חבל נחלתו כה מ
סימן מ
עציץ בערב שביעית ובשביעית
שאלה
לאדם עציץ שאינו נקוב של עץ פרי. אם ייטע אותו בקרקע מתחייב במניין שנות ערלה מחדש. לעומת זאת אם העציץ נקוב הוא נחשב כמחובר לאדמה ואינו צריך מניין שנות ערלה מחדש.
א. מה הדין אם נָקַב את העציץ שאינו נקוב לפני ר"ח אלול, האם מתבטל הצורך בקליטה (15 יום) ומונים לו חודש כשנה?
ב. מה דין אם נָקב אחרי ר"ח אלול של ערב שמיטה האם נחשב כנוטע בשמיטה וחייב לעקור?
ג. מה הדין אם נָקב בשמיטה?
תשובה
א. השאלה העיקרית שצריך לדון בה, היא מה דינה של נקיבה. האם היא נחשבת כפעולת זריעה, או מחשיבה מיידית את העציץ כמחובר וכזרוע – לגבי שביעית.
השאלה קיימת לא רק בנקיבת עציץ, אלא אף בעציץ נקוב המונח בבית ודינו כאינו נקוב, והוצא מחוץ לבית והונח על האדמה.
נאמר בירושלמי מעשרות (פ"ה ה"ב): "רבי בון בר חייא בעי קומי רבי זעירא זרע בעציץ שאינו נקוב ונקב אמר ליה עכשיו נקב".
וכתבו מפרשי הירושלמי שרגע הנקיבה קובע למעשרות, אם נקב לפני הבאת שליש של הגידולים בתוכו נחשב כגדל בחיוב, ואם נקב לאחר הבאת שליש פטור מתרו"מ.
וכ"פ הרמב"ם (הל' תרומות פ"ה הט"ו): "עציץ נקוב הרי הוא כארץ, וכמה יהא בנקב כדי שרש קטן והוא פחות מכזית, זרע תבואה בעציץ שאינו נקוב והביאה שליש ואח"כ נקבו ונגמרה התבואה והוא נקוב הרי הוא כצומח בשאינו נקוב עד שיקבנו קודם שיביא שליש".
ב. לגבי השרשה לפני העומר נאמר במנחות (ע ע"ב): "אלא אי איתמר אסיפא איתמר: אם השרישו קודם לעומר – העומר מתירן; מאי קודם לעומר? רבי יונה אמר: קודם הבאת העומר, רבי יוסי בר זבדא אומר: קודם קצירת העומר".
היינו נחלקו האם תבואה שהעומר מתירה היא שהושרשה לפני קצירת העומר או לפני הבאת קרבן העומר. כידוע שהעומר היה נקצר בלילה במוצאי יו"ט ראשון של פסח ומובא כקרבן ביום השני של פסח ביום.
כתב השפת אמת (מנחות ע ע"ב): "רק די"ל עוד דהא בעציץ שאינו נקוב לא חשיב לחם מה"ת א"כ כשנוקב העציץ נראה דאם כבר שהה הזרע בעפר ג' ימים כדין השרשה חשיב מושרש מיד כשנוקב העציץ וא"כ נ"מ כשניקב העציץ בין קצירת העומר להבאתו"...
עולה מדברי השפת אמת שהמושרש בעציץ שאינו נקוב ונקבו – נחשב מיד לנקוב ומחובר לאדמה, ואינו נחשב כזריעה.
ג. לגבי דיני כלאי זרעים בשו"ת הר צבי (זרעים ב' סימן כז) דן 'נוקב עציץ אם חייב משום זורע כלאים'. וז"ל:
"יש לעיין בנוקב העציץ אי לוקה משום זורע כלאים. ולכאורה הוי בכלל מקיים כלאים בנקיבתו, אלא דהנפקא מינה בעציץ שא"נ שאינו שלו דלא חייב משום מקיים, והספק הוא דאולי חשיב זה לגבי פעולת זריעה כגרמא, וא"כ יש לדון אי גרמא חייב באיסורין, ואף דלכאורה נוקב זה לא יגרע ממנכש, אך שם במנכש חייב משום מקיים, אבל לענין זורע י"ל דהוי גרמא. אלא דיש לדון דגם גרמא חייב כמו כלאים דהנהגה דחייב גם במנהיג בקול, אף דבאמת אינו אלא גורם".
היינו, עציץ שאינו נקוב שזרע בו כלאי זרעים אינו חייב עליהם מן התורה. והסתפק הגרצ"פ פרנק בנוקב עציץ ובו כלאי זרעים מה דינו. שהרי לא זרע בידים. האם יחשב כמקיים כלאיים או כזורע בגרמא.
וכעין דברי הגרצ"פ פרנק הסתפק בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' פט): "אגב מסופקני בעציץ נקוב שזרוע בו כלאי הכרם והביאו מחו"ל לא"י אי חשיב כזרוע מעיקרו ונאסר הכל תיכף ומיד כיון דגם מעיקרא הי' ממש כלאים אלא שבחו"ל מותר מה"ת ובא"י אסור, או דלמא כיון שהאיסור נתחדש רק עכשיו הו"ל כזרוע ובא ולא מיתסר אלא בהוספת מאתים, וכעי"ז יש להסתפק בעשה נקב בעציץ שאינו נקוב שזרוע כלאים בא"י אם עובר עכשיו בלא תזרע וגם עיקרו נאסר או לא כי יתכן דמחמת ההבאה לא ראו עשית הנקב לא חשיב ממש כזורע כלאים".
אמנם בס' תורת הארץ (ח"א פ"י אות י) כתב: "וכן נראה אם הי' גדלים שני מיני זרעים בעציץ שאינו נקוב דמה"ת הוי כתלוש והוא עושה נקב בעציץ זה ועושה אותו נקוב הוי כזורע כלאים דעי"ז הוא נעשה מחובר לקרקע ויונקים עתה מהקרקע".
ד. לגבי שביעית כתב במעדני ארץ (סימן יא) שסתימת נקב אינו משנה את דין הגדל בשביעית ונשאר קדוש בקדושת שביעית: "וכמו שפשוט הדבר שאם תחלת צמיחתן היתה בעציץ נקוב ודאי שאין הקדושה נפקעת כלל במה שסתם אח"כ את הנקב שבעציץ לפני הלקיטה, והיינו משום דלכל היותר יש לחשוב את הסתימה כלקיטה, וה"נ גם כאן היציאה מרשות הישראל אי אפשר שתתיר קדושת שביעית אם גם לקיטתן משדה העכו"ם היתה בשביעית, וברור הדבר דאפילו אי אמרינן שאין קדושת שביעית נוהגת בבית מקורה מ"מ אם הביאו שליש או שהירקות התחילו לצמוח בבית שאינו מקורה הרי הן בקדושתן אף אם עשה אח"כ תקרה משום דכיון שכבר חייל עלייהו קדושת שביעית תו לא פקע"...
אולם דן להיפך: האם נקיבה בשביעית של עציץ תחשב כזריעה או הוצאה מן הבית החוצה והנחה על גבי קרקע של עציץ שאינו נקוב, האם תחשב כזריעה.
בקובץ תשובות הרב אלישיב (ח"ב סי' קפג) נשאל על ידי הרב אליהו שלזינגר:
"האם מותר להעביר "שתיל" הנטוע בעציץ שאינו נקוב, ולהעבירו כך עם עפרו שיש לו כדי חיותו ממנו לגינה או לשדה. שהרי לענין דין "ערלה" מתחילין למנות שלוש שנים מהנטיעה הראשונה בעציץ שאינו נקוב, ומה שמעבירים אותו לגינה הוי רק המשך של הנטיעה הראשונה ואין כאן נטיעה חדשה. וכן מצאתי להגרי"מ טוקצ'ינסקי זצ"ל בספרו 'ספר השמיטה' פרק ג' ענף א' שכתב: 'ואם העתיקו השתיל עם עפרו בשיעור שיכול לחיות בו, שאין זו נטיעה לענין ערלה, מסתבר שגם בשביעית אין זו זריעה, שאין זו נטיעה לענין ערלה, מסתבר שגם בשביעית אין זו זריעה, אעפ"י שבשביעית יש גם עשה ושבתה הארץ – אין זה נחשב לעבודת הארץ'... אמנם ראיתי בספר 'תורת השמיטה' להגרח"ז גרוסברג זצ"ל שאסר בכגון דא".
והשיב הגרי"ש אלישיב: "שתילים נטועים בתוך עציץ שאינו נקוב האם מותר לנטוע אותו עם העפר – כשיש לו חיות ממנו – בגינה, הרי גם לעשות נקב בעציץ שאינו נקוב אסור, כ"ש להוציא את השתיל מהעציץ ולנטוע בארץ".
אולם לא בואר האם יחשב כזריעה או אוסר כאיסור דרבנן.
ה. נעבור לדון עפ"י הבנתנו בנושא בו פתחנו.
נראה לענ"ד שנקיבת עציץ אינה נחשבת כזריעה ורק תוצאותיה ההלכתיות לעתים נחשבות כזריעה.
מי שנקב עציץ ובו אילן לפני ט"ו באב של ערב שמיטה יכול לנטוע אותו עד ער"ה של שמיטה, שכיון שהאילן נחשב כמחובר מונים לו חודש אלול כשנה. ולא עוד אלא אפילו נקב בין ט"ו באב לר"ח אלול כיון שאינו צריך קליטה שהרי הוא קלוט ועומד אם יעבירו אותו לאדמה לפני ראש השנה או אחרי השמיטה ימנו לו שנים מערב שמיטה, (וכן הובא בשבת הארץ פ"ג הי"א אות ב הערה 18).
השאלה היא מה הדין אם נקב את העציץ בערב שביעית בחודש אלול. מחד שנת השמיטה תחשב כשנה הראשונה שלו ופסק הרמב"ם (הל' שמיטה ויובל פ"ג הי"א): "אף בזמן הזה אין נוטעין אילנות ואין מרכיבין ואין מבריכין ערב שביעית אלא כדי שתקלוט הנטיעה ותשהה אחר הקליטה ל' יום קודם ר"ה של שביעית וסתם קליטה שתי שבתות, ודבר זה אסור לעולם מפני מראית העין שמא יאמר הרואה בשביעית נטעו, נמצאת אומר שהנוטע או המבריך או המרכיב ערב שביעית קודם ר"ה במ"ד יום יקיים, פחות מכן יעקור, ואם לא עקר הפירות מותרין, ואם מת קודם שיעקור מחייבין את היורש לעקור". אולם מאידך הוא לא נטע אלא רק נָקב, ופעולתו אינה נטיעה.
דעת הראי"ה קוק בשבת הארץ (השלם, פ"א הי"ב אות ב) שלא קנסו מי שנטע בערב שביעית בל' יום אם נטע בשוגג, ויש אחרונים החולקים עליו וסברו שקנסו אף בנטע בשוגג (שם הערה 4). נראה על כן שמי שנָקַב בשוגג בזה"ז בחודש אלול אין קונסים אותו ואין צריך לעקור. ואם נקב במזיד צריך לעקור.
ו. מי שנקב עציץ שאינו נקוב בשנת השמיטה עצמה, נלענ"ד שאין צריך לעקור את הנטוע בעציץ, מפני שאינו נחשב אלא כנוטע בגרמא, וכפי שהסתפק הגרצ"פ פרנק – אבל לא ימנו לו את השמיטה כשנה ראשונה למנין שנות ערלה כדי שלא יהא חוטא נשכר, ואולי צריך להניח אותו על מקום מנתק.
הערת הרה"ג יעקב אריאל – רב העיר רמת-גן לשעבר
הבאתם משו"ת הר צבי (זרעים ב כז) שהסתפק האם נוקב עציץ לא נקוב שבו כלאיים, האם חייב משום זורע כלאיים, או שזהו רק גרמא. והסקתם מדבריו שה"ה לשביעית, כלומר, שגרמא בשביעית מותר כמו בשבת.
לענ"ד גרמא בשביעת חמורה יותר משבת. בשבת גרמא מותר כמבואר בשבת קכ, ב: לא תעשה [כל] מלאכה – עשייה הוא דאסור, גרמא שרי. 'לא תעשה' בבנין קל מטיל את האיסור על הגברא. לעומת זאת 'לא תיעשה' בבניין הופעל מטיל את האיסור על החפצא. שבת היא איסור גברא. מלאכה הנעשית מאליה בשבת מותרת, כי סו"ס הגברא נח. ולכן גם גרמא מותר, הגברא לא עשה מלאכה אסורה. הוא רק גרם לכך שהמלאכה תיעשה מאליה. אך גרמא בנזקין אסור (ב"ב כב, ב) כי בנזקין האיסור הוא בחפצא, שהזולת וכן רכושו לא ייפגעו. אדרבה, אדם מצווה בהשבת אבדה, למנוע כל נזק מחברו. לכן גרמא אסור.
הדבר תלוי אפוא בגדרה של מצות השמיטה. אם היא חובת חפצא 'ושבתה הארץ' גם גרמא אסור סו"ס הארץ לא שובתת בעטיו של ישראל שגרם לה להיעבד. אך אם היא חובת גברא דינה כמו שבת וגרמא מותר. והדבר תלוי בהסבר מחלוקתם של הראי"ה והחזו"א בהערתי הקודמת בענין השרשה.