חבל נחלתו כג כד
סימן כד
העורכים לגד שולחן
שאלה
מה הם גדרי דין 'העורכים לגד שולחן'?
תשובה
א. נאמר בישעיהו (סה, יא):
"ואתם עזבי ה' השכחים את הר קדשי הערכים לגד שלחן והממלאים למני ממסך".
פרש רד"ק: "העורכים לגד שלחן – גד פירושו מזל, כלומר מקריבים למזל מן המזלות, ואמר רבי משה כהן שהוא כוכב צדק כי כן יקרא בלשון ערבי".
ובשבת (סז ע"ב): "רבי יהודה אומר: גד אינו אלא לשון עבודה זרה, שנאמר הערכים לגד שלחן".
ב. נאמר בסנהדרין (צב ע"א): "ואמר רבי אלעזר: כל שאינו משייר פת על שלחנו – אינו רואה סימן ברכה לעולם, שנאמר אין שריד לאכלו על כן לא יחיל טובו. – והאמר רבי אלעזר: כל המשייר פתיתים על שלחנו – כאילו עובד עבודה זרה, שנאמר הערכים לגד שלחן והממלאים למני ממסך! – לא קשיא, הא – דאיכא שלימה בהדיה, הא – דליכא שלימה בהדיה".
פרש רש"י:
"כל שאינו משייר פתיתין – דצריך לשייר, כדכתיב אכול והותר (מלכים ב ד)".
"והא אמר ר' אלעזר כל המשייר פתיתין על שולחנו כאילו עובד עבודה זרה, שנאמר העורכים לגד שולחן – שכן עושין, שמניחין שלחן ערוך במאכל ומשתה לשם אותה עבודה זרה שקורין גד, וממלאים כוסות של מרקחים נסוכים לעבודה זרה ששמה מני".
"הא – דקאמר אסור".
"דאיכא שלימה בהדיה – שמביא שלימה לאחר שאכל, ונותן על השלחן עם הפתיתין ששייר, דמחזי דלשם עבודה זרה עביד הכי".
"והא – דליכא שלימה בהדייהו, דמזומנין לעני".
"הא גדא לביתיה – לא גרסינן".
עולות מרש"י מספר מסקנות: א) צריך לשייר פת על שולחנו. הפת יכולה להיות פתיתים או פת שלמה ב) אם מביא פת שלימה אחרי הסעודה ונותן עם הפתיתים ששייר יש בכך משום עורכים לגד שולחן.
ג. הרי"ף (סנהדרין יט ע"ב) הביא שצריך לשייר פאה על שולחנו1, והשמיט כל נושא העורכים לגד שולחן. הרמב"ם והרא"ש ג"כ השמיטוהו.
רבינו יהונתן מלוניל (על הרי"ף, יט ע"ב) הביא חיוב השיור על שולחנו משום העניים וכתב: "אלא כשנשאר פתיתין על השולחן אין עינו צרה בהם ונותן לעניים". עיין בדבריו שם.
היד רמ"ה (סנהדרין צב ע"א) חלק על רש"י בגירסת הגמרא ובפירושה. וז"ל: "ואמ"ר אלעזר כל המשייר פתיתין על שלחנו כעובד ע"ג שנאמר העורכים לגד שלחן והוא דאמר הני לגדא דביתא מזל הבית והוא דליכא שלימה ביניהן [דאי איכא שלימה ביניהן] לאו עובד ע"ג הוי לגמרי לפי שאין עבודתו בכך שאין משיירין לו אלא פרוסות. ואיכא דגרסי והא אמר ר' אלעזר כל המשייר כו' לא קשיא הא דשייר שלימה ביניהן הא דלא שייר שלימה ביניהן ומפרשי לה הכי: הא דקאמר אסור דאיכא שלימה בהדייהו שמביא שלימה לאחר שאכל ונותן על השלחן עם הפתיתין ששייר דמיחזי שלשם ע"ג קא עביד הא דליכא שלימה בהדיה שפיר דמי שמזומנין לעני ולא גרסי הא דאמר לגדא דביתא ולא מסתבר מכמה אנפי חדא דמעטו להו לנוסחי ותו דהא ר"א משמע דפתיתין אסירי טפי מדנקט לישנא דפתיתין גבי איסורא ולישנא דפת גבי מעליותא".
עולה מדבריו כמעט להיפך מרש"י: א) איסור להשאיר פתיתים בלבד אא"כ מצרף להם כיכר שלמה. ב) אסור לומר 'הני לגדא דביתא'. ושיטתו לא הובאה כלל בראשונים ובאחרונים.
ד. כתב בחידושי דינין והלכות למהר"י ווייל (סימן מ):
"בפרק חלק א"ר אלעזר כל שאינו משייר פתיתין על שלחנו אינו רואה סימן ברכה לעולם שנאמר אין שריד לאהלו על כן לא יחיל טובו, והאמר רבי אלעזר כל המשייר פתיתין על שלחנו כאילו עובד ע"ז שנאמר העורכים לגד שלחן לא קשיא הא דאיכא שלימה בהדיה (=אסור) והא דליכא שלימה בהדיה (=מותר), מכאן נראה שיש להסיר פת שלם מן השלחן כשמברכין ברכת המזון, ועוד דאין ברכה מצויה בדבר שלם דהוי כמו דבר שבמידה שאין הברכה מצויה בו".
משמע שהוא מפרש כרש"י, ועל כן אסר להשאיר שלמה על השולחן בברכת המזון, ומוסיף טעם שאין הברכה שרויה בדבר שלם.
ה. הבאר שבע (סנהדרין צב ע"א) תמה על השמטת הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש כל דין פתיתין, ומביא שהב"י (סו"ס קעח) ג"כ העיר על כך ולא תרץ. והוא מתרץ: "ושמא י"ל משום שהיה קים להו דעבודת עכו"ם של גד אינה בנמצא כלל בזמן הזה, וכהאי גוונא פירשנו במסכת תמיד (ל, ב ד"ה לא היו). [א. ה. בשיירי כנסת הגדולה הגב"י אות ח' מביאו בשם רבינו]".
הבאר שבע חלק על מהר"י וייל שאם נשתיירה בסעודה כיכר שלמה אי"צ לסלקה כדברי מהר"י וייל, ורק להביא שלמה אסור, וחלק על טעמו שאין הברכה שרויה בדבר שלם וסובר שמסתבר איפכא שאם נותר לו דבר שלם יברך עליו ומסיים: "א"כ כל כמה שהוא שלם הוא יותר שבח והודאה להשי"ת". וכתב שאין לנהוג כדברי מהר"י וייל.
הברכי יוסף (או"ח סי' קפ סעיף א) כתב שזקנו מהר"א אזולאי למד מן הלבוש שאין להשאיר פת שלמה על השולחן בשעת ברכה (כמהר"י וייל), והלבוש חולק על דעת הב"י שכתב כרש"י. והעיר שדברי השו"ע כרש"י שאסור להביא בסוף הסעודה קודם הברכה. והזכיר את המהרי"ו שהלבוש הלך בעקבותיו, ודוחה דברי אליה רבה על הלבוש, וסובר שכיכר שלמה שנשארה אין לסלקה ולהיפך היא ראויה לברכה עפ"י הזוהר שהביא, עי"ש.
עולות שלש שיטות בשיור פת על שולחנו, כשהמותר וראוי משום גמ"ח והאסור משום לגד שולחן:
1) שיטת רש"י שראוי לשייר הן שלמה הן פתיתין ואסור להביא שלמה בסוף הסעודה.
2) שיטת היד רמ"ה שראוי לשייר והאיסור להשאיר פתיתים, ואם נשתיירו יביא ככר שלמה.
3) שיטת מהר"י וייל שראוי לשייר פתיתים ואסור לשייר ככר שלמה על שולחנו.
ו. הבית יוסף (או"ח סי' קפ, ב) הביא את הסוגיא כשיטת רש"י וכך פסק בשולחן ערוך (או"ח סי' קפ ס"ב: "כל מי שאינו משייר פת על שלחנו אינו רואה סימן ברכה לעולם; אבל לא יביא פת שלימה ויתננה על השלחן, ואם עשה כן מחזי דלשם עבודת כוכבים עביד, שנאמר: העורכים לגד שולחן (ישעיה סה, יא)".
פעם שניה הביא הב"י (יו"ד סי' קעח, ג) שוב כשיטת רש"י בלבד, והעיר בסופו: "ולא ידעתי למה השמיטו הפוסקים דבר זה".
וכך פסק בשולחן ערוך (יו"ד סי' קעח ס"ג): "מי שאכל ושייר פתיתין על שלחנו, לא יביא פת שלימה ויניח על השלחן". ופסק כפסיקתו באו"ח.
ז. כתב המגן אברהם (או"ח סי' קפ סק"ב): "לא יביא פת שלימה. מלשון זה משמע דאם מונח כבר על השלחן אין צריך להסירה (=דלא כמהר"י וייל) וכ"כ ב"ש וכ"כ בהג"ה בב"י בשם זוהר תרומה וכן דקדק מלשון רש"י, ובס' עסיס רמונים להרמ"ע שער ח' כתוב וז"ל: וזהו סוד שיור פתיתין לאחר המוציא למי שא"א להכין בתחלת הסעודה ככר שלם לברכת המזון כמבואר בזוהר דבכה"ג עדיף טפי עכ"ל והוא בזוהר יתרו עמוד קנ"ז. ומיהו מלשון הגמרא דקאמר הא דאיכא שלימה בהדיה משמע דאפילו מונחת מקודם יסירנה וכ"כ מהרי"ו, וכתב מט"מ שיש לחוש לדבריו אבל הוא לא ראה דברי הזוהר ואפשר שהזוהר מפרש הגמרא הא דאיכא שלימה בהדיה, כלומר אם יש לו שלימה ומביא פתיתין הוה ליה כאלו עע"א ובזה מדוקדק הלשון יותר בגמרא דפירש"י אינו מתיישב אחר הלשון ומכל מקום מודה הזוהר דאסור להביא שלם בשעת ב"ה ובשבת לא יסיר השלם עד אחר ב"ה".
העולה מדבריו לפסוק כרש"י, ולהביא פת שלמה בתחילת הסעודה עד לאחר ברכת המזון, ולא להסירה לפני ברכת המזון.
באר המשנה ברורה:
"(ב) כל מי שאינו וכו' – דצריך לשייר כדי שיהא מזומן לעני שיבוא וכעין שאמרו חז"ל המאריך בשלחנו מאריכין לו ימיו דלמא אתא עניא ויהיב לו וגם כדי שיודה להשי"ת על חסדו שהשפיע לנו מטובו ששבענו והותרנו כדכתיב אכול והותר".
"(ג) אינו רואה סימן ברכה – כדכתיב אין שריד לאכלו על כן לא יחיל טובו וכתב של"ה דראוי ונכון שיתן להעני הטוב שבשלחן ובפרט אם הוא עני חשוב שמזה יראה לו שמקבלו בסבר פנים יפות. ומשבח אני את הקהלות שמחזיקין לומדים בחורים על שלחנם כל השנה כאחד מבניהם ובזה יוצא הבעה"ב בשני דברים מצות חלק עניים וגם מצות דברי תורה על השלחן דסתם בחור כזה עני הוא וגם ידבר בדברי תורה על השלחן ובודאי מה שנאכל על השלחן שחרית וערבית נחשב כשני תמידין וכו' עכ"ל והובא בא"ר".
"(ד) אבל וכו' – ר"ל אם יש פתיתין על השלחן אבל אם אין פתיתין על השלחן מותר להביא אפילו שלמה ובשם הזוהר כתבו שטוב לעשות כן לכתחלה".
"(ה) לא יביא וכו' – עיין במ"א שכתב דה"ה אם יש שלמה על השלחן לא יביא פתיתין ופמ"ג כתב דה"ה לא ישייר פתיתין על שלחנו כשיש שלמה ויש מקילין בדבר שא"צ להסירן מעל השלחן ובפרט בשבת בודאי לא יסירן עד לאחר בהמ"ז בין הפתיתין ובין השלמה שהכל יודעין שבשביל כבוד שבת הוא מונח".
עולה שהזוהר חולק על שיטת רש"י ומחייב להביא שלמה בסוף הסעודה. והמשנ"ב לא פסק כמי מהם. והש"ך (יו"ד סי' קעח ס"ק ה) פסק כרש"י, ובאר שאם יש פת שלמה על השולחן אין להסירה כדי לקיים דברי הזוהר.
ח. פחות מוכרת תשובת הרדב"ז (שו"ת, ח"ד סי' רא (אלף רעב) וז"ל:
"שאלה: שאלת ממני ידידי במה שנהגו מקצת חכמים אחר שגומרים הסעודה ומסלקין את הלחם ואת הפרורין ומנערין את השלחן להביא פירות ומיני תרגמא ובשעת ברכת המזון מצוין להביא לחם ואם יביאו אותו שלם בוצעין אותו כדי שלא יהיה שלם. אם יש להם על מה שיסמוכו ומה ענין בציעה זו".
הרדב"ז מביא את הסוגיא בסנהדרין לפי פירוש רש"י ומוסיף: "וא"ת דלעולם צריך לשייר בשעה שהוא אוכל דומיא דמה שאמרו שצריך לשייר בקערה אבל בשעת ברכת מזון מנין לך שצריך שיהיה לפניו. לא קשיא דאם כן הכי הוה להו לתרוצי דהא דאמר שצריך לשייר היינו מאכילתו והא דקאמר דאין משיירין פתיתין היינו אחר ברכת מזון דמחזי כעורך לגד שלחן אחר שכבר אכל כל צורכו אלא משמע דתרווייהו על שלחנו ממש בשעת ברכת מזון צריך שיהיה הפת המשוייר וטעמא כדי שתחול עליו הברכה דאין הברכה שורה אפתורא ריקניא. וכן כתב הרא"ש ז"ל וז"ל אבל אנו שאנו אוכלין כולנו על שלחן אחד אין נכון להסיר המפה והלחם עד אחר ברכת מזון. ויש נוהגין שלוקחין כל הלחם והמפה ומניחין אותו לפני המברך2 עד כאן. ואם כן מה שנהגו להביא לחם בשעת ברכת מזון יפה הם עושים". עולה מדבריו שפסק כרש"י לענין שיור על שולחנו. וכאן עובר לשאלה השניה: "ומה שנהגו לבצוע הלחם המשוייר לעשות אותו פתיתין משום העורכים לגד שלחן אין אני מודה להם בזה כלל מכמה טעמי חדא דהאידנא לא חיישינן להכי כלל. תדע דהא בעלי הפסקים לא כתבוהו והרא"ש ז"ל בפסקיו כתב מימרא קמייתא דר' אלעזר ואידך השמיטה וכן הריא"ף ז"ל השמיטה ואיך נחוש אנחנו לגד ומני אשר אבד זכרם ואדרבא אני אומר כי המדקדק בזה לא טוב הוא עושה דמשמע דחששא אית בהו דקפיד שלא נעשה כאשר היו עושין. כללא דמלתא דהאידנא כבר נשתכח שם עכו"ם אפי' מעובדיה וכ"ש אנחנו. ותו דלא חיישינן להכי אלא כשהיו מניחים את השלחן ערוך כל היום כדי שיהיה מזומן לעניים אז איכא למיחש אם יביאו פת שלימה משום העורכים לגד שלחן שכן היו עושים מניחין שלחן ערוך במאכל ובמשתה לשם אותה ע"ז שקורין גד וכן כתב עלה רש"י ז"ל. ומדקאמר מניחין משמע שהיו מניחין אותו כל היום או לפחות זמן מה וכן בדין שאם לא כן מנין היו יודעים מתי ירעב גד או כומריו אלא ודאי כך היו מניחים השלחן ערוך. אבל אנן דמיד אחר ברכת המזון מסלקין את השלחן למאי ניחוש לא לגד ולא למני. ותו דאנן לא מייתינן ליה אלא כדי שתחול הברכה על הלחם משום אכול ושבוע והותר וכיון דמשום הכי מייתינן ללחם ליכא למיחש דבשלמא אם היו מביאין את הלחם אחר ברכת המזון הוה אפשר לחוש אבל השתא לא חיישינן. ותו דלא אמרינן משום העורכים לגד שלחן אלא היכא דאיתיה שלימה בהדי פתיתין אבל שלימה לחודה ליכא למיחש למידי והכי ריהטא סוגיין דאמרינן ל"ק הא דאיכא שלימה בהדיה ופרש"י ז"ל הא דאסור דאיכא שלימה בהדיה שמביא שלימה לאחר שאכל ונותן על השלחן עם הפתיתין ששייר דמחזי דלשם ע"ז עביד הכי. והא דליכא שלימה בהדייהו דמזומנין לעני ע"כ. וטעמא דמלתא כיון דאיכא פתיתין מזומנין לעני וזה מביא שלימה על השלחן מחזי כעורך לגד. אבל היכא דליכא פתיתין ומביא שלימה לא לערוך לגד הוא מביא אלא כדי שיהיה מזומן לעני הואיל וליכא פתיתין הילכך מכל הלין טעמי נראה לי שאין צריך כלל לבצוע הככר שמביאין על השלחן בשעת ברכת מזון ואי איישר חילי אבטליניה להאי מנהגא".
וסיכם דבריו בכנסת הגדולה (הגהות בית יוסף אורח חיים סימן קפ, ג): "מה שנהגו להביא לחם בשעת ברכת המזון על השלחן, יפה הם עושים. אבל מה שנהגו לבצוע הלחם המשוייר, לעשות אותו פתיתין משום העורכים לגד שלחן, אין אני מודה להם בזה כלל, ואי איישר חילי אבטלינא להא מנהגא. חדא, דעכשו נשתכחה שם עבודת אלילים זו אפילו מעובדיה. ועוד, דלא נאמרו דברים אלו אלא במניח השלחן ערוך כל היום או זמן – מה, אבל לא במי שאחר שמברך מגביה השלחן. ועוד, דלא אמרינן הכי אלא היכא דאיכא פתיתין בהדיה, כמו שיש לדקדק מדברי רש"י ז"ל. הרדב"ז ז"ל חלק ראשון [ח"ד] סימן ר"א".
ומתיר הרדב"ז, אם אין פתיתין, להביא פת שלמה לפני ברכת המזון.
ט. פסיקה נוספת לאחרונים בענין שיור פת על שולחנו נאמרה בס' בן איש חי (שנה א' פרשת שלח לך ס"ג): "ג. מאחר שבהמ"ז עושה תיקון גדול על השלחן וכאמור, לכך הזהירו חז"ל לשייר האדם פת על שלחנו בעת בהמ"ז, ובזוה"ק החמירו בזה ואסמכוה אקרא דלא תשא את שם ה' אלהיך לשוא, ואם אכלו כל הפת קודם בהמ"ז ולא הרגישו אלא עד שעת בהמ"ז לא יביאו פת שלימה ויניחו על השלחן אלא יביאו פרוסה, ואם היה על השלחן פת שלימה מעת שבירך המוציא לא יסירנה בשעת בהמ"ז, ואדרבה עדיף טפי למעבד הכי להשאיר ככר אחד שלם על השלחן מעת שבירך המוציא, ולא אסרו בפת שלימה אלא רק אם יביאנה מחדש בעת בהמ"ז".
בשו"ת וישב הים (ח"ג סי' יב) דן בדעות השונות בענין שיור פת בשעת ברכת המזון וסיכם כך:
"המורם מכל האמור, דלכתחילה נכון להכין פת שלימה נוספת מתחילת סעודתו, כדי לשיירה לאחר הסעודה ולברך עליה ברכת המזון. ואם שכח להכין פת שלימה בתחילת הסעודה, ונזכר רק אחר שגמר לאכול, יסלק הפתיתין שנשארו על השולחן, ואחר כך יביא השלימה לברך עליה. ואם אין לו אלא פתיתין שנשארו, ישאירם על השולחן ויברך עליהם ועליו תבא ברכת טוב".
י. עד כאן דנו בנושא שיור פת על שולחנו, אמנם הובאו בהלכה עוד דינים משום ה'עורכים לגד שולחן'.
רמ"א (יו"ד סי' קעח ס"ג) הגיה: "יש מקומות שנהגו לערוך שולחן ולשום עליו מיני מאכל בלילה שלמחר מלין תינוק, ויש בזה איסור משום העורכים לגד שלחן (ישעיהו סה, יא) (תא"ו ני"ז3), אבל לערוך מטה למזל התינוק יש מתירין. (כן כתבו האחרונים)".
וכ"פ השולחן ערוך (יו"ד סי' קעט סי"ז): "הנוהגים לערוך שלחן עם מיני מאכל בליל המילה ואומרים שהוא למזל התינוק, אסור (ועיין לעיל סוף סימן קע"ח)"4.
הרמ"א מביא זאת מרבנו ירוחם (הו"ד בהערה, וכן הביא זאת הב"י בס' קעט) ועולה שאין לערוך שולחן בלילה שלפני המילה, כך שיעמוד האוכל על השולחן כל הלילה. השאלה היא: אם רק שולחן אחד אסור אבל את כל האולם מותר, וכן מה לגבי סעודות מצוה אחרות כגון: בר מצוה, חתונה וכד'.
יא. כתב הלבוש (יו"ד סי' קעח ס"ג):
"אמרו חז"ל [שם כב ע"א] כל מי שאינו משייר פת על שולחנו אינו רואה סימן ברכה לעולם, ואסמכוה אקרא שנאמר [איוב כ, כא] אין שריד לאוכליו על כן לא יחיל טובו, ועיקר הטעם הוא כדי שיהא מזומן לעני הבא, לפיכך לא אמרו לשייר אלא פתיתין, אבל לא יביא שלימה ויניח על השולחן אחר שאכל, שזה מחק עבודה זרה הוא שנאמר [ישעיה סה, יא] העורכים לגד שולחן הממלאים למני ממסך, לפיכך יש למחות ביד הנוהגים לערוך את השלחן ולשים עליו כל מיני מאכל בלילה שלמחר ימולו את התינוק, שיש בזה משום עורכים לגד שולחן. ונראה לי דהוא הדין שיש למחות ביד הנוהגין כן לערוך השולחן בליל שבת בפת שלם ומניחין אותו שם כל הלילה, ושמעתי מקצת מהם שאומרים שעושין כן זכר למן שהיה מונח בקופסא כל הלילה, ולכך מכסין ג"כ אותו הלחם במפה כל הלילה, אבל גם זה נראה לי טעות, שהרי המן לא היה מונח כן כל הלילה אלא בבוקר נפל המן, דכתיב [שמות טו, יג] ובבקר היתה שכבת הטל וגו', לכך נראה לי שיש למחות דודאי לא נתפשט זה המנהג אלא מחק עבודה זרה, שנאמר עליה העורכים לגד שולחן וגו', נ"ל".
הט"ז (יו"ד סי' קעח סק"ז) חלק על הלבוש: "יש מקומות כו'. בלבוש כ' שמטעם זה יש לאסור אותו המנהג שנוהגים מקצת לערוך השלחן בלילי שבת בפת שלם כל הלילה שנתפשט מחוק העורכים לגד שלחן ולא נהירא לע"ד דדוקא בלילה שקודם המילה שעושים כן למזל התינוק יש בו שייכות העורכים לגד כי גד הוא לשון מזל מה שאין כן בלילי שבת שמניחים הפת לחם משנה הוא בשביל כבוד השבת שכבודו בלחם משנה ואין בזה משום מזל ואין בזה איסור כלל דהא גם קודם השבת מיד שמוציאין אותן מהתנור מניחים אותן על השלחן משום כבוד השבת".
מתבאר כי לכבוד שבת ניתן לשייר על השולחן פת שלמה אף כל הלילה, לפי הט"ז. ולא נתבאר מדבריהם מה הדין בשאר שמחות, והכנת הרבה שולחנות ולא שולחנו בבית. ונראה כי להכין שולחנות באולם לפני ברית מילה אפילו מערב לפני כן מותר, וכן בשאר שמחות הכל מותר.
יב. מנהג נוסף משום 'לגד שולחן' הביא בדרכי תשובה (יו"ד סי' קעח סק כב): "עי' בס' מדרש אליהו (מהרב בעל שבט מוסר) פרק י"א שהביא בשם רב א' שקרא תגר על מנהג העולם שבזמן שבא עליהם צרה או אונס נודרים שאם ינצלו יעשו סעודה לאליהו הנביא שחושבים שבזה ינצלו מצרתם וכו' ויש שרגילין להשם חבית יין מזמן לזמן שמור לזה הסעודה וכמעט אוסר אותו על כל אדם עד שיבא שעת הסעודה ונראה יין זה כאיסור יין נסך לע"ז וכתקרובת ע"ז ח"ו ואין זה אלא כמו חוקות העכו"ם שרגילין לעשותו חק לכל יום אידם בכל שנה ושנה וכו' והמחבר ז"ל מתרץ המנהג שהנודרים לעשות סעודת אליהו כוונתם לנדור לזון ולפרנס עניים שזה היה ענינו של אליהו הנביא לקרא לעניים בפתע פתאום לאכול לחם להשיב נפשם ואליהו מוכן ונראה על הנס וכו' ועוד שהנודרין אין אומרים לעשות שלחן לאליהו שאז שפיר נראה כתקרובת ע"ז ח"ו אלא אומרים שלחן של אליהו פירוש שנודרין לעשות סעודה של אליהו שהוא סעודת עניים וכו' עיין שם באריכות ועי' שו"ת חיים ביד סוף סי' ל"ד שהשיב ג"כ ע"ד הרב הנ"ל ומסייע לדברי הרב מדרש אליהו הנזכר שאין שום איסור בזה עיין שם ומבואר מדבריהם שאם אומרין הנודרין לעשות שלחן לאליהו גם הם מודים שהוא כעין תקרובת ע"ז ואסור".
והביא זאת הרב חיד"א בשיורי ברכה (יו"ד סי' קעט ס"י. דין יז): "הנוהגים לערוך שלחן עם מיני מאכל בליל המילה וכו'. יש שנוהגין לעשות שלחן של אליהו, ואחד קדוש קרא ערער על מנהג זה שהוא איסור גמור. אבל הרב מהר"ר אליהו כהן בספר מדרש אליהו דף נ"ג ע"ב, דחה כל דברי הכותב המערער, וקיים המנהג. ע"ש טעמו ונימוקו. ויש להשיב קצת כאשר יראה המעיין. ודוק היטב".
יג. לא מצאתי מי שהזכיר את את הירושלמי (סנהדרין פ"ז הי"ג): "דילמא רבי ליעזר ורבי יהושע ורבן גמליאל סלקון לרומי עלון לחד אתר ואשכחין מיינוקיא עבדין גבשושין ואמרין הכין בני ארעא דישראל עבדין ואמרי ההן תרומה וההן מעשר. אמרין מסתברא דאית הכא יהודאין עלון לחד אתר ואקבלון בחד. כד יתבון למיכל והוה כל תבשיל דהוה עליל קומיהון אי לא הוון מעלין ליה בחד קיטון לא הוה מייתו ליה קומיהון וחשין דילמא דאינון אכלין זבחי מתים. אמרין ליה מה עיסקך דכל תבשיל דאת מייתי קומנין אין לית את מעיל להן קיטונה לית את מייתי לון קומינן אמר לון חד אבא גבר סב אית לי וגזר על נפשיה דלא נפק מן הדא קיטונא כלום עד דייחמי לחכמי ישראל". ועי"ש המשך המעשה העוסק בהתרת קשרי חתנים שממנו נולד ר' יהודה בן בתירא.
מסקנות
א. צריך לשייר פת על שולחנו, אם נשארו פתיתין, ועדיף להשאיר פת שלמה מהמוציא עד ברכת המזון.
ב. אין לערוך שולחן בבית בלילה שלפני המילה.
ג. ונראה שאין איסור לערוך מספר שולחנות באולם או בבית לקראת סעודת מצוה, ורק שולחן אחד להניח ערוך – אסור.
ד. לנדור סעודה לעניים מותר, אולם לנדור סעודה לאליהו אסור.