חבל נחלתו כא נד

<< · חבל נחלתו · כא · נד · >>

סימן נד - שותפות לדבר עבירה

שאלה

כמה חברים נסעו ברכב יחדיו, הם החליטו לנסוע מעל המהירות המותרת. עצר אותם שוטר והטיל קנס על הנהג. מי צריך לשלם את הקנס, כולם או הנהג בלבד.

תשובה

א. אם הנהג היה מחליט על דעת עצמו לנהוג במהירות מעל המותר הוא היה חייב בקנס לבדו. במקרה שלפנינו כולם החליטו לעבור את העבירה יחדיו, וצריך לדון בכמה צדדים על התחייבותם בעבירה.

ב. יש לדון איך הם הפכו שותפים הרי לא היה שום קנין אלא הסכמה בדיבור בלבד. בחלק ב מספרי סימנים עה, עו דנתי בדרכים ליצירת שותפות. לפי חלק מהראשונים התחלת הפעולה בענייני השותפות היא הקניין לשותפות. אף כאן ניתן לומר שכיון שהתנו שיסעו יחדיו (ואולי אף חולקים בתשלום ההוצאות), תחילת הנסיעה היא תחילת השותפות.

אמנם, השותפות כאן היא לדבר שאין בו ממש, מפני שנסיעה היא פעולה ולא דבר מוחש, כאמור ברמב"ם (הל' מכירה פ"ה הי"ד): "הדברים שאין בהן ממש אין הקנין מועיל בהן, כיצד הרי שכתב בשטר וקנינו מפלוני שילך בסחורה עם פלוני, או שיחלקו השדה שביניהם, או שישתתפו שניהם באומנות, וכיוצא בדברים אלו כולן, הרי זה קנין דברים ואינו מועיל כלום, שהרי לא הקנה לחבירו דבר מסויים וידוע, לא עיקר ולא פירות עיקר הידוע".

נראה כי לפי הרמב"ם אין כאן שותפות.

ג. כך פסק בערוך השולחן (חו"מ סי' קעו ס"ד): "אבל הראב"ד והרשב"א והרא"ש והטור חולקים עליו (=על הרמב"ם) וס"ל דשותפות לא דמי למקח וממכר דא"צ לקנות המעות או המטלטלין אלא שמשעבד גופו לחבירו לעסוק בהעסק וחבירו משעבד גופו לו וזהו כמו פועל וקבלן שמשעבדים גופם למלאכה ומהני קניין סודר אף לדבר שלא בא לעולם דשיעבוד הגוף מהני לכל דבר כמ"ש בסי' ס' ודעת ר"ת ורבינו משולם והעיטור ומהר"ם מרוטנבורג דגם קניין א"צ כלל ואפילו לדבר שלא בא לעולם אלא כל מה שמתנים זה עם זה מתקיים באמירה בעלמא דפועל א"צ קניין ובההיא הנאה שמשעבדים א"ע זל"ז גמרי ומשעבדים גופם לכל משך זמן השותפות שהתנו ביניהם ואין אחד מהם יכול לחזור בו ולשיטה זו הסכים מהרי"ק בשורש קפ"א להלכה למעשה וכן נראה מדברי רבינו הרמ"א רק די"א שזהו לעניין מה שהרויחו כבר דאין נאמנים לומר שחזרו בהם אבל על להבא יכולים לחזור בהם ולאחר שחזרו בהם נתבטל השותפות דכיון דמדמינן לפועל הלא פועל יכול לחזור בו בכל עת שירצה וטעם הדיעה הקודמת משום דלא דמי לפועל דבפועל הטעם משום כי לי בני ישראל עבדים ולא עבדים לעבדים אבל בשותפים כשם שהוא משתעבד עצמו לחבירו כן חבירו משתעבד לו ואין אחד עבד לחבירו יותר מחבירו לו [מהרי"ק שם]".

אלא שגם לשיטה זו כיון שלא היה קניין לכאורה אינם שותפים.

ונשארה אך שיטת בעל העיטור הסובר ששותפות נוצרת בתחילת הפעילות המשותפת ללא קניין. ועפ"י שיטה זו ניתן לומר

ד. השותפות כאן היא לפעולה אסורה (עפ"י החוק) ונשאלת השאלה: האם גם בדבר עבירה יכולים להשתתף בפעולה המחייבת את שניהם, ואם אינם יכולים לומר לנהג, שהוא העבריין בפועל, 'לתקוני שדרתיך ולא לעיוותי'.

מצינו בבבא מציעא (ח ע"א): "אמר רבא, לעולם אימא לך: המגביה מציאה לחבירו – לא קנה חבירו, והכא היינו טעמא – מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה. תדע, שאילו אמר לשלוחו צא וגנוב לי, וגנב – פטור. ושותפין שגנבו – חייבין. מאי טעמא – לאו משום דאמרינן מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה? שמע מינה".

ופרש רש"י: "ואילו שותפין שגנבו – והאחד הוציאה מרשות בעלים לדעתו ולדעת חבירו, אמרינן בבבא קמא (עח, ב) דחייבין".

היינו, בניגוד לשליחות בה אין שליח לדבר עבירה, והעבריין השליח אינו מחייב בתשלומים את משלחו, בשותפות יש שותף לדבר עבירה וההתחייבות ההדדית זל"ז מחייבת את כל השותפים.

אולם תוס' (ב"מ שם) חלקו, וסברו שדוקא כשכל השותפים הגביהו את הגניבה יחדיו, ורק בטביחה ומכירה אין שותף לד"ע.

ודברי הרמב"ן כתוס': "תדע דאילו האומר לשלוחו צא וגנוב פטור ואלו שותפין שגנבו חייבים. פרש"י ז"ל שותפין שגנבו והאחד מוציאה מרשות בעלים לדעתו ולדעת חבירו חייבין כדאמרינן בבבא קמא. פירוש לפירושו מדאמרינן בפ' מרובה (ע"ח ב' עיין שם) ושותפין שגנבו פטורין ותניא אידך חייבין וכו', ומשמע מהתם שאם גנב לדעת חברו חייבין בקרן, ובתשלומי ד' וה' אם טבח לדעת חברו. והאי פירושא לא מחוור לי, שאין זו ראיה כלל להיכא שאחד מוציאה מרשות הבעלים ואכתי איכא למימר שאין חייבין בגנבה אלא כשגנבו שניהם דכיון דליתא ע"י שליח ליתא ע"י שותף ולא היה צריך רש"י ז"ל לכל זה שפירושה כפשטה, תדע דאע"ג דלא זכי לחבריה בלחודיה זכי ליה היכא דזכי נמי לנפשיה, שהרי האומר לשלוחו וכו' פטור דלא זכי ליה, ואלו שנים שנעשו שותפין וגנבו והוציאוה שניהם מרשות הבעלים חייבין ולא אמרינן כיון שאין אדם זוכה לחברו בגנבה תעשה זו כמי שמונחת ע"ג קרקע וזו כמי שמונחת ע"ג קרקע ולא קנה לא זה ולא זה, אלא ש"מ אמרינן מגו דזכי לנפשיה זכי נמי לחבריה".

וכ"כ הרשב"א והריטב"א והר"ן וכ"נ מפסיקת הרמב"ם (הל' גניבה פ"ב הי"ד) שרק בטביחה ומכירה יש שותפות לדבר עבירה והאחד מתחייב בפעולת השני, אבל במקום שהתורה לא רבתה זאת כבגניבה, אין שותפות לד"ע. וא"כ הנהג חייב בתשלום והשאר שלא עשו את פעולת העבירה פטורים.

ה. אלא שהנהג במקרה זה טוען: עשיתי על דעתכם, ועל כן נהגתי בעבריינות, ואתם עצמכם נהניתם מעבירתי, ולכן השתעבדתם לשלם עמי, אע"פ שאני הנהג ואני עושה העבירה.

נראה לענ"ד שדברי הנהג נכונים. אם הם לא היו נהנים היו יכולים לטעון שאין שליח לדבר עבירה ודברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים. אבל במקרה שלפנינו, הרי הם נהנו מהנסיעה המהירה.

ולכן, אף שהשותפות לדבר עבירה אינה מחייבת אותם, אבל כיון שהתנו עמו שיסע מעבר למותר בחוק, הם השתעבדו לנהג, והנהג שעשה את העבירה ונתפס ונתחייב ממון, מחייב אף אותם בתשלום.

ואדם יכול לשעבד עצמו מעבר למוטל עליו כשומר שכר שמתנה לשלם כשואל. או כאמור ברמב"ם (הל' חובל ומזיק פ"ה הי"א): "אבל האומר לחבירו קרע את כסותי שבר את כדי על מנת שאתה פטור הרי זה פטור". ואמנם כאן העבריינות אינה בחפץ של חברו אלא כלפי המדינה וחוקיה אבל נראה שכל הנוסעים השתעבדו לשלם עם הנהג.

וכן נראה שאם הם היו שוכרים מונית לנסוע מעל המותר ומתחייבים לנהג שישלמו את דו"ח התנועה במידה וייתפסו, הנהג יהיה פטור והם החייבים.

ואע"פ שפסק הרמב"ם (הל' חובל ומזיק פ"ה הי"ג): "האומר לחבירו שבר כליו של פלוני על מנת שאתה פטור ועשה הרי זה חייב לשלם, וכאילו אמר לו סמא עינו של פלוני על מנת שאתה פטור, ואף על פי שהעושה הוא החייב לשלם הרי זה האומר לו שותפו בעון ורשע הוא שהרי הכשיל עור וחיזק ידי עוברי עבירה".

כאן שהעבירה נעשתה על פיהם הם שעבדו עצמם לתוצאותיה, והם נהנו מן העבירה ולכן אף הם חייבים.

ו. נראה לי שיש לחלק בין שותפות להשתתפות. שותפות היא שכל אחד אחראי לכל והוא מקבל רווחים לפי חלקו, ומשלם על הפסדים ומה שהוא הרויח חייב לכולם וכן מה שהפסיד מחייב את כל השותפים. השתתפות היא פעולה אחת שבה מוטל חיוב תשלום או רווח בין כמה אנשים. היא אינה צריכה קנין אלא הפעולה המשותפת יצרה זאת. כגון משלח ושליח לקנות במעות משלח שהוסיפו על המקח והם חולקים ביניהם את המקח, או כמה אנשים שהזיקו יחדיו או חבלו יחדיו הם חולקים ביניהם אע"פ שלא היה קנין ביניהם, או עדים זוממים שחייבו את פלוני בממון, ומתחלקים ביניהם בתשלום כיון שהוזמו. השתתפות אינה צריכה קנין, היא אחריות משותפת שנוצרת מחמת פעולה אחת.

מסקנה

הנוסעים והנהג חייבים בתשלום דו"ח התנועה.

הערת הרה"ג יעקב אריאל – רב העיר רמת-גן (לשעבר)

נהג שהנוסעים האיצו בו למהר ונקנס מן הראוי שגם הנוסעים ישתתפו בתשלום הקנס. אומנם אין שלד"ע אך כאן כולם היו שותפים לנסיעה ומצינו שבשותפות חלים גדרי שליחות אחרים, ר' קידושין מב א שותפות שאני. אם הנהג היה שכיר דינו כפועל שידו כיד בעה"ב (ב"מ י, א) וכאילו המשלח הוא שנהג, אומנם אם מדובר בנהג מונית עצמאי הוא מקבל שכר כדין קבלן ולא כשכיר ואין לו דין פועל. אך בלא"ה שליח בשכר שעבר עבירה המשלח חייב בד"ש כמבואר בב"ק נו א השוכר עדי שקר חייב בד"ש. ובתוס' שם ד"ה אלא.

אך גם אם אינו שליח בשכר, לד' הש"ך בחו"מ סי' לב ס"ק ג גם האומר לאדם לעבור עברה חייב בד"ש, לפחות מדינא זוטא, כלומר לפחות השתתפות בתשלום, כמבואר בקידושין מג ע"א "דינא רבה ודינא זוטא א"ב". אומנם הגר"א בחו"מ שם דחה את הראיה מקידושין משום ששם מדובר בשפ"ד והאומר לשליח להרוג חייב בדינא זוטא גם באמירה גרידא כי לא זו בלבד שהיה אסור לו לומר כן, אלא אדרבה היה עליו לטרוח ולהציל את הנרצח מדין ל"ת ע"ד רעך. נראה שגם בנ"ד לא זו בלבד שהיה אסור להם להאיץ בו שיאיץ, אלא אדרבה, הם היו צריכים למנוע זאת ממנו ולהזהירו שיסע כחוק. כי הנוסע במהירות מופרזת מסכן את עצמו, את הנוסעים אתו, ואת הנוסעים האחרים באותה שעה בכביש. וא"כ יש כאן גם לא תעמוד על דם רעך וגם וחי בהם (אגב, דברי הגר"א צ"ע הרי גם בנזק ממוני יש לד' הרמב"ם בסהמ"צ מצות לא תעמוד על דם רעך וכמו"כ מצות השבת אבדה וצ"ע).