חבל נחלתו כה מא
סימן מא
גדרי דבר האבד באבלות
שאלה
האם ספק דבר האבד באבל, מותר1.
א. דבר האבד בחול המועד
הטור והשו"ע (או"ח סי' תקלז) בארו דיני דבר האבד בחול המועד.
כתב הטור (או"ח סי' תקלז): "דבר האבד מותר לעשותו בח"ה בלא שינוי הלכך בית השלחין שהיא שדה שצריך להשקותה תמיד שאם לא כן תפסד מותר להשקותה ודוקא שהתחיל קודם המועד שאז נפסדת אם לא ישקנה יותר".
הגיה בדרכי משה (הקצר, סי' תקלז אות א): "וכתב בתולדות אדם וחוה נתיב ד' חלק ה' (לו ע"ד) ולא נאמר שיעשה מלאכה עד כדי שלא יפסיד אלא בכל דבר יעשה המלאכה מכל וכל ויגמור אותה. ובכל בו (סי' ס כג א) כתב דכל מה שאפשר להקל בטרחא יעשה".
היינו, לדבר שהקרן שלו אבודה אם לא יעשו בה מלאכה, מותר לעשות מלאכה ללא שינוי בחול המועד, ומותר לגמור את המלאכה וצריך להקל בטירחא ככל האפשר.
הוסיף החיי אדם (חלק ב-ג, הלכות שבת ומועדים, כלל קו ס"ד): "ואם היה דבר האבד, כגון שנפל כותל ביתו הסמוך לרשות הרבים ואם לא יבנהו יגנבו כליו, מותר אפילו מלאכת אומן, וכן כל כיוצא בזה. ומכל מקום כל מה שיכול להקל בטרחא, יעשה (סי' תקל"ז ותק"מ). ולא נקרא דבר האבד אלא כשעיקר הדבר נפסד. אבל בשביל מעט תוספת קלקול, לא מקרי דבר האבד. ולכן, אסור לתקן מלבושיו ומנעליו אף על פי שיתקרעו מעט יותר. אבל אם יתקרעו ויתקלקלו הרבה, מותר, דהוי הפסד גדול (סימן תקמ"א ט"ז). ומכל מקום, ישנה קצת (א"ר)". נראה שזהו דבר אבד מסוג אחר, חשש נזק וגניבה ולא השקעה שתרד לטמיון.
והוסיף החיי אדם (שם סעיף ו): "מלאכה גמורה אפילו לא יהיה בנמצא אחר המועד, כגון ללקוט פירות לצורך אחר המועד, אסור, ואף על גב שיהיה לו ריוח מזה, דאעבורי רווחא לא מקרי פסידא. אבל לקנות ולמכור, כיון שאין זה מלאכה גמורה, אם אינו בנמצא אחר המועד, מותר לקנות ולמכור (תקל"ג מ"א ס"ק ו' סי' תקל"ט). וכיון דמותר לקנות אף על פי שצריך לעשות כלים לזה, כגון שקונה יין וצריך לחביות והוי מלאכה גמורה, מכל מקום מותר (סימן תקל"ט סעיף ט')". ועי' בשו"ת דברי מלכיאל (ח"ב סי' ק).
ההקדמה מחול המועד, אע"פ שברצוננו ללמוד לגבי אבלות, מפני שששני העניינים הושוו זה לזה, אע"פ שחוה"מ לכאורה חמור יותר כי הוא חובת כל ישראל ולא יחידים.
ב. דבר האבד באבלות
נאמר במועד קטן (יא ע"ב): "פתח באבל וסיים במועד! אמר רב שישא בריה דרב אידי: זאת אומרת דברים המותרין במועד – אסורים בימי אבלו".
הרמב"ם (הל' אבל פ"ה ה"י) פסק את דברי רב שישא בריה דרב אידי לגבי דבר האבד, על המקרים שמופיעים בתלמוד: "אפילו דברים שמותר לעשותן בחולו של מועד אסור לאבל לעשותן בידו בימי אבלו, אבל אחרים עושים לו, כיצד היו זיתיו להפוך וכדיו לגוף ופשתנו לעלות מן המשרה וצמרו מן היורה, שוכר אחרים לעשות לו כדי שלא יאבדו, ומרבצין לו שדהו משתגיע עונת המים".
וכך פסק השולחן ערוך (יו"ד סי' שפ ס"ד): "אפילו דבר האבד, אסור האבל לעשות, בין הוא בין עבדיו ושפחותיו ובניו ובנותיו שמעשה ידיהם שלו".
והוסיף השו"ע בסעיף ה: "אסור לעשות מלאכתו ע"י אחרים (אפי' עובד כוכבים) (מרדכי ריש פרק מי שהפך), אלא אם כן הוא דבר האבד, שדבר האבד מותר לאבל לעשות ע"י אחרים; אפילו דבר האסור במועד משום טירחא, מותר, ואפילו הוא מעשה אומן".
ורמ"א הגיה: "וי"א דאם לא יוכל לעשות ע"י אחרים, והוא דבר האבד, מותר לעשות האבל בעצמו (טור בשם הרמב"ן והרא"ש וכן כתב רבינו ירוחם); ולאחר שלשה ימים הראשונים יש להקל, ואפילו תוך ג' והוא הפסד מרובה".
ובאר בערוך השולחן (יו"ד סי' שפ ס"ח): "עוד כתב (=השו"ע) אסור לעשות מלאכתו ע"י אחרים אפילו ע"י כותי אא"כ הוא דבר האבוד שדבר האבוד מותר לעשות ע"י אחרים אפילו דבר האסור במועד משום טירחא מותר באבל ואפילו הוא מעשה אומן עכ"ל. דדווקא בחוה"מ אסרו דברים של טורח מפני כבוד המועד, אֲבָל אָבֵל שעושה ע"י אחרים מאי איכפת לן בטורח דאחרים [טור]. ורבינו הרמ"א כתב די"א דאם לא יוכל לעשות ע"י אחרים והוא דבר האבד מותר לעשות האבל בעצמו ולאחר ג' ימים הראשונים יש להקל ואפילו תוך ג' כשהוא הפסד מרובה עכ"ל. ואפילו הוא דבר שיש בו טורח ומעשה אומן ורק שיעשה בצינעא [ש"ך סק"ו] שהרי באמת מבואר להדיא בש"ס כלל גדול דכל דבר האבד מותר באבל וכמו שיתבאר בפרקמטיא אלא דלענין מלאכה אסרו ע"י עצמו משום שיכול לעשות ע"י אחרים, וא"כ ממילא כשאין ביכולת ע"י אחרים מותר ע"י עצמו וטורח אין נ"מ באבל וכן מעשה אומן ולא דמי לחוה"מ כמ"ש".
ערוה"ש מדגיש את החילוק בין חוה"מ לאבלות במלאכות שע"י אחרים, אפילו בטורח ובמעשה אומן הותר בדבר האבד באבלות.
בסעיפים הבאים מבאר לגבי דבר האבד בפרקמטיא.
כתב שם בסעיף יא:
"כשם שהוא אסור בעשיית מלאכה כך הוא אסור לישא וליתן בסחורה ולילך מעיר לעיר בסחורה וסחורה שיש לו אם לא יהיה לו היזק במה שלא ימכור עתה אסור למוכרם אבל כשיהיה לו היזק מותר. וז"ל רבינו הב"י בסעי' ו' פרקמטיא שלו בדבר האבד שאם לא ימכור יפסיד מהקרן נמכרת ע"י אחרים אבל אם לא יפסיד מהקרן אלא שאם ימכרנה עתה ירויח בה יותר משאם ימכרנה אח"כ אסור ומ"מ אם שיירות או ספינות באו או שהם מבקשים לצאת ומוכרים בזול או לוקחים ביוקר מותר למכור ולקנות ע"י אחרים אפילו שלא לצורך תשמישו אלא לעשות סחורה להשתכר עכ"ל וכלשון זה הוא גם בטור ובתוס' מ"ק [י' ב ד"ה ובדבר] ע"ש ואינו מדויק שפתחו בהפסד מהקרן וסיימו שעתה ירויח בה יותר מכשימכרנה אח"כ דמשמע שגם אח"כ ירויח רק עתה ירויח יותר ולשון הרא"ש שם [סי' כ"ג] יותר מדוייק ע"ש וגם הטור והש"ע לענין חוה"מ בא"ח סי' תקל"ט לא כתבו כלשונם שבכאן ע"ש ונלע"ד דשני מיני פרקמטיא יש דאדם שאין פרנסתו קבועה מפרקמטיא זו אלא שנזדמן לו וקנאה וצריך למוכרה אצלו לא הותר רק כשיפסיד מהקרן אבל מי שפרנסתו בכך גם הריוח המוכרח הוי כקרן דחיותו היא ובזה האיסור אינו אלא אם גם אח"כ ירויח אלא שעתה ירויח יותר דאז אסור אבל אם אח"כ יצטרך למכור בלא ריוח כלל מותר וכמו שאמרו חז"ל זבין וזבין תגרא איקרי [ב"מ מ' ב] ועי' בסעי' כ"ז".
והסיק בסעיף יב:
"ולכן נראה דמי שהוא סוחר בתבואה או בשארי סחורות ואירע לו אבלות ועתה יש סוחרים לקנות ממנו בריוח ואח"כ יכול להיות שלא ירויח מותר לו למכור סחורתו ע"י אחרים והיינו שהוא בעצמו לא ילך לשקול להם הסחורה ולמסור להם וישלח אחר במקומו דזהו ממש כדבר האבד וכפי מה שנתבאר דדבר האבד כשאין ביכולת ע"י אחרים יכול לעשות בעצמו ה"ה בכאן יכול לילך בצינעא אם אין ביכולת ע"י אחרים ודבר זה תלוי בראיית עיני המורה [כנלע"ד]".
אבל נראה שלגבי לימוד מלאכה, אפילו אין בלימוד ואביזריהו מלאכה דאורייתא, הוא לא יחשב כדבר האבד, שהרי לא דבר שכבר נמצא בידו נפסד – אלא חומר לימוד שהוא לומד לקראת העתיד לא ילמד בשבוע זה, מה גם שאינו יכול להיעשות על יד אחרים.
ויש סוג דבר האבד, שאינו מלאכה ואינו הפסד כלכלי והוא הפסד של אחרים, כגון מוהל לצאת למול והוא בימי אבלו (יו"ד סי' שצג ס"ג), או שוחט ואין שוחט אחר בעיר וצריך לשחוט לצורך שבת או שמחה כגון חתונה וכד' (עי' שו"ת יביע אומר ח"ז יו"ד סי' מג אות ו).
נראה שאיסור דבר האבד באבלות שונה ביסודו מדבר האבד בחוה"מ. חוה"מ הוא מעין יו"ט אבל הקלו בהלכותיו בין למ"ד שעיקרו מן התורה ואיסור מלאכותיו נמסרו לחכמים, ובין לסוברים שהוא דרבנן שהם עשאוהו כעין של תורה. איסור דבר האבד באבלות הוא בעיקרו משום היסח הדעת מן האבלות. אין זה מצד שמחה או מצד דוגמת מלאכות שבת (כדוג' חוה"מ עי' חיי אדם כלל קו).
כתב ערוך השולחן (יו"ד סי' שפ ס"י): "דין כתיבה לאבל כתב רבינו הרמ"א בסעי' ב' דכדרך שמותר לכתוב בחוה"מ כך מותר לכתוב בימי אבלו אבל לא בענין אחר עכ"ל ונתבאר בא"ח סי' תקמ"ה ונ"ל דלאו לגמרי מדמה לה לחוה"מ שיש בכמה דברים שא"א להשוותן שהרי שם נתבאר להקל בכתב שלנו שאינו מעשה אומן ובאבל כבר נתבאר שאין חילוק בין מעשה אומן לאין מעשה אומן וגם שם נתבאר דיש מקילין באגרת שאלת שלום ובאבל פשיטא שאסור בשאלות שלום אלא כוונת רבינו הרמ"א בעיקר הדבר דכשם שבשם נתבאר דמי שפרנסתו מכתיבה כגון הכותב ספר תורה תפילין ומזוזות שאסור לו לכתוב בחוה"מ ואם אין לו מה יאכל מותר ע"ש כמו כן סופר אבל כן וכן בדבר האבד אבל ודאי יש פרטים שאינם שוים ולכתוב אגרות שלום בוודאי אסור לאבל ולכתוב חשבון ודאי מותר דהוי כדבר האבד שמא ישכח וגם בחוה"מ מבואר שם דמותר לכתוב חשבונותיו ולחשוב יציאותיו מטעם זה ע"ש ושארי כתיבות שאין בהם הכרח וודאי דאסור בימי אבלו כמו בחוה"מ"2.
ונראה שמי שלומד מלאכה וצריך לכתוב בעת לימודו סיכומים או תרגילים אין כאן דבר האבד, ולכן אף כתיבה זו תהא אסורה.
וכ"כ בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"ב סי' קסט): "הנה בדבר אבי הכלה או אבי החתן שהיה אבל תוך שבעה ששמעו ממני שהאב מותר לילך לחופת בתו ולחופת בנו, אשר כתב ידידי שיש שתמהים ע"ז ורוצה לידע המקור, הנה הוא מכנה"ג הובא בגליון מהרש"א (יו"ד) בסימן שצ"א ובסימן שצ"ב שכתב דיכול האב ליכנס לחופת בתו, וכוונתו כשהאב הוא האבל, דאם רק החתן או הכלה הם אבלים והוא באופן שמותר לישא מצד הפסד או בנים קטנים, לא שייך לדון בדבר האב שאינו אבל ויכול גם לאכול שם, אלא איירי דהאב הוא אבל שסובר שמותר ליכנס לחופת בתו, ובסימן שצ"א שכתב דהיכא שמותר לו לכנוס משום הפסד, איירי ששניהם אבלים משום דמתה האם שהכלה ואביה הם אבלים שהיתר הנישואין הוא משום הפסד, ופשוט שה"ה שמותר לכנוס לחופת בנו. והטעם פשוט דצער גדול כזה שלא להיות על חופת בתו ובנו שעדיף הוא מהפסד ממון, דהרי חזינן שהרבה הוצאות מוציא האב לבא על חופת בתו ובנו, אין לך דבר האבד גדול מזה שמותר אף בתוך שבעה. אבל אבלים האחרים כאח ואחות אין הצער גדול כל כך ואין להתיר. וכן מש"כ ובלבד שלא יאכל שם הוא משום שהאכילה הוא שמחה נוספת ובשביל זה ליכא להאב צער גדול כשלא יתירו לו לאכול, לכן אוסר דאין להחשיב זה כדבר האבד".
ויש לדייק בכנה"ג ובאג"מ שלא הותר לו משום ההשתתפות בשמחת בתו אלא משום דבר האבד לו בכך שלא ישתתף בחופתה, והאג"מ משווה זאת להפסד ממוני גדול.
ג. ספק דבר האבד בחול המועד
כתב המגן אברהם (סי' תקלז הקדמה) בהל' חול המועד: "ספק דבר האבד מותר (רש"ך ח"א קי"ג)".
המהרש"ך עליו נסמך המג"א אינו נותן טעם לדבריו, וכתב הפרי מגדים (או"ח א"א סי' תקלז, הקדמה): "ספק. עיין מג"א. לכאורה הטעם דחול המועד מדרבנן וספק לקולא, ועיין סימן תק"ל במג"א, וצ"ע. ועיין ט"ז ג' כתבתי דספק צורך המועד נמי י"ל דשרי מהאי טעמא גופא".
היינו משום ספק דרבנן לקולא.
ובחיי אדם (חלק ב-ג, הלכות שבת ומועדים, כלל קו ס"ה) כתב: "ספק דבר האבד, מותר. ולי נראה שיעשה על ידי נכרי (סימן תקל"ז)".
והוסיף בנשמת אדם (שם, סעיף א): "כתב המ"א ריש סי' תקל"ז דספק דבר האבד מותר, ונ"ל דדין זה אינו מוסכם שהרי כתב הב"י בסי' תקמ"ה בשם הכלבו דמותר להגיה ולכתוב ספרים בחנם, שמא לאחר יום טוב לא יהיה לו פנאי על זה, וכתב הב"י דמיירי במגיה לצורך רבים ושרי ליה מדין צרכי רבים כדאיתא בסי' תקמ"ד, וסיים אלא דהתם לא התירו שלא לצורך המועד אלא בדבר שאינו מעשה אומן עכ"ל, ולדעת המ"א י"ל דמיירי אפילו ליחיד ומותר מטעם ספק דבר האבד דבזה אפילו מעשה אומן מותר, אלא ודאי משמע דלב"י ספק אסור, וכ"ה בהדיא בב"י סי' תקל"ט בד"ה ומה שכתב הרא"ש ולאחר המועד כו' וי"ל כיון דבלאו בדבר האבד בודאי הוא אסור, אבל שיירות כו' הוי דבר האבד בודאי עכ"ל. ובסימן תקמ"ד במ"א ס"ק ב' י"ל דר"ל דבודאי יבטלו".
כתב בפסקי תשובות (או"ח סי' תקלז, מ"ב סק"א): "ואם הדבר אצלו בספק עיין מ"א שמקיל וכו' אם אותו חשש שהוא חושש מצוי שיבוא, אכן יראה לעשות בצינעא אם אפשר (מש"כ המשנ"ב לעשות בצינעא במקום שאפשר לאו דווקא בספק דבר האבד, אלא אף בודאי דבר האבד הדין כן, כמבואר בסי' תקל"ח סעי' ב' ומ"ב סקי"ב, ובכה"ח סי' תקל"ח סקט"ז בשם הריטב"א שכל דבר שגופו ממש נאבד ונפסד, והפסידו ניכר, לא הצריכו צינעא, ובאורחות חיים ספינקא סי' תקל"ד סק"א דכל שהכל עושין המלאכת דבר האבד בצורת פרהסיא לית לן בה, וע"ע משנ"ב סקנ"ד שאדם חשוב צריך להקפיד יותר לעשות בצינעא). ויש המקילים ביותר שאפילו אם עפ"י הרוב לא יהיה אבד רק על צד המיעוט יש חשש שמא יהיה אבד חשוב דבר האבד (שו"ת מהרש"ג ח"ב סי' י'), ובפרט אם האדם דואג על הפסדו שמא יבוא ונמנע משמחת יום טוב, וחז"ל התירו דבר האבד כדי שיהיה שמח במועד, אך אין להורות היתר ללא הוראת חכם (ריטב"א מו"ק י"א ע"א ד"ה אלא, ובישועות יעקב ריש סי' זה "עיקר הטעם שאנו מתירים מספיקא, הוא מכיון שכונתו בשביל שבדעתו הוא דבר האבד, לא אסרוהו חז"ל אף אם אינו דבר האבד", הובא דבריהם להסביר בזה שיטתו של המהרש"ג בס' חוהמ"כ פ"ב ביאורים אות י"ד, עייש"ה)".
"ובכל אופן, אין נחשב דבר האבד אלא כשעיקר הדבר נפסד אבל תוספת מעט קלקול לא נקרא דבר האבד (עיין סי' תקמ"א מ"ב סק"י. ואם ספק אם הדבר האבד הוא בגדר קלקול מעט או הפסד ממש ג"כ בכלל ההיתר הנ"ל, ועיין בדברי החזו"א סוס"י קל"ה "ספק דבר האבד הוי כדבר האבד ודאי כיון ששקדו חז"ל לחוס על ממונם של ישראל והרי מצוות השבת אבידה על זה שעומד במקום התורף ואין קיומו מובטח")".
נראה שטעמו של החזו"א שונה מטעמו של הפמ"ג מטעם ספק דרבנן לקולא, אלא מטעם ששקדו חכמים לחוס על ממונם של ישראל. ועי' אשל אברהם (בוטשאטש, סימן תקלג) לגבי התרת עשיית יין שרף בחול המועד כדי להאכיל בהמות ישראל לפיטום.
וכך סיכמו באנציקלופדיה תלמודית (כרך ו, דבר האבד פרק ט – בספק):
"ספק דבר האבד, מותר (מג"א ר"ס תקלז בשם תשו' רש"ך), שכן כתבו ראשונים בטעם שכותב אדם חשבונותיו ויציאותיו שהוא מפני שמא ישכח ויאבד ממנו, והרי אינו אלא ספק (תשו' רש"ך שם, ח"א סי' קיג). וכן כתבו ראשונים בטעם שכותבים שטרי קדושין וגיטין ועוד שהוא מפני שמא ימותו העדים או בי"ד או ילכו למדינת הים (תוס' יח ב ד"ה ואלו כותבין ועוד. ועי' באור הלכה להמ"ב ר"ס תקלז). וכן כתבו ראשונים שאותה שאמרו מותר להכניס פירותיו מפני הגנבים, אינו הפסד ודאי אלא ספק, אלא שמפני שהוא ספק הפסד הצריכו להכניסם בצנעא (מגיד משנה יום טוב פ"ז ה"ג בשם רמב"ן). וכן יש שכתבו בטעם שגזלן שמחזיר לבעליו במועד שדה זרועה כלאים מותר לקצרה במועד, שהוא אם הוא ירא שמא יוסיף מאתים במועד ויהיה דבר האבד (פי' הרא"ש כלאים פ"ז מ"ג; הרע"ב כלאים פ"ז מ"ג. ועי' תוס' רעק"א כלאים פ"ז מ"ג ומשנה אחרונה כלאים פ"ז מ"ג שהקשו על טעם זה). אבל יש מן הראשונים שהחמיר לגבות חוב מן הנכרי במועד (הג"א בשם רשב"ם), וכתבו בטעמו שלא נקרא דבר האבד אלא דבר שיאבד בודאי אם לא יעשה עכשיו (ב"י ר"ס תקלט בדעתו. ועי' לעיל, שם, שגם שם אין הלכה כרשב"ם, ועי' ישועות יעקב סי' תקלז ס"ק א שהשיג מכאן על המג"א ורש"ך, ותמוה הרי הב"י עצמו כ' שם להלכה שמותר)".
"יש מהאחרונים שכתבו שלא אמרו ספק דבר האבד מותר אלא לדעת הסוברים בעיקר מלאכת חול המועד שאיסורו מדרבנן, וספק דרבנן להקל, אבל להסוברים מלאכת חול המועד מן התורה, אף ספיקו אסור (ב"י ר"ס תקלט בדעתו. ועי' לעיל, שם, שגם שם אין הלכה כרשב"ם, ועי' ישועות יעקב סי' תקלז ס"ק א שהשיג מכאן על המג"א ורש"ך, ותמוה הרי הב"י עצמו כ' שם להלכה שמותר), ויש שהוכיח שאין זה תלוי בזה, ואפילו להסוברים מלאכת חול המועד מן התורה, ספק דבר האבד מותר (באור הלכה שם, ע"פ הרשב"א בחשבונות שמתיר משום ספק והוא סובר מלאכת חוה"מ מה"ת), אלא שכתבו שהעיקר תלוי בדבר המצוי, שאם החשש שיהיה הפסד בדבר הוא מצוי מקילים בספיקו, ואם אין ההפסד מצוי יש להחמיר אפילו להסוברים מלאכת חול המועד מדרבנן (באור הלכה שם. ועי' העמק שאלה שאילתא קע אות ד שר"ל שהמג"א לא התיר אלא כשכבר נולד הספק ולא בספק שיארע, אלא שהתוס' יח ב בכותבים שטרות שמא ימות כו' סוברים גם בספק שעוד לא אירע מותר, ולא ראה מקור ד' המג"א שהוא בתשו' רש"ך שכל ראייתו היא מכתיבת חשבונות שהוא ספק להבא)".
"במניעת הריוח של משא ומתן, אפילו להסוברים שהוא דבר האבד, אם הוא ספק, כתבו הפוסקים שאסור, ולכן אם יום השוק הוא בכל שבוע ואפשר שביום השוק הבא ימכרנו גם כן בריוח, אסור למכור (ב"י סי' תקלט לדעת הרא"ש לחלק בין שיירות שבאו ובין יום השוק, ועי' באור הלכה שם שי"ל שאוסר מפני שאין ההפסד מצוי)".
ד. ספק דבר האבד באבלות
נראה שספק דבר האבד באבלות דומה לדבר האבד ודאי באבלות, ולספק דבר האבד בחול המועד, ומשניהם יש ללמוד שהוא מותר.
כתב בשו"ת בית שערים (או"ח סי' קג):
"היום באתי להשיבך על מכתבך הבאי' לידי ומ"ש ללמד זכות על ההולכים בש"ק אל השטייערקאמיססיאן (=מס דמי עמלה) להשתדל לפְחות מן השטייער או שלא להוסיף משום דאף להאוסרי' שבות במקום פסידא כמ"ש מג"א סי' רמ"ד סקט"ז מהא דע"ז י"ג. יפה כתבת. ומ"ש דילמא משום שיש ספק אם יציל מידם אסור וציינת טו"ז סי' ש"ז סק"ה דאם מסופק מתחילה אסור. הנה מדברי טו"ז אין ראי' דשם ההיתר משום שהוא חשבון של מה בכך ואם מסופק דילמא עדיין יש להם אצלו הרי אינו חשבון של מה בכך אפי' נתברר שאין להם אצלו כלום. מ"מ כיון שקודם החשבון הי' מסופק הי' החשבון לתועלת. אבל כאן מותר אפי' משום ספק הצלה שלא ישתקע הממון ביד עכו"ם ולא אמרו מפני מציל מידם אלא כמציל דהיינו ס' ושם בע"ז י"ג פירש"י שהוא כמציל מידם שמתוך כך יהי' לו עדים ומסייען לו להציל מן העוררי' והרי אינו ודאי שיהי' עוררי' וגם אינו ברור שיציל רק שעי"כ קרוב שיהי' לו עדים ומסייעי' ומ"מ שרי".
"ועיין בא"ר סוס"י ש"ז בשם תשו' הב"ח סי' קמ"ו ראובן שיש לו חוב אצל גוי ובשבת נודע לו שילך מן העיר ואפשר שלא ישוב עוד מותר לילך בשבת לקבול עליו לפני השר שיפרענו דבמקום פסידא לא גזרו ע"ש והרי הוא רק ספק דאפשר שלא ישוב ואפ"ה שרי. וכן מצינו לענין מלאכת חוה"מ ואבל דשרי בדבר האבד גם ספק דבר האבד שרי".
נראה מדבריו שהתיר לדבר בפני השלטונות כדי לפחות את המס שהוטל עליו, בימי אבלו אע"פ שכדוע כל דבר שנתון לדעת אחרים הוא ספק בכ"ז התיר הן בחוה"מ והן באבלות.
וקדמו בכך בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' צט) אמנם לא הזכיר את הספק שבדבר: "שהורה מורה אחד לאבל שיוכל לילך אצל השררה יר"ה תוך שבעה לעמוד על נפשם ומאודם אי טב הורה כי יש מי שמפקפק על זה"...
"תשובה על דבר המפקפקים על המורה אין דבריהם אלא דברי תמה והמפקפק אינו בקי בודאי בהוראה לידע בין ימין לשמאל כי ודאי דבר האבד מותר לגבי אבלים ואבידתם קודמת לאבילות אביהם כי אביהם גופא ניחא ליה ומחלו ליקרא גבייהו ואין לך דבר אבד גדולה מזו באתרא דשכיח הני מלשינים המזיקים בשקרם וגדולה מזו מבואר דאפי' כבוד שמים נמחל היכא דמצוי ושכיח הזיקא כי האי כמבואר בי"ד בש"ע סימ' קנ"ז סעיף א' וס"ס של"ד וסיים ולכן נהגו להקל מלמחות בעוברי עבירה שיש לחוש שיהא עומדין על גופינו ומאודינו עכ"ל ואין לומר דשב ואל תעשה שאני דזה ודאי אינו דהא אפי' לעבור אחד ממצות לאווין החמורים מותר לעבור מבקום ועשה נגד מי שמוחזק בכך וכמבואר בח"מ סי' שפ"ח סעיף ט"ז וכ"ש באבילות דקילא ולפי שהם דברים פשוטים וידועים לכל לכן אין מן הצורך להאריך בראיות מש"ס ופוסקי' ראשוני' וכדין וכהלכה הורה המורה והמפקפק דומה לזקן ממרא ולא יעלה על ראש המורה מורא ועליו יעלה רוח הבורא".
ומצאתי במוסף שבת קודש בעיתון יתד נאמן (פר' נשׂא תשע"ו):
"השאלה היא האם מותר לרכזת להמשיך בהכנות לסמינריון גם במהלך ימי השבעה והאם היא יכולה או חייבת לנסוע מחוץ לעיר ולהשתתף בסמינר?"
"תשובה: נאמר ביור"ד (ש"פ ס"ה ברמ"א) "ויש אומרים דאם לא יוכל האבל לעשות על ידי אחרים והוא דבר האבד, מותר האבל לעשות בעצמו". והפתחי תשובה הוסיף: "שאפילו אם הדבר אבד לאחר מותר לאבל לעשותו יעוי"ש. ואין לך דבר האבד גדול מלהחזיר יהודים בתשובה".
וכידוע אף החזרה בתשובה תלויה בדעת אחרים, ואחד ישוב בתשובה שלמה ואחד בצורה חלקית, ואעפ"כ התירו שם אפילו בעצמה ולא ע"י אחרים משום ספק דבר האבד של רבים.