חבל נחלתו כח מא
סימן מא
חיוב אונן במצוות שבין אדם לחבירו
שאלה
האם אונן פטור אף ממצוות שבין אדם לחבירו כגון: גמילות חסדים בממונו: כגון נתינת פרוטה לעני או הלוואה וגמילות חסד בגופו כגון פריקה או טעינה וכד'.
תשובה
א. סיכמו באנציקלופדיה תלמודית (כרך ב, אנינות) את פטור אונן ממצוות כך:
"ונחלקו בטעמו של דבר (=פטור אונן ממצוות): יש אומרים שהוא מפני כבודו של מת או מפני שאין לו מי שישא משאו, ר"ל: להתעסק בקבורתו (ירוש' ברכות פ"ג ה"א, עי"ש שבשני טעמים אלו נסתפקו. ובמס' שמחות פ"י: מפני כבוד המת), ולכן אפילו אם רוצה האונן להחמיר על עצמו אינו רשאי (ירושלמי שם ושמחות שם, ועי' תוס' ברכות יז ב; טוש"ע שם). ויש אומרים הטעם לפי שעוסק במצוה פטור מן המצוה, והרי הוא טרוד במחשבת קבורת מתו, שהיא טרדה של מצוה (רש"י ברכות יז ב), ולכן אם רצה להחמיר על עצמו רשאי (תוס' שם לד' רש"י)".
שני טעמים לגזירת חכמים על דיני אנינות למי שמתו מוטל לפניו: מפני שעוסק בקבורתו של המת והוא עוסק במצוה, ומפני כבוד המת. לטעם הראשון יש שהקלו בהלכותיו כגון תפילות וברכות אם נמסר לכתפים (ובימינו לחברה קדישא) שיתעסקו עמו – עי' ילקוט יוסף (קצוש"ע או"ח סי' עא).
ב. במצוות שבין אדם למקום הוא פטור משום עוסק במצוה או משום כבודו של מת, כאשר אינו עושה לאחרים. ולכן כתב הפרי מגדים (או"ח, פתיחה כוללת ח"ב סעיף כט):
"והנה אונן אם עשה מצוה והוציא רבים כמו שופר בראש השנה ודעתו [לקבור את מתו היום] ע"י עכו"ם וביום ב' ע"י ישראל, אי מוציא רבים אלא דמחויב קרינן ביה אלא עוסק במצוה אחרת וכן משמר את המת וכדומה, ומוציא דיעבד אחרים, וכן אם אין אחר רק הוא פשיטא דמוציא ומצוה דרבים עדיף, ואי"ה בפנים יבואר עוד. ואונן הוה כל זמן שמתו מוטל לפניו אפילו כמה ימים ומשתדל בקבורתו אונן הוא, ולאחר שנקבר אפילו בו ביום חייב בכל המצות, או"ח [סימן] ע"א [מ"א ס"ק א] ויו"ד [סימן] שמ"א [סעיף א ב]. ומיהו בתפילין דפטור כל יום ראשון קבורה ושמועה כבסימן ל"ח סעיף ה', אין מברך להוציא אחרים, אף על גב עשרה שעושין מצוה אחד מברך לכולם פטור הוא ביום ראשון ואין מחויב מקרי וצ"ע, עיין מה שכתבתי בפריי מזה בסימן ל"ח [משבצות זהב אות ג] וסימן ע"א [משבצות זהב אות ה] יע"ש".
אונן פטור ממצוות, אבל אינו פסול לקיום מצוות, ואינו אסור בעשיית מצוות1, ולכן במקום שאין אחר חוץ מן האונן כגון מוהל שהוא אונן ואין מוהל אחר, ודאי ימול. ורק הסתפקו לענין ברכת המוהל (עי' לבו"ש יו"ד סי' רסד ס"א בשם הרב יעב"ץ במגדל עז, שו"ת חתם סופר ח"ו – ליקוטים סי' לט, שו"ת יהודה יעלה [אסאד] ח"א, יו"ד סי' שנו).
וכן כהן אונן יכול לפדות את הבן אם אין כהן אחר עי' בשו"ת יהודה יעלה (אסאד, ח"א יו"ד סי' שנו).
ג. עפ"י דברים אלו כתב בילקוט יוסף (ביקור חולים ואבלות הערות דיני אונן במועדי וזמני השנה אות נט):
"ומה שכתבנו לגבי אונן שתקע בשופר, כן כתב הפרי מגדים (בפתיחה כוללת חלק השני אות כט) שאונן שעשה מצוה והוציא הרבים ידי חובתם, כגון שתקע בשופר בראש השנה ודעתו לקבור מתו על ידי עכו"ם ביום טוב ראשון, או על ידי ישראל ביום טוב שני, יש לומר שמוציא את הרבים ידי חובה דמחוייב בדבר קרינן ביה, אלא שעוסק במצוה אחרת. ומוציא את אחרים בדיעבד. ואם אין אחר אלא הוא פשיטא שמוציא ידי חובה, ומצוה דרבים עדיף. ע"כ. וכן כתב בכיו"ב בשו"ת שואל ומשיב (מה"ת חלק ד' סימן קעב) לענין סופר אונן שכתב תפילין, דפשיטא ליה דמיקרי שפיר בר קשירה והתפילין כשרות. ע"ש. וכן כתב בשו"ת פרי השדה חלק ד' (סימן לג). ונסתייע ממה שכתב הגאון החתם סופר בליקוטים (סימן לט) שהאונן רשאי להיות מוהל כשאין אחר, דחשיב שפיר בר חיובא מהתורה. ע"ש. וכן כתב במחנה חיים ח"ג (סי' ד'). ונסתייע גם כן מהחתם סופר. ע"ש".
ד. מצוות שמוציא בהן אחרים צריך שיהא מחויב בדבר, לעומת זאת גמילות חסד היא תמיד לאחרים, כמו-כן גמ"ח בגופו ובממונו – אינן פעולות 'חלות' שאפשר לומר שלא קיים, כאן הצריך קיבל עזרה, והממון הגיע ליד העני.
על כן צריך לדון אם הוא מחוייב במצות גמילות החסדים על אף שהוא עוסק במצוה, ואי"צ לדון אם קיים את המצוה אם עשאה.
לדוגמא: דנים באבל האם יכול להמשיך ולספור ספירת העומר לאחר שהיה אונן ופטור מן המצוה, כיון שזו פעולה של 'חלות'. אבל בגמ"ח הרי אונן שנתן פרוטה לעני, ודאי שקיים מצוה. ובפועל אונן אינו עסוק בכל רגע ורגע, ואין בעיסוקו בגמילות חסדים פחיתת כבוד למת, ולכן השאלה היא: האם אונן מותר להיענות לחבר המבקש עזרה, כגון להחליף גלגל עם תקר – בגלגל רזרבי.
יש לעיין מצד עוסק במצוה פטור מן המצוה, בגמילות חסד שבגופו, והרי אין כאן אחר שיבוא ויעזור (אם יש אחר האונן ודאי פטור), האם להניח את הצריך עזרה ללא סיוע, כדברי הרמב"ם (הל' רוצח ושמירת הנפש פי"ג הי"ד): "אם מצאו נבהל במשאו מצוה לפרוק ולטעון עמו ולא יניחנו נוטה למות שמא ישתהה בשביל ממונו ויבא לידי סכנה, והתורה הקפידה על נפשות ישראל בין רשעים בין צדיקים מאחר שהם נלוים אל ה' ומאמינים בעיקר הדת, שנאמר (יחזקאל ל"ג י"א) אמור אליהם חי אני נאם ה' אלהים אם אחפוץ במות הרשע כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה". הרמב"ם דיבר בישראל בעל עבירה וק"ו לישראל כשר.
וכן מצד כבוד מתו – הרי מקיים מצוה בגופו וממונו, ואינו עוסק בדברים בטלים או בענייניו הפרטיים, ולכן ודאי אין בכך פגיעה בכבוד המת.
ה. מצאנו שעוסק במצוה פטור אף ממצוות שבין אדם לחבירו. נאמר בבבא קמא (נו ע"ב): "איתמר: שומר אבידה – רבה אמר: כשומר חנם דמי, רב יוסף אמר: כש"ש דמי. רבה אמר כשומר חנם דמי, מאי הנאה קא מטי ליה; רב יוסף אמר כש"ש דמי, בההיא הנאה דלא בעיא למיתבי ליה ריפתא לעניא הוי כש"ש".
באר הרא"ש (בבא קמא פ"ו סי' ד):
"איתמר שומר אבידה רבה אמר כשומר חנם דלא מטיא ליה שום הנאה בשמירה זו. ורב יוסף אמר כשומר שכר. וזהו שכרו דאי מיתרמי ליה עניא בשעה שהוא מכניסה לביתו או בשעה שהוא עוסק בצרכי אבידה כגון אם היא בהמה ומאכילה או משקה ואם היא טלית ושוטחה או מנערה פטור מליתן לו פת. דהעוסק במצוה פטור מן המצוה. ורבה סבר דבשביל דבר מועט כזה לא חשיב שומר שכר דלא שכיח שיזדמן לו עני בשעה שהוא עסוק באבידה. וה"ג (=והלכות גדולות) ור"ח (=רבנו חננאל) ורב אלפס פסקו הלכה כרב יוסף. והתוספות פסקו כרבה... ".
וכך הסביר המאירי (בבא קמא נו ע"ב):
"שומר אבדה הואיל ונפטר בשמירתה מכמה מצות שיש בהם חסרון כיס כגון נתינת פת לעני וכיוצא בה שהרי העוסק במצוה פטור מן המצוה הרי הוא נעשה עליה שומר שכר ואם נגנבה או נאבדה ברשותו חייב ואין צריך לומר אם פשע בה ומ"מ כתבו בתוספות דדוקא בעוד שהוא מתעסק באבדה אם בשמירתה אם בשאר צרכיה כגון שוטחה לצרכה או שאר עסקים אבל משהניח האבדה בביתו בלא צורך שמירה הואיל ואפשר לו לקיים את שתיהן לא שהרי מי יש לו תפלין בראשו וציצית בבגדו אינו פטור מן המצוה וכבר ביארנו בשני של ברכות ובמציעא פרק האמנין דזהו שאמרו פרוטה דרב יוסף לא שכיחא ואם כל זמן שהאבדה בידו נפטר הא שכיחא ושכיחא... ויש פוסקים בשומר אבידה שהוא כשומר חנם ואינו חייב אלא אם כן פשע בה".
פסק השולחן ערוך (חו"מ סי' רסז סט"ז): "כל זמן שהאבידה אצלו, אם נגנבה או אבדה חייב באחריותה כדין שומר שכר".
ורמ"א הגיה: "וי"א דשומר אבידה אינו אלא שומר חנם (טור בשם ר"י והרא"ש)"...
לפי הפוסקים כרבה ודאי שגם אונן חייב בגמילות חסד. ואף לפי הסוברים כרב יוסף, נראה שהיינו דוקא בשומר אבידה שמספיקה פרוטה (=פרוטה דרב יוסף) כדי לחייבו כשומר שכר, אבל גם רב יוסף מודה שהעיסוק במצוה הפוטר אינו שכיח, ולכן באונן שעפ"י רוב הנפטר הוא תחת אחריותה של חברה קדישא, ואינו עוסק במצות מתו, נראה שחייב, לפחות במצוות של גמילות חסדים שאינן נמשכות הרבה זמן, ואין מי שיעשה במקומו. וכדברי המאירי: 'הואיל ואפשר לו לקיים את שתיהן', ואין סיבה לפוטרו.
ו. פסק השולחן ערוך (או"ח סי' תעה ס"ה):
"אכל כזית מצה והוא נכפה, בעת שטותו, ואח"כ נתרפא חייב לאכול אחר שנתרפא, לפי שאותה אכילה היתה בשעה שהיה פטור מכל המצות".
כתב על כך בשער הציון (סי' תעה ס"ק לט):
"לאפוקי שומר אבדה [או משמר המת] אף דהוא גם כן פטור אז מכל המצות [ואפילו יכול לקיים שניהם, אם צריך לטרוח אחר זה, לדעת כמה פוסקים, וכדלעיל בסימן ל"ח עיין שם], אם אכל מצה אזי יצא ידי חובתו, דהוא איש, אלא שאז לא חייבתו התורה מפני שהוא עוסק במצוה אחרת. ומכל מקום מסתפקנא אם יוכל אז לברך ברכת אכילת מצה אקב"ו וכו' כיון שהוא אז אינו מצוה על זה". ונראה שאונן כשומר על המת שאע"פ שפטור ממצוה, אם עשאה קיים מצוה, ובודאי מצות גמילות חסדים.
ז. לגבי גמילות חסד בממונו, בשו"ת משנת יוסף (ח"י סי' קמא) נשאל האם לאונן מותר לתת צדקה, ומסיק:
"וא"כ אם נותן צדקה, לא מבעי אם אומר שזה לעילוי נשמת המת, שאז ה"ז מצוה ממש, שיש נחת רוח בצדקה שנותנים עבורם (שו"ע או"ח סוס"י תרכא, ובמ"ב), אלא אפי' נותן סתם יש ג"כ נחת רוח למת מצאצאיו כשמקיימים מצוה, וכן ציוו כמה גדולים לחלק לצדקה לפני הוצאת המיטה".
ומכאן שבמצות גמ"ח בממון רשאי ואף חייב לקיים, ובעיקר במצוה שהיא לעי"נ הנפטר כמו צדקה. אולם נראה שאף להלוות לחבר – אין בכך פסול, ולמצוה יחשב לו.
ח. במצוות גמילות חסדים בגופו אין ברכה (עי' שו"ת הרשב"א ח"א סי' יח), אולם מאידך יש חשיבות גדולה לעזור במקום שאין מישהו אחר שיכול לסייע. ולכן נראה שאם אין האונן עסוק בפועל בקבורת מתו ויכול לדחות את עיסוקו עם המת, בעיקר בגמילות חסדים עוברת, חייב האונן לסייע בכל הניתן בגופו וכש"כ בממונו, כשעצם העיסוק הוא למעט זמן, ואינו טורד את עיסוקו עם מתו.