חבל נחלתו יט כג
סימן כג
יציאת כהן לחוץ לארץ לשם כיבוד הורים
שאלה[עריכה]
כהן הגר בישראל ומקיים תורה ומצוות, הוזמן על ידי אביו (שאינו שומר תו"מ) שאף הוא גר בישראל להצטרף למסע שורשים בחו"ל, בו האב יראה להם את ארץ גידולו. השואל אינו מעוניין בכך.
האם מותר וראוי שיצטרף?
תשובה[עריכה]
א. במקרה הנוכחי מי שביקש ממנו לצאת לחו"ל הוא אביו, וא"כ ביציאה לארץ העמים יש מצות כיבוד אב כאמור בקידושין (לא ע"ב): "כיבוד – מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא". וכאן כל רגע ורגע בנסיעה זו מקיים את מצות אביו להתלוות אליו ביציאתו לחו"ל, והוא כשלוח למצוה. כמבואר בסוכה (י ע"ב) "רב חסדא ורבה בר רב הונא איקלעו לבי ריש גלותא, אגנינהו רב נחמן בסוכה שנוייה מופלגין ממנה ארבעה טפחים, אשתיקו ולא אמרו ליה ולא מידי. אמר להו: הדור בהו רבנן משמעתייהו? – אמרו ליה: אנן שלוחי מצוה אנן ופטורין מן הסוכה". ואם כן כל רגע ורגע מקיים מצות כיבוד אב.
ב. אולם הן מהבבלי והן מהירושלמי משמע שאסור לצאת לחו"ל אפילו לדברי מצוה, הן כהנים והן מי שאינו כהן.
נאמר בכתובות (קיא ע"א): "ההוא גברא דנפלה ליה יבמה בי חוזאה, אתא לקמיה דר' חנינא, א"ל: מהו למיחת וליבמה? א"ל: אחיו נשא כותית ומת, ברוך המקום שהרגו, והוא ירד אחריו?!" וכאן אין מדובר דוקא בכהן.
וכן בירושלמי (מועד קטן פ"ג) נאמר: "חד כהן אתא לגבי ר' חנינה א"ל מהו לצאת לצור לעשות דבר מצוה לחלוץ או לייבם א"ל אחיו של אותו האיש יצא ברוך המקום שנגפו ואת מבקש לעשות כיוצא בו. אית דבעי מימר הכין א"ל: אחיו של אותו האיש הניח חיק אמו וחיבק חיק נכרי' וברוך שנגפו ואת מבקש לעשות כיוצא בו".
אין ברור שהמדובר באותו מקרה. בירושלמי מודגש שהיה כהן בבבלי לא מוזכר הדבר. בשני המקומות משמע שהאיסור משום יציאה לחו"ל, ולא מוזכר שהאיסור הוא בגלל כהונתו ובגלל טומאת ארץ העמים.
ג. וכך כתב הרמב"ם (הל' מלכים פ"ה ה"ט): "אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם1, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מן העכו"ם ויחזור לארץ, וכן יוצא הוא לסחורה, אבל לשכון בחוצה לארץ אסור אלא אם כן חזק שם הרעב עד שנעשה שוה דינר חטין בשני דינרין, במה דברים אמורים כשהיו המעות מצויות והפירות ביוקר, אבל אם הפירות בזול ולא ימצא מעות ולא במה ישתכר ואבדה פרוטה מן הכיס, יצא לכל מקום שימצא בו ריוח, ואף על פי שמותר לצאת אינה מדת חסידות שהרי מחלון וכליון שני גדולי הדור היו ומפני צרה גדולה יצאו ונתחייבו כלייה למקום".
וניתן להסביר שבתלמודים המדובר ביציאה לגור שם ללא קציבת זמן, ואז זה איסור גמור, אבל יציאה לזמן לצורך מצוה מותרת, ושלא לצורך מצוה במצב שהיוקר מאמיר אינה מידת חסידות כמחלון וכליון, אבל אינה איסור גמור, ובמקרה שלפנינו היציאה היא ודאי לא להשתקע אלא לטיול שורשים, ויש בה מצות כיבוד אב ועל כן היא מותרת מצד יציאה מארץ ישראל.
וראיה לכך שיציאה לצורך מצוה ועל מנת לחזור מותרת מן האמור בשולחן ערוך (או"ח סי' תקלא ס"ד):
"ואלו מגלחין במועד; מי שיצא מבית השביה ולא היה לו פנאי לגלח קודם המועד, ומי שיצא מבית האסורים ואפילו היה חבוש ביד ישראל שהיו מניחין לו לגלח, וכן המנודה שהתירו לו ברגל, וכן מי שנדר שלא לגלח ונשאל על נדרו ברגל, וכן הבא ממדינת הים בחול המועד, או שבא בערב הרגל ולא היה שהות ביום לגלח, והוא שלא יצא מארץ ישראל לחוצה לארץ לטייל".
וכתב המשנה ברורה (סי' תקלא ס"ק יד): "והוא שלא יצא וכו' – פי' דמארץ ישראל לארץ ישראל או מחו"ל לחו"ל אף ביצא לטייל שאינו דבר מצוה אפ"ה מותר לו לגלח כשלא היה פנאי לגלח מבעוד יום כיון שיציאתו ברשות היתה שלא עשה איסור בזה, אבל מא"י לחו"ל אינו מותר אלא ביצא להרויח או לראות פני חבירו דהוא חשיב דבר מצוה שמותר לצאת מא"י בשביל זה משא"כ לטייל בעלמא דבכה"ג אסור לצאת מא"י לחו"ל לא התירו לו לגלח".
יצא מצב מעט מיוחד, שלאב היציאה לצורך טיול, אבל לבן היא מצות כיבוד אב.
ד. במקרה שלפנינו המדובר בכהנים הוא ואביו, ומלבד היציאה מארץ ישראל ישנה בעית טומאת ארץ העמים.
הרמב"ם בהל' טומאת מת (פי"א ה"א) פסק: "כיון שהכניס ראשו ורובו לאויר ארץ העכו"ם נטמא". ובפ"ג ה"ב הוסיף שארץ העמים מטמאת במגע ובמשא ולא באהל. אלו עיקרי דיני טומאת ארץ העמים לזמננו.
אמנם הותר להיכנס לצורך מצוה, כנפסק בשו"ע יו"ד (סי' שעב ס"א): "אעפ"י שהכהן אסור ליכנס לבית הפרס או לארץ העמים אם צריך לילך שם לישא אשה או ללמוד תורה ואין לו דרך אחרת יכול לעבור דרך שם, אפילו אם מוצא ללמוד במקום אחר. וכן אַבֵל העובר דרך שם יכול לילך אחריו לנחמו. וכן מטמא בטומאה של דבריהם לדון עם עובדי כוכבים ולערער עמהם מפני שהוא כמציל מידם, וכן כל כיו"ב". אבל מה שאינו לצורך מצוה נאסר לכהן גם היום.
במשנה (אהלות פי"ח), מובא דין זה, וכן בגמרא עירובין (מז ע"א) ועבודה זרה (יג א) ואין רמז להתבטלותו. בגאונים הדין נזכר בשאילתות (פר' אמור). הרי"ף (הל' טומאה), הרמב"ם (הל' אבל פ"ג) והרא"ש (הל' טומאה) בהלכותיהם המכוונות לימינו ג"כ כתבו הלכה זו, ומשמע שנוהגת. וכן הביאו דין זה בטור, בשו"ע וברמ"א (יו"ד סי' שסט).
הראשון שעורר על כך הוא המהרש"ל (על הטור שם) שכתב: "פי' בזמן2 שא"י היה בטהרה היה אסור לכהן לילך מא"י לחו"ל". ונראה לפרש דבריו: כיון שכהנים טמאי מתים, ואין לנו אפר פרה לטהרם, הרי אף בא"י כהנים טמאים. וממילא אין הבדל בין הימצאות כהנים בא"י או בחו"ל. בדרכו הלכו הפרישה והב"ח, הש"ך והט"ז.
בשו"ת שבות יעקב (ח"ב סי' צח) חלק עליהם ולדעתו טומאת ארץ העמים נוהגת בימינו. וסיים: "הלואי שיהא כל שמעתין ברירין כדבר זה דדין אה"ע נוהג בינינו אף בזה"ז, דלא כדעת האחרונים שנמשכו בזה אחר דברי מהרש"ל". הגר"א ביו"ד לא הזכיר שבטלה טומאת ארץ העמים (דלא כמו בחלה, סי' שכב ס"ק יא, שכתב מקור לכך שאין דין שתי חלות נוהג היום). וכן בהל' חול המועד (או"ח סי' תקלא ס"ד) הביא מהירושלמי איסור כהן לצאת לחו"ל ולא הזכיר שלא נוהג היום.
רעק"א (יו"ד סי' שסט) הביא ממהר"י קשטרו שעתה לא נהגו ליזהר בכך, וז"ל: "ואולי יש להקל מפני הפרנסה כי היכי דשרי להציל מיד עכו"ם, א"נ מפני שכולנו טמאי מתים". הטעם השני מסכים למהרש"ל, והראשון חולק, שאך מחוסר ברירה נשארים כהנים בארץ העמים, וברגע שאפשר להתפרנס כראוי בא"י צריכים לצאת מארץ העמים.
החכמת אדם (סי' קנ"ט ס"א) פוסק כמהרש"ל, וערוך השלחן מביא את שתי הדעות ונוטה לדעת המהרש"ל.
נמצא שדין טומאת ארץ העמים במחלוקת אחרונים – האם נוהג בימינו, כאשר מהראשונים משמע שנוהג. והמשמעות לכאורה שהאיסור בתוקפו עומד וראוי להחמיר ולא לצאת להיטמא בטומאת ארץ העמים שלא לצורך.
אולם לצורך מצוה התירו לכהן להיכנס כמובא לעיל בשו"ע.
בסיכום הנאמר עד כה נראה שלדבר מצוה וליציאה זמנית מארץ ישראל מותר לצאת ולחזור, הן מצד איסור יציאה מא"י והן מצד טומאת ארץ העמים.
ה. אולם מצינו דינים מיוחדים לגבי כיבוד אב.
בבבא מציעא (לב ע"א) נאמר: "תנו רבנן: מנין שאם אמר לו אביו היטמא או שאמר לו אל תחזיר שלא ישמע לו – שנאמר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה' – כולכם חייבין בכבודי. טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמרו, הא לאו הכי – הוה אמינא: צייתא ליה. ואמאי? האי עשה והאי לא תעשה ועשה, ולא אתי עשה ודחי את לא תעשה ועשה! – איצטריך, סלקא דעתך אמינא: הואיל והוקש כיבוד אב ואם לכבודו של מקום, שנאמר כאן כבד את אביך ואת אמך, ונאמר להלן כבד את ה' מהונך. הלכך לציית ליה – קא משמע לן דלא לשמע ליה".
ופרש רש"י:
"אני ה' – אף על פי שאמרתי לך ירא את אביך – אני אדוֹן לשניכם, ואם אמר לך אביך עבור על דברי לחלל שבת – אל תשמע לו".
"הוה אמינא צייתא ליה – דאתי עשה דכיבוד ודחי לא תעשה דלא תוכל להתעלם".
"אבידה עשה ולא תעשה היא – השב תשיבם לא תוכל להתעלם".
"הוקש כבודם – בגזירה שוה כבד את אביך כבד את ה' מהונך".
עולה שלמצות כיבוד אב ישנו סייג שאם האב ציוה על דבר שהוא עבירה או אפילו הימנעות ממצות עשה – אסור לבן לשמוע לו, כיון שאף האב חייב במצוות הקב"ה, ואסור לו בהוראותיו כלפי הבן לגרום לכך שהבן יעבור עבירה או יימנע מקיום מצוה.
עולה שאב יכול לצוות לבנו בדברי הרשות אבל לא בדברי מצוה לבטלה או לעבור עבירה.
ו. אף אם נאמר, שהיציאה היא רק איסור דרבנן שהרי יש בה צד מצוה של כיבוד הורים, כתב הרמב"ם (הל' ממרים פ"ו הי"ב): "מי שאמר לו אביו לעבור על דברי תורה בין שאמר לו לעבור על מצות לא תעשה או לבטל מצות עשה אפילו של דבריהם, הרי זה לא ישמע לו שנאמר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו כולכם חייבין בכבודי".
היינו הרמב"ם למד שלגבי כיבוד אב אפילו האב ציווה על איסור דרבנן אין לשמוע לו.
ובאר הכסף משנה: "ומ"ש רבינו אפילו של דבריהם נראה שהטעם משום דכיון דקי"ל דכל מילי דרבנן אסמכינהו אלאו דלא תסור הרי הוא הוא ככל דברי תורה".
וכ"כ בספר חרדים (מצוות עשה פרק א, כז): "וקראו רז"ל מצות כיבוד אב ואם ומוראם חמורה שבחמורות שבתורה רק אם אביו ואמו יאמרו אליו שיעבור על אחד מאיסורי תורה או אפילו על איסור דרבנן לא ישמע להם בזה"...
וכ"כ בשו"ת חכם צבי (סימן לח): "וכן בכיבוד אב אפי' א"ל לעבור על איסור דרבנן אין שומעין לו כמ"ש ז"ל". וכן בשו"ת משנה הלכות (חלק יב סימן מו).
והאור שמח (הל' ממרים פ"ו הי"ב) הסביר שאמנם איסורים מדבריהם נדחים מפני כבוד הבריות ואעפ"כ מפני כיבוד אב אינם נדחים. וא"כ אפילו אם האב בגלל זקנתו או בגלל כבודו פטור מהשבת אבידה, אינו יכול לצוות על בנו – אל תשיב את האבידה. וז"ל: "נ"ב. אף על פי דל"ת דדבריהם נדחה מפני כבוד הבריות, כמוש"כ רבינו סוף הלכות כלאים, מכל מקום הואיל (דבמשנה) (דבברייתא) (ב"מ לב, א) יליף מקרא דואת שבתותי תשמורו לשלא יחזיר אבידה דאינו רשאי לשמוע לאביו, אף על גב דאבידה נדחית מפני כבוד הבריות, כן הוא הדין למ"ע ול"ת דדבריהם, ופשוט. (ממלואים)".
נראה על כן שהבן אסור לשמוע לאביו מצד שני האיסורים שבדבר: יציאה מארץ ישראל והיטמאות בארץ העמים, וכיון שהאב מצוּוה עליהם, אסור לו לצוות על הבן לצאת עמו מארץ ישראל לצורך טיול שורשים (ואף האב אסור לו לצאת) וכן הבן אסור לשמוע לו בדבר זה.
ז. ועדיין יש לשאול כיון שהאב אינו שומר תו"מ והוא ודאי יצא לחו"ל לאותו טיול, האם במצב כזה הבן מצווה לכבדו וללוותו, או שאסור לו.
נראה שהבן אסור, אע"פ שהאב מצוה עליו שכיון שהאב והבן מצווים בכבוד הקב"ה והאב מצוה על איסור – הבן נשאר באיסורו מן התורה ומדברי חכמים, ואסור לשמוע לאביו. כאמור ברש"י: "אני ה' – אף על פי שאמרתי לך ירא את אביך – אני אדון לשניכם, ואם אמר לך אביך עבור על דברי לחלל שבת – אל תשמע לו".
ואף אם האב אינו מרגיש ויודע את אדנות ה' עליו, מצד האמת אסור לו לצוות ואסור לבן לשמוע לו.
יוצא מצב מעט מוזר, שאם הבן היה רוצה לצאת מעצמו לטיול שורשים היה מותר לו, אבל לצאת רק משום ציווי אביו אסור לו.
מסקנה[עריכה]
אסור לבן לצאת מארץ ישראל לטיול שורשים עם אביו.3