חבל נחלתו יט כד
סימן כד
שימוש במילה נדר והתרה במכתב
שאלה[עריכה]
נהוג אצל נערים בלשונם כדי להראות שלמות החלטה להוסיף את המילים: 'נודר נדר'. נערה אמרה שלא תלמד במגמה מסויימת בבית ספרה, והוסיפה את המילים 'נודרת נדר'. לאחר זמן מה כששמעה במה עוסקת המגמה נרשמה ללמוד במגמה זו. ונפשה בשאלתה האם צריכה התרת נדרים.
בנוסף היא נמצאת במקום שאין מי שיתיר לה וגם מתביישת מאד לעמוד לפני מתירים. האם יכולה להתיר נדרה על ידי מכתב או בטלפון?
תשובה[עריכה]
א. נראה שאין כאן נדר מכמה סיבות.
כל לשון ה'סלנג' הזה להראות שהוא מוחלט בדעתו אינה נחשבת לנדר. כמשנה (נדרים פ"ג מ"א): "ארבעה נדרים התירו חכמים נדרי זירוזין ונדרי הבאי ונדרי שגגות ונדרי אונסים נדרי זירוזין כיצד היה מוכר חפץ ואמר קונם שאיני פוחת לך מן הסלע והלה אומר קונם שאיני מוסיף לך על השקל שניהן רוצין בשלשה דינרין".
ומפרש הרמב"ם: "זירוזין החיזוק וההחלטה, כלומר שנתכוון בנדר לחזק את החלטתו בלבד".
ובמקרה דנן לא היה כלל נדר שאסר על עצמו דבר מה כבנדרי זירוזין, אלא סתם שימוש במילה נדר בלי שום הבנה מהו נדר.
ואמנם כתב ר' עובדיה מברטנורא (נדרים פ"ג מ"ד): "וכל הני ארבעה נדרים דתנא במתניתין, דין הנדרים והשבועות שוים, ומה שמותר בנדר מותר בשבועה ואין צריכים התרה, חוץ מנדרי זירוזין בלבד שצריכים התרה מדברי סופרים, לפיכך השבועה אסורה בהם".
ועל כן אם היה כאן נדר זירוז היה צריך להתירו מדברי סופרים, אבל כיון שלשון נדר הוא רק ביטוי לשוני ללא משמעות אין צריך התרה.
ב. כתב הרמב"ם (הל' נדרים פ"ג ה"י): "כיצד אין הנדרים חלים אלא על דבר שיש בו ממש, האומר דבורי עליך קרבן אינו אסור מלדבר עמו שהדבור אין בו ממש, וכן אם אמר לו דבורי אסור עליך אין זה כאומר פירותי אסורין עליך, או פירותי קרבן עליך שהן אסורין עליו, לפיכך האומר לחבירו קרבן שאיני מדבר עמך או שאיני עושה עמך או שאיני מהלך עמך, או שאמר קרבן שאיני ישן שאיני מדבר שאיני מהלך, או שאמר לאשתו קרבן שאיני משמשך אין הנדר חל בכל אלו, והרי זה כאומר דבורי והלוכי ועשייתי ושמושי קרבן שהן דברים שאין בהן ממש".
ואם כן, גם אם היתה אומרת: הריני נודרת שלא אלמד במגמה מסוימת מתוך כוונה. הרי זה דבר שאין בו ממש ועל כן הנדר אינו חל1.
והוסיף הרמב"ם בהלכה יב: "הנודר בדברים שאין בהם ממש ואסרן אף על פי שאין הנדר חל עליהם אין מורים לו שינהוג בהן היתר הואיל ואסר עצמו בהן ובדעתו שהנדר חל עליהן, אלא פותחין לו פתח ממקום אחר ומתירין לו נדרו אף על פי שלא נאסר כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים".
ואם כן אף כאן – אין זה נדר, ואעפ"כ הוא צריך התרה.
ג. בטור (יו"ד סי' רו) הביא: "כתב א"א הרא"ש ז"ל הנודר שלא אוכל עמך או שאוכל עמך אפילו יד לא הוי, דלשון זה לשון שבועה הוא ולא לשון נדר, אם לא שנדר לעשות מצוה כדפרישית בפיך זו צדקה. ומיהו כיון דהאידנא מרגלא בפומיה דאינשי למינדר בהאי לישנא אין להקל וצריך התרה כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים".
היינו מי שנודר דבר שאינו יכול לחול בנדר אלא רק בשבועה, לפי הרא"ש אינו כלום מפני שאין שבועה בלשון נדר. במקרה שלפנינו – ג"כ הלשון 'שלא אלך למגמה מסוימת' היא לשון שבועה ולא לשון נדר אע"פ שהזכירו עליה שם 'נדר'. ולפי"ז גם אם היה כאן נדר אין זה נדר אלא שבועה. וכיון שלפי הרא"ש אינו כלום מעיקר הדין אין כאן כלום, ובכ"ז מן הראוי להתיר כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים.
הבית יוסף הביא את לשון הרא"ש בפסקיו בנדרים והוסיף: "והר"ן כתב בריש נדרים (ב: ד"ה איידי) שדעת ר"ח ור"י ן' מיגאש (שבועות כב. ד"ה אמר רבא) והרשב"א (נדרים ב: ד"ה גמ' איידי) ז"ל דאין נדר בלשון שבועה ולא שבועה בלשון נדר וכן משמע בירושלמי (נדרים פ"א ה"א). אבל הרמב"ן (ה:) כתב דנדר שאמרו בלשון שבועה ושבועה בלשון נדר מהני מיהו לאו מעיקר נדר ועיקר שבועה אלא מדין ידות הוא דמהני ע"כ".
המחלוקת בין הראשונים נזכרה בשולחן ערוך. פסק השו"ע (יו"ד סי' רו ס"ה): "הנודר: שלא אוכל עמך, או: שאוכל עמך, אפילו יד לא הוי, דלשון זה לשון שבועה הוא ולא לשון נדר, אם לא שנדר לעשות מצוה. ומיהו כיון דהאידנא מרגלא בפומייהו דאינשי למינדר בהאי לישנא, אין להקל וצריך התרה, כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים. ויש מי שאומר דנדר שאמרו בלשון שבועה ושבועה בלשון נדר, מהני מדין ידות; ומיהו בנזירות שהוציאו בלשון שבועה, לדברי הכל אסור".
עולה מדברי השו"ע שפסק כרא"ש, ואף לפי שיטת הרא"ש יש להחמיר בהתרה כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים.
ד. משלש הסיבות שנמנו לעיל אין צורך להתייחס לכל השאלה כאל נדר אלא כאמירה מטופשת. ובכ"ז נמשיך ונדון על כך כנדר כאשר השאלה הבאה שיש לדון בה היא האם ניתן להתיר נדר כאשר הנודר אינו בא לפני המתירים, אלא הקשר בינו לבין המתירים בהודעות טלפוניות בכתב או בעל פה.
כתב הטור (יו"ד סי' רכח): "צריך הנודר לפרט הנדר קודם שיתירנו לו החכם כתב הרמב"ם שצריך הנודר לבוא לפני החכם כשיתיר לו ואינו עושה שליח לשאל על נדרו וא"א ז"ל כתב שיכול להתיר לו שלא בפניו כגון שישלח לחכם בכתב את נדרו והוא יודע שמתחרט ומתיר לו".
ובאר הבית יוסף (יו"ד סי' רכח, טז): "כתב הרמב"ם שצריך הנודר לבוא לפני החכם כשיתיר לו ואינו עושה שליח לישאל על נדרו. בפרק ו' מהלכות שבועות (ה"ד) וטעמו מדגרסינן בפרק קמא דנדרים (ח:) רבינא הוה לה נדרא לדביתהו אתא לקמיה דרב אשי אמר ליה בעל מהו שיעשה שליח להתרת אשתו אמר ליה אי מיכנפין אין אי לא מיכנפין לא. וסובר הרב ז"ל דבבעל דוקא הוא דאיבעיא לן מפני שהבעל כאשתו אבל אדם אחר פשיטא לן דאינו נעשה שליח והכי מוכח בירושלמי פרק נערה המאורסה דגרסינן התם (פ"י ה"ח) מהו להתיר ע"י תורגמן ומסיק דמתירין ע"י תורגמן ומדבעינן אי מתירין ע"י תורגמן מכלל דפשיטא לן דעל ידי שליח אין מתירין ואפילו למאי דמסקינן דעל ידי תורגמן שרי דוקא תורגמן משום דבעל דבר נמי תמן קאי אבל ע"י שליח לא. וכתב הריב"ש בתשובה (סוף סימן ש"ע) שכן הכריע הרא"ה וכן כתבו הגהות מיימוניות בפרק ו' מהלכות שבועות (סוף אות ב) וכן כתוב בהגהות מרדכי דקידושין (סי' תק"ן) שהשיב מהר"ם לא אוכל להתיר לך אם לא תבוא בעצמך כי ע"י שליח אין להתיר כדאמרינן פרק קמא דנדרים: והרא"ש (נדרים פ"א סי' ז) כתב בשם רא"ם (מובא בשמ"ק נדרים ריש ח:) דאפילו שליח אין צריך רק שידע החכם שהנודר מתחרט יכול להתיר לו אפילו בלא דעת הנודר דהתרת חכם הויא כהפרת בעל, ותניא בסוף קידושין (פא:) אישה הפרם וה' יסלח לה (במדבר ל יג) במה הכתוב מדבר באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה והפר לה והיא לא ידעה ולא מצינו חילוק בין הפרת בעל להתרת חכם אלא בלשון. והאי עובדא דרבינא הכי הוה שאשתו אמרה לו שיתיר נדרה והוא הלך לפני רב אשי ושאל מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו להביא הדברים לפניו שלא מדעתה וכן הורה רבינו שמשון דאם שלח חרטת נדרו לחכם דמתיר שלא בפניו והביא ראיה מההיא דהפרת בעל דסוף קידושין עד כאן דברי הרא"ש ז"ל. והר"ן (ח: ד"ה בעל) כתב דעת הרמב"ם ודעת רבינו שמשון ולא הכריע: והרשב"א כתב בתשובה (ח"א סי' תקנ"ד) מסתברא לן שמתירין ע"י שליח כי מה שהתירו בפרק קמא דנדרים בבעל לרבותא נקטוה לומר לך שאפילו ע"י הבעל שיש לחוש שמא יוסיף מדעתו מפני שהיא אשתו ולפיכך אסור בדכנפינהו איהו, ואפילו הכי אי מיכנפין שרי וכל שכן באיניש דעלמא ולא עוד אלא כנפינהו איהו שרי דודאי לא יוסיף דבר מדעתו עכ"ל. וזה לשון הריב"ש בחלק א' סימן י"א במה שכתב רבינו שמשון ששולח אדם חרטתו בכתב ידו לבית דין והם מתירים לו וכן הסכים הרשב"א נוכל לומר דאף אם נאמר דעל ידי שליח לא בכתב ידו שרי משום דכיון דכתב ידו הוא עדיף מעל ידי שליח. ועוד ראיתי בשם רבינו שמשון דכל שהחכם יודע שהנודר מתחרט וחפץ בהיתר החכם מתירו שלא מדעת הנודר ומותר אבל מדברי הרמב"ם נראה שלעולם אין מתירין שלא בפני הנודר ונראה לי שראוי לחוש לדבריו ועובדא דבת יפתח יוכיח עכ"ל:
וכך כתב הדרכי משה (הקצר יו"ד סי' רכח אות יא): "אמנם הר"ן פרק קמא דנדרים משמע דכל שכן ע"י שליח דשרי וכן כתוב בתשובת הרשב"א סימן תקנ"ד דיוכל להתיר ע"י שליח והשליח יכול לכנוף שלשה כדי להתיר לו ובמרדכי סוף פרק השולח (גיטין סי' שפה) בשם רבינו תם (ס' הישר שו"ת סי' יט) דמותר, ובשם הרשב"ם (בס' הישר שם סי' יח) לאסור. ובתשובת מהר"י וייל (סי' ב) לא הביא רק דברי הרמב"ם ורשב"ם וכן הוא בתשובת ריב"ש דלעיל דראוי לחוש לדברי הרמב"ם. וכתב הר"ן פרק קמא דנדרים דף (ט') [ח' (ע"ב ד"ה בעל)] דלכולי עלמא מתירין ע"י תורגמן וכן כתב ב"י בשם הירושלמי:
השו"ע (יו"ד סי' רכח סט"ז) פסק: "צריך הנודר לבא לפני המתירין, כשיתירו לו, ואינו עושה שליח לשאול על נדרו. (ומתירין ע"י תורגמן). (ר"ן פ"ק דנדרים וב"י בשם הירושלמי וריב"ש סי' ש"ע)".
והט"ז (ס"ק כ) העיר:
"ואינו עושה שליח. בב"י בשם הרשב"א כתב דאפילו למאן דסבירא ליה הכי מכל מקום ע"י כתב שרי דכתב ידו עדיף משליח, ומסקנת ריב"ש שמביא ב"י מסיק כרמב"ם דלעולם אין מתירין אלא בפניו ובת יפתח יוכיח עכ"ל. משמע דאפי' בכתב אסור דאם לא כן בבת יפתח היה לו ליפתח ג"כ לשלוח כתב2".
ובפתחי תשובה (ס"ק ט) כתב: "על נדרו עבה"ט בשם ט"ז ועיין בב"י דרבו המתירין ע"י כתב זולת (הריב"ש) כתב דנראה מדברי הרמב"ם דאפי' ע"י כתב אסור וראוי לחוש לדבריו ע"ש. לפ"ז בשעת הדחק אפשר קצת להקל (ומ"ש דאל"כ בת יפתח כו' אף דאין לומדים הלכה מן האגדה ע' (בתשובת נו"ב תנינא חי"ד סי' קס"א)). [ועיין (בתשובת חתם סופר ס"ס ר"כ) שדחה ראיה זו וכתב דמ"מ קשה לעשות מעשה ומבואר שם דציבור הצריכים להתיר נדרם ושולחים א' מהם לפני ב"ד חוץ לעירם איננו בגדר שליח אלא בעל דבר עצמו כדמחלק הש"ס רפ"ב דקידושין שאני התם דאית ליה שותפות בגויה ומהיות טוב יהיה בידו ג"כ כתב מהפרנסים ז' טובי העיר ע"ש] ועיין במשנה למלך פ"ד מהלכות בכורות בד"ה אך נ"ל שכתב על מי שנדר מדבר ועשה שליח לשאל על נדרו כפי סברת הרשב"א דאית ליה דיכול אדם לעשות שליח להתרתו (או ששלח עמו כתב ידו) דפשיטא דעד הלילה צריך לקיים נדרו אף דנימא דשייך בנדון זה חזקה שליח עושה שליחותו מ"מ חזקה זו להקל לא נאמרה ביומו. ואף למחר אין להקל קודם שבא השליח עמ"ש לקמן סימן ש"כ ס"ו בשמו".
ה. יש מעט לעיין מדוע הרמב"ם סבור שהתרת נדרים בפניו בלבד, האם מפני שאינו יכול לחקור היטב את הנודר ולברר שיש לו פתח וחרטה, או משום שהוא כדין. לפי הטעם האחרון אע"פ שהתרת נדרים אינה דין שהרי מותר להתיר בלילה ואצל קרובים ואצל יחיד מומחה דברים המלמדים שאינו דין, בכ"ז כיון שהושווה לדין אסור בכל מקרה שלא לפניו. אולם אם טעמו משום הטעם הראשון, בימינו, כשיש דוא"ל וטלפון ניתן לדעת מה דעת הנודר היטב, אפילו שאינו בא לפני בית דין, ותחשב שיחה טלפונית וכד' כמתורגמן. וכיון שאמצעים אלו לא היו לפני יפתח, אי אפשר להוכיח משם.
ונראה שבמקרה כפי שנשאלנו עליו, שמעיקר הדין אין כאן נדר, ניתן להקל ולהתיר כשהנודר שלא לפני בית דין, מפני שעצם ההתרה אינה נצרכת, והיא נעשית על הנודר כדי להחמיר בנדרים.
ו. כתב החכמת אדם (שער איסור והיתר כלל ק סעיף ה):
"הנדר והשבועה ניתרים על ידי שני דברים:"
"א) אם מתחרט בעיקר הנדר שהיה רוצה שלא נדר מעולם ואם כן על ידי זה נעקר הנדר מעיקרא וצריך שיהיה גומר שיתחרט באמת אבל אם בלבו הוא שהיה רוצה בנדר עד עכשיו ואף על פי שמעכשיו מתחרט אף על פי שאומר בפיו שמתחרט מעיקרא אין מועיל לו ההתרה והוא באיסור נדר כל ימיו".
"ב) אם אינו מתחרט על עיקר הנדר רק מעכשיו מחמת איזה סיבה כגון שמפצירין בו בני אדם אזי צריך לפתוח בפתח ואומרים לו אילו היית יודע שמפצירין בך הרבה בני אדם שתשאל על נדרך ולא תוכל להשיב פניהם כלום נדרת והוא אומר לא הייתי נודר, נמצא שנדרו היה בטעות ונעקר ממילא מעיקרא ואין זה נולד דזה שכיח ועל כל פנים צריך באמת להתחרט מעיקרו ואם משקר לחכם אין התרתו כלום.
ולפי שיש חלוקי דינים הרבה בענין למצוא פתח דיש דברים שאין פותחין בהם כגון שנשבע שלא יכנס לבית זה ונעשה אותו בית בית הכנסת אין פותחין לו אילו ידעת שיהיה בית הכנסת לא היית נודר דאנן סהדי כיון דלא שכיח מימר אמר שמא לא יבוא ולכן אפילו אם היה מעלה על לבו לא היה נמנע בשבילו מלידור וכן בכל דבר שהוא נולד ואינו שכיח לא מקרי פתח וגם יש פוסקים דאין מתירין בחרטה לחוד אלא דוקא על ידי פתח וחרטה. ולכך נוהגין עכשיו ששואלין אותו אם מתחרט מעיקרא וכשאומר שמתחרט מעיקרא אומרים לו אילו היית יודע בשעת הנדר שסוף שתתחרט כלום היית נודר והוא משיב לא ואם כן נעקר הנדר מעיקרא ונעשה כטעות שהרי אפילו אם תמצי לומר שאינו מתחרט רק מעכשיו מכל מקום ממילא נעקר שהרי אנו מתירין לו עכשיו על ידי פתח (סעיף ז' ועיין ש"ך ס"ק ט"ו ובס"ק כ"ד ומה שכתב הט"ז ס"ק י"א דבזה לא יצאנו מחומרת ר"י בכור שור לא הבנתי דהוא לא קאמר אלא שאין להתיר בחרטה לבד אלא שצריך גם כן פתח ואם כן כיון שאנו עושין מן החרטה פתח אם כן אין כאן מיחוש כלל) ולכן אין חשש גם כן אם מתחרט מחמת נולד אף על גב דלא שכיח כיון שמתחרט מחמת הנולד ואומר שאילו ידע בזה לא היה נודר די בזה. (ולכן לא כתבתי איזה נקרא נולד דלדידן אין נפקא מינה בזה ומבואר בשולחן ערוך מסעיף י' עד סעיף י"ד)".
וכך ראוי לנהוג בימינו לשאול את הנודר (או במקרה דילן, מי שבעיניו הוא נחשב כנודר שהרי היה סתם אמירות שטות) האם מתחרט על שהוציא מפיו כן, ולשאלו שוב: אם היית יודע בשעת ה'נדר' שאח"כ תתחרט האם היית אומר זאת בלשון נדר, ולאחר תשובתו שלא, אותם שלשה שהתאספו להתיר אומרים שלש פעמים: 'מותר לך'. וכך הותר הנדר.