנאה הר"מ ז"ל בהלכות חמץ ומצה בפתיחה [אות] ח' לספר ביציאת מצרים באותו הלילה... דוודאי נוסח הגדה הכל דברי חז"ל, ומן התורה כי אמר ה' הוציאנו ממצרים יצא...".
וכך כתב המנחת חינוך (מצוה כא, א) לגבי שאר גדרי יציאה י"ח במצות סיפור יצ"מ: "והנה להר"מ דפוסק דאכילת מצה כל הלילה ודאי מצוה זו כל הלילה דקרינן בזמן שיש מצה ומרור מונחים היינו בזמן שמצווים על מצה ומרור דז"פ דמצה ומרור אינו מעכב הסיפור ולא מצינו זה דמצוה זו יהי' תלוי במצה ומרור אך דהתורה קבעה זמן ליל ט"ו דמצווים על מצה א"כ כל הליל' מחויב במצוה זו אבל לשיטת הפוסקים שפסקו כראב"ע וכרבא דאכל מצה אחר חצות לא יי"ח א"כ מצוה (זו) ג"כ עד חצות דהוי בזמן שיש מצה אבל לאחר חצות הוי כמו כל השנה וכל הפסח דאין עליו חיוב מ"ע זו. וע' בראשונים החמירו לומר הלל קודם חצות ואפי' להתוס' מגלה כ"א שכתבו דאין להחמיר בהלל כיון דהוא דרבנן היינו בסיפור יצ"מ רק ההלל בודאי הוא דרבנן אבל ז"פ לראב"י אחר חצות כיון דאין נוהג מצות מצה ה"נ א"ח במצוה זו רק אם לא הזכיר כלל חיוב עליו להזכיר כמו בשאר לילות אבל לא מחמת מ"ע זו וז"פ. וגם אם איחר ל"ק המצוה לראב"י וז"פ. ולפמ"ש דתמיד חל שבועה על יצ"מ בלילה כיון דלא מפורש רק ממדרש ער"מ ויו"ד סי' רל"ו רל"ט ועל לילה זו לא חל השבועה אם נשבע שלא יספר ביצ"מ בלילה זו כמו נשבע שלא יאכל מצה. ולכאור' אפשר אם נשבע סתם שלא יזכור יצ"מ בלילה זו כיון דחל על החיוב שיש בזו הלילה כמו בכל הלילות א"כ חל גם כן על החיוב הפרטי מכח כולל אך דלא משכח רווחא כלל לחול כיון דאם יזכור קצת יוצא (וא"כ) [ואם] לא יזכור כלל ל"ש כולל עיו"ד ושבועות גבי תנא עיפא אך לראב"י חל בכולל לאחר חצות דחייל עליו דאז אינו מצוה רק ככל הלילות אך אם נשבע רק עד חצות לא חל ואם כלל עוד לילה אחת או כלל גם אחר חצות לכאורה חל דהוי כולל ואכ"מ להאריך ולעורר באתי ע' אהע"ז גבי נשבע שלא לחלוץ ושלא לייבם ויו"ד ור"מ".
"והנה ז"ב כמו בכל מצות התלוים בדיבור א' מוציא חבירו כמו בהמ"ז וכדומה חוץ ק"ש מטעם הירוש' ע' בראשונים ובאו"ח ה"ה כאן א' מוציא חבירו ואפי' אם יצא מוציא כמו בכל מצות חיוביות רק צריך שיהי' מחויב בדבר דבלא"ה אינו פוטר חבירו עש"ס כ"פ ומפורש בפסחים קט"ז ר"י ור"ש אמרו ההגדה ואי סומא פטור לא היו מוציאין את ב"ב ומבואר להדי' דמחויב מוציא חבירו י"ח ועאו"ח סי' תפ"ד. ולענין אם צריך כוונה כמו בכל מצות התלוים בדיבור וענינים אלו א"צ להאריך כי ידועים לכל מבין עם תלמוד. וגם לענין מודר הנאה מחבירו אם מוציאו דמללה"נ ניתנו ואפשר כיון דבהזכרה קצת סגי ושאר הסיפור אינו אלא דרבנן וגם לדעת רז"ה ר"ה דמצות דרבנן להנות ניתנו אסור לחבירו להוציאו ואם בדאוריית' אם יצא מוצי' עשאג"א וטו"א בשם הגאונים וכל הס' מלאי' מזה וא"צ להאריך. ואם הזכיר י"מ בה"ש לא יצא רק בס' דאפשר הוא יום ואף על גב דדעת תר"י ריש ברכות דמפלג המנחה יי"ח י"מ בכל השנה עאו"ח סי' רל"ה מ"מ הא כתב שם טעמו של דבר כיון דלא מרבינן י"מ בלילה רק מריבוי דכל דינו כתפלה דבזמן שהוא לילה לענין תפלה ה"ל לילה לענין י"מ אבל כאן דהוא מ"ע מפורשת להזכיר בזמן שיש מצה א"כ בה"ש אם יום הוא אין חיוב מצה ול"י אם הוא יום וז"פ. שוב ראיתי בש"א סי' ח' הוכיח שם דאף בכל השנה א"י בה"ש דס' הוא ודחה דברי תר"י אבל כאן אפילו תר"י מודים כמש"ל ולשיטת הר"מ דמצה זמנה כל הלילה א"כ י"מ בליל פסח ג"כ כל הלילה אבל עד עמוד השחר ומשעלה עה"ש יממא הוא ודאי אז אין מצוה כלל וע"ש בש"א דגם בכל השנה כשעלה עה"ש א"י י"מ דל"ד לק"ש ומכ"ש כאן ופשוט".
ג. אילם בסיפור יציאת מצרים
אילם אינו יכול לספר ביצ"מ בהוצאה בפיו, אולם כיון שאינו חרש אילם הנחשב כשוטה4 – הוא חייב במצוות כשאר גדולים. הוא יכול לשמוע מאחרים5 אך אינו יכול להוציא עצמו בדיבור6. ונדון מה דינו אם הוא עושה סדר לבדו.
לגבי הזכירה במחיית עמלק כתב הרמב"ם (הל' מלכים פ"ה ה"ה): "...שנאמר זכור את אשר עשה לך עמלק, מפי השמועה למדו זכור בפה לא תשכח בלב, שאסור לשכוח איבתו ושנאתו". וצריך לדון האם אילם יכול לקיים מצות סיפור יצ"מ במחשבה.
לכאורה אע"פ שזכירת עמלק צריכה להיות בפה, נראה ששם נתרבה מ'לא תשכח' שהוא במחשבה שהזכירה דוקא בפה.
לגבי שבת, כתב הרמב"ם (הל' שבת פכ"ט ה"א): "מצות עשה מן התורה לקדש את יום השבת בדברים שנאמר (שמות כ') זכור את יום השבת לקדשו, כלומר זכרהו זכירת שבח וקידוש, וצריך לזכרהו בכניסתו וביציאתו, בכניסתו בקידוש היום וביציאתו בהבדלה".
אמנם ניתן לדחות שאין גדר הקידוש בדברים אלא די במחשבה באותם מקרים שאינו יכול לקדש בפה.
אבל התורה תמימה (שמות כ) מביא מתו"כ (ר"פ בחקתי, כ"ו ג'): "זכור את יום השבת – אי זכור יכול בלב, כשהוא אומר (פ' ואתחנן) שמור את יום השבת, הרי שמירה בלב אמורה, הא מה אני מקיים זכור – שתהא שונה בפיך". אמנם ניתן עדיין לדחות שזה דוקא בשבת שבה עשה ול"ת, אולם במצוות שאין בהן לא תעשה אלא עשה של זכירה בלבד, אין ריבוי מיוחד לכך שהזכירה בדיבור ולא בלב.
וכן נראה משו"ת מהר"י מברונא (סי' סו ד"ה ולענין ברכת) שכתב: "וכל הזכרה בפה כמו זכור את יום השבת דהיינו קדוש. וכמו זכור דעמלק דע"כ לקריאה דאי לזכירה הא כתיב לא (תשלח) [תשכח]". וא"כ במצוות שאין ציווי נוסף כמו 'שמור' בשבת ו'לא תשכח' במחיית עמלק נראה שניתן לקיים את מצות הזכירה בלב ובמחשבה ולא בדיבור, ולכן גם אילם יכול לקיימה במחשבה ובקריאת ההגדה.
וכן נראה לדחות דברי המביאים ראיה לכך שבפה בלבד יוצא י"ח מספר החינוך (הובא לעיל): "ואפילו בינו לבין עצמו, אם אין שם אחרים, חייב להוציא הדברים בפיו, כדי שיתעורר לבו בדבר". שאמנם מלכתחילה חייב להוציא בפיו אבל בדיעבד יכול להזכיר נסי יצ"מ בליל הסדר אף בלבו ובמחשבתו.
וכך כתב הפרי מגדים (או"ח, פתיחות פתיחה לקריאת שמע): "ונאמר עוד דסובר הר"מ ז"ל כי למען תזכור יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך זכירה בלב סגי ודי בכך, ובליל פסח צריך שיגיד בפה כדכתיב והגדת לבנך כו', וסתם הגדה נמי בפה (עיין מאיר נתיב בשורש נגד, ומה שכתוב בשמואל ב' י"ט ז' הגדת היום כי מתוך דבריו כאלו הגיד. אבל אמירה מצינו בלב, עיין מאיר נתיב שורש אמר דברים ז' י"ז וח' י"ז כו', וגם בשורש דבר שייך בלב, ואין כאן מקומו), א"כ אתי שפיר שלא מנה הר"מ ז"ל לזה למצות עשה. וכל זה צ"ע הלא מצות עשה ולא תעשה בתחלת ספר המדע במחשבה הוא ומנאם, ואי"ה יבואר עוד, וכאן אין להאריך".
ועי' תורת המנחה (פרשת יתרו, דרשה כד עמוד 260), מהר"ל בגור אריה (דברים ה, יב) וכן בפי' פנים יפות (שמות כ, ח).
ועי' בחשוקי חמד (פסחים קטז ע"א) ששאל: "כיצד יקיים אילם מצות סיפור יציאת מצרים?"
והשיב: "נראה דעל ידי שיראה לילדיו בהגדה עבדים היינו וכו', או שיכין לעצמו מערב יום טוב כתב שיכתוב בו עבדים היינו לפרעה למצרים, ויראהו לבנים, יצא ידי חובת מצות סיפור יציאת מצרים, ויתכן שיכול למנות שליח מערב יום טוב, ע"י כתב שיכתוב לו שממנהו שליח לספר לבניו סיפור יציאת מצרים, ושלוחו של אדם כמותו, ואף דדברים שבגופו לא מהני שליח, כמבואר בקצוה"ח (סימן קפב סק"א) מ"מ מצות סיפור יציאת מצרים הוא כעין מצות תלמוד תורה, שמועיל בזה שליח".
וכל תשובתו אינה ברורה לי, וכי מה הקשר לילדיו, וכי מצותו תלויה בהם, ומה הדין אם אין לו בני משפחה?! אף מה שכתב שמצות סיפור יצ"מ ניתן לקיימה על ידי שליח תמוה ביותר.
ומצאתי שלא כדברַי בשו"ת האלף לך שלמה (השמטות סימן מ) שכתב: "הנה הראשונים הקשו דלמה אין מברכין ברכה על סיפור יציאת מצרים ועיין בספר מעשה נסים להגאון מליסא מ"ש בזה ואני בחבורי מעשי ידי יוצר כתבנו בזה. אך ראיתי בפמ"ג שכתב כיון דהרהור כדבור דמי לכך אין מברכין עליו כמו בק"ש וכו' ודבריו תמוהין בזה דודאי בסיפור יצי"מ לא מהני בהרהור דאינו דומה לשאר מצות התלוין בדיבור דדוקא היכא דכתיב דיבור לבד בזה אמרינן דהרהור כדיבור דמי אבל ביצי"מ כתיב והגדת לבנך הרי בעינן שתהי' הגדה הראוי' לאחרים ובהרהור אינו נשמע לאחרים כלל ואינו יוצא בהרהור בזה וז"פ ונכון".
ועי' בדברי המהר"ל בגבורות ה' שיובאו להלן.
ד. ברכה על סיפור יציאת מצרים בליל הסדר
שאלת הברכה על סיפור יצ"מ הועלתה על ידי ראשונים ואחרונים ויותר ממה שהם באים לענות על השאלה, הם מלמדים על מהות המצוה עצמה.
כתב המאירי (ברכות יב ע"ב): "והזכרת יציאת מצרים בלילי הפסח בהגדה יש מי שמזהיר שלא לברך עליה לפניה ואף על פי שיש ברכה לאחריה שהרי אפשר לו לסמוך על אמת ואמונה שכבר ברך וחתם בה גאל ישראל ואף על פי שאין הטעם ברור מ"מ המנהג כך הוא, אלא שיש חולקים ומברכים". ובמגילה (כא ע"ב) כתב: "וכן אצלי טעם אחר שלא לברך על ענין שאינו מוגבל אלא לכל אחד כרצונו ומפני זה אין מברכין על ההגדה בלילי פסחים שהספור ביציאת מצרים אינו מוגבל אלא כל אחד מאריך כרצונו וכן הרבה מצות בדין זה".
עולה מדבריו שיש שפוסקים לברך לפניה, ויש שפוסקים שאין לברך אם משום סמיכה על ברכת ק"ש של ערבית, ואם משום שאין שיעור למצוה זו ואין אופן אחד בו יוצא ידי חובה, אלא כל אחד עושה את המצוה כרצונו.
וכך כתב רבינו ירוחם (תואו"ח נ"ה ח"ד): "אין מברכין על קריאת ההגדה כמו במגלה אף על פי שהיא מצוה שנא' למען תזכור וגומר, וכתב רבי' פרץ לפי שכבר אמרו בקדוש זכר ליציאת מצרים". וכדוגמת מה שכתב הפר"ח לשיעור המצוה כתב הוא שיצא י"ח המצוה.
והשיב על דברי הפר"ח בשו"ת טוב עין (סימן יח ד"ה פ"ו): "א"ח סימן תע"ג דין ו'. ויאמר הא לחמא עניא וכו'. כתב הרב פרי חדש וא"ת למה אין מברכין על ההגדה והכתיב והגדת לבנך וי"ל דביציאת מצרים שמזכירים בקדוש יצא י"ח מההגדה ומשום הכי לא מברך עכ"ל. ותירוץ זה חלוש. וראיתי בשו"ת הרא"ש כלל כ"ד שכתב וז"ל וששאלת למה אין מברכין על ספור ההגדה. הרבה דברים ציוה הקדוש ברוך הוא לעשות זכר ליציאת מצרים ואין אנו מברכין עליהן כגון הפרשת בכורות וכל המועדים שאין צריך להזכיר בהפרשת בכורות שאנו עושים אותו זכר ליציאת מצרים אלא שציוה הקדוש ברוך הוא לעשות המעשה ומתוך כך אנו זוכרים יציאת מצרים ולאו דוקא הגדה בפה אלא אם 'ישראל' מפרשין לו וזהו ההגדה לבד שזוכרין יציאת מצרים עכ"ל. ונראה פשוט דט"ס נפל וצ"ל ולאו דוקא הגדה בפה אלא אם ישאל מפרשין לו כצ"ל ולפום ריהטא דבריו קשים חדא דקאמר ולאו דוקא הגדה בפה והלא סתם הגדה היא בפה. ותו מי דחקו לומר דההגדה אינה בפה הלא גם לפי דבריו הוא זוכר יציאת מצרים ואם ישאל משיב לו והרי איכא הגדה בפה אם לא ישאל זוכר יציאת מצרים ואם ישאל כענין משיב לו וא"כ הרי הגדה בפה. ותו דת"ר דף קי"ו ואם לאו הוא שואל את עצמו והביאו הרא"ש עצמו בפסקיו וא"כ מאי קאמר הרא"ש דאם ישאל מפרשין לו וזהו ההגדה לבד הלא מפורש בברייתא דאם לאו הוא שואל את עצמו ואולי סובר דזה שהוא שואל עצמו הוא חיבוב מצוה ואינה אפילו מצוה דרבנן ועדיין צריך ישוב. שוב ראיתי בספר שבח פסח להרב המופלא אישי כהן גדול נר"ו שנדפס מחדש דשקיל וטרי בתשובת הרא"ש הלזו ועיין מה שכתב הרב נר"ו".
וצ"ע על הרב חיד"א בעל תשובות טוב עין שנעלמו ממנו דברי רבינו ירוחם שהם ממש כדברי הפר"ח.
וכך כתב האורחות חיים (ח"א סדר ליל הפסח אות יח): "ואינו מברך על ההגדה לפי שאינה אלא סיפור דברים ויש נותנין טעם אחר לפי שזו היא מצוה שאין לה קצבה שאפי' בדיבור בעלמא בסיפור יציאת מצרים יוצאין אלא שכל המרבה הרי זה משובח".
וכך כתב האבודרהם (סדר ההגדה ופירושה) "ומתחיל ההגדה. והקשה הריא"ף7 למה אין מברכין על קריאתה כמו שמברכין על קריאת מגילה והלא מצות עשה היא שנאמר והגדת לבנך ביום ההוא וכו'. ותירץ כי במה שאומר בתחלה בקדוש זכר ליציאת מצרים יצא. והרשב"א כתב טעם אחר שאין לברך על קריאתה מפני שהיא מצוה שאין לה קצבה ידועה ואפילו בדבור בעלמא שידבר בענין יציאת מצרים יצא אלא כל המרבה הרי זה משובח...". ואף מדברי האבודרהם קשה על דברי הרב חיד"א שהרי אף הוא הביא כתירוצו של הפר"ח.
והו"ד הרשב"א בשו"ת לבושי מרדכי (ליקוטי תשובות סימן ז ד"ה ובעיני יפלא): "ובעיני יפלא דברי הפרי מגדים שנראה שלא עיין באבודרהם עצמו, ובאמת המג"א לא שמר המלה והחליף מלת קצב"ה בקב"ע, ולשון אבודרהם הוא דלכן לא מברכין על התפלה שאין לה קצבה, ופירש דברי עצמו כלומר דיכול להתפלל בין רב בין מעט, דמהאי טעמא כתב הרשב"א [הובא באבודרהם עמוד רכ] דאין מברכים על הגדה בליל פסח, דספור יציאת מצרים אין לו קצבה בין רב למעט, א"כ לפי מ"ש במס' מנחות דצ"ט [ע"ב] דאם קרא ק"ש ערבית ושחרית יצא ידי מה שנאמר [יהושע א, ח] ובתורתו יהגה יומם ולילה, א"כ עכ"פ יש לתלמוד תורה שיעור למטה, משא"כ תפלה אפילו למטה אין לו שיעור, ועי' ברמב"ם ריש ה' תפלה".
והמהר"ל (גבורות ה' פרק סב ד"ה והלל זה) כתב: "ואם תאמר למה אין מברכין על הגדה שהרי מצוה לספר ביציאת מצרים והיה לנו לברך על המצוה זאת, ויראה כיון דעיקר הדבר הוא מחשבת הלב דצריך להבין מה שאמר ואם לא כן לא הוי מידי, וכיון שהעיקר הוא בלב לא שייך ברכה אלא במצוה שעיקר שלה במעשה, ומברך אשר קדשנו כי המעשה הוא עיקר ולפיכך אין מברכין על הגדה". והו"ד בחשוקי חמד (פסחים קטז ע"ב).
החת"ס בספר תורת משה (ויקרא, הגדה של פסח) חידש טעם נוסף: "עבדים היינו לפרעה במצרים. מה שמקשין הראשונים למה לא תיקנו ברכה שציונו לספר ביציאת מצרים, ויש מתרצין שנכלל בברכת דאשר גאלנו, ואינו מובן לכאורה דלמה לא מברכין עובר לעשייתו קודם שמתחילין לספר ההגדה. וי"ל דאיתא בפרק ערבי פסחים (קט"ז ע"א) מתחיל בגנות ומסיים בשבח עבדים היינו מתחלה עע"ז היו אבותינו וכו'. והנה כמו שחייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, כמו כן חייב אדם לראות עצמו כאלו הוא הי' עע"ז, ועכשיו קרבו המקום לעבודתו, והיום בלילה הזה שיצאנו ממצרים התחיל לעבוד את השם בתחלה בהמצות הנוהגות אותו לילה. והנה מצינו בטבילת גרים שמברכין לאחר טבילה מפני שקודם טבילה אינו יכול לומר וצונו (פסחים ז' ע"ב), הכא נמי קודם ספור יציאת מצרים אינו יכול לומר וציונו מפני שעדיין אנו בבחינה כאלו הי' מעובדי ע"ז, ולאחר הספור שיוכל לומר וציונו אז הוא נכלל בברכת אשר גאלנו ודו"ק".
ובשו"ת משנה שכיר (חלק או"ח סי' קעו ד"ה [ובזה] תתורץ) כתב: "[ובזה] תתורץ קושית המפורשים מדוע לא תיקנו ברכה אמצות עשה דסיפור יציאת מצרים, דכבר אמרו (מנחות מב, ב) דמצוה דלית בעשיתה גמר אין מברכין, וגם הכא לא נגמרה המצוה בליל פסח והיא נמשכת והולכת כל השנה, על כן אין מברכין, ודו"ק".
הביא בס' דף על הדף (ערכין כט ע"א): "ולהלן כותב עוד הגאון האדר"ת זצ"ל (חשבונות של מצוה סי' יח): יש לעיין, כיון שהיא מצוה מן התורה לומר "הרי זה קודש" אם צריך לברך ע"ז קודם הקדישו ולומר "ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו להקדיש קדושת בכור", ואח"כ יאמר "הרי זה השור או השה קדוש לבכור". או י"ל כמו שכתבתי במק"א בס"ד בביאור דברי הראשונים שכתבו דאין צריך לברך על מצות זכירת יציאת מצרים בליל פסח, משום דבמעט הוא יוצא ידי חובת המצוה. ותמה בהגדת גאולת ישראל (כמדומני) דהא גם בתרומה מצינו חטה אחת פוטרת את הכרי, ומ"מ מברכין".
"אבל ביאור הדבר הוא, דהכא כיון שיוצא גם במעט, א"כ בברכתו שמברך "וציוונו לספר ביציאת מצרים" הרי כבר יצא ידי חובת מצותו, וא"כ על מה יברך כיון שאינו חייב להגיד יותר, שכבר יצא ידי חובת עיקר המצוה, וע"כ לא תקנו בה ברכה, ולא דמי כלל לתרומה. וא"כ גם בכאן כשיאמר "וציונו לקדש קדושת בכור" – הרי כבר קיים מצות ההקדש, ואין צריך לומר עוד יותר, דבודאי אם יברך הוא צריך לעמוד אצל הבכור ולומר כן, וא"כ ממילא כבר קיימו".
וכך כתב הפרי מגדים (או"ח משבצות זהב סי' תעד): "הא דאין מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו על ד' כוסות ועל הגדה, עיין בפוסקים תירוצים על זה, עיין אליה רבה [סימן] תע"ג [ס"ק] ל"ד. ובמקום אחר [סימן תלב משבצות זהב אות א] כתבנו למאן דאמר [ברכות כ, ב] הרהור כדיבור דמי הוה כביטול חמץ וקריאת שמע ג"כ אין מברכין אשר קדשנו במצותיו וצונו, דברכות לא שייכים לקריאת שמע. ומגילה פרסום, וודאי ע"י הרהור לא יצא, ואי"ה יבואר בהלכות מגילה. והלל נתקן ברבים". וקצת משמע מדבריו שבמצות הגדה די בהרהור, ועי' לעיל.