חבל נחלתו כט ו
סימן ו
ברך שהכל ונזכר שהכוס בתוכו המשקה אינו טבול
שאלה1
ברך שהכל על כוס מים ונזכר כי הכוס אינה טבולה, האם ישתה (ואין ע"י שתיה אחרת2) או שיאמר בשכמל"ו?
תשובה
א. המקור לאמירת בשכמל"ו אחר ברכה לבטלה הוא בירושלמי (ברכות פ"ו ה"א): "א"ר חייא בר ווא הדא אמרה אהן דנסב פוגלא3 ומברך עילוי והוא לא אתי לידיה צריך למברכה עילוי זמן תניינות אמר רבי תנחום בר יודן צריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד שלא להזכיר שם שמים לבטלה".
הירושלמי מלמד שני דברים שעל הברכה הראשונה לבטלה צריך לומר בשכמל"ו, וכן לברך שנית על הצנון.
ב. הרמב"ם מזכיר את החיוב לשבח את שם השם אחר ברכה לבטלה בשני מקומות:
הרמב"ם (הל' ברכות פ"ד ה"י) פסק: "אין מברכין על אוכל מן כל האוכלין ולא על משקה מן כל המשקין עד שיבא לפניו ואם בירך ואח"כ הביאו לפניו צריך לחזור ולברך, נטל אוכל ובירך עליו ונפל מידו ונשרף או שטפו נהר נוטל אחר וחוזר ומברך עליו אף על פי שהוא מאותו המין וצריך לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד על ברכה ראשונה כדי שלא להוציא שם שמים לבטלה, עומד אדם על אמת המים ומברך ושותה אף על פי שהמים שהיו לפניו בשעת הברכה אינם המים ששתה מפני שלכך נתכוון תחלה".
ופעם שניה בהל' שבועות (פי"ב הי"א): "ולא שבועה לשוא בלבד היא שאסורה אלא אפילו להזכיר שם מן השמות המיוחדין לבטלה אסור ואף על פי שלא נשבע, שהרי הכתוב מצוה ואומר ליראה את השם הנכבד והנורא, ובכלל יראתו שלא יזכירו לבטלה, לפיכך אם טעה הלשון והוציא שם לבטלה ימהר מיד וישבח ויפאר ויהדר לו כדי שלא יזכר לבטלה, כיצד אמר ה' אומר ברוך הוא לעולם ועד או גדול הוא ומהולל מאד וכיוצא בזה כדי שלא יהא לבטלה".
עפ"י דברי הרמב"ם אי"צ לומר דוקא בשכמל"ו אלא יכול לומר פסוק או שבח אחר.
ג. הוסיף בעלי תמר (ברכות פ"ו ה"א): "צריך לומר בשכמל"ו שלא להזכיר שם שמים לבטלה. נראה שרבי תנחום בר יודן בחר בפסוק זה עפ"י יומא ל"ו כשהיו שומעין שם המפורש יוצא מפי כה"ג הן עונין אחריו בשכמל"ו ובגמרא שם תניא רבי אומר כי שם ה' אקרא הבו גודל לאלהינו, אמר להם משה לישראל בשעה שאני מזכיר שמו של הקדוש ברוך הוא אתם הבו גודל. חנניא אומר, זכר צדיק לברכה, בשעה שאני מזכיר צדיקו של עולם אתם תנו ברכה".
"לפיכך כשבירך ברכה שא"צ שדומה כאלו הוא חו"ש ממעט כבוד שמים צריך ליתן גודל וברכה בברכת בשכמל"ו. ומדסיים שלא להזכיר ש"ש לבטלה משמע שכמו במברך ברכה שא"צ אף במזכיר ש"ש לבטלה אומר בשכמל"ו וכן נוהגין וכן כתב בספר דרך פקודיך מצוה ל. אכן הרמב"ם בפ"ד מהלכות ברכות ה"י כתב נטל אוכל ובירך עליו ונפל מידו וכו' וצריך לומר בשכמל"ו על ברכה הראשונה כדי שלא להוציא ש"ש לבטלה, ואלו בסוף פי"ב מהלכות שבועות כתב אם טעה והוציא ש"ש לבטלה ימהר מיד וישבח ויפאר ויהדר לו כדי שלא יזכר לבטלה כיצד, אמר ה', אומר ברוך הוא לעולם ועד או גדול הוא ומהולל מאד וכיוב"ז כדי שלא יהיה לבטלה. ונו"כ מציינים המקור בירושלמי דידן, וצ"ע שלא הזכיר בשכמל"ו. ונראה שהשתמש גם במקור שני ושם היה כתוב מפורש כן וכלל בשכמל"ו במה שאומר וכיוב"ז, ובמ"ע שם זה מפורש בירושלמי דברכות וגם במקומות רבות מן הירושלמי, וא"י איפוא המקומות בירושלמי אכן נראה שהשתמש גם במקור שני כמ"ש. והנה באו"ח סוף סימן ר"ו אמר בא"י ולא אמר אלהינו, יסיים ויאמר למדנו חוקיך שיהא נראה כקורא בפסוק ואין כאן מוציא ש"ש לבטלה. וכדאי לציין דברי הדרך פקודיך שם שאף בהזכרת ש"ש לבטלה יש לו לסיים בפסוק וז"ל: אם נזדמן לו בלא הודע הזכרת ש"ש אם הוא באפשרי לגמור בזה איזה פסוק מה טוב, כגון אם יזדמן לו הזכרת שם הויה יסיים חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר, ואם יזדמן לו הזכרת שם אלהים יסיים אל דמי לך אל תחרש ואל תשקוט אל (תהלים פ"ג), ובשם אל יסיים מוציאם ממצרים כתועפות ראם לו. ומזה תקיש לשאר השמות וכו'".
עוד הביא בעלי תמר (שם) מערוה"ש:
"אמר ר"ח בר"י צריך לומר בשכמל"ו וכו'. ובערוך השולחן סוף סימן ר"ו התקנה של בשכמל"ו על ברכה לבטלה לא נתבאר הטעם ואולי דמפני שהוציא ש"ש לבטלה לפיכך צריך לקבל עליו עול מלכות שמים עכ"ל. ולפענ"ד הטעם בזה דמבואר בתמורה ד דהמוציא ש"ש לבטלה עובר על את ה' אלהיך תירא, ובברכות ל"ג דהמברך ברכה שאינה צריכה עובר על לא תשא שם אלהיך לשוא עיין במג"א סוף סימן קט"ו ובאחרונים שהאריכו בזה עיין שם, וא"כ הזכרת ש"ש לבטלה הוא גדר של חילול ה' ואלו בשכמל"ו הוא גדר של קידוש ה' ואמרינן בירושלמי קידושין פ"ד ריש ה"א דגדול הוא קידוש ה' מחילול ה' וכו', וא"כ מפני כן בשכמל"ו דהוא קידוש ה' הוא התיקון של חילול ה'. וכזה ביחזקאל ל"ו ואחמול על שם קדשי אשר חללוה בית ישראל בגוים אשר באו שמה וקדשתי את שמי הגדול המחולל בגויים וגו' הרי שהתיקון של חילול ה' הוא קידוש ה' וגדול קדה"ש מחילול ה' ולפיכך בשכמל"ו שהוא קידוש ה' הוא התיקון לחילול ה'".
ד. עפ"י הירושלמי פסקו ראשונים ואחרונים. הביא בקובץ שיטות קמאי (ברכות לה ע"א) מהלכות ברכות למהר"ם מרוטנבורג: "והמברך ברכה לבטלה אומר בירושלמי (שם), שיש לו לומר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד".
וכ"כ תוספות (ברכות לט ע"א ד"ה בצר ליה): "...ועוד יש בירושלמי היכא דבריך אתורמוסא למיכליה ונפל מידיה ושקל אחרינא בעי ברוכי זמנא אחריתי ופריך מאי שנא מאמת המים פירוש דמברך לשתות והני אזלי והני אחריני נינהו וא"צ לברך פעם אחרת ומשני הכא הוה דעתו מתחלה לזה שהיה יודע שילכו להן אבל בתורמוסא לא ידע שיפלו מידו ויאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד משום דהוה ברכה לבטלה וכן נכון לומר על כל ברכה לבטלה בשכמל"ו".
וכ"כ האגודה (ברכות פ"ו – כיצד מברכין סימן קלו): "ירושלמי האי מאן דמברך אתורמוסא דבידיה ונפל מיניה מברך ברוך שם כבוד מלכותו, ומברך שנית אתורמוס אחרת, וכן עושין כשמברכים כל ברכה לבטלה אומר ברוך שם כבוד וכו' ופריך מה בין זה לאמת המים שמברך ושותה מים הבאים אחרים ומשני התם כיון דעתיה וכו'".
ה. מתוך כך ניגש לחיוב טבילת כלים.
יש לחלק בין חיוב טבילת כלים באופן עקרוני לחיוב טבילת כלים לפני שימוש בהם. ואין הם תלויים זה בזה. כי יש הסוברים שאף שחייבים בטבילה, אבל באופן עראי מותר להשתמש בכלים שאינם טבולים.
הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פי"ז ה"ה) פסק: "טבילה זו שמטבילין כלי הסעודה הנלקחים מן העכו"ם ואח"כ יותרו לאכילה ושתיה אינן לענין טומאה וטהרה אלא מדברי סופרים, ורמז לה כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר ומפי השמועה למדו שאינו מדבר אלא בטהרתן מידי גיעולי עכו"ם לא מידי טומאה, שאין לך טומאה עולה על ידי האש וכל הטמאים בטבילה עולין מטומאתן, וטומאת מת בהזאה וטבילה ואין שם אש כלל אלא לענין גיעולי עכו"ם, וכיון שכתוב וטהר אמרו חכמים הוסיף לו טהרה אחר עבירתו באש להתירו מגיעולי עכו"ם".
באר הלחם משנה (הל' מאכלות אסורות פי"ז ה"ה):
"טבילה זו שמטבילין וכו'. מפשט דבריו משמע דטבילת כלים הוי דרבנן וכן נראה שהבין [הר"ן] ז"ל אבל הרשב"א לא הבין כן כמבואר בב"י ונראה לי שהטעם מפני שקראו דברי סופרים וכל דברי סופרים הוא הל"מ שהוא מה"ת כמו שכלל לנו רבינו בהל' סנהדרין ומפשט דבריו משמע שכוונתו לומר שאין הטבילה הזו מפני שהם טמאים מטומאת מת וכדי לטהרם צריך טבילה עד שתאמר שטבילה זו מן התורה אבל טעם טבילה זו לא כך היא אלא שחכמים תקנוה כדי לטהרם מידי גיעולי עכו"ם שנראה להם שעדיין לא נטהר מידי גיעולי עכו"ם בהגעלה אלא צריך עוד הכשר אחר העברתו באש להתירו מידי גיעולי עכו"ם משמע דהטבילה היא באה להתיר מידי גיעולי עכו"ם ואם כוונתו היה כך קשה טובא דא"כ חדשים ממש למה צריך טבילה הא אין כאן גיעולי עכו"ם ואיך הביא ראיה רב נחמן בגמרא דחדשים בעו טבילה מדמלובנים בעו דילמא התם דיש גיעולי עכו"ם צריך הכשר אחר אבל הכא לא ועוד דא"כ שאולים למה אין צריך טבילה. אלא ודאי נראה שכוונת רבינו היא לומר דאין הטבילה הזאת להתירו מידי טומאה עד שתאמר שהיא מן התורה מפורשת אבל היא מחכמים שתקנוה מהטעם האמור בירושלמי שהוא יוצא מידי טומאת העכו"ם לקדושה דישראל ואמר שיצא להם סמך ממה שאמר הכתוב וטהר ובשלמא אי פשטיה דקרא היה מדבר בטומאה מה שאמר תעבירו באש היינו אומרים ודאי שמ"ש וטהר הוא טהרה אחרת נוספת להעבירה טומאה אבל מאחר דע"כ קרא לא איירי לטהר מידי טומאה אלא לטהר מידי גיעולי עכו"ם כדהכריח הוא ז"ל דלא מצינו טהרה בטומאה שהיא באש א"כ ודאי דקרא לא איירי בטהרת טומאה וכיון שכן לא נאמר שהטהרה הנוספת במלת וטהר היא להעביר מידי טומאה כיון שלא נזכרה בכתוב אלא ודאי היא טהרה אחרת וטעמא כדאמרו בירושלמי. ושיעור לשונו של רבינו כך הוא אמרו חכמים הוסיף לו טהרה אחר עבירתו באש שאותה העברה באש היא כדי להתירו מידי גיעולי עכו"ם אבל לא קאי האי להתירו מידי גיעולי עכו"ם לטהרה אחרת שהזכיר דאין הטהרה באה להתירו מידי גיעולי עכו"ם אבל היא באה מן הטעם האמור בירושלמי. כן נראה לי לפרש לשונו".
וכן יש עוד שסברו שטבילת כלים מדרבנן, לעומת ראשונים אחרים שהבינו שחיוב טבילת כלים מן התורה.
ו. בקשר לאיסור שימוש בכלים שאינם טבולים כתב האור זרוע (ח"ד פסקי עבודה זרה סי' רצג): "אין זה כי אם גזירת הכתוב דאסר רחמנא להשתמש בהם בלא טבילה מעתה מאיזה טעם נכשיר בדיעבד ועל מה נסמוך להתירם". וכן בשו"ת בנו – ר"ח או"ז (סי' סג).
אולם, הביא בס' 'טבילת כלים' לרב צבי כהן (עמ' קב בהערות) שהאחרונים רובם בדעה שמותר להשתמש באופן ארעי בכלים שאינם טבולים. והם: בן ההפלא"ה (בסוף הפלא"ה לכתובות), ישועות יעקב (יו"ד סי' קכ), משנה ברורה (בביאור הלכה לסי' שכג סי"ז ד"ה מותר), מעדני ארץ (שביעית, סי' טז ס"ק י), שו"ת מנחת יצחק (ח"א סי' מד), שו"ת יבי"א (ח"ב יו"ד סי' ט אות ב).
ולכן לשיטת האחרונים, ודאי שיכול לשתות אחר שברך ואין זו ברכה לבטלה, כי השימוש הותר באופן ארעי.
ז. אפילו למ"ד שחיוב טבילת כלים מן התורה ואסור להשתמש בהם ללא טבילה, יש להסתפק מאד האם אסור לשתות לאחר שברך כבר. חיוב הטבילה הוא מצות עשה, אבל אינו אוסר את המשקה. ולכן אם כבר שתה ביטל את חיוב הטבילה, אבל המשקה מותר והברכה אינה לבטלה. ולעומת זאת ברכה לבטלה יש בה צד של חילול השם. והוא עדיף על ביטול טבילה.
כמו"כ, אם מדובר שברך על משקה צונן, הוא יכול ליטול מעט בכף או לשפוך לידו וללקק את המשקה ובכך יצא ידי חובת הברכה.
הערת הרה"ג יעקב אריאל שליט"א – רב העיר רמת–גן (לשעבר)
לענ"ד הוא אנוס במ"ע ולכן יאכל מהכלי. גם למ"ד שטבילת כלים היא מה"ת איסור השימוש בכלי אינו מה"ת אלא גזרת חכמים, שלא ישתמש שמא ישכח ולא יטבול. גם אם נניח שאיסור השימוש גם הוא מה"ת, זה לא איסור מה"ת, אלא מצות עשה של חיוב טבילה. ובנ"ד בדיעבד, מכיון שהוא כבר בירך, והוא חייב לאכול כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה, א"כ הוא אנוס לעניין טבילה. ומכיון שהוא לא יכול להטביל כרגע, אונס רחמנא פטריה מחיוב טבילה, וממילא הוא לא עובר על שימוש אסור בכלי.
דבר דומה מצינו בטלית שנפסקה הציצית בשבת באו"ח סי' יג. האיסור להתעטף בטלית לא מצויצת הוא רק משום ביטול מ"ע של ציצית. ובשבת הוא אנוס לכן מותר לו להישאר בטלית לא מצויצת (עפ"י אב"נ או"ח תיח. ור' מש"כ באהלה של תורה ח"א סי' יט).