חבל נחלתו כט כב
סימן כב
פסולי ארבעת המינים כשיום ראשון בשבת
שאלה
בשנה שיום ראשון של סוכות חל בשבת, תחילת נטילת לולב היא רק ביום הראשון של חול המועד. וצריך לעיין אלו הלכות נוהגות מצד כשרות הלולב, כשאיננו נוטלים ביום הראשון.
תשובה
א. את השתלשלות הלכות מצות נטילת לולב עד ימינו באר הרמב"ם (הל' שופר וסוכה ולולב פ"ז):
הלכה יג
"מצות לולב להנטל ביום הראשון של חג בלבד בכל מקום ובכל זמן ואפילו בשבת שנאמר (ויקרא כ"ג) ולקחתם לכם ביום הראשון, ובמקדש לבדו נוטלין אותו בכל יום ויום משבעת ימי החג שנאמר ושמחתם לפני ה' אלהיכם שבעת ימים, חל יום השבת להיות בתוך ימי החג אינו ניטל בשבת גזרה שמא יוליכנו בידו ארבע אמות ברשות הרבים כמו שגזרו בשופר".
הלכה יד
"ולמה לא גזרו גזרה זו ביום טוב הראשון מפני שהוא מצוה מן התורה ואפילו בגבולין, נמצא שאין דינו ודין שאר הימים שוה שבשאר ימי החג אין אדם חייב ליטול לולב אלא במקדש".
הלכה טו
"משחרב בית המקדש התקינו שיהיה לולב ניטל בכל מקום כל שבעת ימי החג זכר למקדש, וכל יום ויום מברך עליו אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב מפני שהיא מצוה מדברי סופרים, ותקנה זו עם כל התקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי משחרב בית המקדש, כשיבנה בית המקדש יחזרו הדברים לישנן".
הלכה טז
"בזמן שבית המקדש קיים היה לולב ניטל ביום הראשון שחל להיות בשבת, וכן בשאר המקומות שידעו בודאי שיום זה הוא יום החג בארץ ישראל, אבל המקומות הרחוקים שלא היו יודעים בקביעת ראש חדש לא היו נוטלין הלולב מספק".
הלכה יז
"ומשחרב בית המקדש אסרו חכמים ליטול את הלולב בשבת ביום הראשון ואפילו בני ארץ ישראל שקדשו את החדש, מפני בני הגבולין הרחוקים שאינן יודעין בקביעת החדש כדי שיהיו הכל שוין בדבר זה ולא יהיו אלו נוטלין בשבת ואלו אין נוטלין, הואיל וחיוב יום ראשון בכל מקום אחד הוא ואין שם מקדש להתלות בו".
הלכה יח
"ובזמן הזה שהכל עושין על החשבון נשאר הדבר כמות שהיה שלא ינטל לולב בשבת כלל לא בגבולין ולא בארץ ישראל ואפילו ביום ראשון, ואף על פי שהכל יודעים בקביעת החדש, וכבר בארנו שעיקר האיסור בנטילת הלולב בשבת גזרה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים".
עולה מדברי הרמב"ם שהחיוב ביום הראשון מן התורה ובשאר ימים מדרבנן. ובימינו כאשר א' דסוכות חל בשבת, איננו נוטלים כלל לולב, ואיננו מקיימים אלא מצוה מדרבנן בשאר הימים.
אחת התוצאות של מצות ארבעת המינים בימינו היא: מה נדרש מבחינה הלכתית ביום הראשון ומה נדרש בשאר ימים.
ב. כיון שפסולי ארבעת המינים הוא נושא רחב, ננסה לתמצת אותו:
בארו תוספות (סוכה כט ע"ב ד"ה בעינן הדר): "...לכך נראה דהיינו טעמא משום דיום ראשון דאורייתא בגבולין ושאר יומי דרבנן זכר למקדש כדאיתא בריש לולב וערבה (לקמן דף מד.) הלכך בעיקר הלקיחה כגון ד' מינין ולקיחה לכל אחד תקון בשאר יומי כעין דאורייתא וכן בהדר משום הדור מצוה, אבל בחסר ובשאול לא תקון ובגזול פלוגתא דשמעתין דרבי יוחנן סבר דתקון משום מצוה הבאה בעבירה ושמואל סבר דלא תקון דמתוך שיוצא בשאול יוצא נמי בגזול".
לפי תוס' הדר נוהג כל שבעה אבל חסר ושאול אינו נוהג אלא ביום הראשון.
הרחיב הריטב"א (סוכה כט ע"ב)
"אבל כל שפסולו מפני שאינו הדר נוהג בכולם מן התורה בימים של תורה, ועל זה אמרו בירושלמי כל הפסולין אינם פסולין אלא ביום ראשון, ופי' כל שהן פסולין מפני שאינם הדר אינן נוהגין בגבולין אלא יום ראשון שהוא מן התורה".
"עוד יש עכוב אחר בארבעת המינין והוא כל שאין שמו עליו שהקפיד בו שאין בו כשיעור, וכן לולב שהוא אופתא או שנשרו רוב עליו או שנפרצו עליו או דסליק בחד הוצא או שהוא חרות שאלו אין עליהם שם לולב, וכן אתרוג שנקבוהו עכברים ברובו, והדס שוטה, ושאין בו תלתא בחד קינא שאינו עבות ונשרו רוב עליו וצפצפה שאינה ערבי נחל, שכל אלו אין שמם עליהם וכמינים אחרים דמו לפיכך (אין) [הן] נוהגין בכל ז' ימים ואפילו בגבולין שהם מדבריהם ואפילו בשעת הדחק, ובכלל זה כל שפסולו מחמת שעומד לשריפה כגון של אשרה ושל עיר הנדחת ושל ערלה ושל תרומה טמאה דפסולא דידהו משום דקיימי לשריפה וכל העומד לשריפה כשרוף דמי וכאילו אין כאן אלא אפרו, וזהו שאמרו דכתותי מיכתת שיעורה, ואלו ודאי בכלל מה שאמרנו שפסולם כל שבעה אפילו בגבולין.
"עוד יש פסול אחר שהוא נוהג כל שבעה אפילו בגבולין והוא כל שנפסל מפני מצוה הבאה בעבירה שהכתוב אומר שונא גזל בעולה, וזה דין הוא שינהוג אף בשל דבריהם שלא יהא מזכיר עון להתפש והרי הכתוב אומר ובוצע ברך נאץ ה'".
מסכם הריטב"א: "נמצינו למדין שיש פסול שאינו נוהג אלא יום ראשון ואפילו במקדש וזהו הגזול והשאול וכל שאינו שלו, ויש שפסולו כל שבעה במקדש ובמדינה יום אחד וזהו כל שפיסולו מחמת שאינו הדר כיבש ונקטם ועלתה חזזית ונקב וחביריהם שגופם ושמם קיים עליהם, ויש שהוא פסול כל שבעה ואפילו בגבולין והוא כל שפסולו מפני שאין שמו עליו ואין שיעורו קיים או שעומד לשריפה או שיש בו משום מצוה הבאה בעבירה".
לפי הריטב"א פסולי הדר נוהגים רק ביום הראשון. פסולים מחמת שאין שמו עליו או שאין בו שיעור פסול כל שבעה.
וכן העלה הרא"ה (סוכה כט ע"ב): "והא דאמרו בירושלמי כל הפסולין אינן פסולין אלא ביום ראשון, דוקא בששמו עליו שעדיין ניכר שהוא לולב או הדס או אתרוג, הלכך נראה דהדס שנשרו עליו כולן או רובן, וכן לולב שנשרו רוב עליו ולא נשתייר שיעור, וכן אתרוג שנאכל רובו, וכן הדס שוטה ולוליבא דסליק בחד הוצא דהוא כבעל מום, ושל אשרה וחרות אלו פסולין אפילו ביום טוב שני דמדינה, אבל נקטם ראשו, נפרצו עליו, יבש, והני אחריני, כשרין, וכן נראה נכון".
לגבי פסול הדר כתב רבינו מנוח בספר המנוחה (הל' שופר וסוכה ולולב פ"ח ה"א): "ודוקא כי פסלינן יבש ביום ראשון אבל ביום שני כשר בדלית ליה הדר". וכן הביא בקובץ שיטות קמאי (סוכה לג ע"ב) מס' המאורות: "דלא בעינן הדר ביום שני".
עולה מן הראשונים שחלקו לגבי פסול גזול, והדר אם תקנו חכמים לפסול לנטילת לולב בחוה"מ, והסכימו שאם אין שמו עליו אין יוצאים בו י"ח.
ג. פסק הרמב"ם (הל' שופר וסוכה ולולב פ"ח ה"ט):
"כל אלו שאמרנו שהם פסולין מפני מומין שבארנו או מפני גזל וגניבה ביום טוב ראשון בלבד אבל ביום טוב שני עם שאר הימים הכל כשר, והפסלנות שהיא משום ע"ז או מפני שאותו אתרוג אסור באכילה בין ביום טוב ראשון בין בשאר הימים פסול".
הראב"ד השיג: "אין הכל מודים בגזול ויבש שאין פסולין משום הדר אלא גזול הוה ליה מצוה הבאה בעבירה, יבש מפני שהוא כמת, בירושלמי (פ"ג ה"א)".
כלומר י"א שגזול פסול משום מה"ב כל החג, וכן יבש פסול כל שבעה. בשאר הפסולים משום מומים הוא מסכים עם הרמב"ם.
יש לעיין לסוברים שפסול הדר נוהג בחוה"מ – מה כלול בו, הרי אינו מהודר כשהוא חסר.
במשנה אחרונה (סי' תרמט) סיכם את המחלוקות כך:
"ובגמרא (סוכה לו ע"ב) מבואר שהכשירו פסול חסר, שרבי חנינא היה אוכל ביום השני מקצת מהאתרוג ומברך על הנשאר בו. ונחלקו הראשונים איזה פסולים נכללים בפסול זה, שיש להכשירם בשאר ימים. שיטת הרמב"ם והרמב"ן שפסול חסר הוא משום שאינו הדר, ואם כן מוכח שכל פסולי הדר כשרים בשאר הימים. אולם שיטת רש"י (שם לו ע"ב ד"ה ומשנינן) שפסול חסר אינו משום הדר, רק משום שנאמר 'ולקחתם' שתהא לקיחה תמה (והטעם שאין בחסר חסרון מצד הדר, כתב הר"ן [יח ע"א מדה"ר] שכיון שמה שנשאר ממנו מהודר הוא, הדר קרינן ביה), ולפי זה כתבו התוס' (שם כט ע"ב ד"ה בעינן) והרא"ש (פ"ג ס"ג) שרק פסול חסר כשר בשאר ימים, אבל פסולי הדר פסולים אף בשאר ימים. והשו"ע פסק כהרמב"ם שכל פסולי הדר כשרים בשאר הימים, והרמ"א פסק כהרא"ש שרק פסול חסר כשר בשאר ימים, אבל פסולי הדר פסולים (אולם עיין ברמ"א סי' תרמו ס"ב שכתב שהדס שענביו מרובים מעליו כשר בשאר הימים, אף שפסולו משום הדר. ועיין במשנ"ב שם סק"ט, ומה שכתבנו שם). ולשיטה זו יש לבאר איזה מן הפסולים הם משום הדר ואיזה משום חסר (עיין משנ"ב סי' תרמה סקי"ז לגבי נחלקה התיומת, שפסולו משום חסר, ולכן כשר בשאר הימים). וכתב המשנ"ב (סקל"ו) שרוב הפוסקים פסקו כהרמב"ם, ובמקום שיש ספק אם הוא הדר, אפשר שיש להקל אף לענין ברכה. ואותם הפסולים מחמת שאינם המין שציותה התורה, כגון הדס שוטה או אתרוג המורכב ולולב החרות וחסרון בשיעור, לדברי הכל פסולים אף בשאר הימים".
ד. פסק השולחן ערוך (או"ח סי' תרמט ס"ה):
"כל אלו שאמרנו שהם פסולין מפני מומין שביארנו, או מפני גזל וגניבה, ביום טוב הראשון בלבד; אבל בשאר ימים, הכל כשר. והפיסול שהוא משום עבודת כוכבים, או מפני שאותו אתרוג אסור באכילה, או מפני שאינם מינם, או שהם חסרים השיעור, בין בי"ט ראשון בין בשאר ימים, פסול. והעושים שני י"ט, פסולי ראשון נוטלין בשני, אבל ברוכי לא מברכינן".
הרמ"א הגיה (בסעיף ה): "ויש פוסלין בגזול כל ז' ימים, והכי נהוג, אבל שאול יוצא בו (טור והמגיד בשם פוסקים); ומותר ליטול לולב של חבירו בלא דעת חבירו, בשאר ימים, דניחא ליה לאינש למיעבד מצוה בממונו, והוי כשאול (תה"ד סי' ק' ופסקיו סי' קנ"ט). וחסר כשר בשאר ימים (טור); וניטל פטמתו או עוקצו, דינו כחסר וכשר מיום ראשון ואילך (רבינו ירוחם נ"ח ח"ג); מיהו אם נקבוהו עכברים לא יטלנו אף בשאר הימים, משום מאוס (כל בו), עד שיסיר ניקור העכברים; אבל אם היה יבש או מנומר שפסול כל שבעת ימים, אף אם חתך היבשות או הנמור פסול כל שבעה, הואיל ובא מכח פסול (הגהות אשיר"י פ' לולב הגזול). ומותר לכתחלה להתנות על אתרוג שיהיה כולו ליום ראשון, ושאינו בודל ממנו כל בין השמשות של ליל שני ואילך, ומותר אז לכתחלה לאכול ממנו מיום שני ואילך, ולצאת ידי מצוה עם הנשאר (ב"י בשם הרא"ש), אלא שאין אנו בקיאין בתנאים, כדלעיל בסוף סימן תרל"ח בהג"ה; ...(וחזזית פוסלת כל שבעת הימים) (רבינו ירוחם נ"ח ח"ג ור"ן פ' לולב הגזול)"...
ה. פרט למחלוקת בגזול משום מצוה הבאה בעבירה, ישנה מחלוקת בין השו"ע והרמ"א האם יש פסול הדר שבעה ימים או יום אחד בלבד. אבל שניהם מסכימים ששאול, אפילו שלא מדעת כשר בשאר הימים וכן חסר כשר בשאר הימים. וישנה מחלוקת נוספת לגבי יבש שלפי הרמב"ם וסיעתו הוא כשר, ולפי הראב"ד והרמ"א הוא פסול משום 'כל המתים יהללו יה'.
פסולי מומים המותרים (מיו"ט שש"ג) לפי הרמב"ם וסיעתו הם (עפ"י הרמב"ם פ"ח הל' א–ח):
בלולב: יבש, או נקטם ראשו, או נסדק ונתרחקו שני סדקיו זה מזה עד שיראו כשנים, או נחלקה התיומת (כשר אף לרמ"א שפסולים בראשון משום לקיחה תמה) או עקום לפניו, או נפרצו עליו והוא שידלדלו משדרו של לולב כעלי החריות.
בהדס: נשרו רוב עליו, ענביו מרובות מעליו אפילו הם אדומים או שחורים, נקטם ראשו (רע"ב).
בערבה: אם נפרצו עליה, נקטם ראשה (רע"ב).
באתרוג: נקב אפילו מפולש אפילו חסר. ניטל דדו והוא הראש הקטן ששושנתו בו (הפיטם), ניטל העץ שהוא תלוי בו באילן מעיקר האתרוג ונשאר מקומו גומה (עוקצו), חזזית, נקלף. וכן חסר.
כל אלה שהיו בהם מומים אלה – כשרים מיום השני והלאה.
וכן גזל וגניבה בכל המינים כשרים מיום שני של סוכות אפילו הוא יום טוב שש"ג.
לעומת זאת פסולים משום ע"ז או איסור אכילה נוהגים כל שבעת ימים מדרבנן.
ואסורי אכילה הם רק באתרוג והם: של ערלה ושל תרומה טמאה ושל טבל, או של עבודה זרה.
ואלו מתוך הרשימה לעיל הם פסולי הדר שאסורים לפי הרמ"א כל שבעה:
בלולב: יבש (רש"י), נקטם ראשו (רע"ב), נפרצו עליו (רש"י).
באתרוג: חזזית (תויו"ט), והגר"א מכשיר.
ו. נעבור עתה על מיני פסול שדנים האחרונים לפי דעת הרמ"א:
נטלה פטמתו – הרמ"א הכשיר וכן ניטל עוקצו. וכתב המשנה ברורה (סי' תרמט ס"ק לו):
"וניטל פטמתו – עיין לעיל סימן תרמ"ח ס"ז ועיין במ"א שהביא דיש פוסקים שסוברין דניטל הפטמא הוא משום הדר והוא מצדד ג"כ כוותייהו וע"כ אין להקל בניטל הפיטמא כל ז' ומ"מ אם א"א למצוא אחר יש לסמוך על המקילין דבלא"ה רוב הפוסקים סוברין כהרמב"ם דאף אותן שפסולין משום הדר כשר בשאר יומי [א"ר] ומשמע מדבריו דיוכל לברך ג"כ ויש שמפקפקין לענין ברכה אכן אם יצטרף עוד ספק בזה אם נטלה פיטמתו (עיין לעיל בסימן תרמ"ח ס"ז במ"ב) בודאי יוכל לברך בשאר יומי".
נקבוהו עכברים – כתב הרמ"א: "אם נקבוהו עכברים לא יטלנו אף בשאר הימים, משום מאוס, עד שיסיר ניקור העכברים".
באר המשנה ברורה (סי' תרמט ס"ק לז):
"עד שיסיר וכו' – ולהכי מקילינן כאן דמדינא הוא בכלל חסר וחסר כשר בשאר יומי ורק לכתחילה מחמרינן כאן משום דמאיס וע"כ כשהסיר מקום המאוס כשר אבל במנומר או יבש דמדינא פסול משום הדר להכי אין מועיל תיקון משום דבא מכח פסול".
חזזית – מג"א (ס"ק כב) אסר משום הדר.
לולב עקום לצדדים – פסק המשנה ברורה (סי' תרמה ס"ק לו): "פסול – שאין זה הדר". וכן בכפוף ראשו בשדרתו פסק משנה ברורה (סי' תרמה ס"ק לט): "פסול – שאין זה הדר".
ז. ויש לעיין למ"ד שאין צורך בהדר מיום שני והלאה (והם רוב הפוסקים כאמור לעיל). הרי עדיין יש חובת הידור מצוה, ואף במצוות דרבנן ישנה חובת הידור מצוה כאמור בלקח טוב (כלל יב). אלא שכאן חכמים התירו פסול זה מצד שקבעו שהמצוה מדרבנן, ודי בדינים שקבעו ומי שרוצה להדר אף במצוה דרבנן זכותו, אבל לרובא דעלמא נראה שדי במה שחכמים קבעו.
ח. נשאלתי: אדם שעצו נתן רק פרי אחד השנה, האם יש היכי תמצי שיטול אותו השנה, שהרי אין לו אתרוג נוסף שיכול להפריש תרו"מ עליו.
השבתי: השנה (תשפ"ד) שכל חובת הנטילה היא מדרבנן, ולכו"ע יוצאים באתרוג חסר – תפריש מן האתרוג תרו"מ ותברך על אתרוג חסר, מפני שאין מצוה באתרוג שלם יותר מבאתרוג חסר, וכיון שאדם רוצה בקב שלו – תצא השנה בחסר, ואם לבך מהסס – תיקח אח"כ אתרוג שלם ותיטול אותו עם הלולב1.