חבל נחלתו כ טו
סימן טו
הזמנת חמץ בפסח מגוי לשם מוצאי פסח
שאלה1
האם מותר להזמין מגוי בעל מאפיה בחו"ל בחוה"מ פסח, לחם לאחר הפסח (האפיה נעשית רק עפ"י הזמנה)?
תשובה[עריכה]
א. עפ"י הבנתי צריך לדון על שתי שאלות:
1) שלא ייכנס לישראל חמץ לרשותו או באחריותו בפסח.
2) אמירה לנכרי בענייני חמץ בפסח.
ב. כתב הראב"ן (שאלות ותשובות סי' ז): "חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה. ומקשי בירושלמי [פ"ב ה"ב] הא באכילה אסור בתמיה, תפתר מתניתין במקום שלא נהגו לאכול פת גוים, אבל במקום שנהגו לאכול אפילו באכילה מותר. מכאן סמכו לאכול חמץ של גוים שמשלחין במוצאי הפסח".
ומשמע אפילו הגויים נותנים מתנה או קונים מהם את החמץ, והכינו אותו בזמן שלנו היה אסור בכרת, בכ"ז נכרי שהביא חמץ לישראל מותר לאוכלו.
וברבינו ירוחם (תואו"ח נ"ה ח"ה) כתב: "נכרי שהביא דורון לישראל חמץ במוצאי הפסח סמוך לערב ומניחו בביתו צריך שיאמר הישראל שלא יקנה לו רשותו שאינו רוצה כך כתבו התוספות". ומצב זה שגוי מביא חמץ במוצאי פסח אין בו בעיה באכילתו (חוץ מפת נכרי).
ג. ומצבים אלו כבר נשנו בתוספתא (פסחים פ"ב הי"ב): "ישראל וגוי שהיו באין בספינה וחמץ ביד ישראל הרי זה מוכרו לנכרי ונותנו במתנה וחוזר ולוקח ממנו לאחר הפסח ובלבד שיתנו לו במתנה גמורה". ובהלכה יג: "רשיי (=רשאי) ישראל שיאמר לנכרי עד שאתה לוקח במנה קח במאתים שמא אצטרך ואבוא ואקח ממך אחר הפסח".
אמנם לא נאמר בברייתא השניה האם אומר לנכרי בפסח שייקח חמץ והוא יקנה ממנו לאחר הפסח או לפני הפסח. וקצת משמע מן הלשון שהדיבור ביניהם לפני הפסח. וא"כ מותר לומר לנכרי לפני פסח: 'הבא לי לחם במוצאי פסח'. אמנם לגבי אמירה בפסח לא שמענו.
ד. בשאלה הנוכחית הוא מזמין חמץ בפסח לשם אכילה אחר הפסח, וכאן נכנסים לשאלת האחריות והאם החמץ ברשותו בפסח. וכן אם משלם עליו בפסח, אמנם החמץ ביד הגוי ושייך לו עד שיביאנו ליד ישראל, אך יכול להיות שעובר עליו בבל יראה, ולפחות רוצה בקיום החמץ.
מצאתי בתשובות והנהגות (כרך ב סי' רטז):
"שאלה: סוחר מזמין לפני פסח מנכרי חמץ לאחר הפסח אם יש בזה איזהו חשש?"
"לכאורה אין כאן שום חשש, שאינו שלו כלל בפסח גופא, אבל השואל מביא שחכם אחד אסר, וטעמו שבשו"ת חתם סופר (קט"ז) שואל למה אסור לתת חמץ לנכרי במתנה ע"מ להחזיר אחר הפסח רק משום חומרא דפסח, וכמבואר במג"א סימן תמ"ח סק"ה, והלוא היהודי רוצה בקיומו וזה אסור מדינא בחמץ אפילו אצל נכרי וכמבואר בשו"ע א"ח סי' ת"נ (סעיף ז') ע"ש, ומתרץ שאין איסור רוצה בקיומו כיון שאין רצונו להרויח רק לא להפסיד, ע"ש, ולפי"ז כאן שהזמין לאחר פסח להרויח ורוצה בקיומו אסור אף בפסח, וזהו סברת החכם שפסק להחמיר לא להזמין לפני פסח.
"ונראה דלא דמי, דבמתנה ע"מ להחזיר, יש לו כבר עכשיו הבעלות לאחר זמן, וכמבואר בקצוה"ח סימן רמ"א סק"ה בשם רבינו אביגדור ועוד ראשונים ע"ש, אלא שנדון להתיר משום שעכ"פ עכשיו אין לו בעלות, ועל זה דעתו דאם נחשב רוצה בקיומו לכאורא ראוי לאסור מדינא דכיון דבעיקר הדבר יש לו זכות לאחר זמן, וכעת ניחא לו ואסור, רק סברתו להתיר היא שבאמת בפסח אין לו כלום בזה, ולא מרויח מידי, רק שאם לא נגנב ונאבד החמץ לא יפסיד אחר הפסח וזה לא חשיב רוצה בקיומו משא"כ כאן שאין לו עוד שום בעלות על החמץ גם לאחר זמן, שהנכרי לא הקנה לו כעת שום חמץ רק התחייב להמציא לו חמץ לאחר פסח, וכעת אין לו קנין והנאה בשום חמץ מסוים וכי האי גוונא נראה להתיר".
"אמנם ביארנו עוד דאם בהזמנה לא היה בגדר התחייבות להמציא חמץ לאחר פסח, אלא דבהזמנה בגדר קנין ונעשה שלו מיד כמנהג הסוחרים, א"כ יש לומר דאסור משום דהוי עכשיו לאחר זמן כחמצו ממש. ברם אף שהוא רק בגדר הזמנה לבד, ואין כאן זכות בחמץ מסוים כלל, רק התחייבות המוכר להמציא לו חמץ, מ"מ יש לדון דאסור משום חומרא דפסח וכעין דאשכחן במתנה ע"מ להחזיר, ואפשר שגם בזה יש לאסור גם כה"ג מחומרא דפסח, וכמ"ש".
"סוף דבר להזמין כשאין לו קנין בהחמץ ויכול מדינא מדין תורה בדינינו לחזור בו נראה דמותר, אבל גם לקנות ממש כפי המקובל לאחר פסח חמץ בלתי מבורר רק סתם, צ"ב אם לאסור מדרבנן מפני חומרא דחמץ כמו במתנה ע"מ להחזיר כיון שיש זכות לחמץ אף שלא מיוחד ואין לו קנין ממש עכשיו בחפצא רק זכות, דכיון דעכ"פ לא דמי למתנה ע"מ להחזיר וכמו שביארנו אפשר שאין לנו לחדש חומרא מדעתינו, וכמדומני שהמנהג פשוט להקל בזה, וכן מבואר במ"ב סימן תמ"ח ס"ק י"ח בשם האחרונים 'שמותר לאדם לומר לנכרי הא לך חמץ זה ותתן לי לאחר הפסח חמץ אחר' הרי דעל התחייבות הנכרי בחמץ שאינו מבורר מותר והוא כמ"ש".
ואם כן התחייבות לספק חמץ, כשהכל נעשה לפני הפסח, הוא נוטה להקל.
ה. אולם בתשובות והנהגות (כרך ג סי' קלה) נשאל שאלה דומה על אישור הזמנה בתוך הפסח וז"ל:
"שאלה: האם מותר להזמין בפסח או לפני פסח קמח מלותת עבור אפייה דאחר הפסח?
"בעל מאפיה כאן המהדר לא לקנות אחרי פסח חמץ הנמכר, שהזמין לפני פסח שישלחו לו קמח מיד אחרי הפסח, ובחוה"מ פסח טילפן אליו המוכר הנכרי כדי שיאשר את ההזמנה ורצה לאשר, נראה לע"ד שיש לאסור הדבר".
"וטעמא דמילתא, דאף שכתבנו בח"ב סי' רט"ז שמותר להזמין לפני פסח עבור אחרי פסח, דהזמנה לאו מלתא היא, וגם אם ירצה יוכל לבטל את ההזמנה ואין לו שום זכות וקנין גם ע"פ דיניהם וכך המקובל בהזמנה לבד. מ"מ בנידון דידן שהמוכר דורש ממנו אישור והוא מאשר, הנה אם לא יספקו לו את הסחורה בזמנה אחר החג, כיון שע"פ מנהג הסוחרים יש לו כבר היום זכות גבייה על חלק מהחמץ שביד הנכרי אחר הפסח, וע"כ כמו דמצינו במתנה ע"מ להחזיר שאסרו מפני חומרא דחמץ וכמבואר בש"ע תמ"ח ובאחרונים שם, הכא נמי כיון שנחשב שיש לו זכות לאחר הפסח אסור, דע"פ חוקי המדינה כאן האישור להזמנה אפילו בעל פה, קובע כמו קנין גמור, ולהרבה פוסקים יש בזה איסור בל יראה מדרבנן ונאסר גם לאחר הפסח, וביד המלך הלכות חו"מ דעתו שמתנה ע"מ להחזיר אינו רק חומרא דרבנן אלא יש בזה גם איסור תורה דבל יראה, וכיון שיש לו בעלות ממש בתוך החמץ ראוי לאסור".
"וביותר אני חושש כאן שאסור גם כדין רוצה בקיומו משום שנהנה מהחמץ, שחמץ אסור בהנאה בפסח מה"ת אפילו של עכו"ם, ואפילו להשכיר עצמו לפועל בחמץ אסור כדין איסורי הנאה, ועכשיו שבאישור שלו יש לו הנאה, שבפסח עצמו קשור בו יותר והוא רוצה בקיומו, הרי הדין בפסח שכל חמץ אף של הפקר ועכו"ם אסור בהנאה, וצריך שתהא עליו כעפרא בעלמא, ואף שנמצא ברשות נכרי ואין איסור, מ"מ בחיזוק בעלותו בפסח גופא אף אם אין בזה איסור דבל יראה, נהנה הוא מהחמץ שקשור עכשיו אליו יותר, וכה"ג נראה דהוה כעין רוצה בקיומו שגם כן אסור וכמבואר בש"ע (ת"נ).
"ועיין מש"כ בתשובות והנהגות (ח"ב רט"ז) בענין להזמין חמץ לאחר הפסח, אבל בנ"ד אינה הזמנה גרידא אלא אישור לקניה, וכפי שביררתי בדיניהם כאן, בדרום אפריקא, מדינא דמלכותא מתחייב באישור זה, והלוקח זכה בו מיד בדיניהם כשלו אף שבאחריות המוכר עד המסירה, ע"כ נראה להחמיר, ואפילו שלא יהיה לו קמח כיומיים אחרי פסח שחל מיד יומא דפגרא, אין ליכנס ח"ו ונדנוד חשש איסור חמץ ח"ו והנלע"ד כתבתי".
נראה מדבריו שהזמנה בלבד ללא התחייבות לקנות, וללא קנס על ביטול ההזמנה, אין בה בעיה ומותר להזמין חמץ לפני פסח. אולם התחייבות לקנות אפילו שעדיין לא סופקה הסחורה והיא ברשות המוכר אסור, מפני שהתחייבות טלפונית היא קניה כדין 'סיטומתא' ובכל מקרה הוא רוצה בקיומו ועובר בבל יראה ובל ימצא.
ו. טעם נוסף לאיסורא הוא מטעם אמירה לנכרי, וכאן אנו נכנסים לשאלה האם יש איסור אמירה לנכרי אף בחמץ. כך כתבו באנציקלופדיה תלמודית (כרך ב, אמירה לנכרי שבות) לגבי אמירה לנכרי באיסורים שאינם של שבת ויו"ט:
"נסתפקו בגמרא (ב"מ צ ע"א) אם אמירה לנכרי שבות נאמר רק באיסורי שבת, שאיסור סקילה הוא, אבל באיסורי תורה שהם בלאו בלבד, אמירה לנכרי מותרת, ולכן מותר לומר לנכרי חסום פרתי ודוש בה, וכן מותר לומר לו לסרס בהמה, להסוברים שבן נח בעצמו מותר בסירוס בהמה, או שאין הבדל ביניהם ובכל מקום אסורה אמירה לנכרי. ונחלקו ראשונים: יש סוברים שהספק לא נפשט, וממילא מעמידים על הכלל שספק דרבנן להקל, שהרי אפילו בשבת אין אמירה לנכרי אסורה אלא מדרבנן (רא"ש ב"מ פ"ז סי' ו בשם הראב"ד. ועי' בהשגות הראב"ד כלאים פ"א ה"ג שהוא מן האוסרים), ויש סוברים שהספק נפשט לחומרא (רמב"ם איסו"ב פט"ז הי"ג ושכירות פי"ג ה"ג ועי"ש במ"מ; הרא"ש שם; טוש"ע חו"מ שלח ו, ואהע"ז סו"ס ה)".
וכיון שרוב הראשונים סוברים שאמירה לנכרי נוהגת בכל האיסורים גם במקרה שלפנינו אסור לומר בפסח לנכרי: קנה עבורי חמץ ואטלנו ממך במוצאי החג.
ז. נראה להוכיח שאמירה לנכרי אסורה בחמץ מן הבית יוסף (או"ח סי' שז, ג) שכתב:
"כתוב בפסקי הרא"ש בפרק השוכר את הפועלים (סי' ו) בשם רב סעדיה שאסור לומר לגוי מערב שבת הילך מעות וקנה לי כך וכך בשבת וכתבו רבינו ירוחם בחלק י"ב (נתיב י"ב, פג ע"ב). וז"ל הגהת מרדכי בפרק קמא דשבת (סי' תנב) מכאן אסר ר"ש ב"ר ברוך ליתן לגוי מעות מערב שבת לקנות לו בשבת אבל יכול לומר לו קנה לעצמך ואם אצטרך אקנה ממך לאחר שבת כדאשכחן גבי חמץ ישראל וגוי שהיו באים בספינה וכן כתוב בהגהות מיימון פרק ו' (אות ב) וכתבו הגהות מיימון (שם) ולא דמו לכל הנהו דשרו בית הלל עם השמש (יז:) דכולהו אי בעי עביד מחר אי בעי ימתין ונמצא דגוי אדעתא דנפשיה קא עביד אבל הכא אי אפשר כי אם למחר ביום השוק עכ"ל. ונ"ל דיום השוק לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקט והוא הדין דאפילו אינו יום השוק כיון שהוא אומר לקנות לו בשבת אסור וזהו עיקר החילוק דבהנך אינו אומר לו שיעשה בשבת".
ח. לגבי דיבור בחמץ ללא אמירה לנכרי כתב בפסקי תשובות (סי' שז הערה 1): "ובשש"כ פכ"ט סעי' ס"א בשם הגרש"ז אויערבאך זצ"ל דווקא דברים האסורים לעשותם מחמת איסור שבת ויו"ט, אבל בכגון לדבר ביוה"כ על אוכל שיאכל במוצאי יוה"כ, או בפסח על חמץ שיאכל לאחר פסח, אין בו איסור מעיקר הדין".
והוסיף הרב רבינוביץ': "אבל חסידים ואנשי מעשה נוהגין להחמיר שלא לדבר מענייני מאכלי חמץ בפסח כמ"ש בספה"ק".
ט. והצעתי לשואל שיבקש מנכרי שיקנה לעצמו שתי ככרות ו'אם' יזדקק יקנה ממנו לאחר הפסח. ודרך זו אף לפי הב"י והתוספתא נראית הדרך היותר נכונה במקרה זה, מפני שאין כאן אפילו אמירה דאמירה וכל הקנין הוא של הנכרי לעצמו, וישראל יקנה ממנו את החמץ לאחר הפסח.
י. חזר השואל וטען שיש כאן רק הזמנה ואין עדיין חמץ בעולם שיעבור בו בבל יראה ובל ימצא, מפני שהאפיה היא במוצאי שבת לאחר החג (בשנה זו, תשע"ח, ששביעי ש"פ ביום ששי, ובשבת יו"ט שש"ג) וכאן השאלה האם מותר להורות לנכרי שיאפה לו חמץ במאפייתו אחר הפסח.
נראה שצדקו דברי השואל לגבי בל יראה מפני שאין כאן חמץ עדיין. אולם צריך לברר: א) האם אינו מחמיץ שאור עוד בתוך החג2. ב) האם אינו מפשיר מהקפאה עיסה מוכנה (שהיא ודאי חמץ) ואופה אותה, כפי שראיתי שעושים במאפיות בתוך מרכולים. אלא אותו אופה לוקח קמח ומחמיץ אותו במוצאי שבת שאחר הפסח.
אם נניח ששתי הבעיות הנ"ל לא קיימות, צריך לדון לגבי אמירה לנכרי. ונראה שאין איסור אמירה לנכרי לומר לגוי: אפה לי במוצאי הפסח לחם, מפני שלישראל הדבר מותר ולכן גם האמירה מותרת, ואיסור 'ודבר דבר' אינו קיים בחול המועד, ורק יש את חומרת חסידים ואנשי מעשה הנוהגים שלא לדבר במאכלי חמץ בפסח.
יא. יש להוסיף עוד כמה נקודות (שהודיע לי אחר כתיבת הדברים לעיל):
ההזמנה נעשית בטלפון לחנות כשרה המזמינה במחשב מן המאפיה – וצריך להבטיח שהחנות הכשרה אינה עוברת בבל יראה ובאמירה לנכרי. ההזמנה ע"י מחשב אינה גורעת מאמירה לנכרי כיון שהמחשב אינו ישות עצמאית ששייך במצוות.
כיון שאין ידיעה ברורה על המאפיה הנכרית (ולהם לא מועילה הודעת בעליה שהוא מתחיל בקמח במוצאי שבת כיון שאין לו נאמנות) קשה לסמוך על כך, שהמאפיה לא מפשירה בצקות או משתמשת בשאור שהוחמץ כבר בחג.
אא"כ המאפיה מודיעה שהיא מתחילה הכל במוצ"ש ויש על המאפיה פיקוח ממשלתי והיא צפויה לעונש אם תעבור על כך.
ולכן נראה לי יותר שיבקש מידיד נכרי שיעשה הזמנה לעצמו, וישראל יקנה ממנו את הלחם ביום ראשון.
מסקנה[עריכה]
כיון שמזמין מן הנכרי לחם שיאפה במוצאי שבת שלאחר הפסח נראה שהדבר מותר, אולם צריך לברר שאין שתי הבעיות שהעלינו של שאור, ושל בצק מהקפאה. ועל כן עדיף שגוי יקנה לעצמו וישראל יקנה ממנו לאחר חג ושבת.