חבל נחלתו כט נב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

סימן נב

לימוד תורה לאומי בשעת מלחמה

פתיחה

במלחמה כל עם ישראל מרגיש ומתנהג כגוף אחד, כל העם מרגיש בכאב של אבר אחד. ופעולה של אבר אחד מועילה לכל יתר האברים – כל העם. ועל כן חשיבות לימוד התורה במלחמה ע"י החלק שאינו לוחם היא חשיבות עליונה להצלחת המערכה.

א. עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים

נאמר במכות (י ע"א, וכן במדרש תהלים, שוחר טוב; בובר, מזמור קכב, ג): "א"ר יהושע בן לוי, מאי דכתיב: עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלם? מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה? שערי ירושלם שהיו עוסקים בתורה".

פרש רש"י (מכות י ע"א): "בשעריך – בשביל שעריך".

כתב המאירי (מכות י ע"א): "חביבין דברי תורה מכל שאר דברים אפי' מהקרבת קרבנות הוא שאמר הקדוש ברוך הוא לדוד טוב לי יום בחצריך מאלף טוב יום אחד שאתה עוסק בתורה לפני מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני וזכותה עומד לאדם יותר על כל שאר מצות. דרשו רבותינו עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים מה גרם לנו שעמדו רגלינו במלחמה – שערי ירושלים שהיו עוסקים בהם בתורה".

באר המהרש"א [חדושי אגדות, מכות י ע"א):

"מ"ד עומדות היו רגלינו וגו' מי גרם רגלינו שיעמדו כו'. משום דהאי קרא אין לו חיבור לשלמעלה דכתיב שמחתי באומרים לי בית ה' נלך שהוא לשון עתיד למדברים אליו לנוכח ועומדות היו הוא לשון עבר למדבר בעדם גם שכלל עצמו עמהם רגלינו ולזה דרשו לפי מ"ש בסמוך שמעתי שהיו בני אדם אומרים לי בית ה' נלך מתי ימות כו' ושמחתי בדבריהם שאמרו שיבנה בהמ"ק ויהיה להם הא' מג' עמודים כמ"ש על ג' דברים העולם עומד על התורה ועבודה וג"ח שע"י בנין בהמ"ק יהיה להם עמוד העבודה כמ"ש ונעלה לרגל ואמר דוד שמחתי בו אבל הקדוש ברוך הוא לא הסכים על ידם כדלקמן ואמר משום דהיו עומדות רגלינו במלחמה שהיה לי ולכם בזה עמוד א' שהיה עמידת רגלינו היותר טוב והוא בשעריך ירושלים עמוד של תורה שהיה לנו בשערי ירושלים כדאמרינן ות"ת כנגד כלם".

הסביר במראית העין (לרב חיד"א, מכות י ע"א):

"אריב"ל מ"ד עומדות היו רגלנו מי גרם דעומדות היו רגלנו במלחמה בשעריך ירושלם שהיו עוסקים בתורה. אפשר כי נודע כי כל חיות הסט"א הוא מניצוצות הקדושה אשר בה. והשר של האומה לפי מהות ושיעור ניצוצים הקדושים שבו כן ישפיע לאומתו ויתגברו להרע לישראל אך אם יתבררו ניצוצי הקדושה אשר בם ימעטו וישוחו השר והאומה שתחתיו. וידוע דבלימוד התורה יתבררו ניצוצות הקדושה ובפרט אם היא תורה לשמה יהיה בירור גדול. והנה האומה הנלחמת בישראל הוא בכח ני' הק' אשר בש"ר צילם ובאומה. ולכן בעסק התורה לשמה מבררים ניצוצי הקדושה והן נגרע חיות השר והאומה אשר עושה מלחמה המה כרעו ונפלו ולעת תמוט רגלם עומדות היו רגלנו במלחמה מי גרם שערי ירושלם שעוסקים בתורה ונטלו חיותם ושפעם של האומה ההיא". וכעין זה כתב הרב חיד"א ביוסף תהילות (תהלים מה, ה – ח) ובחומת אנך (מלכים ב' יג).

באר בהרחב דבר (בראשית כו, ה):

"ולמדו חז"ל זה הפי' כאן מדכתיב משמרתי, ועסק הגיון תורה כינה הכתוב בזה השם משמרתי, משום דתלמוד תורה אינו דומה למצות, דכל מצות התורה המה מזון ותקון לאיזה עולם שנברא לכך, ומש"ה נקראו חקותי על כונה זו שהם חקות שמים וארץ כמש"כ בס' ויקרא ר"פ בחקתי ע"פ דברי חז"ל, ובאשר המה מזון שמים וארץ מש"ה יש לכל מצוה זמן ידוע, כדרך מזון לכל דבר שיש לו שעה ידועה, משא"כ עסק התורה הוא נקרא חרב כמבואר בשבת דף ס"ג עה"פ חגור חרבך על ירך דפשטא דקרא מיירי בדברי תורה, וכמו שנתבאר בפ' קדש בס' שמות י"ג ט"ז, בטעמא דהאי שמא ביחוד באריכות, והנה כמו חרב הוא בא לשמור מאדם המזיק כך כח התורה הוא משמר מכל רע, כמו במלחמת תנופה אי' במכות ד"י עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים, עומדות היו רגלי ישראל שלא ימוטו במלחמה שערי ירושלים שהיו מלאים בתורה, ועוד רבו מאמרי חז"ל ויבואו לפנינו בפי' התורה בכ"מ"...

עצם לימוד התורה מחזק את לוחמי צבאות ישראל במלחמתם.

ב. שערי ירושלים שהיו מצויינים בהלכה

רבינו חננאל (מכות י ע"א) הדגיש: "עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים מי גרם להיות עומדות רגלינו במלחמה – שערי ירושלים שהיו מצויינים בהלכה". היינו לא כל לימוד תורה הוא באותה מדרגה אלא דוקא לימוד ההלכה.

באר בפרשת דרכים (דרך ענוים – דרוש טו):

"ובמה שאמרנו יתבאר, דכבר נתבאר דמה שהיה עירא היאירי מלמד על גבי כרים הוא כדי לעיין בשמועות קשות היטב, ודוד היה משפיל עצמו ואף בשמועות קשות היה מלמד על גבי קרקע. והנה אף שלמדנו שדוד היה עניו במאד מאד, מכל מקום אפשר שדוד לא צדק בזה, ועירא היאירי שהיה שונה על גבי כרים כדי לעיין בשמועות קשות היה יודע לכוין את ההלכה לתלמיד, ואדונינו דוד לא ידע".

"והמבחן לזה שדוד אף שהיה יושב עם תלמידיו על גבי קרקע היה מעיין בהם היטב, הוא מאי דאמרינן בפ"ב דמכות א"ר יהושע בן לוי מאי דכתיב עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים, שערים המצויינים בהלכה, שהיו עוסקים בתורה, ע"כ".

"ואין ספק שסגולה הלזו שיש לעוסקים בתורה שנוצחים במלחמה הוא דוקא היכא דסלקא להו שמעתתא אליבא דהלכתא, הא לאו הכי פשיטא שאין להם מעלה הלזו. ומה גם אם הוא סיבה שאינו מעיין היטב כגון הך דדוד, דאם היה יושב על גבי כרים כרבו היה מעיין היטב ומכוין את ההלכה לתלמיד, ובסיבת מה שהיה מלמד על גבי קרקע אינו יכול לעיין בשמועות קשות היטב, פשיטא שאין לו מעלה זו שהיו עומדות רגליו במלחמה".

"ומהרימ"ט בדרשותיו, פרשת שופטים דרוש שני, דקדק דלמה תלה השבח הזה בשערי ירושלים, והלא בכל מקום שעוסקים בתורה יש בו מדה זו. וכתב שבא לרמוז על בית דין הגדול שבירושלים, כי אז ודאי אנו בטוחים שיעמדו רגלינו במלחמה בהיות לנו מקום קבוע לתורה ולתעודה, ע"כ. ואפשר דהכונה היא, לפי שמשם תורה יוצאה לישראל, ואין בהם נפתל ועקש וכמבואר".

"וזהו כונת הכתוב עדות מכתם לדוד ללמד, כלומר מה עדות יש במה שהיה מך ללמד, כלומר בשעה שהיה מלמד היה עניו ולומד על גבי קרקע, דמאן אמר לן דצדק דוד בזה, דדלמא לא צדק ולא היה מעיין בהם היטב. לזה אמר, העדות לזה איך דוד צדק הוא בהצותו את ארם נהרים ואת ארם צובה וישב יואב ויך את אדום בגיא מלח שנים עשר אלף, הנה מנצחון זה תדע ותשכיל איך הלכותיו של דוד היו ברורות כשמש, ומשום הכי היו רגליו עומדות במלחמה".

ג. זבולן בצאתך ויששכר באהליך

נאמר בדברים (לג, יח):

"ולזבולן אמר שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך".

תרגם אונקלוס: "ולזבולון אמר חדי זבולון במפקך לאגחא קרבא על בעלי דבבך ויששכר במהכך למעבד זמני מועדיא בירושלם".

באר בחומת אנך (דברים, פרשת וזאת הברכה אות ו):

"שמח זבולון בצאתך. למלחמה כמו שתרגם אנקלוס שמח שאתה נוצח שהרי יששכר באהלך עוסק בתורה וכמ"ש פ"ק דמכות עומדות היו רגלינו במלחמה בשערים המצויינים בהלכה וכו'".

כך דרש החת"ס (תורת משה, דברים לג, יח) את הפסוק:

"שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך עמים הר יקראו וגו'. י"ל דהנה מצינו בשמואל ושאול כשהיו יוצאין למלחמה קודם היציאה היו מקריבין קרבן להגן עליהם (ש"א י"ג), אבל אין זה בטחון כ"כ דמצוה רק בעידנא דעסיק בה מגינה ומצלא (סוטה כ"א ע"א), אבל זבולן בשעת מלחמה היה לו מצוה זכות התורה של יששכר והיה לו לבטחון רב. וזה שאמר שמח זבולן בצאתך למלחמה כי יששכר באהלך, אבל עמים היינו שאר השבטים הר יקראו לזבוח שם ואינו בעידנא, אבל בזבולן אותו עת עצמו יש להם חלק התורה והתפלה שיהיו מתפללין עליהם".

שבט זבולון בשעת מלחמה היתה לו זכות התורה של יששכר והיתה לו לבטחון רב.

הסביר הנצי"ב בהעמק דבר (דברים לג, יח):

"שמח זבולן בצאתך ויששכר באהליך. לעולם זאת על ישראל, בשעה שיוצאים למלחמה מייחדים אנשים לתורה ולתפלה, כל היום שיוצאים עם הלוחמים לאהלי השדה, וכדאיתא ברבה ר"פ מטות שבמלחמת מדין לקחו י"ב אלף לתפלה, ושם שננו חרב לשונם בקול תורה, וכדאיתא במגילה ד"ד במלחמת עי מיד וילן יהושע וגו', ואמר ר"י מלמד שלן בעומקה של הלכה, והיינו משום שצוה הקדוש ברוך הוא אז לשום אורב, היינו עצה למלחמה, על כן לן בגבורת מלחמתה של תורה. וזהו ברכת משה, שמח זבולון בצאתך למלחמה, ויששכר באהליך. באהלי המחנה שעל שדה המלחמה עסוק בתורה ותפלה, דיששכר בעצמו לא היה בעלי מלחמה עד בא דוד כמש"כ בברכת יעקב לבניו, אבל הלכו עם זבולון לתורה ולתפלה".

אין סיבה שיצאו למלחמה בתור אנשי תורה ותפילה למחנות היציאה לקרב, זו מעמסה על צה"ל, אבל בבתי מדרשות, בתי כנסיות ואיש איש בביתו צריכים כולם להשתדל למען עם ישראל הנמצא במלחמה.

ד. מה טעם יואב על הצבא – משום דדוד עשה משפט וצדקה לכל עמו

נאמר בסנהדרין (מט ע"א): "דאמר רבי אבא בר כהנא: אילמלא דוד לא עשה יואב מלחמה, ואילמלא יואב לא עסק דוד בתורה. דכתיב ויהי דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו ויואב בן צרויה על הצבא. מה טעם דוד עשה משפט וצדקה לכל עמו – משום דיואב על הצבא. ומה טעם יואב על הצבא – משום דדוד עשה משפט וצדקה לכל עמו".

באר בקובץ תשובות הרב אלישיב (ח"ג סי' פח):

"חז"ל אומרים בסנהדרין מ"ט ויהי דוד עושה משפט וצדקה לכל עמו ויואב בן צרויה על הצבא אלמלא דוד לא היה יואב עושה מלחמה ופירש רש"י שהיה דוד עוסק בתורה לא עשה יואב מלחמה כי זכותו של דוד על ידי לימוד התורה הוא שגרם ליואב שיצליח במלחמתו".

"וכן אמרו במכות י' אריב"ל עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה שערי ירושלים שהיו עוסקין בתורה. ובאמת יש לנו פרשה שלימה בתורה, מלחמת מדין כתיב החלצו מאתכם אנשים צבא אלף למטה תשלחו לצבא וימסרו מאלפי ישראל אלף למטה ואמרו רז"ל י"ב אלף חלוצי צבא שהלכו לקרב י"ב אלף משמרים את כליהם, כלומר זהו העורף, וי"ב אלף לתפלה".

"ומעתה נתבונן נא, על מלחמה זו נצטוו מפי הגבורה, וידבר ד' אל משה לאמר נקום נקמת בני ישראל מאת המדינים, הלוא היו בטוחים שיעשה נקמה בגויים, ובזמן הבטחה כתיב וישלח אותם משה ואת פנחס בן אהרן הכהן וכלי הקדש וחצוצרות התרועה בידו כלי הקודש ארון וציץ, ואחרי כל זה על כל חיל שהלך במלחמה. הקימו אחד כנגדו, שיתפלל ושיצליח במלחמה, כי הלוא השטן מרקד בשעת הסכנה וזקוקים לרחמים גדולים. ואמנם התוצאות היו נצחון מלא לא נפקד ממנו איש".

"ומעתה גם כיום עומדים במלחמה, והסכנה גדולה, הלוא על כל חייל היו צריכים לגייס פי עשר להתפלל לעסוק בתורה שהתורה מגינא ומצלא, ואטו במדבר שהיה דור דעה לא למדו ולא התפללו, אלא היה צורך לחזק".

כך כתב בדרך אמונה (באור ההלכה הל' שמיטה ויובל פי"ג הי"ג):

"ולא שבט לוי בלבד כו'. עי' בד"א שכתבנו שנראה מדברי רבנו שאין ת"ח יוצאין למלחמה והבאנו מגמ' דנדרים מפני מה נענש אברהם אבינו מפני שעשה אנגריא בת"ח והוליכן למלחמה ושם אמרי' וירק את חניכיו שהוריקן בתורה פי' הר"ן בפי' ב' שהוריקן מן התורה ועשה בהן אנגריא ובתנחומא מטות סי' ג' אלף למטה אלף למטה י"ב אלף חלוצי צבא וי"ב אלף לתפלה ובמדרש אי' (איני זוכר כעת מקומו) שדוד כשהי' שולח למלחמה הי' מושיב כנגדן ללמוד תורה שבזכות התורה ינצלו ובמכות ו' א' עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה שערי ירושלים שהיו עוסקים בתורה ובסנהדרין מ"ט אלמלא דוד לא עשה יואב מלחמה פירש"י אלמלא דוד שהי' עוסק בתורה לא עשה יואב מלחמה אבל זכותו של דוד עומדת לו ליואב במלחמותיו של דוד ובזוה"ק בשלח נ"ח א' לית מלה בעלמא דיתבר חיליהון דעמין עכו"ם בר בשעתא דישראל מתעסקין באורייתא דכל זמן דישראל מתעסקין באורייתא ימינא אתתקף ואתבר חילא ותוקפא דעכו"ם ובשעתא דישראל לא מתעסקין באורייתא שמאלא אתתקף ואתתקף חיליהן דעכו"ם ושלטין עלייהו. ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום".

ה. כשאינו עסוק בלחימה יעסוק בתורה

נאמר בעירובין (סג ע"ב, מגילה ג ע"א): "כי אני שר צבא ה' עתה באתי וגו'. אמר לו: אמש ביטלתם תמיד של בין הערבים, ועכשיו ביטלתם תלמוד תורה. – על איזה מהן באת? – אמר לו: עתה באתי. מיד: וילך יהושע בלילה ההוא בתוך העמק. ואמר רבי יוחנן: מלמד שהלך בעומקה של הלכה".

כתב תוספות (מגילה ג ע"א): "עתה באתי – פי' ריב"ן על תלמוד תורה באתי דכתיב ביה ועתה כתבו לכם [את] השירה הזאת (דברים לא)".

באר החת"ס בתורת משה (הל' מגילה וחנוכה פ"א ה"א): "ורמז לתשובת הקדוש ברוך הוא על ההיא דמסכת מכות שאמר דוד שמחתי באומרים לי וכו' כתב מוהר"ש אלגאזי בתאוה לעינים דנפקא ליה מאידך דרבי יהושע בן לוי דאמר שם מאי דכתיב עומדות היו רגלינו בשעריך ירושלים מי גרם לרגלינו שיעמדו במלחמה שערי ירושלים שהיו עוסקין בתורה עיין שם ולכאורה זה סותר למ"ש התוס' במגילה דף ג' על פסוק הלנו אתה אם לצרינו דה"פ בשביל תלמוד תורה באת דכתיב תורה צוה לנו אם לצרינו או בשביל הקרבנות שמגינים עלינו מצרינו ע"כ אלמא דדוקא הקרבנות הם מגינים מצרינו דאי לאו הכי היכי משתמע מאם לצרינו שהם הקרבנות".

"ושמא י"ל במה שיש לדקדק שם דמאי מספקא ליה ליהושע על איזה מהם בא דהא מדלא בא מאמש משעה שבטלו התמיד אלא עכשיו שבטלו תלמוד תורה ש"מ דעיקר ביאתו על ת"ת וע"י זה נתגלגל עליהם עון בטול הקרבנות והוכיחן על שניהם אלא דה"ק הלנו אתה אם עיקר ביאתך דוקא בשביל ת"ת ואם בשביל בטול התמיד לחוד לא היית מערער אם לצרינו שהם הקרבנות שהם מגינים עלינו מצרינו אלא דאם היינו עוסקים בתורה דמגנא ג"כ מצרינו לא היית מערער על הקרבנות דהאיכא תורה דמגנא ומצלא אבל עכשיו שבטלנו ת"ת חוזר ונעור איסור ביטול הקרבנות וזהו שאמר אמש בטלתם תמיד של בין הערבים שמגין עליכם מצריכם ואילו לא בטלתם ת"ת החרשתי דגם התורה מגינה ועכשיו בטלתם ת"ת מעתה מה יגן עליכם א"ל על שעתה באתי איני חושש על הגנת הצרים אלא על עיקר בטול ת"ת מצד עצמו מתוך חומרו ואגב הוכיחן על הקרבנות נמצא דבין ת"ת בין הקרבנות זה וזה שוין להגין עלינו מצרינו וזהו דוקא בעבודת צבור דומיא דתמיד אבל עבודת יחיד אין לו כח זה לכן אמר התם טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה משום דמי גרם לרגלינו שהיו עומדים במלחמה שערי ירושלים שהיו עוסקין בתורה זהו טוב מאלף עולות שעתיד שלמה להקריב שאם שמעת בקרבנות צבור שמגינים עלינו מצרינו אין לך לומר בקרבנות יחיד ומכלל האמור נתבאר ג"כ דת"ת דיחיד חמירא מעבודה דיחיד ע"כ שמעתי".

כך כתב בשו"ת חזון נחום (ח"א, הקדמה) בהתייחס לפרסום ספר בזמן מלחמת העולם השניה:

"באמנה חשבתי דרכי, על שנסבה לי להוציא ספרי בעת כי בגדה תבל, עוד לא נרפא ממחץ פגעי מלחמת התבל בשנים שעברו והנה רגזה ארץ תחת רושם פחד מלחמה שנית מלבד הלחץ והדחק עת משבר אשר לעם ישראל בפרט ורדיפות נוראות מן צוררי עמינו בארצות שונות ד' ירחמנו יצילנו ויושיענו, אפשר שאין הזמן גורם בהוצאת ספרים חדשים, אבל אשיבה רגלי אל עדותיך, כי אמנם עתה ביותר מהראוי להעיר אוזן לשמוע בלימודים, כאשר מצינו ביהושע במלחמת יריחו שא"ל המלאך עתה באתי על תלמוד תורה, מיד וילן יהושע בלילה ההוא בתוך העמק אר"י מלמד שלן בעמקה של הלכה [מגילה ג'] ורז"ל המשילו במשל הדגים שאמרו אם במקום חיותינו כך, אף אנחנו עכשיו שאנו יושבין ועוסקין בתורה דכתיב בה כי היא חייך ואורך ימיך כך, אם אנו הולכין ומבטלין הימנה עאכו"כ [ברכות ס"א], כן אנחנו היום בעת צרה ליעקב עלינו לזרז יותר ולאמץ ידים לתורה והמלאך הגואל יברך את הנערים וידגו לרוב בקרב הארץ, אמר "וידגו" שישימו אל לבם משל הדגים שלא לצאת ממקום חיותינו ויגדיל תורה ויאדיר".

כל מי שאינו יוצא למלחמה צריך להתאמץ וללמוד תורה ובכך יסייע לכל עם ישראל שהם צבאות ה' במלחמותיהם.

ו. לימוד במסירות נפש

כשם שחלק מעם ישראל מוסר נפשו אף למות כדי להגן על עם ישראל במלחמת ישראל מיד צר, גם החלק שאינו יוצא לקרב, צריך למסור נפשו על לימוד התורה כשותף למלחמה של כל עם ישראל. ומסירות הנפש בלימוד צריכה להתבטאות בראש וראשונה, באחריות ובכוונת הלימוד להצלחת מלחמת ישראל, וכן בהשקעת ראשו ורובו בלימוד התורה, ואשר יכולים בלימוד הלכה (כמבואר לעיל), ובהוספת עוד זמנים ושעות בלימוד תורה.

"בא–להים נעשה חיל והוא יבוס צרינו" (תהלים ס, יד; קח, יד).