חבל נחלתו כא נה
סימן נה - 'שבירת שוק' ארבעת המינים
שאלה[עריכה]
בישוב בו כמה וכמה מוכרים לשעתם של ארבעת המינים, הצטרף מוכר חדש שמוכר משמעותית יותר בזול מן המוכרים האחרים. ולפי דבריו, המוכרים מוכרים פי ארבע ממה שעולים להם ארבעת המינים, והוא מוכר פי שניים ומסתפק ברווח הזה. כמה מודעות שלו, על מכירתו והמחירים שהוא מוכר, נתלשו על ידי 'יד אלמונית'.
האם מותר לו למכור במחיר נמוך משאר המוכרים או שהוא 'יורד לאומנותם' ומסיג גבולם. האם מותר למתחרים לתלוש את המודעות שלו כדי למעט בלקוחות שלו ולהרבות את לקוחותיהם?
א. ירידה לאומנות חברו
בנושא יורד לאומנות חברו עסקתי בח"ב סימן עא, חלק ז סימן מו וחלק כ סימן נט. ירידה לאומנות היא מדיני שכנים.
כתב השו"ע (חו"מ סי' קנו ס"ה): "כופין בני מבוי זה את זה שלא להושיב ביניהם לא חייט ולא בורסי ולא אחד מבעלי אומניות. היה שם במבוי אחד מבני מבוי אומן ולא מיחו בו, או שהיתה שם מרחץ או חנות או רחים ובא חבירו ועשה מרחץ אחרת כנגדו, אינו יכול למונעו ולומר לו: אתה פוסק חיי; ואפילו היה מבני מבוי אחר, אינם יכולים למונעו, שהרי יש ביניהם אותה אומנות".
ורמ"א הגיה: "ורבים האומרים דבני החצר או המבוי שאינו מפולש אפילו בכי האי גוונא יכולים למחות, אלא דבעל האומן אינו יכול למחות לומר: אתה פוסק חיי. (בית יוסף בשם הרבה פוסקים)". והוסיף השו"ע: "אבל גר ממדינה אחרת שבא לעשות חנות בצד חנותו של זה, או מרחץ בצד מרחצו של זה, יש להם למונעו. ואם היה נותן עמהם מנת המלך, אינם יכולים למנעו".
ורמ"א הוסיף: "ורבים האומרים דאפילו הכי אין לו רשות ליכנס למבוי שיש שם בני אומנתו, דבעל האומנות יכול לעכב עליו שלא ליכנס למבוי שלו, הואיל והוא מעיר אחרת. אבל במבוי אחר אינו יכול למחות בו, הואיל ונותן מס (טור והמגיד פ"ו משכנים ובית יוסף בשם רש"י ותוס'). ובני העיר יכולין למחות בכל ענין ויכולין לומר: אין אנו יכולין לישן מקול הנכנסים, אף על פי שיש להן כבר אותו אומנות. ואם לא נתן מס עד עכשיו ובא לעסוק במלאכתו ולתת מס, י"א דבר אומנתו יכול לעכב עליו, עד שישכור לו בית ויהיה כבני העיר (תה"ד סי' שמ"ב). ויש אומרים דלא מקרי נתינת מס במה שנותן מנת המלך, אלא עד שיתן מס שלו למושל העיר הזאת דשייך לגבול שלהן (בית יוסף בשם רש"י). ואין חילוק בכל זה בין תלמיד חכם לאחר, דאין חילוק אלא ברוכלין, כמו שיתבאר בסמוך (טור). ויש אומרים דאם בני העיר צריכין לתורתו, אינן יכולין למחות בידו אף על פי שיש תלמיד חכם אחר בעיר, דקנאת סופרים תרבה חכמה (בית יוסף בשם הגהות אשירי). תלמיד חכם המביא סחורה לעיר, חייבין למנוע לכל אדם למכור, עד שהוא ימכור שלו (טור). ואי איכא עובדי כוכבים דמזבני, דליכא רווחא לת"ח, מותר כל אדם למכור (טור בשם הרמ"ה). ועיין ביורה דעה סימן רמ"ג. אדם שיש לו עובד כוכבים מערופיא יש מקומות שדנין שאסור לאחרים לירד לחיותו ולעסוק עם העובד כוכבים ההוא, ויש מקומות שאין דנין. ויש מתירין לישראל אחר לילך להעובד כוכבים ההוא להלוות לו ולעסוק עמו ולשחודיה ליה ולאפוקי מיניה, דנכסי עובד כוכבים הם כהפקר, וכל הקודם זוכה. ויש אוסרין (כל זה במרדכי פרק לא יחפור והגהות מיימוני פרק ו' דשכנים וע' לקמן סי' שע"ו). ואפילו ישראל שעושה מלאכה אצל עובד כוכבים, ורגיל בכך, אסור לישראל אחר ליכנס שם ולהוזיל המלאכה, ואם רוצה לעשות גוערין בו. מיהו אם עבר ועשה, אין מוציאין מידו (בית יוסף בשם הרשב"א). ועיין לקמן סימן רל"ז. שני בני אדם הדרים ביחד, והאחד רוצה להוזיל בהלוואת הרבית לעובד כוכבים, אין חבירו יכול למחות בו (רבינו ירוחם נ' ל"א ח"ו). והוא הדין בכל כיוצא בזה, ועיין לקמן סימן רכ"ח סעיף י"ח".
בימינו, כל המושג של בני מבוי אינו קיים, הן בגלל דרך בניית הערים והן בגלל הניידות הגדולה, ועל כן אפילו רחוב או שכונה אינה בת השוואה. ולכל היותר ניתן להשוות ישוב קטן בעניינים מסויימים למבוי (ודנתי בכך בחלק ז סימן מו).
ועיין בפתחי תשובה (חו"מ סי' קנו ס"ק ח) ולענ"ד כל דיניו וכל ההסכמות שמנה בקונטרס תיקון עולם (משפט שלום סי' רלא למהרש"ם) אינם שייכים בימינו.
בימינו, פרט לישובים קטנים (עי' ח"ז סי' מו), שהקנו זכות הקמת מכולת לפלוני ועל כן אין לאחר לפתוח מכולת להתחרות עם מי שהקנו לו את הזכות. מכירה של אחר באותו מקום לא תחשב ירידה לאומנות חברו מפני שכולם בעלי רשות שוה למכור במקום זה. ועל כן אם אין לאחד זכויות מכירה בלעדיות במקום לארבעה מינים, וכל אחד יכול למכור – לא שייכת בהם ירידה לאומנות חברו. ובפרט בארבעה מינים שנמכרים כשבועיים בשנה וכמעט ואין אדם שזו היא פרנסתו היחידה.
ובכך יש הבדל גדול בין אורענדא שבהם היתה הקנאת זכות מכירה לפלוני ורק הוא היה זכאי למכור כגון שיכר, וכל יושבי המקום היו צריכים לקנות רק אצלו בגלל מצות השר, או מערופיא שהיא התקשרות בין השר לבין אדם מסויים לאספקת מצרכים מסויימים כגון בגדים או סוסים וכד' שאסור לאחר לבוא לשר וליטול מבעל הזכות זכיון זה, לבין המציאות בימינו שבגלל אמצעי התקשורת, ריבוי המוכרים של כל מוצר, והאספקה המהירה – כל אחד יכול למכור כמעט בכל מקום כל מוצר, וכן לקנות היכן שהוא רוצה, ואין הגבלה על מוכרים או על קונים.
כמו כן הקדימות של אותם מוכרים על מכירה בשנים קודמות, אינה מקנה זכויות למכירת ארבעת המינים בשנה זו. ועל כן כל אחד שמעונין למכור יבוא וימכור, בין אם הוא מן הישוב ובין מישובים אחרים (אא"כ יש החלטה פנימית שרק דייר בישוב יכול למכור ארבעת המינים באותו ישוב).
בימינו, שרשת התקשורת יוצרת מסחר גלובלי בכל העולם, וניידות המשלוח וההובלה ממקום למקום מהירה מאד, אין בן המקום מתחייב לקנות דוקא מהמוכרים במקומו. ואם מקום עבודתו מחוץ לישוב הרבה פעמים יקנה שם, ואף אחד לא יכול למונעו מכך, ועל כן נראה שבמכירת ארבעת המינים אין שום ירידה לאומנות חברו.
נראה על כן שהשאלה שלפנינו היא רק שאלת תחרות הוגנת. ומה שסוחרים מסוימים אינם רוצים שפלוני ימכור במקומם ותולים זאת שהוא יורד לאומנותם וכד' אינה שייכת במקרה זה.
ב. תחרות הוגנת
נאמר במשנה בבבא מציעא (פ"ד מי"ב): "...רבי יהודה אומר לא יחלק החנוני קליות ואגוזין לתינוקות מפני שהוא מרגילן לבא אצלו וחכמים מתירין, ולא יפחות את השער וחכמים אומרים זכור לטוב"...
מבאר ר' עובדיה מברטנורא: "ולא יפחות את השער – למכור בזול. מפני שהוא מרגיל לבא אצלו ומקפח מזונות חביריו". "זכור לטוב – שמתוך כך אוצרי פירות מוכרין בזול. וכן הלכה".
נראה שהמחלוקת היא בדברים שהמוכרים שוים, ועל כן כשם שפלוני מוריד מחיר לשם הוספה במכירות, כן אלמוני המוכר אותם מוצרים יכול וראוי שיוריד מחירים. אין הכוונה כאן להורדת מחיר למחיר שאין בו כדאות כלכלית על מנת להביא את המתחרה לפת לחם ולפרישה מן התחרות, אלא להסתפקות ברווח מועט יותר כדי שהלקוחות ירויחו מן המחיר הנמוך.
כך פסק השו"ע (חו"מ סי' רכח סי"ח): "מותר לחנוני לחלק קליות ואגוזים לתינוקות, כדי להרגילם שיקנו ממנו. וכן יכול למכור בזול יותר מהשער, כדי שיקנו ממנו, ואין בני השוק יכולים לעכב עליו (וע"ל1 סימן קנ"ו סעיף ה')".
ובאר הסמ"ע (ס"ק כד): "מותר לחנוני לחלק כו'. קמ"ל שאין שאר החנונים יכולין למחות בידו, וכן במכירה בזול קמ"ל דאין בני העיר יכולין למחות בידו לאמר שמקלקל ומיזל השער".
והוסיף בערוך השולחן (חו"מ סי' רכח סי"ד): "מותר לחנוני לחלק קליות ואגוזים לתינוקות כדי להרגילם שיקנו ממנו ואין שארי חנונים יכולים למחות בו ומי ימחה בידם לעשות כן דרשות ביד כל אחד לעשות איזה השתדלות לפדיון כמו שמבקש מאנשים שיקחו ממנו אבל מחנותו של אחר אין לקרות שום קונה ועובר בלא תסיג גבול, וכן יכול למכור בזול ואין בני השוק יכולים לעכב עליו. אמנם נ"ל דזהו רק בתבואה מפני שע"י זה שימכור בזול גם האחרים ימכרו בזול ומתוך זה ימכרו בעלי האוצרות בזול [רש"י שם ד"ה זכור לטוב] אבל לזלזל במכירת סחורה איסור גמור הוא ומתוך כך מקולקל דרך המסחר ומאבדין מעות אחרים [וראי' מב"ב צ"א א] וכן מצאתי לאחד מהגדולים שכתב כן וגם לעשות איזה הערמה שיפדה יותר משמע קצת מגמרא שאסור ואינו מותר לעשות רק דבר שגם האחר יכול לעשות כן [מדפריך שם מ"ט דרבנן]".
היינו, מכירה בדרך תחרות שאינה הוגנת – אסורה, אבל מכירה שעניינה הפחתת העול על הקונים בדברים הנצרכים לכל (כמו מיני מאכל וארבעה מינים) מותרת ואף משובחת.
ניתן ללמוד מכאן, שחכמים חששו לרווחי המוכרים, כמובא לעיל בתשובות הפנים מאירות והחתם סופר (שהובאו בפתחי תשובה שציינו אליו), אבל דוקא במקום שיש להם זכות עדיפה על אחרים, או במקום שיש התערבות מן השלטונות במחירי השוק, ואז אומרים שיש חשיבות לשמירת השער ולשמירה על פרנסת המוכרים, אבל במקום שהשוק חופשי אין אפשרות להגביל את המוכרים למכור במחיר מסויים ואז המוכר המוזיל זכור לטוב.
כתב בפתחי חושן (ח"ה [גניבה ואונאה] פ"ט – השגת גבול במו"מ ועני המהפך בחררה): "ג. גם אם השני עושה מעשה למשוך לקוחות אליו, כגון שמחלק מתנות לתינוקות, או שמוזיל המחירים, אין חבירו יכול לעכב עליו, אא"כ מוזיל בשיעורים שאין דרך הסוחרים לעמוד בהם".
ובאר בהערה ה: "כדמוכח בגמרא דאליבא דרבנן מותר לחלק קליות ואגוזים, וכמ"ש לעיל, וכן פסק בשו"ע סימן רכח סעיף יח, ולהלן פרק יד הערה לה הבאתי מדברי הפנים מאירות ח"א סימן יא שלא אמרו זכור לטוב במוזיל השער אלא בפירות ותבואה שעי"ז מוזיל השער של כל הפירות, אבל לא בשאר דברים שמפסיד למוכרים האחרים, ע"י שמרגילם אצלו ואף על פי שעושה בתוך שלו, מ"מ אסור לגרום נזק לחבירו אפילו בתוך שלו, כדקיי"ל על הניזק (לכאורה צ"ל על המזיק, ועי' להלן מדברי הבית אפרים) להרחיק את עצמו (וסיים שמ"מ מותר לו לעשות שכר יותר טוב ועי"ז ירגיל הלקוחות אצלו, דדמיא למ"ש אנא מפליגנא אמגוזא וכו'), ואין להתיר משום טובת הלוקחים כשמוזיל יותר מהשער"...
ואמנם בפתחי חושן (ח"ה [גניבה ואונאה] פרק יד – מדות משקלות ושערים) כתב: "יד. יש אומרים שאסור לחנוני להוזיל סחורתו ולגרום בזה הפסד לשאר הסוחרים ע"י ירידת השערים."
ובאר בהערה לה: "בשו"ע סימן רכח סעיף יח כתב, וכן יכול (חנוני) למכור בזול יותר מהשער כדי שיקנו ממנו, ואין בני השוק יכולים לעכב עליו, ע"כ. והוא עפ"י מ"ש בגמרא וחכ"א זכור לטוב, משום דקא מרווח לתרעא, ופירש"י שאוצרי פירות יראו וימכרו בזול, וכתב בשו"ת פנים מאירות ח"א סימן עח דדוקא בפירות ותבואה שהאוצרים יראו ויביאו כל פירותיהם לשוק וישתנה השער אצל כל המוכרים, אבל בשאר דברים הרי יפסידו שאר המוכרים, שכבר יצא השער. ובהגהות חכמת שלמה בסימן רכח תמה על הפמ"א וסובר שאין לחלק, ומותר בכל דברים, אבל בערוה"ש סוף סימן רכח כתב כדעת הפמ"א, שזה איסור גמור ומקלקל דרכי המסחר, ואינו מותר רק בדבר מועט שגם חבירו יכול לעשות כן, וכ"כ בסימן רכז סעיף ז ובסימן רלא סעיף כ, וכעין זה כתב בערך ש"י סימן רכח בשם שו"ת דרכי נעם. ועי' פרק ט סעיף ג ובהערות שם. ומ"מ נראה שאף לדעת האוסרים, אם חוג מסוים פותח חנות למכור בזול לחברים, אין בזה חשש, שמסברא נראה שלא אסרו אלא כשבזה מוריד השער בשוק, ובחוג מסוים לא שייך דבר זה, ואף על פי שלמעשה ממעט קונים בשאר חנויות, וכ"ש שמותר לחלק מצרכים בחנם, ומה שנוגע לדיני השגת גבול, יתבאר בע"ה בפרק ט. ומה שנתבאר בשו"ע סוף סימן רלא בענין תקנת בני אומנות או בני העיר, כבר האריכו בזה האחרונים, ובזמננו נשתנו הרבה מושגים מכפי המבואר בפוסקים, ואין כאן מקומו, ועי' משפט שלום בקונטרס תיקון עולם לסימן רלא שהאריך בהרבה פרטים בהלכה זו, ועי' אורחוה"מ כלל ד סימן ז וח".
בימינו, כמעט ואין שער קבוע לשום מוצר שאינו בפיקוח ממשלתי. אלא נותנים לכוחות השוק של היצע וביקוש לקבוע את המחירים. ולדוגמא, אם אדם רוצה לקנות כלי מסויים, הוא קובע את הנדרש מהכלי בו הוא חפץ, הוא עושה סקר שווקים ומוכרים ולפעמים בודק במרשתת (אינטרנט) מה המחירים לכלי אותו הוא רוצה לקנות ואז מחליט וקונה. כאמור פרט לפריטים שבפיקוח ממשלתי אין שערים קבועים לשום מוצר אלא כל משווק מציג את מחיריו ונאבק ביתר המוכרים איך למשוך את הקונים.
בארבעת המינים קשה מאד לעשות סקר שווקים הלא המוצרים זהים לחלוטין אותו לולב אותו אתרוג וכד', והקונים מעוניינים בתוצרת טובה ומהודרת בדרך כלל. מי שמוריד את המחירים ומסתפק ברווח מועט (יחסית) ודאי ברוך יהיה, מפני שהוא מקל על העול הכלכלי הגדול שיש למשפחות בחגים, וארבעת המינים הם ודאי חיי נפש גם מפני שהם נצרכים לכל וגם מפני שהם חפצי מצוה.
נראה איפוא, שהמוכר שהוריד מחיריו נהג כראוי, וראוי היה למוכרים האחרים שיורידו מחירים כמוהו ולא להסיר את המודעות שלו, שהיא ודאי תחרות שאינה הוגנת.
ומה שיתר המוכרים מעלים את המחיר פי ארבע מן המחיר שהם קנו מהמגדל אינו ראוי, ואינו שער קבוע, אלא זו היא רדיפת רווח קל ביודעם שישראל מחבבים את המצוות, ומוכרחים לקנות ארבעה מינים.
נשאלתי, על רשתות מרכולים שמוזילות מאד מוצר מסוים במחיר זול ממחיר הקרן, ונשאלתי אם אין בכך ירידה לאומנות חברו. והשבתי, אם אותה רשת היתה מוכרת רק מוצר זה הדבר היה אסור, אולם היא מוכרת עשרות או מאות סוגי מוצרים, ומוצר זה שהם מחלקים או מוזילים יותר מהקרן הוא בבחינת חלוקת אגוזים לילדים שעליו חכמים אומרים שהוא זכור לטוב.
ג. הפקעת שערים
רווח שהוא פי ארבע ויותר מעלות הקניה של המוכר הוא בגדר הפקעת שערים מוחלטת, ולהיפך המוכרים המעלים כך את המחיר – הם העבריינים, הם יצרו מעין קרטל שלא למכור במחיר נמוך, הם מתעשרים והקונים אשר נצרכים לקנות מהם הופכים עניים יותר.
כתב בפתחי חושן (ח"ה [גניבה ואונאה] פרק יד – מדות משקלות ושערים): "יג. אסור להפקיע או לגרום להפקעת שערים, וכן אסור לאגור פירות ודברים שיש בהם חיי נפש בארץ ישראל, או בכל מקום שרוב ישראל מצויים, ודוקא לקנות מן השוק, אבל מהגדל אצלו מותר לאצור, ובשנת בצורת לא יאצר יותר מכדי פרנסת ביתו לשנה".
ובאר בהערה לא: "שו"ע סימן רלא סעיף כה, וכתב שהמפקיע שערים או שאצר פירות וכו' ה"ז כמלוה ברבית (וביאר הסמ"ע שעובר על וחי אחיך עמך), ובסעיף כא כתב, כל המפקיע שערים שמוכר ביותר מן הראוי רשאים להלקותו ולענשו כפי הראוי, ובמגילה דף יז אמרו על מפקיעי שערים שבור זרוע רשע וגו', ולכאורה הפקעת שערים היינו שמוכר ביוקר, וא"כ היינו אונאה, ודוחק לומר דקאי על המשתכר יותר משתות, שהרי בברייתא לא איירי במשתכר יותר משתות שהוא מימרא דשמואל, ואפשר שגם כאן איירי כשמודיעו, ואפ"ה אסור, וגם זה דוחק מדלא הביאו הפוסקים דבר זה בדיני אונאה, מיהו נראה שאסור להפקיע שערים אפילו בפחות משתות, ועוד נראה דהכוונה שאסור לגרום להפקעת שערים בכל השוק (כגון קרטל), דומיא דאוצרי פירות, וכן נראה שהבין בערוה"ש. המייצר מוצר חדש, שאין דוגמתו בשוק, נראה שיכול לקבוע מחירו כפי ראות עיניו, ובפרט כשאינו מדברים שיש בהם חיי נפש, אבל מסברא נראה שאם מתארגנים קבוצת סוחרים וקובעים מחיר גבוה עבור מוצר מסוים, שאין בו אלא שנוי קל לגבי מוצר קיים, וכ"ש בדברים שיש בהם חיי נפש, שהוא בכלל הפקעת שערים"...
יש 'ללמד זכות' על מוכרי ארבעת המינים שכנראה העלאת המחירים מושרשת בין המוכרים, וכבר בש"ס מצאנו אותם מפקיעי שערים.
נאמר בסוכה (לד ע"ב): "תניא, רבי ישמעאל אומר: פרי עץ הדר – אחד, כפת תמרים – אחד, ענף עץ עבת – שלשה, ערבי נחל – שתים, ואפילו שנים קטומים. ואחד שאינו קטום. רבי טרפון אומר: שלשה, ואפילו שלשתן קטומים. רבי עקיבא אומר: כשם שלולב אחד ואתרוג אחד כך הדס אחד וערבה אחת... ורבי ישמעאל, מה נפשך: אי שלימין בעי – ליבעי נמי כולהו, אי לא בעי שלימין – אפילו חד נמי לא! – אמר ביראה אמר רבי אמי: חזר בו רבי ישמעאל. אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי טרפון. ואזדא שמואל לטעמיה, דאמר להו שמואל להנהו דמזבני אסא: אשוו וזבינו, ואי לא – דרישנא לכו כרבי טרפון. – מאי טעמא? אילימא משום דמיקל – ולידרוש להו כרבי עקיבא דמיקל טפי! – תלתא קטומי – שכיחי, חד ולא קטום – לא שכיח".
מפרש רש"י: "אשוו וזבינו – מכרו בשוה ואל תעלו על דמיהם, מפני שמבקשים מכם שלשה הדסין ושלמים". "ואי לא – משויתו". "דרשינא כר' טרפון – דמכשר בקטומין". "כר' עקיבא – דלא בעי אלא חד".
וכן כתב רבינו חננאל: "דאמר להנהו דמזבני אסא אשוו זבינייכו כלומר החישו ומכרו בזול לא תדקדקו על הקונים הרבה".
וכן בחידושי הרא"ה: "שלא תמכרו ביוקר".
וזכורני בשנת השמיטה האחרונה (תשע"ה) שהמסחר באתרוגים אסור מפני מסחר בפירות שביעית, ובאתרוגים המשווקים על ידי אוצר בית דין אסור לקבוע מחירים שונים לפי דרגת הידור אלא מחיר זהה לכולם, ובכ"ז מוכרי האתרוגים המשיכו להעלות ולקבוע דרגות בין האתרוגים, והיה על כך כעס גדול בין הפוסקים שהמוכרים סוחרים בפירות שביעית.
ואותם המעלים את המחיר ניתן לדרוש עליהם כאמור בתוספתא סנהדרין (פ"ה ה"ב): "סוחרי שביעית זה היושב ובטל בשאר שני שבוע כיון שהגיע שנת השמיטה התחיל מפשיט ידיו ורגליו ונושא ונותן בפירות עבירה". אף כאן נראה שאלו שכל השנה יושבים בטלים ללא מלאכה המפרנסת את בעליה, כיון שהגיע חג הסוכות הרי הם קונים בזול ומוכרים ביוקר כדי שלא יצטרכו לעבוד ולפרנס שנה שלמה. (וידוע בין המתעסקים בארבעת המינים, שמסחר זה שהשקעתו אפסית ורווחיו גדולים מאד קורץ מאד לעבריינים, וזכור לי ששנה אחת עבריינים השתלטו על כל הלולבים שיובאו ממצרים, והקפיצו את המחיר באותה שנה.)
נשאלתי בנושא זה, האם מותר לאדם להצטרף למכור ארבעת המינים במחירים הגבוהים של פי ארבע וחמש מגובה הקרן, ונראה לי שעדיף שימשוך את ידו או שימכור כאותו מוכר המסתפק ברווח פחות.
מסקנה[עריכה]
כל התנהגות המוכרים הנ"ל שמוכרים במחירים של פי ארבע את ארבעת המינים אינה ראויה, לא במחיר, ולא במלחמה נגד מוכר הנוטל פחות רווח, ולא בתלישת מודעותיו. והם מפקיעי שערים, וחלים עליהם כל הדברים החריפים שכתבו עליהם חז"ל.