חבל נחלתו כה כו
סימן כו
לפני עיוור במשומד
שאלה
אלו פעולות כלולות בלפני עיוור לגבי משומד (מומר)?
תשובה
א. יש לחלק בין מומר למשומד. מומר הוא עבריין על עבירה מסוימת לתיאבון או להכעיס. משומד נפרד מעם ישראל כגון שדבק בעבודה זרה ועליו הדיון שלפנינו. כיון שלעתים קראו למשומד מומר נשתמש, פרט למובאות מדברי הפוסקים המשתמשים אף בשם מומר, בשם משומד.
הן מומר והן משומד מצד גדרם ההלכתי הם ישראל. חכמים גזרו עליהם גזירות שונות הן בתור ענישה והן בתור התרחקות מהם, עד כדי לתת להם מעמד מיוחד, והדיון לפנינו הוא על לפני עיוור לגבי משומד האם יש לו מעמד מיוחד.
ב. נאמר בעבודה זרה (ו ע"א-ע"ב): "איבעיא להו: משום הרווחה, או דלמא משום ולפני עור לא תתן מכשול? למאי נפקא מינה? דאית ליה בהמה לדידיה, אי אמרת משום הרווחה – הא קא מרווח ליה, אי אמרת משום עור לא תתן מכשול – הא אית ליה לדידיה. וכי אית ליה לא עבר משום עור לא תתן מכשול? והתניא, אמר רבי נתן: [ו ע"ב] מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר, ואבר מן החי לבני נח? ת"ל: ולפני עור לא תתן מכשול; והא הכא דכי לא יהבינן ליה שקלי איהו, וקעבר משום לפני עור לא תתן מכשול! הב"ע – דקאי בתרי עברי נהרא. דיקא נמי, דקתני לא יושיט ולא קתני לא יתן, ש"מ".
עולה מן הסוגיא כי בתרי עברי נהרא, כלומר שהעיוור בדבר אינו יכול ליטול בעצמו קיים לאו מן התורה של לפני עיוור, לעומת זאת כאשר הוא יכול ליטול את האיסור בעצמו אין איסור לפני עיוור. נראה שהחילוק בין תרי עברי דנהרא למקום שיכול ליטול מעצמו, שכיון שיכול ליטול מעצמו אין בנתינה לו הכשלה.
ג. כתבו תוספות (עבודה זרה ו ע"ב): "מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר – נראה דה"ה בכל שאר איסורין אלא להכי נקט כוס יין לנזיר משום דמסתמא למישתי קא בעי ליה כיון דכ"ע חמרא שתו ושמא שכח נזירתו, אבל ישראל שאמר הושיט לי נבלה או חזיר או שום איסור אין לחושדו מלהושיט לו, אבל אם ידוע לו שרוצה לאכלו אסור להושיט לו ואפי' הוא שלו מדקאמר אי לא יהיב ליה שקיל ליה איהו ולפי זה אסור להושיט למומרים לעבודת כוכבים דבר איסור אף על פי שהוא שלהם כי הדבר ידוע שיאכלוהו והוא נאסר להם דכישראל גמור חשבינן ליה ומיירי בדקאי במקום שלא יוכל ליקח אם לא יושיט לו זה וכדמסיק דקאי בתרי עברי נהרא".
וכן המרדכי (עבודה זרה רמז תשצה) כתב: "פסק בסה"ג דאסור ליתן יין נסך למומר דאע"פ שחטא ישראל הוא ודוקא דקאי בתרי עברי דנהרא גם מכאן מוכיח בה"ג דמותר להלוותן בזמן הזה אף על פי שהן נותנין [*מן המעות] תקרובת עבודת כוכבים לשמש ביום חגם לפי שאין נותנים לשמש כל כך שלא יוכלו למצוא אותו דבר מועט ללות מעובדי כוכבים אחרים אפילו לא היינו מלוים להם וכן אומר רבי אבי העזרי בספרו משם אביו רבינו יואל להתיר (*להלוות על) [למכור לעובד כוכבים] בגדי הכומרים שמרננים בהם לעבודת כוכבים כל היכא דאית להם לכומרים אחריני אף על גב דברור (*קא זבני) [*דקנו] לעבודת כוכבים שרי".
מתבאר לפי תוס' ומרדכי בע"ז שהאיסור לתת למשומדים הוא דוקא במצב של לפני עיוור, אבל אם הם יכולים ליטול בעצמם מותר להושיט להם.
ד. לעומת זאת בעני ובעה"ב שאחד מהם עשה את כל המלאכה של הוצאה פרש רש"י (שבת ג ע"א):
"בבא דרישא – העני חייב ובעל הבית פטור, ובעל הבית חייב והעני פטור, דפטור מחטאת ומותר לכתחלה – דהא לאו עקירה עבד ולא הנחה עבד; [שהאחר] הניחה בידו".
ובאר תוספות (שבת ג ע"א): "בבא דרישא פטור ומותר – וא"ת והא קא עבר אלפני עור לא תתן מכשול ואפילו מיירי שהיה יכול ליטלו אפילו לא היה בידו דלא עבר משום לפני עור דמושיט כוס יין לנזיר מוקי לה בפ"ק דמס' עבודת כוכבים (דף ו:) דקאי בתרי עברי דנהרא מ"מ איסור דרבנן מיהא איכא שחייב להפרישו מאיסור ואפילו אי מיירי בנכרי דלא שייך לפני עור מיהו איסור דרבנן מיהא איכא כדתניא בשילהי פירקין (דף יט.) נותנין מזונות לנכרי בחצר נטלו ויצא אין נזקקין לו משמע דווקא כשהנכרי בחצר אבל אם עומד בחוץ ופושט ידו לפנים משמע דאסור ליתן להדיא ע"מ להוציא ויש לומר דמיירי בנכרי והחפץ של נכרי דאפילו מכניס ומוציא כל היום אין כאן איסור כלל כיון שאין החפץ של בעל הבית".
מתבאר שיש איסור לסייע לעבריין מישראל כיון שיש חיוב להפרישו מאיסור אפילו שאינו תרי עברי דנהרא.
ה. פסק הרמ"א (יו"ד סי' קנא ס"א) בענין מכירה לנכרי צרכי ע"ז: "ודוקא לכהן או לעובד כוכבים, שחזקתו שיקטיר הלבונה לעבודת כוכבים, אבל לסתם עובד כוכבים, שרי. י"א הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתם, היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות במקום אחר, אבל אם יכולים לקנות במקום אחר, מותר למכור להם כל דבר. (מרדכי דפ"ק דע"ז). ויש מחמירין. ונהגו להקל כסברא הראשונה, וכל בעל נפש יחמיר לעצמו. (ר"ן שם ובתוספות ואשיר"י והגמ"ר פ"ק דשבת לדעת הרב)".
כלומר, אסור להכשיל נכרי בדבר האסור לו מן התורה, אבל אם יכול ליטול מעצמו, מביא הרמ"א שתי דעות חולקות שמותר לתת לו מן האיסור ושאסור לתת לו משום שמסייע לד"ע. הדעה המקילה שמותר לסייע בחד עברא דנהרא היא כתוס' ומרדכי בע"ז והדעה המחמירה היא תוס' בשבת.
ו. העיר הש"ך (יו"ד סי' קנא ס"ק ו) על הרמ"א: "י"א כו'. דס"ל דכי היכי דאמרינן בש"ס גבי נזיר דאסור להושיט לו כוס יין דהיינו דוקא בדקאי בתרי עברי דנהרא ה"ה הכא ויש מחמירין וסוברין דמ"מ איסור מדרבנן איכא אפילו לא הוי כמו תרי עברי דנהרא וכל זה לדעת הרב. אבל לפעד"נ דלא פליגי דכ"ע מודים להמרדכי ותוס' בפ"ק דעבודת כוכבי' דבעובד כוכבים או מומר שרי והגמ"ר ותוס' והרא"ש בפ"ק דשבת והר"ן פ"ק דעבודת כוכבים מיירי בישראל שהוא חייב להפרישו מאיסור וכדכתב הרא"ש שם דלא גרע מישראל קטן אוכל נבילות שב"ד מצווים להפרישו כ"ש ישראל גדול משא"כ בעובד כוכבי' וישראל מומר שאינו חייב להפרישו תדע שהרי כתב הרב בד"מ דדעת התוס' רפ"ק דעבודת כוכבים כדעת המרדכי שם דשרי ול' הרא"ש רפ"ק דעבודת כוכבים הוא כלשון התוס' שם א"כ לפי דעת הרב יהיו דברי הרא"ש סותרים זה את זה וכן רבינו ירוחם נתיב י"ז ריש ח"ו כתב כדברי התוס' רפ"ק דעבודת כוכבים ובנתיב י"ב ח"ג כתב כדברי התוס' רפ"ק דשבת אלא ודאי כדפי'".
עולה מן הש"ך שיש לחלק בין משומד לישראל עבריין, לגבי האחרון אסור לסייע לעבירה וצריכים להפרישו, אבל משומד מכיון שאין חייבים להפרישו מן האיסור מותר למכור לו איסורים או להעביר לו בחינם. וכ"כ בשמו: הבאר היטב (יו"ד סי' קנא ס"ק ה) והחת"ס (עה"ג).
נראה שאף הש"ך אינו חולק שישראל משומד דינו העקרוני כישראל, כגון: אם קידש אשה מישראל צריכה ממנו גט וכד'. אלא שסובר שאין חובה להפריש משומד לע"ז משאר עבירות כיון שכה התרחק מעם ישראל, ועל כן אין חיוב מדרבנן שלא לסייעו לאכול דבר האסור לו. אבל בישראל עבריין ישנה חובה להפרישו ולכן אסור לסייעו.
הדגול מרבבה (יו"ד סי' קנא) באר שלפי הש"ך אין חיוב להפריש מעבירה מומר להכעיס ונראה שאף אם אינו יכול ליטלו בעצמו מותר לתת לו, אבל מומר לתאבון אינו שונה מכל ישראל וצריך להפרישו ואסור לסייע לו ולהכשילו.
ובדרכי תשובה (סי' קנא ס"ק יח) הסביר בדברי הדגמ"ר: "אבל עיקר הדבר היא דאפי' ישראל שאינו מומר אם רוצה לעבור על איזה עבירה במזיד אין ישראל אחר מצווה להפרישו ואין אנו מצוין להפריש רק למי שרוצה לעבור עבירה בשוגג עיין שם". וכ"כ במאמר מרדכי (שביעית, מאמרים סימן ח).
וכך כתב באמת ליעקב (ויקרא יט, יד אות ד): "עיין ביו"ד [סי' קנ"א בש"ך סק"ו] שכתב שכו"ע מודים בעכו"ם ובישראל מומר (=לעכו"ם) שאינו חייב להפרישו שמותר למכור להם דברים השייכים לעבודה זרה, ועיי"ש. ובדגול מרבבה שם הקשה עליו הא ישראל מומר הוא עדיין ישראל וא"כ מה בינו לשאר ישראל לענין להפרישו מעבירה, ועיי"ש מה שכתב. ולפמש"כ שפיר איכא נפקותא, ודוקא בישראל מומר דלא מעלין אותו ואין אנו מוזהרין להצילו מאיזה קלקול, ודו"ק היטב".
ועי' תפארת ישראל (בועז, שבת פ"א מ"א).
נראה שיש חילוק עקרוני בין 'לפני עיוור' לבין חיוב הפרשה וסיוע. מצות לפני עיוור מוטלת על המצווה. כאשר הנכשל יכול לעשות את העבירה בעצמו אף ללא סיוע – לא מוטלת על המצווה מצות לפנ"ע. חיוב הפרשה מאיסור נובע מכיון שישראל ערבים זל"ז והוא אינו חיוב המוטל רק על כתפי המכשיל, והוא תלוי בנכשל ובמעשיו, ועל כן יש מקום לומר שמומר להכעיס ביטל את הערבות ואי"צ להפרישו.
ז. השולחן ערוך (או"ח סי' שמז ס"א) פסק: "...ואם פשט ידו לפנים וחפץ בידו והניחו לתוך יד חבירו העומד בפנים, או שפשט ידו לפנים ונטל חפץ מתוך יד חבירו העומד בפנים והוציאו לחוץ, שנמצא שהעומד בחוץ לבדו עקר והניח, הוא חייב וחבירו פטור אבל אסור"...
היינו, כתוס' בשבת.
כתב על כך המגן אברהם (סי' שמז ס"ק ד): "אבל אסור. דקעבר משום לפני עור לא תתן מכשול ואם הוא מונח באופן שאם אפי' לא היה בידו הי' יכול ליטלו לא עבר אלפני עור ומ"מ איסורא דרבנן איכא דאפי' קטן אוכל נבילות ב"ד מצווין להפרישו כ"ש גדול שלא יסייע לו (הרא"ש) ועסי' שמ"ג ונ"ל דלעכו"ם ליכא אסור לסייע במידי דאסור לו כמו אבר מן החי אם לא דקאי בענין שאינו יכול ליטלו וכן איתא בהדיא בע"א דף ו' וכ"כ הר"ן רפ"ק דע"א וספ"ק וכ"כ התוספות בקדושין דף נ"ו ע"ש, וכתבו התוס' שם דאסור להושיט למומרים דבר איסור"... והזכיר בסוף דבריו את הש"ך ביו"ד סי' קנא.
המג"א לא קיבל את דברי הש"ך וסבר שאסור לסייע למשומדים. וכן בגליון מהרש"א (יו"ד סי' קנא ס"א) תמה על מקורו של הש"ך.
כאמור, לענ"ד מחלוקתם אינה כה רחוקה. ונק' המחלוקת היא האם ישנו חיוב על הפרשת ישראל משומד לע"ז ומכאן הציווי על הפרשתו או שאין חיוב על כך כקנס כלפי המשומד.
ועי' בפתחי תשובה (יו"ד סי' קנא ס"ק ג ו-ד) ודרכי תשובה (יו"ד סי' קנא ס"ק יז ו-יח) שהביאו מדברי הפוסקים שדנו בחידושו של הש"ך ביחס לשאלות שהתעוררו לפניהם.
ח. בשו"ת אבני נזר (חיו"ד סי' קכו) דן במכירת חלקי אחוריים של בהמות שלא נוקרו לאדם, שחשבו שהוא עכו"ם והתברר לאחר מכן שהוא ישראל משומד.
וכתב בדבריו (אות ג): "אך את זה ראיתי לריטב"א ע"ז (ו' ע"ב) דההיתר שאינו בתרי עיברי נהרא לענין לפני עור ל"ת מכשול כו'. מ"מ אם תבע בפירוש לאיסורא נהי דמשום לפני עור ליכא אכתי איסורא איכא משום מסייע ידי עוברי עבירה וכו' כל שאנו נותנין לו לעשות איסור. ולא עוד אלא שחייבין למחות בידו דכל ישראל ערבין זל"ז. וכ"ש שאסור לגרום להם לעשות שום איסור. הנה מבואר מדבריו דלא מהני אפי' יכול להשיג במקום אחר. מ"מ מצד ערבות אנו חייבין למונעו מזה וכ"ש שאסור לסייעו. אך לאחר העיון דברי הש"ך נכונים מאד. דהנה יסוד הערבות הוא בשבועות (ד' ל"ט ע"א) וכשלו איש באחיו איש בעון אחיו מלמד שכל ישראל ערבין זה לזה. ומוקי לה כשיש בידו למחות ואינו מוחה. והנה קי"ל מומר מותר להלוותו ברבית. ומקור הדברים בבה"ת בשם רמב"ן (שער מ"ו ח"א אות ה') משום דמומר לא מקרי אחיך עי"ש. וכיון דלא נקרא אחיו וערבות ילפי' מקרא דבאחיו. אינו ערב בעד המומר".
ובכך הביא ראיה לש"ך שבמשומד אין חיוב להפרישו משום שאינו נקרא אחיו מישראל. ומוסיף האבני נזר (אות ד): "ועוי"ל אף לקצת פוסקים האוסרין להלוות מומר ברבית. מ"מ יש מקום להתיר עפ"י דברי מהר"ל מפראג זצ"ל [בנתיבות עולם נתיב הצדקה פ"ו] בביאור טעם שלא נתערבו ישראל זה לזה רק אחר שעברו את הירדן [עי' סוטה לז ע"ב] וביאר מהר"ל זצ"ל דארץ ישראל מיוחדת לישראל והיא עושה את כל ישראל השוכנים עלי' כאיש אחד ע"כ כשבאו לא"י נעשו ערבים עכ"ד. והנה זה פשוט דאף עכשיו שישראל בגלות נשאר הערבות. והטעם ברור דאף שגלו מ"מ מקומם של ישראל בא"י וכשאנחנו בארץ אחרת נחשבנו גולים כי אין כאן מקומינו. רק מקומינו בא"י ומצוה לדור בא"י. ע"כ עדיין חשיב כאילו כולנו בא"י אף שאין אנו בפועל בא"י. מ"מ זה מקומינו. והנה מומר אף דאפי' חטא ישראל הוא. מ"מ גוי הוא ג"כ. ועושה יי"נ. וקנאים פוגעים במומרת כמו בגוי' כמבואר בפוסקים באהע"ז בענין מומר זוקק ליבום יע"ש [עי' תרוה"ד רי"ט רכ"ג]. ובדרישה [סי' קל"ט] דע"ז של מומר נאסר מיד כמו ע"ז של נכרי. וכיון שדינו כנכרי ג"כ. פשוט שיש בו לאו דלא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי. וכיון שאסור לדור בארץ ישראל אין א"י מקומו כלל ופקע הערבות בעד המומר. ואין לזוז מהוראת הש"ך".
ועי' בשו"ת חוות יאיר (סימן קפה) ובעמק המלך (הל' מאכלות אסורות פ"ה ה"א).
ט. כתב בשו"ת רבי אברהם בן הרמב"ם (סי' נד)1:
"שאלה ילמדנו רבנו משומד המתנהג כגוי גמור לכל דבריו מזדמן אצל ישראל כשר. האם מותר לו להאכילו מאכלות אסורות כמו נבלות וחלבים וחמץ בפסח מדעתו שהוא אינו נמנע מאכילת כגון אלה, או לא. יורנו אדוננו?
"תשובה אינו מותר לישראל להאכילו זה בשום אופן אין מחזקין ידי עוברי עבירה וכתב אברהם ביר' משה זצו"ל".
ר"א בן הרמב"ם מעלה טעם חדש לאסור נתינת איסורים למשומד – חיזוק ידי עוברי עבירה. ולפי הבנתי הוא סובר שהדבר אסור מן התורה כענף של לפני עיוור. והוא ממשיך את שיטת אביו הרמב"ם.
הערתי על שיטה זו במאמרי על יצוא נשק שהתפרסם בתחומין יא (עמ' 409)2, ובכרך א' של ספרי (עמ' 172) בהערה. וז"ל ההערה:
"הרמב"ם הזכיר דין לפ"ע במספר מקומות [כלאים י', ל"א; נזירות ה', כ'; אסו"ב כ"ב, ו'; גזלה ה', א'; גניבה ה', א'; רוצח י"ב, י"ד; מלוה ד', ב'; אבל ג', ה'; ממרים ו', ט'] ובשום מקום לא הזכיר דין תרי עברי דנהרא, שמקורו בסוגית הגמ' בע"ז דף ו'. האחרונים תמהו על כך, עי' שדי-חמד".
"נראה לי שדין תרי עברי דנהרא תלוי בדין אחר. הרמב"ם כתב בכמה מקומות, שסיוע לעבירה אסור מן התורה. כך בהל' גזלה ה', א': 'אסור לקנות דבר הגזול מן הגזלן ואסור לסעדו על שינויו כדי שיקנהו, שכל העושה דברים אלו וכיו"ב מחזק ידי עוברי עבירה, ועובר על לפנ"ע לא תתן מכשול'. וכ"כ בהל' רוצח ובהל' מלוה. וכ"כ בפירוש המשנה שביעית ה', ו'. מפורשים הדברים בפירושו לתרומות ו', ג', שסיוע אסור משום 'אל תשת ידך עם רשע', וכשם שאסור להצטרף לרשע המעיד אמת [הל' עדות י', ד']. בכך חולק הרמב"ם על ראשונים אחרים הסוברים שסיוע אסור רק מדרבנן. זוהי דעת תוס', רא"ש ור"ן בשבת [ג', א'] וריטב"א בע"ז [ו', ב']. אבל בס' החינוך [מצוה רל"ב] כתב: 'וזה הלאו כולל כמו"כ מצוה שיעזור עובר עבירה, שהוא מביא אותה שיתפתה בזולת זה לעבור פעמים אחרים עוד. ומזה הצד אמרו ז"ל במלוה ולווה ברבית, ששניהם עוברים בלפני עוור וגו'.' מקור דבריו בסהמ"צ לרמב"ם [ל"ת רל"ט]".
עולה מן ההערה (מלפני כשלשים שנה ויותר) שהרמב"ם לא קיבל את דרכם של התוס' שבחד עברא דנהרא אין לאו של לפני עיוור אלא לדעתו כל סיוע אסור מן התורה. ור"א בנו הולך בדרכו ולא רק שחולק על הש"ך אלא אף על שיטת השו"ע שסברו שזהו איסור מדרבנן.
י. נראה לענ"ד, שבמציאות ימינו, כל אדם מישראל שיושב בארץ ישראל מרצונו על מנת להיות קשור עִם עם ישראל (פרט למסיונרים), אע"פ שדעותיו ומעשיו נתנכרו לאבינו שבשמים אי אפשר לקרותו משומד לעבודה זרה. ואף מומר להכעיס לעבירות מסוימות קשה לקרותו, הן משום שהוא לא יודע אמונה בה' מהי, וע"כ את מי בא להכעיס?! והן משום שכולם תינוקות שנשבו והושפעו מחינוך ותקשורת מקולקלים. וע"כ אין להכשילם ואסור לסייע להם באיסורים.