חבל נחלתו כג מד
סימן מד
אחריות שותף בגניבה
שאלה
[עריכה]שלשה שכרו דירה. בזמן ששני חבריו היו מחוץ לדירה ועסקו בפרנסתם, שכח הנשאר, כשיצא, לנעול את הסורג של חלון הדירה. נכנס גנב וגנב מחשב נייד של אחד השותפים האחרים.
האם השותף שהשאיר את הסורג פתוח חייב בתשלום לשותף שמחשבו נגנב?
תשובה
[עריכה]א. המתגוררים בדירה הם שומרי שכר זה לזה1. (ואפילו לא התנו לפענ"ד, מעצם מצבם).
בזמן שכל אחד נמצא בדירה הוא שומר על מטלטליו בדירה, בזמן שהוא מחוץ לדירה, חבריו שומרים על חפציו.
על כן הם במצב של 'שמור לי ואשמור לך'. כאשר השמירה ההדדית אינה באותו זמן, אלא כאשר כל אחד אינו נמצא בדירה חבריו חייבים לשמור על חפציו.
ב. כך נאמר בבבא מציעא (פא ע"א): "שמור לי ואשמור לך – שומר שכר. ואמאי? שמירה בבעלים היא! – אמר רב פפא: דאמר ליה שמור לי היום ואשמור לך למחר. תנו רבנן: שמור לי ואשמור לך, השאילני ואשאילך, שמור לי ואשאילך, השאילני ואשמור לך – כולן נעשו שומרי שכר זה לזה. ואמאי? שמירה בבעלים היא! – אמר רב פפא: דאמר ליה שמור לי היום ואשמור לך למחר".
פרש רש"י:
"שמור לי ואשמור לך שומר שכר – וחייב אם נגנבה".
"ואמאי שמירה בבעלים היא – בעליו של חפץ זה שנגנב במלאכתו של שומר היה, שאף הוא משמר היה לו, וכתיב אם בעליו עמו לא ישלם ודרשינן לקמן: עמו במלאכתו, ואף על גב דבשואל כתיב – לקמן דרשינן ליה נמי אכולהו שומרין, בפרק השואל (בבא מציעא צה, א)".
"ואני אשמור לך למחר – דלאו במלאכתו הוא השתא".
"השאילני ואשאיל לך – אין זה שואל להתחייב באונסין, שאין כל הנאה שלו, שאף הוא משאילו".
"שמירה בבעלים היא – אשמור לי ואשמור לך קאי, ששניהם זה במלאכתו של זה, אבל השאילני כליך ואני אשאיל לך כליי, שמור לי ואשאילך או השאילני ואשמור לך – אין כאן בעלים של חפץ במלאכתו של שומר".
היינו כולם נחשבים שומרי שכר, מפני שבזמן שאינם בדירה, הנותרים בדירה שומרים על רכושם של היוצאים בדירה, וזהו שכרם שכאשר השומרים יצאו מן הדירה הנותרים ישמרו על רכוש היוצאים.
וכיון שהשמירה זה לזה אינה באותו זמן, אלא כאשר נמצא בעל הרכוש בדירה הוא שומר על רכושו וכאשר חבירו יוצא הוא שומר על רכוש חבירו ולהיפך, נמצא שאף אחד אינו נמצא במלאכת חבירו ולכן לא קיים פטור של בעליו עמו.
ג. לגבי פטור 'בעליו עמו' פסק הרמב"ם (הל' שכירות פ"א ה"ג): "המפקיד אצל חבירו בין בחנם בין בשכר או השאילו או השכירו אם שאל השומר את הבעלים עם הדבר שלהן או שכרן הרי השומר פטור מכלום, אפילו פשע בדבר ששמר ואבד מחמת הפשיעה ה"ז פטור שנאמר אם בעליו עמו לא ישלם אם שכיר הוא בא בשכרו, בד"א כששאל הבעלים או שכרן בעת שנטל החפץ אף על פי שאין הבעלים שם עמו בעת הגניבה והאבידה או בעת שנאנס, אבל נטל החפץ ונעשה עליו שומר תחלה ואח"כ שכר הבעלים או שאלן אף על פי שהיו הבעלים עומדין שם בעת שנאנס הדבר השמור ה"ז משלם שנאמר בעליו אין עמו שלם ישלם מפי השמועה למדו היה עמו בשעת השאלה אף על פי שאינו בעת הגניבה והמיתה פטור לא היה עמו בשעת השאלה אף על פי שהיה עמו בעת המיתה או השבייה חייב, והוא הדין לשאר השומרים שכולן בבעלים פטורין אפילו פשיעה בבעלים פטור".
עוד פסק הרמב"ם (הל' שאלה פ"ב ה"א): "השואל בבעלים אפילו נגנב או אבד בפשיעה פטור שנאמר אם בעליו עמו לא ישלם, ובלבד ששאל הבעלים תחלה עם החפץ כמו שביארנו, ואחד השואל את הבעלים או ששכרן ואחד ששואל את הבעלים לאותה המלאכה או ששאלן ושכרן למלאכה אחרת או לשום דבר בעולם, אפילו אמר לחבירו השקני מים ושאל ממנו בהמתו והשקהו ונתן לו את הבהמה הרי זו שאלה בבעלים ופטור, משך את הבהמה בתחלה ואח"כ השקהו אינה שאלה בבעלים וכן כל כיוצא בזה".
וכך פסק הרמב"ם (הל' שכירות פ"י ה"ב): "כל האומר לחבירו שמור לי ואשמור לך הרי זה שמירה בבעלים, אמר לו שמור לי היום ואשמור לך למחר, השאילני היום ואני אשאילך למחר, שמור לי היום ואשאילך למחר, השאילני היום ואשמור לך למחר כולן נעשו שומרי שכר זה לזה".
היינו הם שומרי שכר זה לזה – אם אין פטור של 'בעליו עמו' ובמקרה הנוכחי מצד השמירה ההדדית אין פטור זה.
ד. אף אם נאמר שראובן, לדוגמא, מכין סעודה משותפת לכל חבריו (או מנקה את הדירה) והוא עסוק במלאכתם, ולכן אם יצא ראובן מהדירה ושמעון פשע ונכנס גנב ונטל את מחשבו של ראובן, נחשוב לכאורה שכיון שראובן בישל עבור כולם, הוא היה במלאכתם, ולכן שמעון צריך להיפטר מדין בעליו עמו. במקרה הנוכחי זה לא נכון, כיון שבזמן שהם בדירה כל אחד שומר על חפציו, וכאשר ראובן סיים את הבישול סיים להיות במלאכתם של חבריו, ורק לאחר מכן כשיצא מן הדירה התחילה השמירה של הנותרים בדירה על חפציו, ועל כן הרי זה כעין: שמור לי היום ואשמור לך למחר שהרי הם שומרי שכר ואין בכך בעליו עמו.
עולה איפוא שהדייר שהתרשל פשע בשמירתו על רכוש חבריו בדירה וחייב על הגניבה כדין שומרים, וכל שכן שהוא שומר שכר (משום שמור לי ואשמור לך) וחייב על גניבה מדין זה.
ה. אולם צריך לעיין על השאלה אף מדין שותפים, שכן שלושתם שכרו בשותפות את הדירה, ולכאורה כל משך שכירות הדירה הם שותפים.
לגבי שותפים כתב הרמב"ם (הל' שאלה ופקדון פ"ב ה"ז): "השואל מאשתו או שותפין ששאלו זה מזה ה"ז שאילה בבעלים, ואם אמר השותף לחבירו השאילני היום ואשאילך למחר אינה שאלה בבעלים". היינו, שותפים הם כשומרי שכר על השותפות, לכל משך השותפות. וכאן לכאורה ההפסק בשמירה לא יועיל, כדי שנאמר שהם אינם שותפים – הלא אינם מפסיקים את שכירות הדירה. ואם כן הרי זו שמירה בבעלים שהרי הם התחילו להיות שוכרים בדירה יחדיו, וכל אחד מן השותפים הוא שכור למלאכת שמירה הדירה ועל כן זו שמירה בבעלים.
קשה על דברינו, מדברי הרמב"ם עצמו שכתב שיש בשותפים מצב שאינו שאילה בבעלים. השיב על כך הכסף משנה: "או שותפין ששאלו זה מזה. כתב ה"ה נראית הכוונה ששניהם שאלו האחד מחבירו אבל תמהתי על לשון שותפין וכו'. ואני אומר שנ"ל דהכי פירושה שותפין ששאל אחד מחבירו הוי שאלה בבעלים שהרי בעל הדבר השאול עמו במלאכתו הוא ואם אמר השותף לחבירו השאילני היום ואשאילך למחר, כלומר אם לא היה להם שותפות אלא זה שא"ל השאילני היום ואשאילך למחר אינה שאלה בבעלים כמו שנתבאר בפ"י מהל' שכירות. והרב המגיה [הוא מהר"ם פדוואה] כתב שדעת רבינו אפילו שאחד שאל מחבירו קרוי שאלה בבעלים שכל אחד מהשותפים שאול לחבירו בעסק השותפות ולזה נקט שותפים דוקא ומה שכתב ואם אמר השותף לחבירו השאילני היום ואשאילך למחר אינה שאלה בבעלים י"ל שכשאמר השותף למחר גילה בדעתו שהיום לא יהיה עמו בשום מלאכה עכ"ל".
עולה שהן הכס"מ והן מהר"ם פדוואה סוברים שהבבא בדברי הרמב"ם בהלכה זו העוסקת ב'השאלני היום ואשאילך למחר' עוסקת במצב שאינם עוסקים בשותפות ולא יהיו במלאכת בשותפות (מהר"ם פדוואה) ולכן אין זו שמירה בבעלים או שכלל אינם שותפים (כס"מ). אבל לגבי מקרה דנן, הרי הם ממשיכים כל הזמן להתגורר בדירה וא"כ השותפות ממשיכה כל הזמן. ולפי"ז כיון ששותפות היא מצב של בעליו עמו בקביעות, אותו שיצא ללא נעילת הסורג ייפטר מדין בעליו עמו.
ו. צריך לברר מתי שותפות תחשב 'בעליו עמו' ומתי תחשב 'אין בעליו עמו'.
לכאורה, כל שותפות שהתחילה במצב של בעליו עמו אף אם בהמשך יהיה מצב שרק אחד עוסק בשותפות הוא יחשב בעליו עמו.
כן נראה מפסיקת השולחן ערוך (חו"מ סי' קעו ס"ח): "השותפין, שומרי שכר הן, שאם נגנב או נאבד מהשותפות ברשות אחד מהם, חייב באחריותו. במה דברים אמורים, בזמן שכל אחד מתעסק בשותפות זמן ידוע, ונגנב לו בזמן שנתעסק בו... אבל אם התחילו להתעסק ביחד, אפילו אם אחר כך נתעסק בו כל אחד לבדו, פטורים, דשמירה בבעלים היא (ואם חייב בפשיעה עיין לקמן סוף סי' רצ"א). ואם מתחלה נתעסק בו אחד לבדו, ואחר כך נתעסקו בו שניהם ביחד, ונגנב, הראשון חייב, שלא היה השני עמו במלאכתו כשהתחילה שמירתו, והשני פטור, שהראשון היה עמו במלאכתו כשהתחילה שמירתו"...
עולה מן השו"ע שאם התחילו להתעסק יחד בשותפות, הרי כל השותפות במצב של שמירה בבעלים, אף אם אח"כ רק אחד מהם מתעסק בעסק המשותף. וכך לכאורה צריך לדון לגבי שאלה דידן.
ז. פסק הרמב"ם (הל' אישות פכ"א ה"ט):
"האשה ששברה כלים בעת שעושה מלאכותיה בתוך ביתה פטורה, ואין זה מן הדין אלא תקנה, שאם אין אתה אומר כן אין שלום בתוך הבית לעולם אלא נמצאת נזהרת ונמנעת מרוב המלאכות ונמצאת קטטה ביניהם".
השיג עליו הראב"ד: "האשה ששברה כלים בעת שעושה מלאכותיה בתוך ביתה פטורה אין זה מן הדין. א"א לא מן השם הוא זה אלא מפני שהיא שמירה בבעלים שהוא שכור לה בכל שעה".
היינו, לפי הרמב"ם מעיקר הדין אשה חייבת על נזקי כלים בבית מפני שהיא כשומרת שכר, אלא שחכמים פטרוה מפני שלום בית. לעומת זאת הראב"ד פטרה משום שמירה בבעלים שהבעל במלאכתה כל שעה.
כתב על כך המגיד משנה (הל' אישות פכ"א ה"ט): "האשה ששברה כלים וכו'. בהשגות אמר אברהם לא מן השם הוא זה וכו'. והרשב"א כתב בפרק השואל שדעתו נוטה לדעת רבינו ושכן גרסינן בירושלמי בפרק הכותב האשה ששברה כלים בתוך הבית פטורה, שאם לא כן אין לך שלום הבית עד כאן. וזה מבואר כדברי רבינו וכן עיקר עכ"ל הרשב"א ז"ל. וטעם הר"א ז"ל אינו לפי שהאשה היא שכורה עם הבעל בכל שעה אבל הוא אינו שכור עמה אלא בשעה שמתעסק בצרכיה".
נראה שמחלוקת הראב"ד והרשב"א היא: האם הבעל במלאכת האשה כל הזמן, או שרק לפרקים, לפי הראב"ד כל הזמן, ואילו לפי הרשב"א אינו במלאכתה ולכן כלים ששברה – חייבת, מעיקר הדין, לולא תקנת חכמים.
ח. בקצות החושן (שו"ע חו"מ סי' קעו ס"ק ה) הביא את דברי המהרי"ט בדבר המחלוקת בין הרמב"ם לראב"ד לגבי אשה ששברה כלים בבית ובארה:
"דשמירה בבעלים הוא. מעשה בא לידינו בשותפין בעסק גיבעלי' שהתנו בתחלת השיתוף שיעסוק כל אחד בחדשו, ונגנב ממעות שותפות אצל אחד מהשותפין בחדשו, ובתחלת השותפות היה בעלים עמו, אלא שכבר כלתה השאילה בבעלים קודם שבא לידו ממעות הגיבעלי', ונסתפקתי אי אזלינן בתר משיכת השומר וכשבא לידו מעות השותפות כבר כלתה לה השאילה בבעלים ונתחייב בדין השומרין, או בתר התחלת קבלת השמירה ואז היה שאילה בבעלים שהיה שומר שלו באיזו חפץ. והנה ראיתי מתוך תשובת מוהרי"ט דכל כה"ג הו"ל שמירה בבעלים ופטור ע"ש חלק (ח"מ סי' א') [א' סי' ל'] מ"ש בדברי הראב"ד פרק (כ"ה) [כ"א] מאישות (ה"ט) על מ"ש הרמב"ם דאשה ששברה כלים בעת שעשתה מלאכתה בתוך ביתה דפטורה דאינו מן הדין אלא תקנה כו', וכתב עלה לא מן השם הוא זה אלא מפני שהוא שמירה בבעלים שהוא שכור לה בכל שעה. והקשה שהרי אין הבעל שכור בכל שעה. וע"ש ז"ל, ונראה לקיים דברי הראב"ד כיון שבשעה שנכנסה היא בחיוב שמירת הבית שהוא בשעת נישואין באותו שעה שכור הוא לה, שעדיין היה צריך לעשות צרכיה, ואפילו אם אחר שעשה צרכיה כלתה שכירתו מכל מקום אחר שעה ראשונה אזלינן וכו'. ואפילו אם נאמר שכלים אלו לא היו שם באותו שעה, מ"מ חיוב שמירתן לא נתחייבה בעת הבאתן אלא מעת שנשאת לו נתחייבה ובאותו שעה שאול היה אצלה עכ"ל. וא"כ ה"נ דכותה בשותפין הנזכרים שלא נתחייב בשמירה בעת הבאת המעות אלא בתחלת השיתוף נתחייב כל אחד להתעסק מידי חדש בחדשו ובתחלת השיתוף היה שאילה בבעלים ופטור".
עולה מדברי הקצות בהתבסס על המהרי"ט שבשותפים מתחילת השותפות הם במצב של שמירה בבעלים, ואפילו האחד אינו מתעסק בשותפות, כיון שהיה בתחילת השותפות בגדר 'בעליו עמו' זה נמשך עד שתיבטל השותפות או שהוא יפרוש ממנה.
ט. בשיעורי ר' דוד (פוברסקי, ב"ב מג ע"ב סי' תשמב) דן בדברי קצוה"ח, ואחר שהביא עיקרי דבריו, כתב:
"וא"כ כתב הקצוה"ח, דה"ה נמי בשותפין באופן הנ"ל, שלא נתחייב בשמירה בעת הבאת המעות, אלא בעת תחילת השיתוף נתחייב כל אחד להתעסק מדי חדש בחדשו, ובתחילת השיתוף היה שאלה בבעלים, ופטור, ע"ש".
"ולא נתבאר היטב בכוונתו, אם חידושו הוא דשותף הוי חיובו רק מה שנתחייב בעידן הסכמת השותפות, אבל אח"כ לא הוי תמיד חיוב חדש, ולכן כיון דבעת השותפות הוי בבעלים, פטור".
"[והיינו דאפשר דספיקת הקצוה"ח הוי בעצם חיוב שמירה דשותפות, אי הוי חיוב חדש כל רגע, כהרשב"ם, או דהוי חיוב אחד, כהתוס', וזהו חידושו שחידש דהוי חיוב אחד רק בתחילת השותפות, וכהתוס']".
"או דאפשר דבזה לא נסתפק כלל, דודאי לא הוי זה חיוב חדש כל רגע בזמן השותפות, ורק דנסתפק מתי מתחיל שעת חיוב שמירתו, דאפשר דרק בזמן שבאו לידו מעות הגיבעלי', אז הוי שעת חיוב שמירתו, ועל זה הוא דנסתפק, ופשט דהוי רק חיוב בזמן השותפות, ולא בשעת קבלת המעות, אבל עכ"פ בעצם החיוב, אי הוי חיוב חדש בכל רגע, לא היה ספק אצלו כלל, ודלא כהרשב"ם".
לענ"ד, ברור למהרי"ט ולקצות החושן שהשותפות מתחילה מהרגע הראשון של יצירתה ונמשכת עד סיומה, ועל כן כל משך השותפות הם בדין שמירה בבעלים. וכן נראה מלשון השו"ע שהובא לעיל: "אבל אם התחילו להתעסק ביחד, אפילו אם אחר כך נתעסק בו כל אחד לבדו, פטורים".
י. יש להעיר, כי חלוק עליהם מהר"ם פדוואה (לעיל בדברי הכס"מ) שכתב שאף בשותפים ישנו מצב של שמור לי היום ואשמור לך מחר, היינו ששניהם אינם במצב של בעליו עמו, וכן נראה משו"ת הרדב"ז (ח"ב סי' תתמ) שם כתוב:
"שאלת ממני עלה דהא דקי"ל שותפין שומרי שכר זה לזה הם למאי נפקא מינה דהא הוי שומר שכר בבעלים ופטור הוא אפילו מן הפשיעה וכן כתב הרמב"ם ז"ל פ"א מהלכות שכירות וז"ל המפקיד אצל חבירו בין בחנם בין בשכר או השאילו או השכירו אם שאל השומר את הבעלים עם הדבר שלהם או שכרן הרי השומר פטור מכלום אפילו פשע בדבר ששמר ואבד מחמת הפשיעה הרי זה פטור שנאמר אם בעליו עמו לא ישלם וגו' וכיון שהשותפין לעולם שומרי שכר זה לזה הם לעולם פטורין אפילו פשעו למאי נפקא מינה?"
"תשובה: זו תלמוד ערוך הוא בפרק חזקת הבתים דגרסינן התם אמר שמואל השותפין מחזיקין זה על זה ומעידין זה לזה ונעשין שומרי שכר זה לזה ופריך עלה תלמודא אמאי שמירה בבעלים היא אמר רב פפא דאמר ליה שמור לי היום ואשמור לך למחר ע"כ. והשת' לא הוי שמירה בבעלים דכשאומר לו זה אין חבירו עוסק במלאכתו לא בשמירה ולא בעשיית מלאכה אחרת ואם כן לא מיקרי בעליו עמו. אלא אי קשיא הא קשיא דמשמע דבסתם הוי כמו אמר שמור לי ואשמור לך דהוי שמירה בבעלים ופטור אפילו מן הפשיעה"...
עולה מדברינו שנחלקו הפוסקים אם בתחילת השותפות היו במצב של שמירה בבעלים, ואח"כ כל אחד התעסק בשותפות בזמנים מחולפים האם יש כאן שמירה בבעלים מכח שהיו ביחד בתחילת השותפות או שבהמשך אין זה נחשב לשמירה בבעלים. לשיטת השו"ע, המהרי"ט והקצות יש כאן פטור של שמירה בבעלים, לעומת זאת לפי המהר"ם פדוואה והרדב"ז אין כאן שמירה בבעלים מכח שעה ראשונה.
לגבי מקרה דילן השותף בדירה שהשאיר סורג פתוח ופשע לכאורה, פטור מדין בעליו עמו לפי דעת השו"ע וחייב לפי מהר"ם פדוואה (ויכול לטעון: קים לי).
יא. אולם נלענ"ד שצריך להגדיר את המציאות כך: כלפי המשכיר הדיירים שוכרים בשותפות את הדירה, ולכן אם הוא היה שכור להם בעת השכירות הם נפטרים מכל חיובי שומרים מדין שומרים בבעלים. אבל ביניהם, ביחס לדירה ולגבי חפציו של כל אחד ואחד – הם אינם שותפים אלא רק שומרים, ומשתמשים ביחד, כי אין רכוש או משהו משותף ביניהם למטרות רווח אלא שימוש בדירה. ולכן אם לא היתה ביניהם שמירה בבעלים – השותף שפשע חייב בכל התקלות שיצר כלפי חבריו.
היינו, הם שותפים בשכירות הדירה ועל כן שותפותם ביחס לדירה היא שמירה בבעלים. והנ"מ אם אחד השותפים פשע, ונגנב מקרר שהושכר להם עם הדירה – השותף שפשע פטור כלפי חבריו, אבל שלושתם חייבים כלפי המשכיר, שהרי לגביו אין זה שמירה בבעלים מכיון שלא נשכר להם בעת תחילת השכירות.
אולם חיוביהם זה כלפי זה אינם מצד השותפות בשכירות אלא מצד מגוריהם זה בצד זה בדירה אחת. ולכן אף אם נאמר שבשותפות, תחילת השותפות קובעת לדין 'בעליו עמו' – זה לגבי השותפות עצמה, אבל לגבי שמירתם על הדירה ותשמישיה וחפצי חבריהם בדירה, נראה שבעליו עמו בשכירות הדירה, לא תשנה מאומה ועל כן לגביה הם כשומרים. ולא רק לשיטת מהר"ם פדוואה והרדב"ז שאף בשותפים יש 'שמור לי היום ואשמור לך למחר' והם אינם שותפים, אלא אף לפי שיטת השו"ע המהרי"ט והקצות שתחילת השותפות קובעת דין שמירה בבעלים לגבי כל השותפות, אולם כיון שביניהם בדירה זו מסגרת אחרת ממילא לגביה תהיה שמור לי היום ואני אשמור לך למחר שאין זו שמירה בבעלים.
ראיה לכך שיש כמה מיני שותפות נראה מפרק ראשון של בבא בתרא. הפרק פותח בשותפים שבונים את הכותל וממשיך בכפיה על בניית חומה דלתות ובריח של המתגוררים בעיר זה על זה. והרי בני העיר והשותפים שבנו את הכותל אינם במצב שמירה בבעלים, מפני שהם משתתפים בממון לצרכי הבית או החצר אבל אינם עסוקים בפעילות לכל צרכי העיר בו זמנית. ואף אם עושים בגופם ולא נותנים ממונם – הם נחשבים שותפים לצרכי העיר אף לאחר שפסקו מעבודתם, ונהי שבזמן הבניה וכד' אולי יש שמירה בבעלים, אחר כך הם אינם במעמד של שותפים ושומרים אלא סתם בני העיר.
ועל כן לגבי רכוש חבריו שנגנב נראה שהשומר שפשע משלם.
הערת הרה"ג יעקב אריאל
טרחתם להוכיח שהשותפים הם שומרי שכר. אך גם אם היה שומר חינם, צריך לשלם על הגנבה כי ש"ח חייב בפשיעה. הגר"א נבנצל העיר שהם בכלל לא התחייבו להיות שומרים זל"ז. לענ"ד נראה שאין צורך במינוי מפורש. יש מינוי מכללא. כמבואר בשו"ע סי' רצא ס"ב: "ואפילו לא קבל בפירוש, אלא שאמר לו: הנח לפני, הוא שומר חנם... מי שהיה מהלך בדרך וא"ל חבירו: הולך עמך אלו המנעלים, ואמר לו: הניחם כאן על החמור, והניחם שם... והניח החמור על אם הדרך ונאבדו המנעלים, הוי שומר חנם והוה ליה פושע וחייב לשלם".
אומנם שם בס"ג: "ביקש מחבירו שיתן רשות להכניס בהמתו או פירותיו לחצירו, ונתן לו רשות ולא פירש כלום בשמירתן, אינו חייב בשמירתן כלל". ולכאורה נ"ד דומה לזה. שהרי כל שותף נותן רשות לחברו להכניס את מטלטליו לרשות המשותפת. והוא לא קיבל עליו להיות שומר. אך ר' ש"ך שם בס"ק ח: "דוקא בחצר אבל אם הכניס ענינו לבית בעל הבית ברשות סתמא דמילתא קביל עליה בעה"ב נטירותא אפי' לרבי". והגר"א הביא לכך סימוכין מהירושלמי. בנ"ד מדובר בבית ולא בחצר.