חבל נחלתו כט כג
סימן כג
חציצה בנטילת לולב
שאלה
מה מהוה חציצה בנטילת לולב, ומה אינו מהווה חציצה?
א. חציצה בין הידים לארבעת המינים
נאמר בסוכה (לז ע"א):
"אמר להו רבה להנהו מגדלי הושענא דבי ריש גלותא (רש"י: מגדלי הושענא – אוגדי הלולבים, לשון גדילין, ולשון התלמוד לומר לכל אומן בדבר לשון זה, כגון הך דבפרק משקין [מועד קטן יא, א]: למגדלי אוהרי ולמגדלי תנורי בחולו של מועד, הא למדת שפירוש לשון זה לשון עשיה ותקון). כי גדליתו הושענא דבי ריש גלותא – שיירי ביה בית יד (רש"י: שיירי ביה בית יד – מתחת לאגד, שלא יקחנו במקום אגדו, דקסבר: אין האגד מן המצוה, כרבנן דאמרי: אין צריך אגד), כי היכי דלא תיהוי חציצה (רש"י: דלא נהוי חציצה – בין יד להושענא, ואין זו לקיחה). רבא אמר: כל לנאותו אינו חוצץ. ואמר רבה: לא לינקיט איניש הושענא בסודרא (רש"י: לא לינקוט איניש הושענא בסודרא – כשנוטלו לצאת בו לא יכרוך סודר שבין כתפיו על ידו ויאחוז בו הלולב), דבעינא לקיחה תמה, וליכא. ורבא אמר: לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה...".
יש כאן שני דינים: כל לנאותו אינו חוצץ, ולקיחה ע"י דבר אחר, ובשניהם דעת רבא שמותר לצאת בהם י"ח.
נראה מרש"י שהפסול של לקיחה ע"י דבר אחר הוא חציצה, ורבא חולק שכל שחוצץ בדבר לנאותו אינה חציצה. עוד חלקו אם צריך לקיחה תמה או אף לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה. וכ"נ שלמד תוס' את הסוגיא.
כתב בספר האורה (ח"א [צז] הלכות לולב): "ולא יהא דבר חוצץ בין ידו ללולב ולא באתרוג בשעת נטילתו, דכתיב ולקחתם לכם, שתהא לקיחה תמה".
נראה שספר האורה (מבית מדרשו של רש"י) לא פסק כרבא אלא סבר שצריך לקיחה תמה, וק"ו שחציצה בין יד ללולב אסורה.
אבל כך באר הריטב"א (סוכה לז ע"א) את המחלוקות בחציצה: "רבא אמר לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה. וכי תימא דכיון דלא הוי לנאותו הויא חציצה כדלעיל י"ל דאנן לית לן קרא לפסול חציצה בלולב אלא טעמא משום דלא הוי לקיחה תמה, וכל שהוא לנאותו בטל לגבי לולב כאילו נוטל בו ממש, וכן כל שהוא טפל בידו בטל בידו כאילו נוגע ידו ממש בלולב, ולאפוקי כל שאינו לנאותו ואינו טפל בידו כגון שכרך הסודר על הלולב או שנטלו בכלי שאינו דרך כבוד דמיפסיל משום דליכא לקיחה תמה והויא כחציצה, אבל לאו משום חציצה ממש אתינן עלה דלא פסלינן משום חציצה אלא היכא דאיכא קרא כגון טבילה שהכתוב אומר ורחץ את כל בשרו (לעיל ו' א') ולא יהא דבר חוצץ, ובתפילין (מנחות ל"ז ב') לך לאות ולא לאחרים וכן בכ"מ אלא ודאי כדאמרן, ובתוספות טרחו בזה הרבה ולא העלו כלום ובזה נתיישב הכל, בשם רבנו הגדול (=הרמב"ן) ז"ל".
עולה לפי הרמב"ן שנטילת הלולב צריכה להיות 'לקיחה תמה' ואין איסור חציצה בלולב מן התורה, ויש שני צדדים להתיר חציצה בין היד ללולב: או לנאות את הלולב, או שטפל ליד (כפפה), ולכן רק אם הכלי בו מחזיק את הלולב אינו מכובד ואינו טפל לידו הוא פסול לנטילה.
וחזר על אותם יסודות הלכה הר"ן (על הרי"ף, סוכה יח ע"א) שכתב: "ורבא שרי. דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה וא"ת וכיון דלא הוי לנאותו להוי חציצה י"ל דאנן לית לן קרא לפסול חציצה בלולב ומאי דחיישינן ביה היינו משום דלא הוי לקיחה תמה ומסקינן דכל לנאותו בטל לגבי לולב והרי הוא כאילו נוטל בו ממש וכל שהוא טפל לידו בטל לגבי ידו והרי הוא כאילו נוגע ממש ידו בלולב לאפוקי כל שאינו לנאותו ולא טפל לידו כגון שכרך הסודר על הלולב או שנטלו בכלי שאינו דרך כבוד כדאמרינן לקמן דמפסיל משום דלא הויא לקיחה תמה והויא כחציצה אבל לאו משום חציצה ממש אתינא עלה דלא פסלינן משום חציצה אלא היכא דאיכא קרא כטבילה [סוכה דף ו א] דכתיב ביה ורחץ בשרו במים שלא יהא דבר חוצץ וכתפילין [מנחות לז ב] דכתיב בהו לך לאות ולא לאחרים לאות". וכך כתב אף המאירי (סוכה לז ע"א).
לפי דברי הרמב"ן וסיעתו יש חיוב לקיחה תמה, ומי שלא קיימה פסל את נטילת הלולב שלו1.
הרמב"ם (הל' שופר וסוכה ולולב פ"ז הי"א) פסק:
"עשה לאגודה זו גימון של כסף ושל זהב או שכרך עליה סדין ונטלה יצא, לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה, והוא שיהיה דרך כבוד ודרך הדור שכל שהוא לנאותו אינו חוצץ, אבל אם נתן את המינין האלו בעציץ או בקדרה ונטלה לא יצא ידי חובתו".
באר המגיד משנה (הל' שופר וסוכה ולולב פ"ז הי"א):
"עשה לאגודה וכו'. שם (סוכה ל"ו) במשנה מעשה באנשי ירושלים שהיו אוגדין לולביהן בגימוניות של זהב ובגמרא (דף ל"ח) אמר להו רבה להנהו דגדלי הושענא שיירו בית יד כי היכי דלא להוי חציצה רבא אמר כל לנאותו אינו חוצץ. ואמר רבה לא לינקוט איניש הושענא בסודרא דבעינן ולקחתם וליכא, רבא אמר לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה. ואמר רבה (דף ל"ז:) לא לידוץ איניש לולביה בהושענא דלמא נתרי טרפיה והוה ליה חציצה רבא אמר מין במינו אינו חוצץ. ובהלכות והלכתא בכולהו כרבא וסובר רבינו שדברי רבא הם שכל מה שהוא נוי לו והדור בין קשור עמו בין אינו קשור או שהוא ממינו אף על פי שאינו נוי לו אינו חוצץ ויוצא בו ידי חובתו לכתחלה מה שאינו ממינו ואינו נוי לו ודאי חוצץ כנזכר שם (דף מ"ב) דרבא אמר שאם הוציאו בכלי לא יצא והקשו והא הוא גופיה אמר לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה ותירצו ה"מ דרך כבוד אבל דרך בזיון לא ע"כ. ויש בזה שיטה אחרת וזה עיקר". ומשמע ממנו שהנוטל דרך בזיון לא יצא י"ח נטילת לולב, אולם בדרך אחרת כגון סודר (או כפפה) על ידו, או שהלולב נתון בכלי הדור יצא י"ח.
פסק הטור (או"ח סי' תרנא):
"וכיון שאין חובה לאגדו אפילו אגדו במין אחר שפיר דמי ומשום חציצה נמי ליכא אף על גב שהקשר מפסיק בין ידו ללולב דכיון שהוא לנאותו אינו חוצץ, וכן מין במינו אינו חוצץ, הלכך אם נשרו מעלי הלולב או מעלי ההדס ונשארו בתוך האגודה בענין שמפסיק אין לחוש ורש"י פי' אף על גב דא"צ אגד מ"מ לכתחילה חובה לאגדו משום זה אלי ואנוהו התנאה לפניו במצות". כאמור, מרש"י ותוס' עולה שיש חציצה בלולב. אולם הטור לא פסק כמותם.
פסק השולחן ערוך (או"ח סי' תרנא ס"ז):
"אם עשה בית יד ונתן בו הלולב ונטלו, שפיר דמי, דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה, ובלבד שיהא דרך כבוד; אבל אם אינו דרך כבוד, כגון שנתן הלולב בכלי, ונטלו, לא יצא; ואם כרך עליו סודר, ונטלו או שכרך סודר על ידו, ונטלו, י"א דלא יצא".
ורמ"א הגיה: "ונהגו להחמיר להסיר התפילין (מהרי"ל) וטבעות מידם, אבל מדינא אין לחוש הואיל ואין כל היד מכוסה בהן (אגודה פ' מקום שנהגו)".
נראה שהשו"ע פסק כרמב"ם.
באר המגן אברהם (או"ח סי' תרנא ס"ז): "י"א דלא יצא. כ' בלשון י"א משום דהר"ן ס"ל דיצא דבטל לגבי ידו אבל אם כרך סודר על הלולב אף הר"ן ס"ל דלא יצא משום חציצה".
ובבאור הגר"א כתב:
"י"א כו'. משום דריטב"א ור"ן פליגי וכ' דבלולב לאו משום חציצה אתינן עלה דל"ל קרא לפסול בחציצה אלא משום לקיחה תמה וכל שהוא להנאותו או טפל בידו בטל לגבי לולב והוי לקיחה תמה ע"ש".
המג"א והגר"א חילקו בין כרך סודר על הלולב שאינו יוצא אף לפי שיטת הרמב"ן, לבין כרך על היד סודר שבטל לגבי ידו. והגר"א באר ששיטת השו"ע היא שיטת הריטב"א והר"ן.
עוד כתב הגר"א לבאר שיטת הרמ"א שנהגו להסיר טבעות, אף שאי"צ בכך:
"ונהגו כו' אבל כו'. היינו לדעת הר"ן דבטל לידו וכנ"ל אבל לדעת תוס' משום חציצה אין חילוק דהא אמרינן בסוף עירובין ובזבחים דאפילו נימא אחת חוצצת במקום בגדים וכן ביד אמרו שם דוקא שלא במקום עבודה וכן הני איבעיות שם רוח עפר כו'".
היינו, הגר"א מבאר שלשיטת רש"י ותוס' שכל חציצה פוסלת, לכן לשיטתם אי–הסרת טבעות פוסלת בנטילת לולב!
פסק המשנה ברורה (או"ח סי' תרנא):
"(ל) בית יד – כגון שכל הלולב חוץ מידו ואוחז בבית יד הבולט הנעשה מן הסודר לא הוי חציצה כיון שאין אוחז הלולב בידו [מ"א] ודעת הא"ר הוא דבית יד הוא לנאותו וע"כ אף שאוחז להלולב בידו ג"כ דרך בית יד שפיר דמי ולא הוי חציצה אם לא שנעשה באופן שאינו מהודר וכן הסכים בדרישה דתלוי באופן עשייתו ע"ש".
משמע שבית יד מהודר ונאה שדרכו אוחז בלולב – אינו פוסל את הנטילה.
עוד כתב המשנ"ב בס"ק לא: "בכלי ונטלו וכו' – ואפילו הוא של כסף דלא הוי דרך כבוד כשאוחזו בכלי ולא שמה לקיחה והסכימו כמה אחרונים דבכלי יש להחמיר בכל ענין בין שאוחזו בדופני הכלי או מניח ידיו תחת שוליו או אוחז בבית יד של הכלי".
היינו כשאינו אוחז בלולב, אלא אוחז בכלי עליו מונח הלולב אינו יוצא י"ח כדברי הרמב"ם.
וכך כתב המשנ"ב לגבי אחיזה בסודר על הלולב או על היד:
"(לב) עליו סודר וכו' – מטעם חציצה ודעת הר"ן משום דלא הוי לקיחה תמה".
"(לג) או שכרך סודר – וה"ה אם לבש בתי ידים על ידיו ומה שכתב המחבר דין זה בלשון י"א משום דעת הר"ן דס"ל דיצא דבטל לגבי היד אבל בכרך סודר על הלולב גם לדעת הר"ן לא יצא דלא הוי לקיחה תמה [מ"א] וע"כ אם נטלו יחזור ויטלנו בלא ברכה".
לגבי טבעות או תפילין על ידיו בשעת נטילה כתב המשנ"ב:
"(לו) אבל מדינא אין לחוש וכו' – וכמה אחרונים כתבו דאף מדינא יש הקפדה ע"ז משום חציצה אף שאין כל היד מכוסה בהן וע"כ אם נטל בעוד שלא הסיר התפילין מן ידיו או הטבעות יחזור ויטלנו בלא ברכה".
בארצנו איננו נוהגים בתפילין בחוה"מ, אבל מן הראוי שמי שיש לו טבעת על אצבעו שיסירנה לחוש לדעת המחמירים (ואפילו הטבעת במקום שאינו נוגע בארבעת המינים).
ב. חציצה בין ארבעת המינים
נאמר בסוכה (לז ע"ב):
"ואמר רבה – לא לדוץ איניש לולבא בהושענא, דדלמא נתרי טרפי והוי חציצה. ורבא אמר: מין במינו אינו חוצץ. ואמר רבה: לא ליגוז איניש לולבא בהושענא, דמשתיירי הוצא, והוי חציצה. ורבא אמר: מין במינו אינו חוצץ".
פרש רש"י:
"ואמר רבה – גורס בכולהו".
"לא לידוץ איניש לוליבא בהושענא – לאחר שאגד הערבה וההדס יחד, לא יתחוב הלולב מלמעלה בתוך האגד".
"דלמא נתרי טרפי – הלולב משיר עלי הדס והערבה, ומשתיירין באגד, וחוצצין בין מין למין, ואינם אגודים יחד להיות לקיחה אחת".
"לא (ליגוד) [מסורת הש"ס: ליגוז] איניש לוליבא בהושענא – אם הוא ארוך יותר מדאי מן הערבה, ובא לקצצו מתחת – לא יקצצו בעודו באגודה, אלא יוציאנו ויגוז מתחת, ויחזור ויאגוד".
"דמשתיירי הוצא – של לולב תלושין מן השדרה בתוך האגד, לפי שעלי הלולב ארוכים ומחוברים מתחת השדרה, ונמשכין ועולין כנגד גובהו של לולב, וכשקוצצן מתחת נמצאו חתוכין מן השדרה ונשארין באגודה".
וכרש"י כתב רבינו יהונתן מלוניל (על הרי"ף, סוכה יח ע"א) וכן הר"ן על הרי"ף והמאירי (סוכה לז ע"א).
ופסק הרא"ש (סוכה פ"ג סי' כד):
"אמר רבה לא לידוץ איניש לוליבא בהושענא דנתרי טרפי והוי חציצה רבא אמר מין במינו אינו חוצץ ואמר רבה לא ליגוד איניש לוליבא בהושענא דנתרי הוצי. והוי חציצה רבא אמר מין במינו אינו חוצץ והילכתא בכולהו כרבא".
כתב ר' אברהם מן ההר (סוכה לז ע"ב):
"אינו חוצץ. והלכתא בכולהו כרבא. אבל אם יש בינייהו דבר שאינו מג' מינין הויא חציצה ופסול. והביא הר"ם זה פרק ז': לא ליגזוז. אם הלולב ארוך יותר [מדאי] ורוצה לקוצצו לא יקצוץ אותו כשהוא תחוב האיגד עם ההדס והערבה, שאם יחתכנו שם ישארו תוך האיגד עלי הלולב חתוכים שנחתכו מן הלולב כשחתך וקצר משדרתו, והעלים גדולים ועולים למעלה והוו חציצה, שהרי אינם אגודים. אלא יוציאנו מן האגודה ויקצצנו ואחר כך יאגדנו: אינו חוצץ. והלכתא כרבא".
ובספר המנהגים (טירנא, דיני לולב וסוכה) העיר: "ויתיר המשיחה שסביב [ההדס], שלא יהא דבר חוצץ בינו ולבין הלולב". והדברים מתאימים לדברי ר"א מן ההר שלא יחצוץ במין אחר בין המינים בלולב.
פסק הרמב"ם (הל' שופר וסוכה ולולב פ"ז הי"ב):
"אגד את הלולב עם ההדס והערבה והבדיל בין הלולב ובין ההדס במטלית וכיוצא בה הרי זה חוצץ, הבדיל ביניהן בעלי הדס אינו חוצץ, שמין במינו אינו חוצץ, ויש לו לאגוד את הלולב בחוט או במשיחה ובכל מין שירצה הואיל ואין אגידתו מעכבת".
מהרמב"ם משמע שיכול לאגוד את הלולב אף שלא במינו ובאר המגיד משנה (הל' שופר וסוכה ולולב פ"ז הי"ב): "ויש לו לאגוד את הלולב וכו'. מפורש בגמרא (דף ל"ו:) שטעם ר"י שהיה אומר שאין אוגדין את הלולב אלא במינו הוא משום דסבר לולב צריך אגד ולדידן דקי"ל דאין אגד מעכב אוגדו בכל מה שירצה".
פסק השולחן ערוך (או"ח סי' תרנא ס"א):
"ואם נשרו מהעלין בתוך האגודה בענין שמפסיק, אין לחוש".
והוסיף הרמ"א:
"(דמין במינו אינו חוצץ; אבל שלא במינו, חוצץ; על כן יזהר ליקח החוט שרגיל להיות סביב ההדס) (מהרי"ל)".
ובאר המשנה ברורה (סי' תרנא ס"ק י):
"החוט שרגיל להיות סביב ההדס – פי' שרגילין לקנות בדי ההדס מהעכו"ם אגודה אגודה וקאמר שצריך להסיר החוט משם דזה החוט הוא שלא במינו ואינו לנאותו אבל אם כרך בדי ההדס בלולב שרי ולא הוי חציצה דזה מקרי לנאותו [לב"ש] ומחצית השקל כתב הטעם דלהכי שרי דכל ג' מינים כחד חשיבי".
ולכן חוט ממין אחר חוצץ וראוי להסירו.