חבל נחלתו כג מה
סימן מה
נטלו את מעילו והשאירו לו מעיל
שאלה[עריכה]
אדם מישראל השתתף באירוע באולם, בסופו נשאר לו מעיל והתברר לו שהוא לא המעיל שלו, וכמובן מעילו ניטל ממקום האירוע, כנראה ע"י מאן דהו. הוא השאיר את המעיל (שנשאר) במקום האירוע ותלה מודעה לצידו, אך לא בא אף אחד ליטול את המעיל שלו, וכן לא הוחזר לו מעילו.
האם מותר להשתמש במעיל שהותירו לו? או צריך לאחסנו בביתו או לשומו בדמים ולמוכרו?
תשובה[עריכה]
א. דבר פשוט שאינו יכול להתנות את החזרת המעיל בהחזרת מעילו, אולי שלו נגנב או נלקח על ידי אדם שלישי, ועל כן אם בא בעל המעיל ונתן סימניו חייב להשיב לו את אבידתו. אלא שבינתיים אין ידוע מי המאבד.
נאמר בבבא בתרא (מו ע"א):
"ת"ר: נתחלפו לו כלים... בבית האבל או בבית המשתה – הרי זה לא ישתמש בהן עד שיבא הלה ויטול את שלו". (בברייתא ובראשונים ישנו מצב נוסף שמותר לו להשתמש בכלי שניתן לו, אולם התנאים אינם דומים לשאלתנו ולכן אינם שייכים כלל לעניננו.)
וכך פסק הרמב"ם (הל' גזילה ואבידה פ"ו ה"ו): "מי שנתחלפו לו כליו בכלים אחרים בבית האבל או בבית המשתה הרי זה לא ישתמש בהן עד שיבא הלה ויחזיר ויטול את שלו"...
וכ"פ השולחן ערוך (חו"מ סי' קלו ס"ב): "נתחלפו לו כליו בבית האבל או בבית המשתה, לא ישתמש בהם".
רמ"א הגיה: "וכשיבא בעל החפץ צריך ליתן החפץ לבעליו, אעפ"י ששלו נאבד. וכן כובסת עובדת כוכבים המכבסת לרבים והביאה לאחד שאינו שלו (תרומת הדשן סימן שי"ט)".
הגהת הרמ"א מבוססת על תרומת הדשן, וקדמו המרדכי (בבא קמא פרק הגוזל ומאכיל [רמז קמ]): "כותית שהיתה רוחצת בגדים לכמה יהודים ואבדה סדין אחת והכותית נטלה סדין אחרת מן היהודים אחרים ונתנה לו תמורת סדין שלו אשר אבדה, וצויתי להחזיר לו שהרי אותם יהודים אחרים לא נתייאשו מסדין שלהם אלא היו מרדפין אחר הכובסת מפני סדין שלהם וגם קיימא לן בפירקין גנב ופרע בחובו גנב ופרע בהקיפו דלא עשו בו תקנת השוק וצריך להחזיר לבעלים בחנם אבל ודאי אם הכובסת משכנה הסדין לאותו יהודי עשו תקנת השוק במשכנתא וצריך להחזיר להבעלים כפי אשר קנהו". ועי"ש בהמשך דבריו.
ב. בתרומת הדשן (סימן שיט) שאל: "כובסת ארמאית קבלה בגדים מראובן ושמעון לכבסם, וכשהחזירה הבגדים נתנה לראובן מנין בגדיו משלם, ולאחר שעה דקדק בהן ומצא סדין אחת שאינו שלו, ולשמעון החזירה ג"כ בגדיו ואמר לה שלא החזירה לו משלם כי נחסרו לו שני סדינין והכובסת אמרה שהחזירה לו משלם. ובא שמעון אצל ראובן ואמר הסדין שבידך שאיננו שלך שלי הוא ונותן בו סימנים מובהקים. השיב ראובן הכובסת נתנה לי במקום שלי מי שיחזיר לי את שלי אתן לו הסדין ולא בענין אחר, הדין עמו או לאו?"
"תשובה: יראה דדבר פשוט הוא דלא מצי ראובן לעכב הסדין במקום שלו, דכיון דיודע ומכיר שאינו שלו ושמעון יהיב בו סימנים, הוברר הדבר שהכובסת גנבה לראובן סדין שלו ונתנה לו של שמעון במקומו בכוונה או על ידי טעות... וכ"ת דאין ראיה מכאן דאיכא למימר דלעולם יכול להחזיק בחלופו עד כי יחזיר לו את שלו. ואפ"ה שפיר תנא לא ישתמש בהן משום דכיון דע"י טעות נתחלף צריך להמתין עד שיבא חבירו ויתן לו את שלו ויקח את שלו, אבל תוך כך לא ישתמש בשל חבירו. אין לומר הכי דאם איתא דמצי לעכובי בחלופו עד שיחזיר לו את שלו, הו"ל למיתני ברישא הרי זה ישתמש בהן עד שיבא הלה ויחזיר לו את שלו. מדתני עד שיבא הלה ויטול את שלו משמע דלעולם נוטלו בין יחזיר בין לא יחזיר. ובסיפא נמי הו"ל למיתני ה"ז לא ישתמש בהן עד שיבא הלה ולא יחזור לו את שלו, ואף כי דין זה א"צ ראיה כל כך. ולא מיבעיא היכא דראובן ידע בודאי שאין הסדין שלו, אלא אפי' אי הוה מספקא ליה ושמעון נותן סימנים מובהקים שהסדין שלו נתברר הדבר שנתחלף ע"י טעות או גזילה ולא מצי מעכב, ולפי שראיתי המון עם טועין בפשיטות בדין זה, כתבתי הנראה לע"ד".
בשני המקרים (במרדכי ובתרוה"ד) המדובר במי שניתן לו דבר שאינו שלו בכוונה, ובעל החפץ בא ונותן סימני כליו וודאי שאינו מתיאש מחפציו. לעומת זאת במקרה שלפנינו, ברור שההחלפה היתה שלא בכוונה, ולא ברור, אם הנוטל בטעות יודע שנטל מעיל שאינו שלו והשאיר את שלו, או שהוא יודע והתיאש ממעילו.
ג. הט"ז (חו"מ סי' קלו סעיף ב' בהג"ה) העיר על דברי תרוה"ד וסיים: "...ולפי"ז היה נראה, במי שנתנה לו הכובסת סדין אחר תחת שלו, ואינו יודע של מי הוא, וע"י זה הוא מונח ימים רבים אצלו עד זמן שא"א לבני אדם שלא יחקור אחר שלו, ודאי מתיאש ממנו, והכובסת סילקה אותן אחרים, ובתרומת הדשן סימן שי"ט [הנ"ל] לא מיירי אלא בשנים באים לפנינו וטוענים בעדו שיחזיר לו, משא"כ באם לא בא שום אדם וצועק על סדין שלו, אמרינן ודאי סילקה הכובסת אותו כל שנשתהא שם כמו שכתבתי".
בשאלה שלפנינו, אם בעל המעיל אינו מתיאש ממעילו אסור להשתמש במעיל. ונראה שאם הבחין שהמעיל שלו אינו בידו, ולא חקר ודרש אחריו כנראה התיאש. וא"כ מותר לו להשתמש במעיל. אם לא הבחין ודאי גם לא התיאש.
כך סיכם זאת בערוך השולחן (חו"מ סי' קלו ס"ב): "נתחלפו לו כליו או חפציו בבית האבל או בבית המשתה או בבהכ"נ או בשארי מקומות כגון שלקח כליו או חפציו וראה אח"כ שאינם שלו לא ישתמש בהן ולא תלינן דבעל החפץ נטל את שלו ומשתמש בו וישתמש גם הוא בחפץ זה כדתלינן באומן דבאומן יש רגלים לדבר שלא א"ל הילך טליתך כמו שנתבאר אבל כשידוע שבטעות נתחלף לא אמרינן כן דאולי בעל החפץ לא נטל את שלו ואפיל ונטל שמא לא יתרצה להשתמש בו, ולכן כשיבא בעל החפץ יחזיר לו חפצו אף על פי ששלו נאבד, וכן כובסת המכבסת לרבים והביאה לאחד חפצים שאינם שלו אסור להשתמש בהם ויחזירם לבעליהם אף על פי ששלו נאבד וכה"ג בכל הדברים אין לראובן לעכב חפצי שמעון בשביל שנאבדו שלו דמה חייב שמעון בזה".
היינו, בין אם הוחלף בטעות ובין בכוונה אסור לו להשתמש בחפצים שאינם שלו.
הוסיף ערוה"ש: "ואם החפצים אצלו כמה ימים ולא בא בעל החפצים לתבוע אפשר שיש לתלות שהבעלים נתייאשו מזה או שהכובסת שלמה להבעלים או שהחפצים הם שלה ובכוונה נתנתם לזה שנאבדו חפציו אצלה ונתנה לו תמורתן [עט"ז]. והמנהג במקומות הגדולים מקום שרבים מתאספים שם ומניחים המנעלים העליונים בפרוזדור ובצאתם יתחלפו של זה בזה אין מקפידין בדבר ומשתמש כל אחד בשל חבירו עד שיתראו פנים, ומחליפים את עצמם ואין בזה חשש גזילה שכך נהגו".
הבעיה היא, שמעיל אינו חפץ שבני אדם נוהגים להחליף כמו ערדליים (=מנעלים עליונים) ואין שום הסכמה שמי שנטל שאינו שלו ישתמש בינתיים עד שיפגש עם מי שנטל את מעילו, וממילא ספק ישנו יאוש בעלים מהמעיל שנותר וא"כ אסור להשתמש ככל חפץ שאינו שלו.
ד. כתב בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ה סי' ט אות ז) בדין: "מי שלקח בשוגג בבית הכנסת מעיל שאינו שלו, וחזר ולא מצא את שלו".
"במי שלקח בשוגג בביהכ"נ מעיל שאינו שלו, ומנעלים עליונים שאינו שלו, וחזר לביהכ"נ ולא מצא שוב שלו. מעצם הדין הא מפורש בב"ב דף מ"ו ע"א בנתחלפו לו כליו בבית האבל או בבית המשתה ה"ז לא ישתמש בהן, וכן איפסק בכל הפוסקים, ובש"ע חו"מ סימן קל"ו סעי' ב', ופשוט שה"ה בביהכ"נ. אבל בערוך השלחן שם כתב בסוף הסימן, אחר שכתב עצם הדין, והמנהג במקומות הגדולים מקום שרבים מתאספים שם ומניחים המנעלים העליונים בפרוזדור, ובצאתם נתחלפו של זה בזה, אין מקפידין בדבר ומשתמשים כל אחד בשל חברו, עד שיתראו פנים ומחליפים א"ע, ואין בזה חשש גזילה שכן נהגו. ומשמע שלא רק על עירו ומקומות הסמוכין לו כתב זה, אלא על סתם מקומות כשלא ידוע מנהג אחר אמר זה. ואף שלא כתב מנהג זה אלא בנתחלפו נעליים העליונים, משמע שליכא חילוק, מדלא כתב שמנהג זה הוא דוקא במנעלים עליונים, ולא במעיל וכדומה. משמע שגם במעיל הוא מנהג זה, אך נקט מה שיותר מצוי להתחלף בטעות".
"אבל הוא רק בסתם, שתלינן שהיה זה הטעות בחילוף, שהוא רק עד שלא נודע כלום. אבל כשנודע הבעלים של המעיל והמנעלים וכדומה שבידו, והבעלים ההוא לא לקח כלום, צריך זה שלקח בטעות להחזיר להבעלים. ומה ששלו ליכא, הוא הפסד שלו, דשלו נגנב ונאבד. ובעצם אם ליכא מנהג, יש לו לשלם מה שנהנה מהלבישה. דאף שהיה לו רשות להשתמש, הוא מחמת שהיינו תולין שנתחלפו, כפי הרוב דלא שכיחי גניבה ואבידתא שם. אבל כשנתברר שלא היו חליפין, אלא דשלו נגנב ונאבד, והוא השתמש בשל אחרים, יש לו לשלם. וכיוון שלא כתב בעה"ש גם על זה איזה מנהג, מסתבר שצריך לשלם מה שנהנה".
"אבל מחמת שהמנהג לא נמצא אלא בערוה"ש, יש ודאי מקומות שליכא מנהג זה. אבל טוב להנהיג זה בכל מקום ומקום ע"י ראשי הקהל, ויפרסמו זה לכל המתפללים בתחלת התקנה, ויהיה כתוב בהפנקס תקנה זו. וגם כתוב על איזה נייר דבוק במקום שמדביקין בכל ענינים דמזדמנים בביהכ"נ, שאז יש לתלות שידעו כבר זה כל הנכנסין לביהכ"נ אף אורח באקראי".
היינו, לפי האג"מ מן הראוי לפרסם במודעה בבית כנסת שאם יילקח פריט לבוש (מעיל או טלית) כלשהו, מי שנטל בטעות מעיל או טלית של חבירו, יכול ללובשו עד שחבירו יחזיר לו את שלו. וזו תהיה תקנת הציבור באותו מקום, אף לגבי אורחים.
השאלה היא מה הדין באירועים בהם אין תקנה כזו.
לגבי מעיל וכד' שהושאר (=לא שהוחלף) בבית כנסת כתב (שם אות ח) שישמרו בבית כנסת עד שיידרש כדין שומר אבידה, והוסיף:
"וברוב הימים, אם עדיין לא נמצא, יש למכור, דבגד עשוי להתקלקל. ויהיו הדמים וסימני הבגד כתובים ומונחים. ואם רוצים, רשאים להשתמש לצרכי ביהכ"נ אם צריכין, דהלכה כר"ט במתני' דבבא מציעא כ"ח ע"ב, ויכתבו סך המעות, שכשיבא בעל האבדה יתנו לו".
ו. כך השיב בתשובות והנהגות (כרך א סימן תתיח) בדבר: "אדם שהשאירו בביתו מטריה ודרש וחקר בקרובים וידידים ולא מצא את בעליו, וכבר עבר למעלה משנה"...
והסיק:
"נמצא למעשה בנידון דידן דאינו צריך להחזיק המטריה לעולם, אלא אם המתין י"ב חודש שבודאי לא יביא יותר, נותנו לאחר או מוכרו, ובלבד שיתחייב שאם יבוא אדם ויתבע המטריה שיתן לו, דבכה"ג אינו מפסיד במכירתו מאומה".
"ומיהו המנהג היום שאם נתחלפו חפצים שאין בני אדם מקפידים שיוחזר להם חפצם, דבר השכיח מאד ברוב החפצים משתמש בשל חבירו [מובא בערוה"ש סימן ר"ס ס"ב] דתולה שמשתמש בשלו, ושימושו הוה כדמי שכירות, אבל אם ידוע שאבד, שכתב פתק נראה שאין להשתמש עד שישיבנו לבעלים".
ועי"ע בשו"ת מנחת יצחק (ח"ח סי' קמו) שעסק בשאלה דומה.
ז. נראה שכך ראוי לנהוג במקרה שלפנינו, לאחר מספר חודשים שהמעיל לא נדרש ולא נמצאו בעליו, ירשום את שווי המעיל וכל סימן שיש בו (אפשר לצלמו במצלמה), ואז רשאי להשתמש בו, ואם יבוא בעתיד בעל המעיל ויכיר את מעילו ישלם לו את שוויו.