לדלג לתוכן

חבל נחלתו כט ז

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

<< · חבל נחלתו · כט · ז · >>

סימן ז

ברכת שהחיינו ומחיה המתים לאבל

שאלה

האם מברך על מנחם שלא ראה אותו שלשים יום שהחיינו? האם אבל מברך על מנחם שלא ראה אותו י"ב חודש (ולא היה לו קשר עמו, עי' או"ח סי' רכה ס"ב) – ברכת מחיה המתים?

תשובה

א. פסק השולחן ערוך (או"ח סי' רכה ס"א):

"הרואה את חבירו לאחר שלשים יום, אומר: שהחיינו, ואחר י"ב חדש מברך: מחיה מתים, והוא שחביב עליו הרבה ושמח בראייתו".

באר המשנה ברורה (סי' רכה):

"(א) חבירו – ואין חילוק בין איש לאשה והיינו אם רואה אשתו ואמו בתו ואחותו כיון שהוא שמח ונהנה בראייתם. כתבו הפוסקים דאם ראה חכם מחכמי ישראל מברך עליו אשר חלק וכדלעיל בסימן רכ"ד ס"ו וגם שהחיינו אם הוא שלשים יום שלא ראה אותו".

"(ב) לאחר שלשים יום – מראיה ראשונה. ואם קיבל ממנו כתב או שאנשים הודיעוהו משלומו יש דעות באחרונים וספק ברכות להקל".

"(ג) אומר שהחיינו וכו' – וכל אלו הברכות הוא בשם ומלכות ואפילו ברכת מחיה מתים [מגן גבורים ושאר הרבה אחרונים דלא כתשובת פ"מ]".

"(ד) מחיה המתים – ואז אין מברך שהחיינו. וטעם ברכה זו כתב בחידושי אגדות לפי שבכל שנה האדם נידון בר"ה ויוה"כ אם למות אם לחיים ואם רואהו אחר ר"ה ויוה"כ זה ואח"כ אין רואה אותו עד אחר ר"ה ויוה"כ הבא הרי עבר עליו דין אם למות אם לאו וע"כ אומר ברוך מחיה מתים שניצול מדין מיתה בר"ה ויוה"כ1".

ב. פסק המגן אברהם (סימן תקנא ס"ק מב) בדיני תשעת הימים ושבוע שחל בו לגבי ברכת שהחיינו:

"מלומר שהחיינו. ובשבת שרי (מט"מ בשם ס"ח ולבוש) ובכתבי האר"י אסר אפי' בשבת ונ"ל דאם חל י"ז בתמוז בשבת ונדח' מותר לכ"ע ועס"ד. וטעם האיסור נ"ל כיון דהזמן ההוא זמן פורעניות אין לברך שהחיינו לזמן הזה אבל אין הטעם משום אבילות דהא לא מצינו שאבל אסור לברך שהחיינו". והסכים עמו בברכ"י (או"ח סי' תקנא ס"ק טו) והוסיף: "ודלא כמשמעות דברי בנימין זאב סי' קס"ג. וכן הסכים מהר"ש פלורינטין בספר בית הרואה דף נ"ט ע"ב וע"ג".

ומהר"ם בנעט הביא לכך ראיה משולחן ערוך (או"ח סי' רכג):

סעיף א

"ילדה אשתו זכר, מברך: הטוב והמטיב, וגם היא צריכה לברך כן. הגה: ואם מתה אשתו בלידתה, מברך: שהחיינו, דהא ליכא הטבה לאחריני; וכן אם מת האב קודם שילדתו, היא מברכת שהחיינו (כן נראה לי ליישב הרשב"א סימן רמ"ה ); ויש שכתבו שנהגו להקל בברכה זו, שאינה חובה אלא רשות, ומזה נתפשט שרבים מקילים באלו הברכות".

סעיף ב

"מת אביו, מברך: דיין האמת; היה לו ממון שירשו, אם אין לו אחים מברך גם כן: שהחיינו; ואם יש לו אחים, במקום שהחיינו מברך: הטוב והמטיב. הגה: שאין מברכין הטוב והמטיב אא"כ יש לו שותפות באותה טובה (טור)"2.

אולם הפנה מהר"ם בנעט לט"ז (או"ח סי' תרעא ס"ק ח): "ומברכין בב"ה. כ' רמ"א [ר"ם מינץ] בתשו' סי' מ"ג דאם אבל מתפלל בערב חנוכה ידליק אחר הנרות משום שהחיינו אבל שאר ערבית דחנוכה (ידליק) ויתפלל".

ואסר על אבל לברך שהחיינו בבית כנסת על הדלקת נר חנוכה, אולם נראה שדוקא בבית כנסת אבל בביתו או בברית מילה שבא"י נוהגים לברך שהחיינו, או אם פודה בנו באבלות גם אבל מברך, וכ"כ בשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ת, או"ח סי' קמא).

ג. נעסוק עתה בהבדלים שבין ברכת שהחיינו למחיה המתים.

כתב בדעת תורה (או"ח סי' תקנא סי"ז):

"וראיתי בכתבי הדעת קדושים דגם הרואה את חבירו בימי בין המצרים אחר ל' יום, לא יברך שהחיינו, רק יהרהר בלבו, אבל אם לא ראהו י"ב חדש יברך מחיה המתים".

המהרש"ם בדע"ת מחלק בין שהחיינו שעניינו שמחה לברכת מחיה המתים שאף בבין המצרים יכול לברך.

ד. לבירור הברכות נביא את דברי ערוך השולחן (או"ח סי' רכה):

סעיף א

"דע דבעירובין [מ':] מבואר להדיא דברכת שהחיינו שבמועדים הבאים מזמן לזמן הם חובה וברכת שהחיינו שעל פירא חדשה היא רשות ע"ש ולזה נלע"ד דכל מיני ברכת שהחיינו הבאים לזמן קבוע כמו בחנוכה ופורים הוי חובה ושארי ברכות שהחיינו הם רשות ולפיכך הרבה מקילים בזה ומיהו בפירות חדשות קבלוה כחובה וכולם נזהרים בזה ונמצא בירושלמי [קדושין פ"ד] מי שהיה מצמצם פרוטות מהוצאתו לקנות כל פירא חדשה ולטעום אותה ואומר שם שעתיד ליתן דין וחשבון על שלא אכל".

סעיף ב

"הרואה את חבירו שחביב עליו ושמח בראייתו מאד אם יש שלשים יום שלא ראהו מברך שהחיינו בשם ומלכות ואם לא ראהו שנים עשר חדש מברך מחיה המתים ואז אינו מברך שהחיינו וזהו כשלא היה מכתבים ממנו אליו, אבל כשקבל ממנו מכתב אינו מברך מחיה המתים אבל לעניין שהחיינו אין חילוק דאפילו קיבל מכתב בתוך ל' מברך שהחיינו והטעם דברכת שהחיינו היא מתוך שמחת הראייה פנים בפנים אבל ברכת מחיה המתים הוא מצד שעתה נתוודע שהוא חי ולכן כיון שכבר ידע שהוא חי ע"פ מכתבים או שמע מבני אדם שהוא חי שוב לא שייך ברכת מחיה המתים ושיעורא די"ב חדש נראה משום דאין המת משתכח מן הלב עד י"ב חדש [כנ"ל ועבאה"ט וש"ת סק"א] ומי שלא ראהו מעולם אף על פי שידע ממנו כגון ששלח לו מכתבים ונהנה בראייתו מ"מ אינו מברך על ראייתו".

סעיף ג

"ואין חילוק בדין זה בין זכרים לנקבות ורק אם שמח מאד בראייתם מברך שהחיינו ורק ממילא דבנקבות לא שייך דין זה רק באשתו ואמו בתו ואחותו כיוצא באלו ועכשיו מקילים מאד בברכה זו מיהו מי שיודע בעצמו שיש לו תענוג בראייתו ושמח מאד וכ"ש בן לאביו או אב לבן ואח לאחיו כיוצא בהם צריך לברך".

מתבאר כי החילוק בין שהחיינו למחיה המתים הוא בשמחה. שהחיינו הוא על שמחתו שרואה פני חבירו ואילו מחיה המתים הוא הודאה לרבש"ע. ולכן לגבי ברכת מחיה המתים אין כלל שאלה.

ה. וכך השיג בשו"ת יחוה דעת (ח"ד סי' יז) על דברי המשנ"ב (שהובאו לעיל):

"ואמנם ראיתי להמשנה ברורה (סימן רכ"ה סק"ב) שכתב, שיש דעות באחרונים, אם נתקבל ממנו מכתב בתוך שלשים יום או שאנשים הודיעוהו משלומו, אם יברך שהחיינו, וספק ברכות להקל. ע"כ. אולם במחכ"ת לא דק שפיר, והמעיין באחרונים ישר יחזו פנימו שלא נחלקו אלא לגבי ברכת מחיה המתים לאחר י"ב חודש, אבל לגבי ברכת שהחיינו אף על פי שקיבל ממנו מכתבים ושמע מטוב שלומו בתוך שלשים יום, לכל הדעות צריך לברך עליו שהחיינו, כשרואהו לאחר שלשים יום, שאינה דומה שמיעה לראיה, שההתפעלות וההתרגשות הנפשית תהיה בראיית חבירו פנים אל פנים ביתר שאת ויתר עוז. [וכן ראיתי לידידי הרה"ג רבי שריה דבליצקי שליט"א בספר זה השלחן (סימן רכ"ה), שהעיר כן על דברי המשנה ברורה הנ"ל, שלענין ברכת שהחיינו אין כאן מחלוקת כלל שצריך לברך גם אם קיבל ממנו מכתבים בתוך שלשים יום, ושיש לתקן במשנה ברורה על פי האמור. וכן כתב בשו"ת יין הטוב (סוף סימן מ"ט). ע"ש]".

מתבאר מדבריו שברכת שהחיינו היא על שמחתו ועל רגשותיו עת רואה את חבירו, ולכן אם דיבר איתו בטלפון או שמע משלומו – אם בכ"ז שמח בראייתו מברך שהחיינו על ראייתו. אבל ברכת מחיה המתים היא דוקא אם לא שמע ממנו מאומה כל י"ב חודש, ואם שמע ממנו או עליו מפי אחרים אינו מברך.

מסקנה

אבֵל מברך על מי שמגיע לניחום אבלים בין שהחיינו ובין מחיה המתים, וכן המנחמים עליו.

הערת הרה"ג יעקב אריאל שליט"א – רב העיר רמת–גן (לשעבר)

לענ"ד אין לברך, כי ראיית הפנים החדשות מעוררת את הצער וא"א לברך על כך שהחיינו. ול"ד לברכת שהחיינו על הירושה, יחד עם דיין האמת על הפטירה. שם חלים שני דברים נפרדים, צער על הפטירה ושמחה על הירושה. כאן אותן פנים חדשות הבאות לנחם הן הן המגבירות את הצער, שמחת הפגישה הופכת ליגון, כמבואר במו"ק (כא, א) ואם באו פנים חדשות חולץ.