חבל נחלתו כט כא
סימן כא
ילדים שהצטלמו על מחצלת לסכך
שאלה
ילדים הצטלמו על מחצלת שמשמשת לסיכוך בישיבה, שכיבה, עמידה וכו'. האם הם פוסלים את המחצלת מלשמש לסכך?
תשובה
א. נאמר בסוכה (פ"א מי"א):
"מחצלת קנים גדולה עשאה לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה, לסיכוך מסככין בה ואינה מקבלת טומאה. ר' אליעזר אומר אחת קטנה ואחת גדולה עשאה לשכיבה מקבלת טומאה ואין מסככין בה לסיכוך מסככין בה ואינה מקבלת טומאה".
ומחלוקתם במחצלת גדולה אם בסתמא מסככין בה או שצריך להתכוין לסכך בה. אבל לתרוייהו בכל מחצלת בין גדולה בין קטנה אם התכוין לסכך בה ולא לשכיבה אינה מקבלת טומאה (עפ"י רע"ב). וקבלת הטומאה היא משכיבת הזב או ישיבתו עליה.
הוסיף תויו"ט על המשנה:
"ואינה מקבלת טומאה. כיון דלסיכוך עבידא אינה מקבלת טומאה אפילו ישכב בה הזב. כן פי' הר"ן ונימוקו עמו דכל שאומרים לו: עמוד ונעשה מלאכתינו אינו מקבל טומאת משכב. כמפורש במשנה ג' פרק כ' דכלים".
ולכן בסתמא אם הילדים הצטלמו על המחצלת או שיחקו בה היא עדיין אינה מקבלת טומאה.
ב. נאמר בכלים (פ"כ מ"ג): "עשה בראשה כסא טהור מפני שאומרין לו עמוד ונעשה את מלאכתנו".
פרש הרמב"ם:
"אבל אם עשה מקצה הקורה הזו כסא ונעשה הכסא מגוף קורת בית הבד, הרי אותו הכסא אם דרס עליו הזב אינו נעשה משכב, וזה לפי הכלל שאצלינו כמו שקדם שאם ישב הזב על דבר שהוא ראוי למושב אלא שאותו הדבר הוא כלי למלאכה אחרת כגון שלקח כלי של מדה או עריבת עץ וכיוצא בכך והפכה וישב עליה, שאין ספק שהכלי הזה שישב עליו ראוי לישיבה אלא שלא נעשה לכך, לפי שאין עושין כלי המדה אלא למוד בו, ולא העריבה אלא ללוש בה, ולפיכך נוכל לומר לזב אם ישב על אחד מן הכלים הללו עמוד מעל המדה הזו כדי שנמוד בה, ועמוד מעל העריבה הזו כדי שנלוש בה. וכך גם כאן נאמר לו קום מעל הקורה הזו נסחט בה את הזיתים, ואף על פי שהכסא שבקצה הקורה לא נעשה אלא לישיבה, אבל כיון שהוא מגוף הקורה והקורה עצמה אפשר לומר לו בה עמוד ונעשה מלאכתינו אין אותו הכסא מתטמא משום מושב, ולענין זה נתכוון בדיון בהלכה זו".
"ואחזור להשלים פירוש הכלל הזה. שכל מה שלא נעשה מתחלתו לישיבה ואם ישב עליו הזב יתכן שנאמר לו קום מעל הכלי הזה שנעשה בו מלאכה פלונית זולת הישיבה עליו הרי זה אינו מתטמא משום מושב ומשכב, שהכלל אצלינו אומרין בזב עמוד ונעשה מלאכתינו. ואמר יתעלה בזב כל המשכב אשר ישכב עליו הזב יטמא וכל הכלי אשר ישב עליו יטמא, ואמרו בתורת כהנים אשר ישב עליו יכול אפילו ישב על האבן ועל הקורה, תלמוד לומר כלי לא אבן ולא קורה, אוציא את אלו ולא אוציא כסא גללים כסא אבנים ושל אדמה, תלמוד לומר הכלי כלי המיוחד, כלומר המיוחד לקבל טומאה, והכלים העשוין משלשה מינין הללו אינן מקבלין טומאה כלל כמו שנתבאר לעיל. ועוד אמרו שם אין לי אלא כסא וספסל וקתדרא המיוחדין, מנין תיבת הבלנים תיבה שפתחה מצדה עריבה משני לוג ועד תשעת קבין שנסדקה ואינו יכול לרחוץ בה את רגלו אחת, תלמוד לומר וכל הכלי רבה, יכול אפילו כפה סאה וישב עליה תרקב וישב עליו, תלמוד לומר אשר ישב, המיוחד לישיבה לא שאומרין לו עמוד ונעשה מלאכתינו. וזכור כלל זה ולא נצטרך לחזור עליו בכל מה שיבא לפנינו, וכבר הפלגנו בבאורו ובירורו".
מטעם זה נראה שאם לא עשה 'הסבה' ו'שינוי יעוד' למחצלת שמשמשת לסיכוך, אפילו שכבו עליה שכיבת עראי, היא לא הופכת להיות כלי המקבל טומאה.
ג. כתב הרא"ש (סוכה פ"א סי' לז): "כתב ה"ר ישעיה מטראני אלו המחצלאות שמוכרים התגרים וסתמא לאו לשכיבה עבידי שהן ממלאין אותן צמר וגם עושין מהן מחיצות הלכך לאו בתר עשייתם אזלינן שהאומן אינו עושה אותן אלא למכרן למי שצריך להן כל אחד ואחד לפי צורכו וא"כ אין לילך אלא אחר קנייתה שאם קנאו אדם לשכיבה מקבלת טומאה. ואם קנאו לצורך דבר אחר אינה מקבלת טומאה. וא"כ אדם יכול לקנות מחצלת חדשה לשם סוכה ולסכך בה אף על גב דחזיא לשכיבה בתר מחשבתו אזלינן וכיון דקנאה לצורך סוכה וסיכך בה אינה מקבלת טומאה".
הרא"ש חלק על הרי"ד שאזלינן בתר מנהג המקום, אבל בימינו שאין המנהג לשכב על מחצלת נראה שכוונת הקונה קובעת האם נקנתה לסיכוך או לשימושים אחרים.
והו"ד הרי"ד וסמכו עליו בשו"ת אדמת קודש (א' חלק יורה דעה סי' כא), ובשו"ת מהרי"א הלוי (ח"א סי' קיא), ובשו"ת משנה הלכות (ח"ט סי' קצו).
ד. במקרה הנוכחי הילדים הצטלמו על הסכך, ומן הסתם אינם אוסרים אותו. מה יהיה הדין אם השתמשו במחצלאות לשכיבה?
נברר תחילה מה הדין אם עשו ללא ידיעת אביהם בעל המחצלאות.
נאמר ביבמות (פג ע"א):
"דתנן: המסכך גפנו על גבי תבואתו של חברו – הרי זה קדש וחייב באחריותו, דברי רבי מאיר; רבי יוסי ורבי שמעון אומרים: [פג ע"ב] אין אדם אוסר דבר שאינו שלו".
לפי ר' מאיר התקדשה התבואה של חבירו ולפי ר' יוסי ור' שמעון לא התקדשה.
הרמב"ם (הל' כלאים פ"ה ה"ח) פסק כ' יוסי ור' שמעון: "...ואין אדם מקדש דבר שאינו שלו, לפיכך המסכך גפנו על גבי תבואתו של חבירו קדש גפנו ולא נתקדשה התבואה, סכך גפן חבירו על תבואתו קדש תבואה ולא קדש גפן חבירו, סכך גפן חבירו על תבואת חבירו לא קדש אחד מהן, ומפני זה הזורע כרמו בשביעית לא קדש". וכ"פ השולחן ערוך (יו"ד סי' רצו ס"ד).
באר תוספות (יבמות פג ע"ב):
"אין אדם אוסר דבר שאין שלו – וא"ת ומ"ש מנותן נבלה או חלב בתבשיל של חברו שנאסר ואר"י דבדבר התלוי במחשבה הוא דאמר הכי כגון משתחוה לבהמת חברו דספ"ב דחולין (דף מ. ושם) דאפי' עשה בה מעשה כגון ששחטה איכא למ"ד דלא אסרה ואיסור כלאים נמי תלוי במחשבה כדאמר במס' כלאים (פ"ה מ"ו) גבי הרואה ירק כשאגיע אלקטנו אפילו הוסיף מאתים מותר לכשאחזור אלקטנו אסור ומטעם זה מפרש ר"ת דנקט בהגוזל (ב"ק דף ק: ושם) נתייאש הימנה ולא גדרה דוקא נתייאש אבל לא נתייאש שהיה עוסק בגדר ולא הספיק לגדור עד שהוסיף מאתים לא קידש".
ובמונחי ימינו בדין של 'חלות' 'אין אדם אוסר שאינו שלו'. ילדים אלו כיון שאין הסכך שלהם לא יכולים לאוסרו.
ה. עוד י"ל, בילדים רק מעשה המוכיח את כוונתם נחשב מעשה לאסור אבל סתם מעשה ללא כוונה אינו מוכיח לאסור. וכאן אם היו מודיעים שברצונם להפוך את המחצלאות לשכיבה והיו משתמשים בהם היתה חשיבות למעשיהם, אבל כאן כיון שאינם מודעים למשמעות ההלכתית של מעשיהם אפילו שכיבה על המחצלאות אינה נחשבת כמוציאה אותם מיעודם למחצלאות לסיכוך.
נאמר בחולין (יב ע"ב)
"א"ר חייא בר אבא, בעי רבי יוחנן: קטן יש לו מחשבה או אין לו מחשבה? א"ל רבי אמי: ותיבעי ליה מעשה, מ"ש מעשה דלא קא מבעיא ליה? דתנן: יש להן מעשה, מחשבה נמי לא תיבעי ליה, דתנן: אין להן מחשבה! דתנן: האלון והרמון והאגוז שחקקום תינוקות למוד בהן עפר, או שהתקינום לכף מאזנים – טמאין, מפני שיש להן מעשה [יג ע"א] ואין להן מחשבה! אמר ליה: מחשבה גרידתא לא קא מיבעיא ליה, כי קא מיבעיא ליה – מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, כגון דהוה קיימא עולה בדרום ואתיוה בצפון ושחטה, מאי? מדאתייא בצפון ושחט איכוין לה, או דילמא מקום הוא דלא איתרמי ליה? הא נמי אמרה רבי יוחנן חדא זימנא! דתנן: המעלה פירותיו לגג מפני הכנימה וירד עליהם טל – אינן בכי יותן, ואם נתכוין לכך – הרי הן בכי יותן; העלום חרש שוטה וקטן, אף על פי שנתכוונו לכך – אינן בכי יותן, מפני שיש להן מעשה ואין להן מחשבה; וא"ר יוחנן: ל"ש אלא שלא היפך בהן, אבל היפך בהן – הרי זה בכי יותן! הכי קא מיבעיא ליה: דאורייתא או דרבנן".
"רב נחמן בר יצחק מתני הכי: א"ר חייא בר אבא, בעי רבי יוחנן: קטן יש לו מעשה או אין לו מעשה? ופשיט: יש להן מעשה ואפילו מדאורייתא, אין להן מחשבה ואפי' מדרבנן, מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו – מדאורייתא אין לו, מדרבנן יש לו".
ופסק הרמב"ם (הל' טומאת אוכלין פי"ד ה"ב):
"המעלה פירותיו לגג מפני הכנימה וירד עליהן הטל לא הוכשר, ואם נתכוון שירד עליהן הטל הוכשרו, לפיכך אם העלום חרש שוטה וקטן אף על פי שחישבו שירד הטל עליהן לא הוכשרו שיש מעשה להן דין תורה ואין להן מחשבה אפילו מדברי סופרים, הפכו בהן קטנים על הגג הרי אלו מוכשרין שאם היתה מחשבה של קטן ניכרת מתוך מעשיו מחשבתו מועלת מדבריהן".
עוד פסק הרמב"ם (הל' פסולי המוקדשין פ"א ה"ו):
"הקטן אינו שוחט קדשים אף על פי שהגדול עומד על גביו, שהקדשים צריכין מחשבה וקטן אין לו מחשבה, אפילו היתה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו אינה מחשבה להקל אלא להחמיר, כיצד היתה עולה עומדת בדרום ומשכה הקטן והביאה לצפון ושחטה שהרי ממעשיו ניכר שמחשבתו לשחיטת קדשים הרי זו פסולה".
וכאן, כיון שאפילו שכבו על המחצלאות, אינם יודעים שבכך מוציאים את המחצלאות מיחודם לסיכוך נראה שאין במחשבתם להוציא מהיחוד לסיכוך. ורק אם מעשיהם מוכיחים על כוונתם – אוסרים.
ונראה שאף אם עשו זאת ברשות אביהם בעל המחצלאות לסיכוך. אין המחצלאות נאסרות לסיכוך.
מסקנה
מותר להמשיך ולסכך במחצלאות.
הערת הרה"ג יעקב אריאל שליט"א – רב העיר רמת–גן (לשעבר)
לענ"ד גם מבוגרים לא פוסלים מחצלת בשכיבה חד פעמית. רק מחצלת שייחדו לשכיבה נפסלת כלומר שייחדו אותה לשימוש קבוע של שכיבה.