חבל נחלתו כג נד
סימן נד
סעודת מצוה
הגדרה כללית
סעודה לרגל מצוה שמקיים או שהסעודה עצמה היא מצוה או שנאמרים בה דברי תורה, וכמה דינים מיוחדים לסעודה זו.
אלו סעודות נחשבות כסעודות מצוה
המרדכי (פסחים פרק מקום שנהגו [רמז תרב]) כתב: "נשאל לרבינו מאיר היאך אנו אוכלים בנישואין בת כהן לישראל או בת ת"ח לע"ה הא סעודת הרשות נינהו והשיב [רמז תרה] דשמא על כן נהגו לומר שירות ותשבחות להקב"ה ולהללו על החסד שעשה עם אדם וחוה אם כן אינה סעודת הרשות וסעודת הרשות נראה דלא מיקרי אלא היכא דאיכא סעודה בלא מצוה כגון בשמחת מריעות או בחנוכה שמרבים סעודות אלו לאלו ואלו לאלו".
אמנם בהגהות הרמ"א על המרדכי (פסחים פרק מקום שנהגו רמז תרה) העיר: "אעפ"כ נראה דהואיל וחנוכה הוא מימים שנתחייב בהם באכילה שהרי אסור להתענות בהן אין בהן משום סעודת הרשות. ועוד הרי בכל סעודה אומרים על הנסים ומהללים להקב"ה על הנס ועל גבורתן והוי פרסום הנסים. מ"א". (להלן נדון על סעודות חנוכה).
נראה כי לפי מהר"ם סעודה שיש בה שירות ותשבחות לקב"ה או שהיא נעשית לציין מצוה וכד' היא סעודת מצוה. ולכן הרמ"א העיר שאף סעודות בחנוכה שאומרים בה על הנסים ומשבחים בה את הקב"ה היא סעודת מצוה. ועי' בשו"ת חוות יאיר (סי' ע) שדן בכך.
בשו"ת מהרי"ל (החדשות, סי' קד) כתב: "וסעודת מצוה הוי בעל ברית, מילה ופדיון הבן, וסיום מסכתא. וכל היכא דנהנה מסעודת ת"ח כאילו נהנה מזיו שכינה כמו שדרשו רב' ז"ל מסעודת יתרו1 הילכך ל"ג בעומר נמי סעודת מצוה הוי. ובנשואין יש קצת להקל דאין אנו כ"כ ת"ח דליהוי חשוב בת ת"ח לע"ה, אך לפעמ' בת כהן לע"ה צ"ע, מ"מ רוב פעמים אין ע"ה גמור ובכל הני דלעיל אף על גב דסעודת מצוה נינהו יש לדקדק מי מיסב שם כאנשי ירושלים דזימני יש רקים ופוחזים ועבדי קלות ראש וניבול פה שומר נפשו ירחק מהם כי יצא שכרו בהפסדו".
הים של שלמה (בבא קמא פ"ז סי' לז) כתב בכותרת הסימן: "דין סעודת מילה, ופדיון הבן, וזכר, וסעודת חנוכה, וק"ו סיום הספר, הן קרוים סעודות מצוה, ומותר להנות מהן. אבל לא (חניכים) [חינוכים], וסעודת מריעות"...
ודן כך: "רב ושמואל ורב אסי אקלעו לבי שבוע הבן (פ' ע"א). פי', שעברו עליו ז' ימים, והיינו לסעודת ברית מילה, ואמרי לה לבי ישוע הבן, פי' רש"י, פדיון הבן, דישוע מתרגמין פורק. ותו' (ד"ה לבי) פי' ישוע, על שם שהולד נושע ונמלט, ע"ד הפסוק (ישעיה ס"ו, ז') והמליטה זכר. והיו רגילין לעשות סעודה. ואלו ואלו דא"ח. אבל קשה לפירושם, הא אמרינן בפרק גיד הנשה (חולין צ"ה ע"ב) דרב לא אתהני מסעודת הרשות. בשלמא מילה. הסעודה גופא היא שמחת מצוה, כמו סעודות חתן, שנאמר (תהלים קי"ט, קס"ב), שש אנכי על אמרתיך. ומצוה גדולה לכנוס באותה סעודה, כאשר כתבתי בסוף כ"ה סי' קצ"ב, אבל פדיון הבן ליכא סעודת מצוה להדיא. אלא נראה, כל סעודה שאדם עושה שלא כדרך מריעות ושמחה. אלא כדי ליתן שבח למקום, או לפרסם המצוה, או לפרסם הנס, קרוי סעודת מצוה, כגון פדיון הבן, לפרסם המצוה. ולפירוש ר"ת לפרסם הנס, שנמלט הזכר והאשה. ועל כן כתב חכם אחד, ומהרא"י הביא בספרו (ת"ה ח"א) סימן רס"ט וז"ל: דמה שאנו נוהגין עכשיו, לאחר שנולד הזכר נכנסים לשם לטעום בליל שבת הסמוך ללידה, דהיא סעודת מצוה, והיינו אותה סעודה דפי' ר"ת, וקבעו בלילי שבת, בשעת שהכל מצוין בביתם".
וא"כ סעודת מצוה היא: "כל סעודה שאדם עושה שלא כדרך מריעות ושמחה. אלא כדי ליתן שבח למקום, או לפרסם המצוה, או לפרסם הנס, קרוי סעודת מצוה".
בשו"ת חוות יאיר (סי' ע) נשאל ג"כ להגדיר מהי סעודת מצוה ומביא את המהר"ם והרמ"א ודברי הרש"ל ודן באריכות על סוגי הסעודות השונות, ומסיק: "ולפענ"ד זה הכלל שבלשון בני אדם לא נכלל במלת סעודה רק כשמזמנין שם קרואים ולא נקרא סעודות מצוה אלא כשאסיפות בני אדם הוא בשביל המצוה או היתר הדרוש שכבר יצא מפי הקדמונים מפני שהדרוש בא מחמת הסעודה וכל המסובים בני הסעודה מקשיבים לקול הדורש שכך ראוי להיות דלא כמנהג מקולקל של ההמוניים משא"כ מה ששם קצת ת"ח שיש ביניהם ד"ת אינו מספיק כמ"ש לעיל, וראיה עוד מסעודת עיבור החודש דבלי ספק דאין נכנסים רק גדולים ות"ח ואפ"ה לולי שהסעודה עצמה היא של מצוה לא היתה בשם ס"מ כדמוכח שם בסנהדרין ע' ע"ב".
סוגי סעודות מצוה
סעודת סיום מסכת
מקור הלימוד שסיום מסכת היא סעודת מצוה מן המדרש (שיה"ש רבה פר' א וכן קהלת פר' א) ששלמה ביקש בגבעון את החכמה ואומר המדרש: "אמר לו הקדוש ברוך הוא שלמה חכמה שאלת לך ולא שאלת עושר ונכסים ונפש אויבך חייך החכמה והמדע נתון לך ועי"כ עושר ונכסים אתן לך, מיד ויקץ שלמה והנה חלום, א"ר יצחק חלום היה עומד על כנו חמור נוהק והוא יודע מה נוהק, צפור מצוצי והוא היה יודע מה מצוצי, מיד ויבא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית ה' ויעל עולות ויעש שלמים ויעש משתה לכל עבדיו, א"ר אלעזר מכאן שעושין סעוד' לגמרה של תורה"...
וכן מסופר במסכת שבת (קיח ע"ב): "ואמר אביי: תיתי לי, דכי חזינא צורבא מרבנן דשלים מסכתיה [קיט, א] עבידנא יומא טבא לרבנן".
ומכאן למדו לגבי שמחת תורה בסיום קריאת התורה כל שנה, ובחו"ל נהגו בה ביום התשיעי של סוכות.
כתב בהגהות אשרי (סוכה פ"ד סי' ו) בהגהה שניה: "ועושין שמחת תורה בספק תשיעי וחתני תורה רגילין לעשות בשושבינין סעודה גמורה ומזמנין את הקהל ונותנין להם מאכלים טובים ומצאתי עיקרו של מנהג במדרש בתחלת שיר השירים ויבא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית וגו' אמר רבי יצחק מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה. מא"ז".
וכך כתב הרמב"ן (שמות כד, יא) בפירוש התורה: "וטעם וישתו – שעשו שמחה ויום טוב, כי כן חובה לשמוח בקבלת התורה, כאשר צוה בכתבם כל דברי התורה על האבנים וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך (דברים כז, ז). וכתיב בשלמה (דהי"ב א יב) החכמה והמדע נתון לך וגו', מיד ויבא ירושלם ויעש משתה לכל עבדיו (מ"א ג טו). ואמר רבי אלעזר מכאן שעושין משתה לגמרה של תורה (שהש"ר א ט). ונאמר בדוד אביו בהתנדבם לבנין בית המקדש ויזבחו לה' זבחים ויעלו עולות לה' וגו' ויאכלו וישתו לפני ה' ביום ההוא בשמחה גדולה (דהי"א כט כא – כב), ואף כאן ביום חתונת התורה כן עשו".
וכן מביא הב"י (או"ח סי' תרסט): "ונוהגים באשכנז שהמסיים והמתחיל נודרין נדרים וקוראים לכל מרעיהם ועושין משתה ושמחה ויום טוב לסיומה של תורה. כתוב בהגהות אשירי בפרק לולב וערבה (סי' ו) בשם אור זרוע (הל' סוכה סו"ס שכ) ומצאתי עיקרו של המנהג במדרש בתחלת שיר השירים (שהש"ר א, ט) ויבוא ירושלים ויעמוד לפני ארון ברית יי' וגו' ויעש משתה לכל עבדיו (מל"א ג, טו) אמר רבי יצחק מכאן שעושין סעודה לגמרה של תורה".
ומכאן למדו לסיום מסכת או ספר במקרא עם פירושיו (בשו"ת משנה שכיר – מועדים בין המצרים, סיום ספר מתנ"ך לענין סעודת מצוה, שו"ת אג"מ או"ח ח"א סי' קנז וח"ב סי' יב).
ובשולחן ערוך (יו"ד סי' רמו סכ"ו) מביא הרמ"א: "כשמסיים מסכת, מצוה לשמוח ולעשות סעודה, ונקראת סעודת מצוה. (נ"י פ' יש נוחלין ומימרא דאביי פ' כל כתבי)".
והביא הגר"א את המקורות משבת.
וכך כתב הים של שלמה (בבא קמא פ"ז סי' לז): "וסיום הספר נמי נראה בעיני שהוא סעודת מצוה. וכן ראיה מפרק כל כתבי (שבת קי"ח ע"ב) דאמר אביי, תיתי לי, דכי חזינא צורבא מדרבנן דשלים מסכת, עבידנא יומא טבא לרבנן. ובסוף פרק זה אאריך בו בעזרת השם יתברך לעד ע"ש. ומשום זה היה נראה לברך שהשמחה במעונו בסיום מסכת. דאין לך שמחה יותר לפני הקדוש ברוך הוא, אלא שמחה ורינה של תורה. דאין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה (ברכות ח' ע"א). דלא גרע מפדיון הבן. דלפרסום מצוה בעלמא הוא. וכן הוריתי פעם אחת הלכה למעשה. ונתבלבל השמחה במהומות גדולות, על ידי סיבות קשות. ותליתי הסרחון בי, שעברתי על דברי רבותיי, שלא שמעו מעולם דבר זה. על כן לא כתבו אלא בחתונה ובפדיון הבן. ובמילה ג"כ, לולי צערא דינוקא. אבל במצות אחרינא לא, ובוודאי כל דבריהם בקבלה, ובסודות פנימיות, על כל שיחה ומלה. ואיך נתקן דוקא לאותה מצוה, ולא לענין אחר. דהא בי"ט מחויב להרבות בסעודות, ולשמוח. ואפ"ה לא מברכינן. ומ"מ סיום הספר הוא סעודת מצוה לכולי עלמא".
וא"כ אין אומרים שהשמחה במעונו בזימון של סעודת סיום מסכת אבל ודאי שהיא סעודת מצוה: "דאין לך שמחה יותר לפני הקדוש ברוך הוא, אלא שמחה ורינה של תורה, דאין להקב"ה בעולמו אלא ד' אמות של הלכה".
ובס' חזון עובדיה על הגדה של פסח לרה"ג עובדיה יוסף זצ"ל כתב לגבי השתתפות בסיום מסכת בערב פסח ולאכול בסעודת המצוה ולא להתענות תענית בכורים כפי שסמכו על סעודת מצוה שלא להתענות: "ואפשר להקל בשעת הדחק גם בסיום משניות עם פי' רבינו עובדי' מברטנורא (וקצת מקיצור תויו"ט). אבל לימוד בלי הבנה אפילו גמרא שלמה אינו חשוב לימוד כראוי לפטור על ידו מתענית בכורות. ומיהו לימוד ספר אחד מהזוהר הקדוש, אע"פ שאינו מבין בעניני הסודות שבו נחשב לימוד, והסיום שלו פוטר מתענית בכורות. והמשתתפים בסעודת סיום מסכתא ישתדלו להקשיב לימוד הסיום (ומה טוב שהרב המסיים ישמיע גם דברי תורה במוסר ואגדה, דברים השוים לכל נפש, ולעורר על מצות קביעות עתים לתורה וכו', ולוקח נפשות חכם.) ואז מותר להם לטעום כזית מפירות וכיוצא בזה כדי לפטור עצמם מתענית".
סעודות בסיום מצוות ובר מצוה
עוד למדו שבעת סיום מצוה ג"כ עושים סעודה והיא סעודת מצוה.
במסכת בבא בתרא (קכא ע"ב) נאמר כהנמקה לשמחת ט"ו באב ששנינו בתענית שהוא בן זוגו של יום הכיפורים שלא היו ימים טובים לעם ישראל כמותם: "רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו: יום שפוסקין בו מלכרות עצים למערכה. תניא, רבי אליעזר הגדול אומר: כיון שהגיע חמשה עשר באב תשש כחה של חמה, ולא היו כורתין עצים למערכה".
ופרש הרשב"ם: "מניסן ועד ט"ו באב – היו כורתים עצים לצורך המערכה לכל השנה מכאן ואילך תשש כח החמה ויש בעצים לחלוחית ומעלין עשן וגם יגדל תולעת וכדאמרינן במדרש איכה: רבי יעקב בר אחא בשם רבי יוסי אומר שבו כלה זמן קציצה למזבח שכל עץ שנמצא בו תולעת פסול למזבח וכל עץ שהוא נקצץ אינו עושה מאכולת ואותו יום שפסקו היו שמחים לפי שבאותו יום היו משלימין מצוה גדולה כזאת".
"יום תבר מגל – שנשברו הקרדומות שאין צורך עוד בהן לחטוב עצים".
וכ"כ תוספות יום טוב (תענית פ"ד מ"ח) לגבי ט"ו באב שהוא גמרה של מצוה: "ומ"ש הר"ב ובו היו פוסקים מלכרות עצים כו' וכיון שנגמרה מלאכת ה' עשאוהו יום טוב כדרך שעושין סעודה לגמרה של תורה. וילפינן לה מויעש משתה לכל עבדיו דשלמה מלכים (א') ג'. וכן מצינו בחינוך בית ראשון".
ומכאן שבגמרה של מצוה ג"כ עושים סעודה.
כאמור סעודות ברית מילה ופדיון הבן נמנו כסעודות מצוה בגלל המצוות שקיימו: מילה ופדיון הבן, כמו"כ סעודת 'שלום זכר' כפי שמפרש ר"ת (עי' להלן).
וכך כתב הים של שלמה (בבא קמא פ"ז סי' לז): "וסעודת בר מצוה שעושים האשכנזים, לכאורה אין לך סעודת מצוה גדולה מזו, ושמה יוכיח עליה. ועושים שמחה, ונותנים למקום שבח והודיה, שזכה הנער להיות בר מצוה, וגדול המצוה ועושה, והאב זכה שגדלו עד עתה, להכניסו בברית התורה בכללה. וראיה להדיא ספ"ק דקדושין (ל"א ע"א) שאמר רב יוסף לבסוף, השתא דאמר ר' חנינא גדול המצוה ועושה כו', מאן דאמר לי שאין הלכה כר' יהודא, דאמר סומא פטור מן המצות, עבידנא יומא טבא לרבנן. אף על פי שהיה כבר חייב. אלא אבשורה שלא היה נודע לו עד עתה רצה לעשות י"ט. כ"ש על הגעת העת והזמן, שראוי לעשות י"ט. אכן הבר מצוה גופא [שאין עושין בזמנו] לא ישר בעיני. שרובן אין להם ב' שערות. וא"כ איך יוציאו אחרים ידי חובתן בתפילה ובברכת המזון. ואם נאמר מן הסתם אוקמינן אחזקה שהביא ב' שערות, בפרט במילתא דרבנן. ואף שברכת המזון דאורייתא הוא. מ"מ מן התורה היה יוצא בברכת הקטן. אלא שרבנן אמרו שאינו מוציא הגדול. א"כ מיד כשיגיע לי"ג שנים ויום אחד יעשו הסעודה, ויחנכוהו לברך ברכת המזון, ולהתפלל באקראי. ומאחר שלא נעשה בזמנו, ועכשיו גם כן אינו ידוע זמנו. למה יקרא סעודת מצוה. ואינו דומה לסעודת מילה ופדיון הבן, אפילו עבר זמנו הראשון. מ"מ כל יומן בני חיובא נינהו, זמנן הוא, שלא לאחר המצוה. מה שאין כן בנדון זה, דשמא עדיין לא הגיע זמנו. ומכח שנוקמה אחזקה. היה לו לחנכו מיד, ולעשות סעודה. ומכל מקום נראה, היכא שמחנכין הנער לדרוש על הסעודה מעין המאורע. לא גרע מסעודת חנוך הבית. ובכל הני סעודות מצוה דשרינן. מ"מ לא ירבה בהן, שיבטל ח"ו למודו הקבוע לו לגמרי. אלא לפעמים, לפחות אם אפשר להיות זולתו, והכל לפי העניין, ואיש ירא אלקים אשר בא לטהר יורו לו מן השמים דרך הישר בקו האמצעי. וגם כן איכא נפקותא בהך פיסקא לעניין אבלים, אי שרו לילך לאותם סעודות מצוה, כמו שאפרש בעז"ה בפרק אילו מגלחין".
וכתב על דברי הרש"ל המגן אברהם (סי' רכה ס"ק ד): "בר מצוה – היינו כשנעשה בן י"ג ויום אחד ועכשיו נהגו לברך בשעה שהנער מתפלל או קורא בשבת ראשונה שאז נודע לרבים שהוא בר מצוה (ל"ח). כ' בי"ח בליקוטים סי' כ"ט שמצוה על האדם לעשות סעודה ביום שנעשו בנו בר מצוה כיום שנכנס לחופה ומשמע דהיינו ביום שנכנס לשנת י"ד וביש"ש פ"ז דב"ק כ' דאם הנער דורש הוי סעודת מצוה אפי' אינו באותו יום".
סעודות בחנוכה
כתב הים של שלמה (בבא קמא פ"ז סי' לז): "ואותן סעודות שעושים בימי חנוכה. נראה שהם סעודות מצוה. ולא כדברי מהר"ם (טור או"ח סימן תר"ע), שפסק שהן סעודות הרשות. דלהודות ולהלל נתקנו. ולא למשתה ושמחה. אלא כדברי הרמב"ם (ה' חנוכה פ"ג ה"ג) שהן ימי שמחה והלל. וכן נמצא במרדכי ארוך (חדושי אנשי שם פסחים פ"ד אות א'), דלהודות והלל נקבעו משום הנס. וימי משתה ושמחה נמי נקבעו, כדאיתא במגילת תענית. דקבעו י"ט, משום חנוכת המזבח. ובתלמודא משמע דנתקנו נמי למשתה ושמחה. מדאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת כ"א ע"ב) לשנה האחרת קבעו ועשאום י"ט בהלל ובהודאה. ומדאמר י"ט, ולא קאמר קבעו ח' ימים להלל ולהודאה, ש"מ די"ט נמי כפשוטו הוא, למשתה ושמחה, ואף רש"י פי' שם, לא שאסרום במלאכה, אלא להלל ולהודאה. משמע דלא אפיק רק עשיית מלאכה. וכן מצאתי. ועוד נ"ל, דקל וחומר הוא. דהא לא גרע מבי ישוע הבן, דע"כ סעודות מצוה נינהו. מדאזיל רב להתם. והיינו טעמא, מאחר שהוא לפרסם מצוה, או הנס, כדי ליתן שבח והודיה למקום, נקרא מצוה. ק"ו ימי חנוכה, דניתנו לשבח והודיה, ולפרסם בהן הנס, והר"ן כתב (שבת י' ע"א בדפי הרי"ף). שנהגו לאכול גבינה בחנוכה, והטעם הוא נמי לפירסום מצוה. לפי שאמרינן במדרש, דבתו של יוחנן האכילה לראש אויבים גבינה, ושכרתו. וחתכה את ראשו, וברחו כולם, ע"כ".
וכך נאמר באליה זוטא (סי' תרע ס"ק י): "וכן פסקו רש"ל בתשובה סימן ס"ה וב"ח מדינא, וכ"כ בשיירי כנסת הגדולה דהעושה סעודה בכל יום של חנוכה הרי זה משובח"...
ובערוך השולחן (או"ח סי' תרע ס"ט) כתב: "ריבוי הסעודות שמרבין בהם הם סעודות הרשות שלא קבעום למשתה ושמחה כפורים משום דגזירת המן היתה על הגופים להשמיד להרוג ולאבד לכך צריכין לשמח הגוף אבל גזירות אנטיוכס היתה ביטול תורה ומצות ואף שזה גרוע מגזירת הגוף מ"מ סוף סוף הם גזירות הנפש לכך צריכין לשמח הנפש בהלל ותודה וזמירות ושירות ותשבחות ואין להגוף עניין בזה [ומתורץ קושית הט"ז סק"ג] ומ"מ י"א שיש קצת מצוה להרבות בסעודות חדא דשמחת הנפש תלוי קצת ג"כ בשמחת הגוף כמושג בחוש ועוד לזכר חנוכת המשכן שקבעום למשתה ושמחה וגם י"ל שירות ותשבחות בהסעודות ואז וודאי הוי סעודת מצוה. אבל השוחקים בקלפים עונשן רב ובעונותינו הרבים נתפשטה נגע צרעת הזה בבית ישראל אוי לנו שעלתה בימינו כך וכמה מיני עבירות תלויות בזה והוא רחום יכפר עון ומי שביכולתו לבטלה שכרו מרובה מאד".
וא"כ תלוי בתוכן הסעודה בחנוכה, האם היא סעודת מצוה.
'שלום זכר' – סעודת מצוה
בספר דף על הדף (ב"ק פ ע"א) סיכם את המקורות על 'שלום זכר'.
"בגמ': רב ושמואל ורב אסי איקלעו לבי שבוע הבן ואמרי לה ישוע הבן". וכתבו התוס' (ד"ה ישוע הבן) בשם רבינו תם שעושין סעודה על שם שהולד נושע ונמלט ממעי אמו".
"ובתרומת הדשן (סי' רס"ט) הובא בדרכי משה ורמ"א (יו"ד סו"ס רס"ה) שזהו הסעודה שאנו עושין בליל ש"ק אחר הלידה הנקרא 'שלום זכר', שהוא סעודת הודאה ע"ש שהולד נושע ונמלט ממעי אמו".
"ותמה הדגול מרבבה (יו"ד סי' קע"ח) דאם זה כוונת התוס' נעשה סעודה זו גם בלידת בת שגם היא נמלטה מרחם אמה, וע"כ כתב דכוונת התוס' שסמכו סעודה זו סמוך למצוות מילה וע"כ לא נהגו כן בבת. וע"ש בדרישה שמביא עוד טעם לפי שהמלאך בא כשנולד וסוטרו על פיו ומשכחו כל התורה שלמד במעי אמו, משום כן באים לנחמו על צערו. הט"ז שם (ס"ק י"ג) כתב טעם נוסף על פי המדרש (ויק"ר פכ"ז) משל למלך שגזר כל אכסנאין שיש כאן, לא יראו פני עד שיראו פני מטרונא תחילה, ולכן מילה בשמיני כדי שיעבור עליו השבת. (ועיין בסה"ק עבודת ישראל פ' אמור). ומהאי טעמא עושין אותו בליל שבת".
"ובתרומת הדשן (שם) כתב הטעם משום שאז אנשים מצויין בבתיהם. וכתב הגאון יעב"ץ בספרו מגדול עוז שהטעם שקורין לו 'שלום זכר' הוא כנ"ל בטעם הב' שיזכור את התורה ששכח ע"י סטירת המלאך, א"נ שיזכור את השבועה שמשביעין אותו לפני שנולד תהי צדיק ואל תהי רשע".
"בתרומת הדשן (שם) מוכיח מהסוגיא כאן ד'שלום זכר' מיקרי סעודת מצוה, דהא רב נכנס לבי ישוע הבן, ורב לא אכל סעודת רשות (עיין חולין צה ע"ב) וע"כ דהוה סעודת מצוה. אמנם בחוות יאיר (סי' ע') דחה דבריו שיש לומר שרב רק נכנס שמה, אבל לא אכל שם".
וא"כ הוא הדין לסעודת 'ברית יצחק' שנהגו בני ספרד לעשות ערב המילה כיון שמוקדשת לתפילה על הנימול ואומרים בה הרבה דברי תורה הרי היא סעודת מצוה.
חנוכת הבית
בשו"ת באר שבע (סי' ע) נשאל: מי "שנדר שלא ילך לסעודת הרשות כי אם דוקא לסעודת מצוה אם מותר לו לילך לסעודה שעושין לחינוך הבית או לא".
ומשיב רבי יששכר בער איילנבורג: "יראה שיש לחלק בדבר אם הוא בארץ ישראל אז נקרא סעודת מצוה אבל בחוצה לארץ נקרא סעודת הרשות וראיה מהא דגרסינן בירושלמי דסוטה פרק משוח מלחמה וז"ל יכול הבונה בית בחוצה לארץ יהא חוזר ת"ל ולא חנכו את שמצוה לחנכו יצא זה שאינו מצוה לחנכו". ומביא ראיה מנמוקי יוסף בב"ב בענין הפסקת כריתת העצים בט"ו באב: "ומפני שבאותו יום היו משלימים ומסיימים המצוה היו עושין שמחה גדולה וכו' מכאן שהוא מנהג לשמוח בענין מצוה עד שכשהשלימה עושים שמחה ומשתה וי"ט". ומביא עוד את הגמ' בשבת ואת דברי המדרש על שלמה המלך.
אף הים של שלמה (בבא קמא פ"ז סי' לז) דן בשאלת סעודת מצוה בחינוך בית, ומסיק: "...אבל סעודת חינוך הבית, בודאי הוא דרך ריעות. בפרט בעו"ה אותם סעודות וחנוכים שעושין ההמון עכשיו, הוא קלון, ורק לרוות הגרון בשחוק וקלות ראש. וכן מצאתי שפסק מהר"ם. ומ"מ נראה, מי שהוא ירא אלקים, ורוצה לחנך ביתו בתורה ובמצות. וליתן שבח למקום אשר חננו, ולא הניח מתחילה לשתות בביתו, ולשחוק בו, ולנהוג קלות ראש. אלא מתחילה עושה סעודה לחנכו, ולומר בו דברי תורה, ולדרוש בו מעין המאורע. שפיר הוא סעודת מצוה. ועליו נאמר המקרא (שה"ש ה, א), שתו ושכרו דודים, בימי המלואים (שהש"ר שם)"...
עולה מדברי הים של שלמה שהסעודה שעושה היא סעודת מצוה מפני תוכנה ולא משום המצוה. ובכך שמודה לה' שהגיעו לחנוך בית ומדבר שם דברי תורה ומשבח את המקום בכך יש מצוה. ומצוה זו קיימת בא"י ובחו"ל ואין בכך שום קשר לחוזרים מעורכי מלחמה.
בשו"ת חוות יאיר (סי' ע) הסתפק אם בכהאי גוונא היא סעודת מצוה וז"ל: "וסעודות חינוך הבית יש להסתפק אף על פי דמדמי לה הכתוב גבי ילך וישוב ללקוחי אשה וחילול כרמו דודאי מצוה הם ע"ש בתרגום יונתן מ"מ שיהיה הסעודה סעודות מצוה מנא לן אם לא שדורשין בו וע"י כך נעשה סעודת מצוה וא"כ ה"ה נימא אם יש שם ת"ח ולפי זה נפל סעודות הרשות בבירא דמסתמא יש בסעודה איזה יודעי ספר".
וכך נאמר באליה זוטא (סי' תרע ס"ק י): "אבל סעודת חינוך הבית בודאי הוא דרך רעות. וכן מצאתי שפסק מהר"ם ומטה משה [סי' תתקצג]. מי שהוא ירא אלקים ורוצה לחנך ביתו בתורה ובמצות ולא להניח מתחלה לשתות ולשחוק ולנהוג קלות ראש, אלא מתחלה עושה סעודה לחנכו ולומד בו דברי תורה ולדרוש בו מעין המאורע הוי סעודת מצוה ע"כ. ודבריו מצאתי בתשב"ץ סימן ק"מ זה לשונו, אמר מהר"ם דוקא להלל ולהודות אבל לא למשתה ושמחה, וכל שכן לחינוך הבית שהוא סעודת הרשות עכ"ל". וא"כ אם חונכו בדברי תורה הוי סעודת מצוה.
משלים את דברי היש"ש בעל2 שו"ת תורה לשמה (סי' תפד) שדן על חנוכת בית אפילו בחו"ל: "איתא בשאלתות דרב אחאי גאון בפ' בראשית וז"ל: שאליתא דמחייבין דבית ישראל למינח ביומא דשבתא דכד ברייה קב"ה לעולמיה ברייה בשיתא יומי ונח ביומא דשבתא וברכיה וקדשיה כאניש דבני ביתא וכד מצבית ליה וגמר ליה לעבדתיה עביד הלולא חד יומא כדאמרי אינשי הילול3 בתי דכתיב ויכל אלהים ביום השביעי עכ"ל, וכן הובאו דברים אלו במדרש תנחומה בפ' בראשית ע"ש. ומשמע מהכא דסעודת חנוך הבית לאו דוקא בקנה הבית כולו אלא גם בבונהו. גם משמע מהכא דראוי לעשות סעודת החנוך בתחילה ולא יאחר גם משמע מהכא דאפילו אם עשה סעודת החנוך בחול אין זו סעודת הרשות אלא בכלל סעודת מצוה מקרייא דאם היא סעודת רשות לא הוו מדמין רז"ל ענין השבת אליה. גם יש ראיה גדולה מן זוה"ק לסעודה זו דחנוך הבית שכן איתא בזוהר ויקרא דף ג' ע"ב א"ל הקדוש ברוך הוא למשה חנוכא דביתא במאי הוי בסעודתא וכו'... ואפשר כי בדרך זה עדיף לעשותה בחול מאם יעשנה בשבת כדי שיהא ניכר סעודת החנוך בפ"ע ולא יתערב זה בסעודת שבת וכל טעם הסעודה הוא שעושה זה לכבודו יתברך שזיכהו בחסד זה ולפרסם טובו וחסדו יתברך גם הוא לסימנא טבא ע"ד שארז"ל על דברים הבאים על השלחן בריש שתא לסימנא טבא ועל כן ודאי לא נכון להביא בסעודה זו כלי זמר וגם לא לנגן בפה משירי הגויים כי אם רק יאמרו שירות ותשבחות ויזמינו ת"ח בה שיאמר דברי תורה תחלת כל דבר דהיינו אחר שיסדרו השלחן לפני המסובין אך קודם שיברכו ויאכלו ואחר הדרשה יברכו ויאכלו ויאמרו שירות ותשבחות לאל יתברך כמנהגן של ישראל ונוהגין ג"כ שישב בעה"ב ויאמר הוא עצמו ג"כ מזמורים וקצת מאמרי רז"ל המתוקנים לזה וד"ז הוא צורך מאוד וגם זה יאמר תחלת הכל ויהיו כל המסובים שומעים קריאתו וטוב ג"כ לומר אחר קריאתו בקשה ותפלה על ביתו ובני ביתו שיהיה מוצלח בישיבתו בביתו זה בעושר ובנים ובריאות וחיים טובים ויזכה הוא ובני ביתו לקיים בו תורה ומצות ומעשים טובים ויענו המסובין אמן ויברכו אותו".
עולה מדברי הבן איש חי שעיקר הענין הוא הסעודה כשחונך את הבית שבה הוא מפרסם חסד ה' עמו ולכן היא נעשית בארץ ובחו"ל ואין זה שייך לחוזרים מעורכי מלחמה. ועולה שלכו"ע אם אומרים בה שבחי ה' ומודים לחסדו חנוכת הבית היא סעודת מצוה.
סעודת אירוסין וסבלונות
בפסחים מט ע"א במשנה: "ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו, ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו, ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו. אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו – יחזור ויבער, ואם לאו – מבטלו בלבו".
ובגמרא מחלוקת האם רק סעודת אירוסין או אף סעודת סבלונות (שמביא לארוסתו מתנות לפני נישואיהם) נחשבות כסעודות מצוה שאי"צ לחזור בשבילם לבער חמץ אלא יכול לבטלו בלבו במקומו. ומכאן שסעודת אירוסין בימיהם היתה סעודת מצוה.
ובראבי"ה (ח"ב, פסחים סי' תצד) כתב: "וסעודה ראשונה דאירוסין היא סעודת מצוה (וכן שבוע הבן), ובסעודה (ראשון אירוסין הוי סעודה) שניה דאירוסין (ו)פלוגתא דרבי יהודה ורבי יוסי, והלכתא כרבי יוסי דאמר מצוה, וכן בסעודת סבלונות, [וכן שבוע הבן] ובסיום מסכתות".
ופסק השולחן ערוך (או"ח סי' תמד ס"ז): "ההולך ביום ארבעה עשר לדבר מצוה, כגון למול את בנו או לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו, ונזכר שיש לו חמץ בביתו, אם יכול לחזור לביתו ולבער ולחזור למצותו, יחזור ויבער; ואם לאו, יבטלנו בלבו".
ובאר המשנה ברורה (ס"ק כד): "סעודת אירוסין – וה"ה סעודה שעושין בשעה שהכלה מקבלת סבלונות וכתבו האחרונים דה"ה בזמנינו כשעושין סעודה בשעת כתיבת התנאים ג"כ מקרי סעודת מצוה".
וא"כ גם סעודות אירוסין בימינו שהן בעצם סעודת שידוכין ויש שאינם כותבים תנאים גם הן נחשבות לסעודות מצוה.
מה הנ"מ שסעודה נחשבת סעודת מצוה
שאלה עקרונית שצריך לבררה היא: מה התוצאות המעשיות שאנו נפגשים איתן שסעודה נחשבת כסעודת מצוה.
נ"מ אחת שרואים בפוסקים היא במי שנדר שיסעד חוץ לביתו רק בסעודות מצוה ואז צריך להגדיר איזו סעודה נחשבת לסעודת מצוה. עי' מג"א (סי' תרמ ס"ק יג), שערי תשובה (או"ח סי' תקסח ס"ק יט), פתחי תשובה (יו"ד סי ריז ס"ק טז), בשו"ת מהרי"ל (החדשות, סי' קד), שו"ת באר שבע (סי' ע), חוות יאיר (סי' ע) ועוד.
קיום תענית שקיבל על עצמו בסעודת מצוה
פסק השולחן ערוך (או"ח סי' תקסח ס"ב): "הנודר לצום עשרה ימים באיזה יום שירצה, והיה מתענה ביום אחד מהם והוצרך לדבר מצוה או מפני כבוד אדם גדול (או שמצטער) (טור), הרי זה לוה ופורע יום אחר, שהרי לא קבע הימים בתחלת הנדר".
והעיר על כך המגן אברהם (סי' תקסח ס"ק ה) והביא את דברי הבאר שבע: "לדבר מצוה – כגון לסעוד' מצוה דשייך בגוה ומ"מ צריך להתענות מקצת היום זמן מועט יותר ממה שהוא רגיל (ת"ה סי' ער"א) מיהו מביא שם דהא"ז ס"ל אפי' לשמחת מריעות שרי מפני דרכי שלום וכ"כ בהג"א עיין בב"י וכ"כ הלבוש לכן נ"ל להקל בסעודת מצוה אף על גב דלא שייך בגוה... ".
כלומר אפילו אינו בעל ברית וכד' אם יש סעודת מצוה בעיר מותר ללוות ולפרוע תענית ביום אחר.
סעודת הרשות
ישנו גינוי גדול בש"ס לתלמיד חכם אשר נהנה מסעודת הרשות. בחולין (צה ע"ב) מסופר שהאמורא רב לא היה נהנה מסעודת הרשות.
ובפסחים (מט ע"א) נאמר: "תניא, רבי שמעון אומר: כל סעודה שאינה של מצוה – אין תלמיד חכם רשאי להנות ממנה. כגון מאי? – אמר רבי יוחנן: כגון בת כהן לישראל, ובת תלמיד חכם לעם הארץ... אמר רבי יצחק: כל הנהנה מסעודת הרשות לסוף גולה, שנאמר ואכלים כרים מצאן ועגלים מתוך מרבק, וכתיב לכן עתה יגלו בראש גלים". ועי' שם במהרש"א חידושי אגדות.
וכך כתב הרמב"ם (הל' דעות פ"ה ה"ב): "כשהחכם אוכל מעט זה הראוי לו לא יאכלנו אלא בביתו על שולחנו, ולא יאכל בחנות ולא בשוק אלא מפני צורך גדול, כדי שלא יתגנה בפני הבריות, ולא יאכל אצל עמי הארץ ולא על אותן השלחנות המלאים קיא צואה, ולא ירבה סעודותיו בכל מקום ואפילו עם החכמים, ולא יאכל בסעודות שיש בהן קיבוץ הרבה, ואין ראוי לו לאכול אלא בסעודה של מצוה בלבד כגון סעודת אירוסין ונישואין, והוא שיהיה תלמיד חכם שנשא בת תלמיד חכם, והצדיקים והחסידים הראשונים לא אכלו מסעודה שאינה שלהן".
במטה משה (עמוד התורה שער ד – בהנהגת לומדיה) האריך בכך וסיים: "וכמו שאין לישב בסעודת הרשות כך יש ליסב בסעודת מצות, כדאיתא בפרק ערבי פסחים (פסחים קיג ב) ושמונה כמנודים לשמים כו', עד ויש אומרים מי שאינו מיסב בחבורה של מצוה. וכתבו התוס' ודווקא כשיש שם בני אדם מהוגנים, כדאמרינן בזה בורר (סנהדרין כג א) נקיי הדעת שבירושלים לא היו מסובים בסעודה אלא אם כן יודעים מי מיסב עמהם. ואף אם הולך לסעודה אפילו במקום שתלמידי חכמים מסובים, יקריתא היא דלא לילך בפעם ראשונה, כדאיתא באיכה רבתי (פ"ד) בני ציון היקרים, מה היתה יקרותן, לא היה אחד מהם הולך לסעודה עד שנקרא ונשנה. אבל עם עמי הארץ לא זו שלא ישב עמהם בסעודה, אלא בכל עניניו ודיבורו ירחיק עצמו ממנו, כדגרסינן בפרק ארבע מיתות (סנהדרין נב ב) אמר ר"א למה תלמיד חכם דומה בפני עם הארץ וכו', נהנה ממנו דומה לקיתון של חרס, כיון שנשבר אין לו תקנה. לכן יזהר התלמיד חכם שלא ליהנות מהם, ואפילו מכל אדם".
בשו"ת ציץ אליעזר (ח"י סי' לב) כתב: "ובכלל נראה לי שי"ל שהדין הזה של כל הנהנה מסעודה שת"ח שרוי בתוכה כאילו נהנה מזיו שכינה, הוא דווקא בסעודת מצוה, אבל לא בסעודת הרשות, שהרי הראיה לזה מביאה הגמ' מהכתוב של ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכול לחם עם חותן משה לפני האלהי', והתם הרי היתה סעודת מצוה וכמו שכתוב שם בתורה ויקח יתרו עולה וזבחים לאלקים וע"ז כתוב ויבוא אהרן וכו', הרי שהיתה סעודת מצוה לאכול מזבחים שלקח יתרו לאלקים, וא"כ הרי י"ל דדווקא בסעודת מצוה אמרו דהוי כאילו נהנה מזיו שכינה, משום שלהת"ח יש לו בזה הכוונה הקדושה והטהורה לקיים המצוה כמאמרה, והרי העיקר הוא בכל מצוה לכוון הלב לאבינו שבשמים, ומקדש המאכלים שהוכנו בסעודה זו בזה שמכוון בכוונותיו הטהורות שיהו לשם המצוה, ולכן נקרא הנהנה אח"כ מזה כאילו נהנה מזיו שכינה, שנתקדשה האכילה לפני ה' והמסובים נזונים בקדושה ומקדשת ומטהרת נפש האוכלם להתקרב אל עבודת ה' ביותר, אבל בסעודת הרשות י"ל דלא הוי כאילו נהנה מזיו שכינה".
"ואין להקשות דא"כ הו"ל להגמ' לבאר בהדיא שהוא דווקא בסעודת מצוה אבל לא בסעודת הרשות, די"ל בפשוטו, דהגמ' לא הוצרכה לפרש זאת דממילא ידעינן דמיירי בסעודת מצוה, משום דהא ת"ח אסור לו ליהנות בפני אחרים מסעודה שאינה של מצוה וכדאיתא בפסחים (ד' מ"ט ע"א) דאומר שם ר' שמעון דכל סעודה שאינה של מצוה אין ת"ח רשאי ליהנות ממנה, וכן פוסק הרמב"ם (בפ"ה מה' דעות ה"ב) דאין ראוי לו לאכול אלא בסעודה של מצוה בלבד כגון סעודת אירוסין ונשואין, וא"כ הרי סתם סעודת ת"ח בפני אחרים היא של מצוה, ואין צריכים לפרש".
השתתפות אבלים בסעודת מצוה
נאמר במסכת שמחות (פ"ט הט"ו): "על כל המתים כולן, אסור לילך לבית המשתה עד שישלימו לו שלשים יום, על אביו ועל אמו כל שנים עשר חודש, אלא אם כן היתה משתה של מצוה".
ופסק השולחן ערוך (יו"ד סי' שצא ס"ב): "על כל מתים נכנס לבית המשתה לאחר שלשים יום; על אביו ועל אמו, לאחר י"ב חדש. ואף אם השנה מעוברת, מותר לאחר י"ב חדש. ומיהו שמחת מריעות שהיה חייב לפרוע אותה מיד, מותר לעשותה מיד אחר שבעה. אבל אם אינו חייב לפרעה, אסור ליכנס לה עד ל'. ועל אביו ועל אמו, אף על פי שחייב לפרעה, אסור (עד) לאחר י"ב חדש".
ורמ"א הגיה: "ובחבורת מצוה, כגון שמשיא יתום ויתומה לשם שמים, ואם לא יאכל שם יתבטל המעשה, מותר לאחר ל', אבל תוך ל' אסור לכל סעודת מצוה שבעולם (טור בשם הראב"ד). אבל סעודת מצוה דלית ביה שמחה, מותר ליכנס בה, כגון פדיון הבן או סעודת ברית מילה, ומותר לאכול שם אפילו תוך שבעה, ובלבד שלא יצא מפתח ביתו (ת"ה סי' רס"ח). ויש אוסרין בסעודת ברית מילה (מרדכי). והמנהג שלא לאכול בשום סעודה בעולם כל י"ב חדש, אם הוא חוץ לביתו, ובתוך הבית מקילין שאוכל בביתו בסעודת ברית מילה, וכ"ש בשאר סעודות שאין בהם שמחה. אבל בסעודת נישואין יש להחמיר, כן נראה לי. אבל שהוא בעל ברית או מוהל, ילבש בגדי שבת עד לאחר המילה. ומותר ליכנס למילה לאכול שם, אם הוא לאחר ל', אף על פי שאין המילה בביתו (ב"י בשם תשובת מהרי"ל)".
וכן בסעיף ג אוסרים הן השו"ע והן הרמ"א על סעודה בחתונה שיש בה ריקודים ונגינה. ונוהגים שהאבל יושב בשולחן נפרד מחוץ למקום החתונה עצמה.
ובערוך השולחן (יו"ד סי' שצא ס"ו) כתב: "והנמוקי יוסף תירץ... וביאור דבריו דיש גם סעודת מצוה דליכא שמחה כמו בסעודת הרשות והיינו סעודת ברית מילה דלא אמרינן שהשמחה במעונו משום צערא דינוקא ולכן ליכא שמחה בזה ומותר ויש להסתפק בדבריו אם דווקא סעודת מילה מותר משום צערא דינוקא אבל סעודת פדיון הבן או בר מצוה או סיום מסכתא דליכא טעם זה אסור או אפשר דסימנא בעלמא נקיט כלומר דאינו אסור רק סעודת נשואין שאומרים שם שהשמחה במעונו אבל כל היכא דליכא שהשמחה במעונו מותר בסעודת מצוה ולפ"ז כולם מותרים [וכן נלע"ד]".
וכך נוהגים שאבל מותר להיכנס לסעודת מצוה שאין בה שמחה.
וכך סיכם זאת בשו"ת יביע אומר (ח"ד, או"ח סי' יד): "הנה ראיתי למהרש"ל בס' ים של שלמה (פ' מרובה סי' לז) שכ', דלכאורה הסעודה שעושים להבר מצוה, אין לך סעודת מצוה גדולה מזו, ושמה מוכיח עליה, שעושים שמחה גדולה ונותנים שבח והודייה למקום שזכה הנער להיות בר מצוה. וגדול המצווה ועושה וכו', וראיה לזה ממ"ש בקידושין (לא) דלבסוף אמר רב יוסף השתא דאר"ח גדול המצווה ועושה וכו', אמינא מאן דאמר לי אין הלכה כרבי יהודה (שפוטר הסומא מהמצוות), עבידנא יומא טבא לרבנן. וזה אף על פי שהיה כבר חייב, ועל הבשורה בלבד רצה לעשות יום טוב, כ"ש בהגיע העת והזמן להיות גדול המצווה ועושה שראוי לעשות יום טוב. אלא שהבר מצוה גופא (אם אין עושים הסעודה בזמנה) לא ישר בעיני, שאם נאמר שאע"פ שרובן אין להם ב' שערות, מוקמינן אחזקה שהביאו ב' שערות וכו', א"כ מיד כשיגיע לי"ג שנים ויום א' יעשו הסעודה ויחנכוהו להתפלל באקראי וכו', אבל כשנעשה שלא בזמנו למה יקרא סעודת מצוה. ומ"מ אם מחנכים את הנער לדרוש בסעודה לא גרע מסעודת חינוך הבית דחשיב סעודת מצוה וכו'. ונ"מ לענין אבלים אי שרו לילך לאותן סעודות מצוה. עכת"ד. וכן הובא להלכה בדגול מרבבה יו"ד (סי' שצא ס"ב), שאם הנער דורש או שהוא ממש ביום שהשלים י"ג שנה ויום א' הוי סעודת מצוה ומותר לאבל לילך שם. (וזה כמ"ש ראבי"ה (בהל' אבל סי' תתמא) והשבולי הלקט (הל' שמחות סי' מז) דבסעודת מצוה מותר לאבל לילך כגון שבוע הבן וסיום מסכתא. וכיו"ב כתב הריב"א הובא בתה"ד (סי' רסח). וע"ע בתוס' והרא"ש והנמק"י והמרדכי (מ"ק כב:). ובאו"ז ח"ב (סי' תמז). ע"ש. ואכמ"ל.) הן אמת כי הגאון מהר"ש קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת תליתאה ח"ב (סי' פו) כ' ע"ד הדגמ"ר דלא דמי סעודת בר מצוה לסעודת ברית מילה וסיום מסכתא, דהתם כל הסעודה באה מכח קיום מצוה לבד וכיון דמלל"נ לא חשיב שמחה כלל, אבל בסעודת בר מצוה דהויא משום פיטור האב מענשו, ולכן מברך אז ברוך שפטרני מענשו של זה, זה הוי הנאת הגוף וחשיבא סעודה של שמחה ואסור לאבל ליכנס שם. ועכ"פ לפ"מ שסיים רמ"א שאין לאכול על שום סעודה ודאי דאסור גם בסיום מסכתא או בר מצוה וז"ב ונכון ודלא כהדגמ"ר. ע"ש. (וכנראה שלא עיין ביש"ש שנתן טעם דסעודת בר מצוה הוי סעודת מצוה, דהוי גדול המצווה ועושה, וחשיב שפיר באה מחמת מצוה. ובאמת שהגרש"ק גופיה מסיים הכי מדנפשיה. וע"ש. ודו"ק.) ועכ"פ גם הגרש"ק מודה דחשיבא שפיר סעודת מצוה ולא אסר לאבל אלא מטעם שמחה. וע"ע במהר"ם מינץ שהובא בש"ך יו"ד (סי' רמו). ובמג"א (סי' רכה סק"ד) ובסולת בלולה שם. וביד אפרים (ס"ס תקנא). ובשו"ת יד יצחק ח"ג (סי' רל). ובשו"ת מהר"ם בריסק ח"ב (סי' סח). ודו"ק".
וא"כ סעודת בר מצוה וסעודת סיום מסכת וכן ברית מילה ופדיון מותר לאבל להשתתף.
סעודת מצוה בבית כנסת
סעודות מצוה מותר לעשות בבית כנסת.
כך סיכם בילקוט יוסף (סי' קנא ס"ג): "בתי כנסיות אין אוכלים בהם, ואין שותים בהם, ואין מטיילים בהם. אולם כשמתקיים שיעור בהלכה או באגדה בבית הכנסת, מותר לחלק לקהל כוס תה או קפה, לעוררם לשמיעת השיעור. ומותר לסעוד סעודה שלישית בבית הכנסת, כאשר אומרים שם דברי תורה. ומותר לאכול שם סעודת מצוה גם במשתה ויין וסעודה גדולה. ולפיכך הנוהגים כיום לעשות סעודת סיום מסכת בבית הכנסת, או סעודת ברית מילה וכדומה, מפני שהמקום מרווח, יש להם על מה שיסמוכו, ובלבד שישמרו על קדושת המקום, ולא יבואו לידי ליצנות וקלות ראש חס ושלום. וכל שכן שימנעו מלבוא לשם חס ושלום בבגדי פריצות. וכל סעודה שיש בה שיכרות, אין לעשותה בבית כנסת, אף שהיא של מצוה".
וכך באר בהערה ה:
"בירושלמי (סנהדרין פרק ח הלכה ב) מבואר, שהיו אוכלים בבית הכנסת בקידוש החודש. וכן מבואר בירושלמי פסחים (פרק א הלכה א) רב ירמיה בעי, בתי כנסיות מהו שיהיו צריכים בדיקה, שכן מכניסים שם חמץ בסעודת עיבור השנה ועיבור החודש. ע"ש. ומבואר, שמותר לאכול סעודת מצוה בבית הכנסת. וכן הוא בשלחן ערוך (סימן קנא סעיף ד) "ולצורך בית כנסת מותר לאכול ולישן בתוכו, ואפילו לצורך מצוה אחרת, כגון שנקבצים לעבר את השנה והחודש בבית הכנסת, מותר לאכול שם". ע"כ. ולפי זה גם בסעודה שלישית בשבת, שהיא נחשבת לסעודת מצוה, יש להקל לאכול בבית הכנסת. ואף שהתוספות (פסחים קא א) כתבו, שמה שהיו מקדשים בבית הכנסת, היינו משום שהיו אוכלים בחדרים הסמוכים לבית הכנסת. ע"ש. מכל מקום בסמ"ג (עשין כט) מבואר, שסעודות שבת נחשבים לסעודות מצוה המותרים בבית הכנסת. וכן כתב האור זרוע חלק ב (סוף סימן כג, ובסימן שפח). וכן כתב הארחות חיים (הלכות קידוש היום אות ח), ובספר המנהיג (הלכות שבת אות יג), והרא"ש מלוניל בספר המנהגות (עמוד קעד). ע"ש".
"אמנם במגן אברהם (שם) הביא בשם רבינו פרץ, שזהו דוקא בסעודת עיבור השנה, שאין בה קלות ראש, שאין עולים בה אלא קטניות ופת, כלומר, אבל סעודה גדולה של משתה ויין, אין להתיר אפילו בסעודת מצוה. ע"ש. וכן כתב בשו"ת שואל ומשיב (שתיתאה סימן ג), שאסור לעשות סעודת ברית מילה בבית הכנסת. ע"ש. אולם מדברי הראשונים הנ"ל משמע, שבסעודת מצוה אין להגביל אם תהיה סעודה גדולה או קטנה, שהרי בזמנם היו רגילים לשתות יין בסעודה, ובסעודות שבת אוכלים ושותים כל צרכם משמע. ולפי זה יש להתיר לאכול סעודה שלישית בבית הכנסת. וכן מתבאר מדברי הנצי"ב בספר העמק שאלה (בראשית, סימן א אות ז). ומה גם כשדורשים שם בהלכה ובאגדה, ואין לך דבר גדול יותר מזיכוי הרבים. ועיין בשלחן ערוך (סימן פט סעיף ו) שכתב, שאם מלמד לאחרים קודם שהתפלל, מותר. שזכות הרבים דבר גדול הוא מאד, ואם לא ילמדו עכשיו יתבטלו ולא יוכלו ללמוד. ע"כ. והוא הדין בנידון דידן. ויש לצרף לסניף נוסף מה שכתב רבינו ישעיה הראשון בתוספות הרי"ד (פסחים קא א) שאפילו בתי כנסיות של ארץ ישראל מותר לאורחים לאכול שם, מפני שמתחלת עשייתן על דעת כן נעשו. ע"ש. וכן פשט המנהג לאכול בבית הכנסת בליל לימוד שעושים ביום פקודת השנה. וכיוצא בזה כתב במשנה ברודה (סימן קנא סק"כ), שהנוהגים לעשות סיום. מסכת בבית הכנסת, מפני שהוא מקום מרווח, יש להם על מה שיסמוכו. ע"ש. ומבואר כל זה בשו"ת יחוה דעת חלק ג (סימן י). ע"ש"4.