חבל נחלתו כח מ
סימן מ
מוקף וצירוף
שאלה
אדם אפה לחמניות כשיעור של הפרשת חלה ללא ברכה, והפריש חלה, אח"כ אפה שוב לחמניות פחות מכשיעור לברכה והפריש חלה ללא ברכה. את שתי האפיות הוא הניח במגירה אחת בפריזר. האם הוא חייב עתה להפריש חלה. האם כלי מצרף לחיוב חלה בלחם אפוי אף שבעל הלחם לא התכוין לכך, ואף שהצירוף נעשה כמה ימים אחר האפיה כשהצטברו כמה לחמניות?
א. הפרשת חלה דוקא מן המוקף
נאמר בחלה (פ"א מ"ט): "החלה והתרומה... אלא מן המוקף".
מהו מוקף לגבי חלה, פרש הריבמ"ץ (חלה פ"א מ"ט): "וכשהעיסה לושה נוטל ממנה ואומר זו חלה, אבל לא ממקום אחר עליהם, דאתי שלא מן המוקף". פרש הרמב"ם (חלה פ"א מ"ט): "אלא מן המוקף, כלומר דבר שהוקף ונמצא במקום אחד, לא שיפריש מעיסה זו חלה הראויה לה ולאותה העיסה השניה שבמקום אחר מפני שנמצא שהפריש שלא מן המוקף".
אולם הר"ש (חלה פ"א מ"ט) כתב: "אלא מן המוקף. עיסה בנגיעה ושאר דברים בלא נגיעה אלא שיהיו במקום אחד כדפרשי' בסוף פ"ג דמעשר שני".
והרא"ש (חלה פ"א מ"ט) חלק על הר"ש: "אלא מן המוקף. בסמוך לו כדפרשינן בסוף פ"ג דמעשר שני".
והסביר המאירי (חלה פ"א): "אלא מן המוקף ענינו מן הדבר שהוא מוקף ומכונס במקום אחד ולא שיוציא מן העסה החלה החייבת בה והחייבת לאותה העיסה האחרת שהיא במקום אחר ונמצא שהפריש שלא מן המוקף וכן תרומת גרן כמו שביארנו בתרומות". ועוד כתב: "ואינן נטלין אלא מן המוקף ר"ל ממה שהוא מכונס במקום אחד לא מזו העיסה על עיסה אחרת שבמקום אחר ואף על פי ששתיהן חייבות ואפילו שתיהן ממין אחד ושהן שוות בחשיבות שהכתוב צווח ואומר בהרימכם את חלבו ממנו אין ממנו אלא מן המוקף לו, ומ"מ בדיעבד מה שעשה עשוי וכמו שאמרו בשלישי של ערובין ובהרבה מקומות מוטב יתרמו החברים שלא מן המוקף ואל יאכילו לעמי הארץ טבלים"...
וכתב רבינו ירוחם (תואו"ח נכ"א ח"ג): "אבל אם יש בכל אחד שיעור חלה מתחלה אינו צריך אלא הקפה כדי לפרוש מן המוקף אלא שיהיו מונחים לפניו אפילו בלא כלי ומפריש מזו לזו כך כתבו התוספות בפסחים".
וכן פסק הרמב"ם (הל' ביכורים פ"ה הי"ג): "החלה נקראת תרומה לפיכך אינה ניטלת אלא מן המוקף כתרומה".
וכן פסק השולחן ערוך (יו"ד סי' שכג ס"א): "אבל חלת ארץ ישראל לא יאכל עד שיפריש. ואינה ניטלת אלא מן המוקף (פי' ממה שהוא קרוב וסמוך), כתרומה".
כל ההפרשה מן המוקף היא על עיסה שיש בה כשיעור ומתחייבת בחלה. וכיון שהפריש ממנה יצאה העיסה מטבלה וראויה לאכילה, ואת החלה שהפריש ישרוף כדין תרומה טמאה.
וכך אנו מפרישים בימינו. בספר 'הלכות הארץ' (בהוצ' מכון התורה והארץ) כתבו בעמ' 90: שאם יש בעיסה קמח במשקל 1.666 ק"ג חטים יש להפריש חלה בברכה. ואם יש 1.200 ק"ג קמח חטים מפריש בלא ברכה. (בהערה למטה כתב שלפי החזון איש מפריש רק ב-2.250 ק"ג בברכה).
צירוף לחלה
נאמר בחלה (פ"ב מ"ד): "העושה עיסתו קבים ונגעו זה בזה פטורים מן החלה עד שישוכו רבי אליעזר אומר אף הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה".
פרש הרמב"ם (חלה פ"ב מ"ד): "ור' אליעזר אומר אפילו לש את הכעכין אחת אחת ואפאן והוציא את כולן מן התנור אחת אחת ונתנן בכלי אחד אף על פי שלא נדבקו זו בזו הרי זה חייב להפריש מהן חלה אחרי האפיה, וכך ביארו בתלמוד ואמרו אפילו כעכין דאין נושכות זו בזו הסל מצרפן לחלה. והלכה כר' אליעזר".
עולה מדברי הרמב"ם שמדובר במי שלש פחות מכשיעור, ולכן לא התחייב בחלה. אבל הכלי אחר האפיה מצרף לחיוב חלה, וזה אינו נתון לרצון האופה אלא בעצם נתינתם בסל אחד הם מתחייבים בחלה. יש כאן דין נוסף לחיוב ההפרשה הראשון: אם לחמים שלא הופרשה מהם חלה בגלל שהעיסה היתה קטנה מכדי הפרשה, נצטרפו בכלי ויש בשיעורם כדי הפרשת חלה – הככרות האלו נטבלו לחלה וחייבים להפריש מהם חלה, אף שבזמן לישתם לא היה בהם כשיעור.
כך כתב בפירוש הרא"ש (חלה פ"ב מ"ד): "והא דמצרכי רבנן נשיכה ור"א נגיעה ה"מ לצרף ב' עיסות יחד שאין בכל אחד כשיעור חלה, אבל לענין לתרום מן המוקף אף נגיעה לא בעינן רק שיהו סמוכים זה לזה בפנינו כדאמרינן לעיל בפ"ב דמעשר שני עד שלא גפן תורם מזו על זו ואמרינן עלה בירושלמי ה' שקים בגורן תורם ומעשר מזה על זה". וכן באר הרע"ב.
היינו, לפי ר' אליעזר צריך נגיעה בסל כדי לחייב את הפת שכשנאפתה לא היה בה שיעור חלה ועתה בצירוף כל הככרות בסל אחד יש בה כשיעור חלה. אבל אם בתור עיסה כבר התחייבה בחלה וצריכה הפרשה מן המוקף אין צורך בנגיעה ולא בצירוף סל ואם הכל לפניו מפריש ממנו חלה מאחת הככרות על הכל.
וכן כתב רבינו ירוחם (תואו"ח נכ"א ח"ג):
"ועוד פשוט שם הרודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה. ועוד שם טבלא שיש לה לבזבזין בעיא ולא איפשיטא אם מצרפן לחלה ואזלינן לקולא בחלת חוצה לארץ והעקר שאם אפהו מעט מעט ואין שיעור בשום אחת בפני עצמה ונתן בסל הסל מצרף ומפריש מהפת ואין התנור מצרפן".
המאירי (חלה פ"ב) חולק על הרא"ש שאין צריך נגיעה כדי לצרף:
"...ור' אליעזר חולק לומר שאפילו לא נגעו זה בזה לא בעיסה ולא בתנור כל שהוא רודה ונותן לסל הסל מצרפן לחלה אף על פי שאין נוגעין זה בזה הואיל וכלם בחלל הסל והלכה כר' אליעזר ואפילו כעכין שאין נושכות זו בזו כמו שבארנו בפרק אלו עוברין וכן ביארנו שם שלא נאמר כן אלא בסל וכיוצא בו מכלים שיש להם תוך ואפילו חלל מועט כגון טבלא שיש עליה לבזבזין אבל אם רדה ונתן בטבלא שאין עליה לבזבזין נשאלה שם ולא הובררה ומתוך כך מפריש בלא ברכה בין בארץ בין חוצה לארץ... ותדע שלדעת גדולי המחברים (=הרמב"ם) נצטרפו בכך לחלה והוא שכתבו עשה עיסה פחותה מכשיעור ואפאה ונתן לסל וחזר ואפה כיוצא בה ונתן לסל הסל מצרפן היו הככרות נושכות זו בזו אף על פי שאינן בסל חייבין בחלה"...
והוסיף המאירי שדוקא כשאין מקפידים על עירוב העיסות, האפוי מצטרף בכלי, וזה מוסכם על כל הפוסקים: "וצריך שתדע שכל שביארנו בצירוף סל או תנור או השכה ונגיעה פירושו בשהן של אשה אחת שאם הן משל שתי נשים הואיל ומקפידות זו על זו בעירוב עיסתן אין דברים אלו מצטרפין ואף באחת יש צדדין שאין מצרפין כגון עיסות שאינן של מין אחד אף על פי ששתיהן מן המינין החייבין בחלה שמכל מקום מקפדת היא בתערובתן כמו שנבאר בפרק רביעי ובתלמוד המערב אמרו נקי וקיבר מקפדת היא, ומה שאמרו בתלמוד המערב של פרק רביעי אשה אחת שהיא מקפדת עשאוה כשתי נשים שתי נשים ואינן מקפידות עשאום כאשה אחת, נראה דוקא בשגלו את דעתן לכך".
במלאכת שלמה (חלה פ"ב מ"ד) מביא: "כתוב בתשובות הרשב"א ז"ל סימן תתל"ד סבורני שהיה בכתבך שתמהת על שהייתי מצרף כל העיסות אחר אפייתן בפסח ונוטל אחת לחלה על כולן וכתבת דר' אליעזר לא אמר הסל מצרפן אלא לחומרא בפחות מכשיעור לחייבו ע"י צרוף אבל לקולא לא. דע לך ידידי שבכל צרפת נוהגין כן וגם ספר התרומות פסק כן ע"כ". היינו, הסל מצרף להפרשת חלה בסתם עיסות ולא רק בפטורות שנצטרפו במקרה לסל. ומן הרא"ש לעיל משמע שאין צורך בסל אלא די בכך שיהיו כל הככרות לפניו (ואולי העיסות של המצות היו פחות מכשיעור ונצרך לצרף כדי לחייבן).
עוד הביא במלאכת שלמה סייג שלא התקבל בין הפוסקים: "וכתב הרב בעל ספר החִנוך ז"ל ושמעתי מפי' מורי י"א דדוקא בשנתן הפת מן התנור לכלי שיש לו בית קבול דוקא אבל הניח אותו כשהוציאו מן התנור ע"ג לוח או על הקרקע ובכל מקום שאין לו תוך אף על גב שנתנו אח"כ בסל כבר נפטר מחלה וזהו שאמרו הרודה ונותן לסל דדוקא לסל בשעת רדייה מן התנור ואין צריך לומר שהתנור אינו עושה צרוף לחלה ע"כ". עולה מדבריו שסל אינו מצרף אם הפת הונחה קודם במקו"א לפני שהונחה בסל. ונראה לפי שאר הפוסקים שסל מצרף אף אם הככרות הונחו קודם במקו"א ואח"כ הוכנסו לסל.
פסק הרמב"ם (הל' ביכורים פ"ו הט"ז):
"עשה עיסה פחותה מכשיעור ואפאה ונתן הפת לסל, וחזר ואפה פת אחרת ונתן לסל אם נתקבץ בסל שיעור חלה הסל מצרפן לחלה ומפריש החלה מן הפת, שנאמר והיה באכלכם מלחם הארץ מלמד שהוא מפריש מן האפוי, ואין התנור מצרפן לחלה1".
וכך פסק השולחן ערוך (יו"ד סי' שכה ס"א):
"שתי עיסות שאין בשום אחת כשיעור, אם נוגעות זו בזו עד שנדבקים מעט זו בזו, מצטרפים, אם הם ממין הראוי להצטרף, כפי מה שנתבאר בסימן שכ"ד. ואם אינם נדבקים, והם בסל אחד, הסל מצרפן ואפילו אחר שנאפה ונעשה פת. ואם נתנם על טבלא שאין לה לבזבז, אינם מצטרפים".
"הגה: ולכן כשמצרפם בכלי יזהר שלא יצא שום דבר למעלה מדופני הכלי, דהיינו שיהא כל ככר אחד או עיסה למעלה מדופני הכלי (טור). ויש מי שאומר שאם מכסה הפת במפה חשוב כמו כלי לצרפן".
בהליכות שדה (חוב' 109) הביא הרב יוסף אפרתי בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל. שבמקפיא קטן מארבעים סאה שנצטרפו בו ככרות שלא הופרש מהם חלה והעיסות היו קטנות מחיוב חלה – יש להפריש בברכה. במקפיא גדול מארבעים סאה (אמה על אמה ברום שלש אמות) להפריש ללא ברכה, ואם יש בו תאים, אם בתא אחד (או מדף) אחד הצטברו יותר מחיוב חלה יפריש מכל תא בפ"ע, ואם אין בכל תא כדי צירוף יפריש מכל המקפיא ללא ברכה.
כל זה כשאפה עיסות שהן פחות מכשיעור, ואח"כ נצטרפו בסל אחד. ועל כן יש לשים לב שאפילו העיסות היו קטנות אם שם את הלחמניות בסל אחד או במגירה אחת, אע"פ שהיו פטורות מחלה – כיון שנכנסו לסל – הסל מצרפן ומחייבן בחלה. (ויש שאופים מצות יד לפסח בעיסות קטנות ואח"כ מפרישים חלה מכל המצות ע"י שמניחים על שולחן ומכסים במפה, או שמניחים את כל המצות בסל גדול).
ועי' בשו"ת מחזה אליהו (ח"א סי' קיא) שנוטה לומר שאם כל לחמניה נמצאת בשקית נילון או נילון נדבק ואח"כ הוכנסו לסל הן לא מצטרפות זו עם זו לשיעור חיוב, כיון שכל אחת כבי' בכלי בפני עצמה. ואף הוא דן בכך אם אין אומרים שהכלי בטל ללחמניה שכן אין זה כלי העומד בפני עצמו, אלא נכרך עליה כדי לשמור על טריותה והוא בטל אליה.
הבעיות בצירוף עיסות שכבר הופרש מהן חלה
בימינו, ישנה בעיה שלא ראיתי שעוסקים בה, והיא צירוף וחיוב חלה בעיסות שכבר הפרישו מהן חלה.
כאמור לעיל בעיסה מקמח פחות מ-1.2 ק"ג אין חיוב הפרשת חלה. בעיסה מקמח יותר מ-2.25 ק"ג אף לפי החזו"א מפרישים בברכה. ולפי הגר"ח נאה כבר ב-1.666 ק"ג מפרישים בברכה.
הבעיה היא:
אם הפרישו ללא ברכה, ואח"כ הניחו בסל, במקרה כזה הסל צרף את לחמניות. ולכן יצטרכו להפריש שוב, שכן לפי השיטה המחמירה, העיסה שהפרישו ממנה ללא ברכה, עוד לא היתה חייבת בחלה. ורק הצירוף עתה חייב אותה בחלה. ונמצא חומרו – שהפריש כבר – קולו, שחייב בהפרשה שנית, ורוב הציבור האופה כלל לא מודע לכך.
הפתרון לשאלה שהעלינו היא או שמי שאופה יאפה שיעור של חיוב בברכה ואז ייפטר מהפרשת חלה שניה2. או שמי שהפריש ללא ברכה, צריך להקפיד מאד שלא יצטרפו בסל (או במגירה) עוד לחמניות שלא הפרישו מהן או שהפרישו ללא ברכה, כי הוא יחשוב שאין צורך להפריש שוב חלה, אבל מעיקר הדין אולי עוד לא נפטרו מחלה וחייב להפריש מהן שוב. ואם לא יפריש הוא אוכל ספק טבלים.