חבל נחלתו כג מו
סימן מו
לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו
שאלה
[עריכה]מה הם גדרי האיסור "לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו" (עזרא ד, ג). וכן "ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלם" (נחמיה ב, כ), האם זה איסור מדברי סופרים או איסור תורה, ומה הוא כולל.
תשובה
[עריכה]א. מסופר בעזרא (ג, ו-ז) על עלית זרובבל ויהושע בן יהוצדק: "מיום אחד לחדש השביעי החלו להעלות עלות לה' והיכל ה' לא יסד: ויתנו כסף לחצבים ולחרשים ומאכל ומשתה ושמן לצדנים ולצרים להביא עצי ארזים מן הלבנון אל ים יפוא כרשיון כורש מלך פרס עליהם".
וכך מסופר בפרק הבא (פס' א-ד):
"וישמעו צרי יהודה ובנימן כי בני הגולה בונים היכל לה' אלהי ישראל: ויגשו אל זרבבל ואל ראשי האבות ויאמרו להם נבנה עמכם כי ככם נדרוש לאלהיכם ולא ולו אנחנו זבחים מימי אסר חדן מלך אשור המעלה אתנו פה: ויאמר להם זרבבל וישוע ושאר ראשי האבות לישראל לא לכם ולנו לבנות בית לאלהינו כי אנחנו יחד נבנה לה' אלהי ישראל כאשר צונו המלך כורש מלך פרס: ויהי עם הארץ מרפים ידי עם יהודה ומבלהים ומבהלים אותם לבנות".
מבאר המלבי"ם (עזרא ד, ג):
"ויאמר לא לכם ולנו, השיב שא"א שתשתתפו עמנו בעבודת ה' ותעזרו להיות לכם חלק בהבית, כי אנחנו יחד נבנה לה' אלהי ישראל, ששם אלהי ישראל, מורה על השגחתו הפרטית המיוחדת על ישראל בבלי אמצעי, ואין עמו אל נכר ושום עבודת שיתוף כפי מנהגכם לשתף ש"ש וד"א, וגם לעומת שחשבו הכותים כי הוא אלהי הארץ וכולם שותפים בעבודתו, השיבו להם שהוא רק אלהי ישראל, וישראל בחר לסגולתו לא אלהי העכו"ם הגרים בארץ, ועז"א כאשר צוני המלך כורש שצוה בפירוש שלא יהיה בית תפלה כללית לכל העמים רק פרטי לישראל בלבד, כנ"ל א' ג'".
וכך מסופר בנחמיה (ב, יט-כ):
"וישמע סנבלט החרני וטביה העבד העמוני וגשם הערבי וילעגו לנו ויבזו עלינו ויאמרו מה הדבר הזה אשר אתם עשים העל המלך אתם מרדים: ואשיב אותם דבר ואומר להם אלהי השמים הוא יצליח לנו ואנחנו עבדיו נקום ובנינו ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלם1".
מבאר המלבי"ם (נחמיה ב, כ): "ואשיב אותם דבר, שזה השיב להם שהוא ברשות המלך, ואומר להם ואח"כ א"ל, אלהי השמים, ר"ל לנו יש חלק בירושלים שהיא נחלת אבותינו, וזכרון, כי אלהי השמים יצליח לנו, וישאר מעשה ידינו לזכרון וצדקה, כי אנחנו עבדיו ובונים לשם ה', וא"כ נקום ובנינו, אבל אתם אין לכם חלק כי אתם נכרים, ולא צדקה, כי אינכם עובדים את ה', ולא זכרון ממעשיכם כי ה' לא יצליח לכם".
אע"פ שהמלבי"ם מוסיף טעמים שלכאורה עומדים לדורות, בכל זאת, מן הכתוב עצמו לא משמע כן. אלא משמע שהדחיה היתה באותה שעה.
צרי יהודה הם הכותים-השומרונים וכך מבואר בפרקי דרבי אליעזר (היגר – חורב פרק לז; ובדומה במדרש תנחומא [ורשא], פרשת וישב סימן ב):
"עלה עזרא מבבל וזרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק והתחילו בונים בהיכל, שנ' באדין זרובבל בן שאלתיאל וכו' ובאו עליהם השומרונים למלחמה מאה ושמונים אלף, וכי שומרונים היו והלא כותיים היו, אלא על שם עיר שומרון נקראו שומרונים, ועוד שבקשו להרוג נחמיה שנ' לכה ונודעה יחדו, ועוד שבקשו לבטל מלאכת שמים שתי שנים והיתה בטלה עד שנת היובל, מה עשה עזרא וזרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק קבצו כל ישראל אל היכל ה' והביאו שלש מאות כהנים ושלש מאות שופורות ושלש מאות ספרי תורות והיו תוקעים בהם והלויים משוררין ומזמרין ומנדין את הכותיים בסוד שם המפורש בכתב הנכתב על הלוחות ובחרם בית דין העליון ובחרם בית דין התחתון שלא יאכל אדם פת כותיים עד עולם מכאן אמרו כל האוכל בשר משחיטת כותי כאילו אוכל בשר חזיר, ואל יתגייר אדם כותי ישראל ואין להם חלק בתחיית המתים, שנ' לא לכם ולנו לא בעה"ז ולא בעה"ב, ועוד שלא יהיה להם חלק ונחלה בירושלם, שנ' ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלם, ושלחו החרם אצל ישראל, ועוד הוסיפו עליהם חרם על חרם, והמלך כורש קבע עליהם חרם עולם, שנ' ואלהא די שכן שמיא תמן".
לומדים מכאן על איסורים של אנשי כנסת הגדולה אבל לא ברור מה תוקפם ההלכתי בימינו.
נראה כי יש פער גדול בין הלכות נתינת נכרי לבית המקדש לבין הקבלה שלנו את נדבתו וננסה לעמוד עליה ולברר את גדריה.
ב. נאמר בערכין (פ"א מ"ב): "הנכרי רבי מאיר אומר נערך אבל לא מעריך רבי יהודה אומר מעריך אבל לא נערך זה וזה מודים שנודרין ונידרין".
ערכין הם נדרי דמים לבדק הבית במקדש לפי השיעור הנקבע בתורה. ר"מ למד שאינם יכולים לנדור למקדש בערכין ור"י למד שיכולים להחיל על עצמם ערכין אבל לפי ערכי הנערכים מישראל ולא לפי גיל הנכרי.
בסוגיא בערכין (ה ע"ב): "אמר רבא: הלכתיה דרבי מאיר מסתברא, טעמיה לא מסתברא; טעמא דרבי יהודה מסתברא, הלכתיה לא מסתברא".
הגמרא מרחיבה את האיסור של רבי מאיר בערכין לכל הקדש לבדק הבית ומביאה לו ראיה משום: "לא לכם ולנו לבנות (את) בית אלהינו". ויש מניעה גמורה מנכרים להקדיש לבדק הבית.
ודנה בדברי ר' יהודה ומקשה עליו מן הפסוק בעזרא (ד, ג) שהובא כראיה לר"מ. ומתרצת: "אלא אמר רבא: משום רפיון ידים הוא, דכתיב: ויהי עם הארץ מרפין ידי עם יהודה ומבהלים אותם לבנות".
היינו לפי ר' יהודה, אין כאן איסור מוחלט אלא איסור זמני בימי עזרא ונחמיה, ומעיקר ההלכה מקבלים מהם נדבה לבדק הבית.
ג. הרמב"ם פסק בפה"מ כר' מאיר. הרע"ב פסק כר' יהודה. ושניהם לא פרטו האם פסיקתם לכל הקדש לבדק הבית או לגבי ערכין.
העיר תוספות יום טוב (ערכין פ"א מ"ב): "רבי יהודה אומר מעריך – כתב הר"ב והלכה כר"י וכן כתב בפי' הרמב"ם. ותמיהני דבמ"ה פ"ק דשקלים. תנן סתמא ואין מקבלין מנכרי לבדק הבית. שכן מפורש ע"י עזרא [ד'] לא לכם ולנו לבנות את בית ה' אלהינו".
היינו, לפי תויו"ט סתם משנה בשקלים פוסקת שאין מקבלים מנכרי לבדק הבית.
ממשיך תויו"ט: "ובגמרא דהכא אמרינן דהלכתא דר"מ מסתברא. דכתיב לא לכם ולנו. ור"י מאי עביד ליה בהאי קרא דלא לכם ולנו ומסקינן משום רפיון ידים הוא [שלא היו מתכוונים לטובה. אלא שיסמכו גם עליהם ויאחרו הבנין] דכתיב (שם) ויהי עם הארץ מרפין [צ"ל מרפים] ידי עם יהודה ומבהלים אותם לבנות. ובנא"י (=ובנוסחת ארץ ישראל) שבפירוש הרמב"ם מצאתי שכתב והלכה כר"מ. וכ"כ בחבורו פ"ה [צ"ל פ"א] מהל' ערכין [ה"ו]. והראב"ד השיגו דהא קי"ל ר"מ ור"י. הלכה כר"י. כלומר ומשום דאמרי' דהלכתא [דר"מ] מסתברא. לא דחינן לכללא. והכ"מ הליץ בעד הרמב"ם. מדאמר רבא הלכתא דר"מ מסתברא כו'. אהא סמכינן ולא אכללא דאין למדין מן הכללות בכה"ג. ולי נראה דמשום ההוא סתמא דשקלים פסקינן כר"מ. ועיין עוד לקמן".
כאמור הרמב"ם פסק בהלכה ו (בהל' ערכין פ"א) כר"מ לגבי ערכין, ולפי הסוגיא בערכין המדובר על כל הקדש לבדק הבית, משמע שכשם שאינו יכול להעריך כך אינו יכול להקדיש לבדק הבית. כמו"כ מסתם משנה בשקלים, אליבא דתויו"ט יש להביא ראיה לר"מ.
ד. תויו"ט ציטט את מהמשנה בשקלים "ואין מקבלין מנכרי לבדק הבית". אלא שנוסח זה לא מופיע בשקלים. במשנה בשקלים (פ"א מ"ה) נאמר: "העובד כוכבים והכותי ששקלו אין מקבלין מידן ואין מקבלין מידן קיני זבין וקיני זבות וקיני יולדות וחטאות ואשמות אבל נדרים ונדבות מקבלין מידן זה הכלל כל שנידר ונידב מקבלין מידן, כל שאין נידר ונידב אין מקבלין מידן. וכן הוא מפורש על ידי עזרא שנאמר (עזרא ד) לא לכם ולנו לבנות את בית אלהינו".
הרמב"ם מפרש את המשפט הסמוך לפסוק מעזרא על קרבנות ולא על בדק הבית וז"ל: "ופסק ההלכה שאין מקבלין מן הגוים קרבן אלא עולה הבאה בנדר ונדבה בלבד. ואמרו בתלמוד2 אין מקבלין מהם לא לאמת המים ולא לחומת העיר ולמגדלותיה, כלומר ירושלם כמו שאמרו להם הזקנים ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלם (נחמיה ב, כ)". עולה מן הרמב"ם שאין במשנה בשקלים התייחסות להקדש בדק הבית אלא לקרבנות בלבד.
המאירי משלים את פירוש המשנה בשקלים עפ"י הגמרא: "ומה שאמר אח"כ וכן הוא מפורש על ידי רוח הקודש לא לכם ולנו לבנות בית אלהינו פי' בגמ' שאין מקבלין מהם לבדק הבית כלום שנאמר לא לכם ולנו, ואין חלוק בזה בין שנדר או נדב דבר המסויים לדבר שאינו מסויים לכתחלה. אלא שבדבר שאינו מסויים אם קבלו ממנו אין מחזירים לו, ובדבר המסויים כגון קורה או אבן מחזירים שלא יהא להם דבר המסויים. וכן התבאר בגמ' וכן בארו עוד שאף לחומת העיר ומגדלותיה ולאמת המים שבה אין מקבלין מהם שנאמר 'ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלם' (נחמיה ב, כ) ולבית הכנסת מקבלין לכתחלה כל שהוא אומר בדעת ישראל הפרשתי ואם לא אמר טעון גניזה שמא לבו לשמים וכל שהוא כן טעון גניזה".
לשון המאירי אינה מבדילה האם גויים אינם יכולים לנדור לבדק הבית ועל כן הקדשם אינו קדוש או שאנו מנועים מלקבל אבל מה שניתן הוא בקדושתו.
ה. תוספות יום טוב (שקלים פ"א מ"ה) פרש את סיומת המשנה על הקדש בדק הבית וז"ל: "כל שאין נידר ונידב – פי' למזבח אף על גב שנידר ונידב לבדק הבית אין מקבלין מידן. וכן הוא מפורש וכו' וכן נראה בירושלמי".
אמנם המלאכת שלמה (שקלים פ"א מ"ה) פרש בצורה שונה וז"ל: "וכן הוא מפורש ע"י עזרא. קשיא לי מאי מייתי ראיה משם לכלל שנתן אדרבא משם מוכח דאפי' דבר נידר ונידב אין מקבלין מידם דהא בדק הבית דבר הנידר ונידב הוא ואעפ"כ לא קבלו מהם וכן פסק ההלכה פ"א דהלכות ערכין סי' י"א ובפ"ח דהלכות מ"ע סי' ח', ונלע"ד דה"ק וכן הוא מפורש ע"י עזרא שאין מקבלין לבדק הבית או לחומת ירושלם דוקא משום דאין להם חלק בירושלם ובבית הא בשאר נדרים ונדבות מקבלין מהם דאיתרבו מאיש איש ובהכי ניחא נמי דלא קשו קראי אהדדי".
עולה שמלאכת שלמה חולק על דברי התויו"ט, ומבין שהאיסור אינו על הנכרים אלא עלינו מדברי עזרא ונחמיה לקבל מנכרים לצורך הבית או לצורך ירושלים.
ו. בירושלמי (שקלים פ"א ה"ד) נאמר כך: "אמר ר' יוחנן בתחילה אין מקבלין מהם לא דבר מסוים ולא דבר שאינו מסוים ובסוף מקבלין מהן דבר שאינו מסוים ואין מקבלין מהן דבר מסוים... מתני' פליגא על רבי יוחנן אין מקבלין מהן הקדש ונדבה לבדק הבית – פתר לה בין בתחלה בין בסוף ובלבד דבר מסוים".
היינו, בתחילה (מונח שיבואר להלן) אין מקבלים מנכרים שום דבר לבדק הבית, בסוף מקבלים דבר שאינו מסוים ואין מקבלים דבר המסוים.
בבבלי מופיעים דברי ר' יוחנן וביתר בירור.
נאמר בערכין (ו ע"א): "תנא חדא: עובד כוכבים שהתנדב נדבה לבדק הבית – מקבלים הימנו, ותניא אידך: אין מקבלין! א"ר אילא א"ר יוחנן, לא קשיא: הא בתחילה, הא בסוף, דאמר ר' אסי אמר רבי יוחנן: בתחילה – אפילו מים ומלח אין מקבלין מהם, בסוף – דבר המסויים אין מקבלין, דבר שאינו מסויים מקבלין. היכי דמי דבר המסויים? אמר רב יוסף: כגון אמה כליא עורב. מתיב רב יוסף: ואיגרת אל אסף שומר הפרדס אשר למלך וגו'! אמר ליה אביי: שאני מלכותא, דלא הדרא ביה, דאמר שמואל: אי אמר מלכותא עקרנא טורי, עקר טורי ולא הדר ביה".
מפרש רש"י (ערכין ו ע"א):
"בתחילה – בתחילת הבנין אין מקבלין דשמא לרפיון ידים מתכוונין".
"לבסוף – לחזק את בדק דאין לומר רפיון ידים מקבלין. ל"א בתחילה כשלא היתה אימתן של עובדי כוכבים עליהן אין מקבלין אבל לבסוף מקבלין משום אימה וראשון עיקר וזה אינו טעם דהא כל ימי בית שני היתה אימת העובדי כוכבים עליהן ובתחילתו יותר מסופו וא"ת האי בתחילה נמי אמקדש ראשון קאמר א"כ מאי מותיב ליה לקמן מואגרת אל אסף וגו' דהיינו במקדש שני".
"דבר המסויים – שנראה בעין אין מקבלין מהם דגנאי הוא ועוד שמתפארים בו".
"אמה כליא עורב – להכי נקט אמה דאמרי' בפרק בתרא דמנחות (דף קז) הרי עלי ברזל לא יפחות מאמה על אמה לכליא עורב שהיו מביאין טבלאות של ברזל אמה על אמה ובהן מסמרות גבוהין אמה קבועין ומחפין בהן ראש הגג של היכל לגרש את העורבים שלא ישכנו שם כליא לשון שמגרש את העורבין כמו כייל דודבי כייל פרוחי דאמר במסכת נדה (דף יז ע"ש) שהיה מגרש זבובין ממטתו בשעת תשמיש משום צניעות דאסור לשמש מטתו בפני כל חי, ל"א כליא עורב מונע העורבים כמו (תהלים מ) לא תכלא רחמיך".
"ואגרת אל אסף שומר הפרדס וגו' – והיינו בתחילת בנין וקשקיל בדק הבית מכורש".
"דלא הדרא בה – הואיל ותחילתו לטובה נתכוין שוב אינו חוזר".
מתבאר מרש"י שמקבלים נדבות ממון וחומרים לבדק הבית כאשר הבית בנוי (=לבסוף), כאשר הבית בבניה (=בתחילה) אין מקבלים. ואין מקבלים דבר מסויים בשום מצב לא בתחילה ולא בסוף אין מקבלים. וממלכות גויים מקבלים דבר שאינו מסויים אף בתחילה.
הסיבה שאין מקבלים בתחילה כלום הוא מחשש לרפיון ידים, ואחר שנבנה כבר אינם יכולים לרפות ידים, והסיבה שאין מקבלים דבר מסוים הוא משום שהגויים מתפארים בו.
תוס' (ערכין ו ע"א) כותב פעמיים, שאין לפרש את מחלוקת הברייתות כמחלוקת בין ר"מ ור"י (שהבאנו לעיל לענין ערכין) שכן הלשון מקבלין ואין מקבלים אינה מתאימה למחלוקתם, והיה צריך לשנות קדושה ואינו קדושה ולא אם מקבלים או אין מקבלים. ומסיק ששתי הברייתות כר' יהודה שהקדש הנכרים לבדק הבית קדוש ונחלקו באיסור לקבלו.
דיוקי ומסקנת תוס' סותרים את כל בניינו של תוס' יו"ט. לכו"ע הקדש נכרים לבדק הבית – קדוש, הבעיה היא האם מותר לנו לקבלם או לאו.
ז. הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"ח ה"ח) פסק: "עכו"ם שהתנדב לבדק הבית אין מקבלין ממנו לכתחלה, ואם לקחו ממנו אין מחזירין לו, היה הדבר מסויים כגון קורה או אבן מחזירין לו כדי שלא יהא להן דבר מסויים במקדש שנאמר לא לכם ולנו וגו', אבל לבית הכנסת מקבלין מהן לכתחלה, והוא שיאמר כדעת ישראל הפרשתי, ואם לא אמר טעון גניזה שמא לבו לשמים, ואין מקבלים מהם לחומת ירושלים ולא לאמת המים שבה שנאמר ולכם אין חלק וזכרון בירושלים".
עולה מן הרמב"ם שהסביר לכתחילה ובסוף בסוגיית ערכין ובירושלמי שקלים בצורה שונה. הוא מבאר: לכתחילה ובדיעבד. ועל כן גוי שהתנדב לבדק הבית לכתחילה אין מקבלים ממנו כלום, ובדיעבד מקבלים ממנו דבר שאינו מסויים ואין מקבלים דבר מסויים. משמע מדבריו שלגבי בדק הבית מה שהגוי הקדיש – קדוש ועלינו אסור לכתחילה לקבל, ובדיעבד משתמשים במה שהקדיש ובלבד שאינו דבר מסויים.
ח. מפסיקת הרמב"ם משמע שגוי יכול להקדיש לבדק הבית, ויש תוקף להקדשו, אלא שאנו מנועים מלהשתמש בו לצרכי המקדש וירושלים.
בהלכות יא ו-יב (ערכין פ"א) פסק:
"עכו"ם שאמר דמי עלי או דמי פלוני עלי נותן כפי נדרו ואינו נופל ללשכה שאין מקבלין מן העכו"ם נדבה או נדר לחזק את בדק הבית או בדק ירושלים שנאמר לא לכם ולנו לבנות בית וגו', ונאמר ולכם אין חלק וצדקה וזכרון בירושלים. ומה יעשה בהן יבדק העכו"ם על דעת מי נדר, אם נדר על דעת ישראל יוציאוהו בית דין במה שיראה להם חוץ מבדק הבית ובדק ירושלים, ואם אמר לשמים נדרתי יגנזו".
עולה מפסיקת הרמב"ם שמחלוקת ר"מ ור"י היתה רק לגבי ערכין, ובזה פסק הלכה כר"מ, אבל לגבי הקדש לבדק הבית פסק שאין ליטול מהם כלל, ועל כן אם הקדיש על דעת ישראל יעשו בי"ד את הנצרך לבי"ד בכספו של הנכרי אך לא לצרכי בית המקדש או לירושלים. ואם הקדיש לבית המקדש תרומתו תיגנז. משמע שתרומת נכרי לבדק הבית קדושה אבל אסור לנו להשתמש בה.
ואמנם בהל' מעילה (פ"ה הט"ו) פסק הרמב"ם: "קדשי עכו"ם אם לבדק הבית הקדישו מועלין בהן, ואם קדשי מזבח הן אין בהן מעילה מן התורה שנאמר בקרבנות דבר אל בני ישראל, אבל אסור ליהנות בהן מדברי סופרים".
וכן הסיק בשו"ת רדב"ז (ח"א סי' תקיג): "והוי יודע דע"כ לא פליגי אלא בעכו"ם המעריך אבל בעכו"ם האומר דמי עלי או דמי פלוני עלי מקבלים ממנו אלא שאין הדמים נופלין לבדק הבית שנאמר כי לא לכם ולנו לבנות בית וגו'".
ט. וכך סיכם את סוגיית ערכין הברכי יוסף (יו"ד סי' רנט ס"ק ג) בביאור ארוך מאד בסיום דבריו:
" ותבט עיני להרב הגדול מהר"י זאבי הנז', דשייר דרך לעצמו בדעת הרמב"ם, דכך היא הצעה של שמועה לדעתו, דכונת רבא דכיון דהכתוב ריבה ומיעט ולא ביאר, ודאי דמסרו הכתוב לחכמים, ומאחר דאשכחן אנשי כנסת הגדולה הם אמרו לא לכם ולנו, אף דמדאוריתא נודרין, אמרי' דכנה"ג סימנים מצאו דעכו"ם אינו מעריך, ואתו אינהו והסיפו דאף בדמים אין מקבלים מהן. והמקשן סבר דאינו מגזרת כנסת הגדולה, אלא גמרא גמירי לה ואתא עזרא ואסמכיה אקרא, ומקשה בכח לר"י מקרא דלא לכם. ורב חסדא סבר כמקשן, ומשני ערכו נגנז. ואיתיביה דלא לימעלו דכיון דגמרא גמירי לה הו"ל כחטאות המתות. ואתא רבא תריץ יתיב עד עקר'ה לסברת המקשן ורב חסדא, דהתם משום רפיון, ולאו דגמירי לה. והיא סייעתא לר"מ דסבר דעכו"ם אינו מעריך, דגזור הכי, דסימנים מצאו. ובין לר"מ ובין לר"י מועלין, למר בערכין ודמים, ולמר בדמים אף כי יגנזו, דכיון דהוא תקנת אנשי כנה"ג לא אפקיעו מאי דמועלין מדאוריתא. זהו תורף כונת הרב. ואחד הרואה דברי קדשו הלא בספרתו, ראה יראה יש לגמגם בסגנון דבריו".
"ואשכחן לרב המבי"ט בקרית ספר דקאי בשיטתיה, שכתב פ"א דערכין, וז"ל, עכו"ם שאמר דמי וכו' נותן כפי נדרו ואינו נופל ללשכה, נראה דהוי מדרבנן בימי עזרא ששלחו להם לא לכם וכו', דהא מועלין בקדשי עכו"ם של בדק הבית וכו'. עכ"ל. ולפי שיטה זו אפשר לפרש בסוגיין פירוש מחודש, ולא נצרכא אלא לפרושי מילתיה דרבא לחוד, ולא לישב דעת הפוסקים, והוא כי ממדב'ר קדמו'ת בארש באנו לדקדק לשון רבא דאמר הלכתיה דר"מ וכו', ככל הכתוב ומפורש לעיל, ולפי דעת הרב המבי"ט והרב מהר"י זאבי הנז' אפשר דמדברי ר"מ ור' יהודה משמע דפלוגתייהו דלר"מ אף מדאוריתא עכו"ם אינו מעריך, ולר' יהודה אף מדרבנן עכו"ם מעריך. ואתא רבא להכריע דמדאוריתא מעריך כר' יהודה ומדרבנן אינו מעריך כר"מ, והיינו דלא אמר הלכה כר"מ, דאי אמר הלכה כר"מ הוה משמע דסבר כר"מ לגמרי, דאף מדאוריתא אינו מעריך, ולהכי אמר הלכתיה דר"מ מסתברא, כלומר הלכה למעשה, ושורת הדין להורות הוי כר"מ, דכתיב לא לכם ולנו, דאף דמדאוריתא מעריך, דטעמיה דר"מ ליתא, דשאני חש"ו דלאו בני דעה נינהו, מ"מ מדרבנן מיהא אינו מעריך, דכתיב לא לכם, ואפקיענהו רבנן קדוש'י מיניה, בין קדשי דמים בין ערכין וכל דבר אשר יבא לחלק בדק הבית אין להם חלק בו, ונמצא דמדרבנן מיהא דינא כר"מ. והלכתיה דר"י לא מסתברא הלכה למעשה להורות דעכו"ם מעריך, דמדרבנן מיהא ליתיה בכל הבא אל הבית, דכתיב לא לכם אך טעמיה מסתברא, דמן התורה דינא קמשתעי וטעמא טעים, דריבויא שדינן דעכו"ם מעריך. והמקשן ורב חסדא ס"ל דגמרא גמירי לה, כמ"ש הרב הנז'. ומשני רבא דר' יהודה סבר משום רפיון, ובדליכא רפיון גם מדרבנן הקדשו הקדש ומעריך ונודר, אך רבא סברתו דלאו משום רפיון, אלא דתקון רבנן שלא יהא להם חלק בכל מקום ובכל זמן. זה אפשר לתת פנים בגופא דשמעתא. ודוק".
עולה מדבריו שההילכתא כר"מ היא קבלת שתי דעות התנאים – ר"מ ור"י להלכה – אלא שדעת ר"י היא שהקדשו הקדש ודעת ר"מ שאין מקבלים את הקדשו משום 'לא לכם ולנו'. ועל כן הקדשם ייגנז אם נדרו למקדש, ואם נדרו לצרכי ישראל יוצא על ידי בית דין לצרכי עם ישראל, אבל לא לצרכי בית המקדש וירושלים.
עולה מחלוקת גדולה בין רש"י לרמב"ם.
לפי רש"י ותוס': הקדש נכרי לבדק הבית לאחר שביהמ"ק נבנה – מתקבל ומותר להשתמש לצרכי המקדש וירושלים, פרט לדבר מסוים.
לפי דברי הרמב"ם האיסור לקבלה הוא איסור מוחלט לעולם, לכל צרכי בדק הבית וירושלים ואם נכרי הקדיש דמים בית דין מוציאים אותם לפי הקדשו.
י. לגבי הקדש לקרבן אצל נכרי פסק הרמב"ם (הל' מעשה הקרבנות פ"ג ה"ב-ה"ג):
"ואחד אנשים ואחד נשים או עבדים מביאין כל הקרבנות, אבל העכו"ם אין מקבלין מהן אלא עולות בלבד שנאמר ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם, אפילו עולת העוף מקבלין מן הנכרי אף על פי שהוא עובד ע"ז, אבל אין מקבלין מהן שלמים ולא מנחות ולא חטאות ואשמות, וכן עולות שאינן באות בנדר ונדבה אין מקבלין אותן מן הנכרי כגון עולת יולדת וכיוצא בה מעולות שאינן באות משום נדר ולא משום נדבה".
"נכרי שהביא שלמים מקריבין אותן עולות שהעכו"ם לבו לשמים, נדר שלמים ונתנם לישראל על מנת שיתכפר בהן לישראל אוכלין אותן הישראלים כשלמי ישראל, וכן אם נתנן לכהן כהן אוכלן".