חבל נחלתו יח לה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

סימן לה- פרי שנקטף לשם מלאכה ולא לאכילה – דינו לתרומות ומעשרות

שאלה[עריכה]

הקוטף לימונים לניקוי כלים ולא לאכילה האם צריך להפריש תרומות ומעשרות?

תשובה[עריכה]

א. המשנה בראש מסכת מעשרות (פ"א מ"א) מלמדת: "כלל אמרו במעשרות כל שהוא אוכל ונשמר וגדוליו מן הארץ חייב במעשרות ועוד כלל אחר אמרו כל שתחלתו אוכל וסופו אוכל אף על פי שהוא שומרו להוסיף אוכל חייב קטן וגדול וכל שאין תחלתו אוכל אבל סופו אוכל אינו חייב עד שיעשה אוכל".

וא"כ כל פרי הראוי לאכילה מעת שראוי לאכילה חייב בתרומות ומעשרות.

במשניות הבאות (מעשרות פרק א מ"ב-ג) נאמר: "מאימתי הפירות חייבות במעשרות... התבואה והזיתים משיכניסו שליש". וא"כ קודם הבאת שליש פטורים מתרומות ומעשרות.

וכ"פ הרמב"ם (הל' מעשר פ"ב ה"ג): "פירות שאינן ראויים לאכילה מקטנן כגון הבוסר וכיוצא בו אינן חייבין במעשר עד שיגדלו ויעשו אוכל שנאמר מזרע הארץ מפרי העץ עד שיהיה פרי, וכן התבואה והקטניות שנאמר את כל תבואת זרעך עד שתעשה תבואה וזו היא עונת המעשרות, וקודם שתגיע התבואה והפירות לעונה זו מותר לאכול מהן כל מה שירצה ובכל דרך שירצה".

וכן בהלכות תרומות (פ"ה ה"ט): "...אבל אם אמר פירות ערוגה זו תלושין יהיו תרומה על פירות ערוגה זו לכשיתלשו ונתלשו הואיל ובידו לתולשן אינו מחוסר מעשה ולכשיתלשו שניהם דבריו קיימין, והוא שיביאו שתיהן שליש בעת שאמר".

וא"כ קודם הבאת שליש מצינו שפירות אינם חייבים בתרומות ומעשרות, אבל אח"כ חייבים בתרומות ומעשרות.

ב. ואמנם מצינו שימוש בשמן מזיתים שלא הביאו שליש כאמור בפסחים (מג ע"א): "בנות מלכים בשמן המור, שנאמר ששה חדשים בשמן המור. מאי שמן המור? רב הונא בר ירמיה אומר: סטכת, רב ירמיה בר אבא אמר: שמן זית שלא הביא שליש. תניא, רבי יהודה אומר: אנפיקנין – שמן זית שלא הביא שליש. ולמה סכין אותו – מפני שמשיר את השיער ומעדן את הבשר".

ג. וכן מצינו לגבי האכלת בהמה במשנה בפאה (פ"א מ"ו): "ולעולם הוא נותן משום פאה ופטור מן המעשרות עד שימרח ונותן משום הפקר ופטור מן המעשרות עד שימרח ומאכיל לבהמה ולחיה ולעופות ופטור מן המעשרות עד שימרח".

משמע שאחרי מירוח אסור להאכיל לבהמות עד שיעשר.

ד. לגבי דמאי, כאשר הפירות נקנו מעם הארץ מצינו שפטרו מתרומות ומעשרות כאשר קונה שלא לצרכי אכילה אלא לצרכי הנאה כגון לאכילת בהמה או לזריעה וכד'.

כתב הרמב"ם (הל' מעשר פ"יג הי"ד): "ואלו דברים שלא גזרו עליהן בשעה שגזרו על הדמאי: הלוקח פירות לזריעה או להאכיל לבהמה, קמח לעורות או למלוגמא או לרטייה, שמן להדלקת הנר או לסוך בו את הכלים, יין לקילור, וחלת עם הארץ, והמדומע, והלקוח בכסף מעשר שני, ושירי המנחות, ותוספת הבכורים, כל אלו פטורים מן הדמאי, וכיון שאמר לו ע"ה מתוקנין הם אינו צריך לעשר".

ובאר הרדב"ז (הל' מעשר פי"ג הי"ד): "וכיון שאמר לו ע"ה וכו'. אבל מן הסתם לא יקח אלא מן המומחה כדכתיבנא לעיל ואם לקח צריך לתקן שאם פטרו דברים אלו מן הדמאי לא פטרו מן הודאי אלא דאכתי ק"ל דבשלמא כשאמר לו ע"ה שלא עישר חייבין לעשר ודאי אבל מן הסתם כיון דרוב עמי הארץ מעשרין הם אמאי לא סמכינן ארובא וגזירת דמאי לא היתה על דברים הללו ואם דברי רבינו הם בדוקא צ"ע".

"ותניא בתוספתא הלוקח יין לתוך הקילור וקמח לעשותו מלוגמא ורטייה פטור מן הדמאי וחייב בודאי והן עצמם פטורים מן הדמאי ואיך יתחייב בודאי אם לא שיאמר לו שאינם מעושרין דאילו מן הסתם אין כאן חיוב ודאי לפיכך אני סובר שלא היה דברי רבינו בדוקא אלא אפילו מן הסתם אין צריך לעשר דרוב עמי הארץ מעשרין והא דאמרינן לעיל לא יקח אלא מן המומחה דוקא בדברים דשייך בהו גזירת דמאי אבל דברים אלו נלקחין מכל אדם מן הסתם ואם דברי רבינו בדוקא הריני מבטל דעתי הקצרה מפני דעתו הרחבה".

עולה מהסבר הרדב"ז שדברים אלו נלקחים מכל אדם מן הסתם כיון שרובם מעשרים, אולם בימינו רוב הציבור אינו מעשר ודיני דמאי בטלו, ועל כן כל פרי אשר נקנה (או למגדליו) חייב בתרומות ומעשרות.

ה. וכן כתב החזון איש (דמאי סי' ד אות ד וה) שהקלו בדמאי לפטור מתרומות ומעשרות כאשר לוקח למלאכה או לרפואה. וז"ל:

"וכל הני דאין נוהג בהן דמאי, נראה דאף במצא פירות במקום שרוב מוליכין לשוק דאמר מעשרות פ"ג ה"א דמעשרן דמאי, אם מגביהן לזרע (=לשם זריעה) ולבהמה פטור, והר"מ פי"ג הי"ד כתב בכל הני וכיון שאמר לו ע"ה מתוקנים הם א"צ לעשר, ומשמע דבמכר לו סתם לא וכש"כ במצא בשוק, ולא אתפרש טעמא דהא בכל ענין לא הוי רק דמאי וכמש"כ לעיל סי' א' סק"ג, ואפשר דלשון רבנו לאו דוקא אלא טעמא יהיב למלתי' דמיקילינן ואע"ג דאיכא חזקת טבל משום שהוא נאמן מן הדין ואף במכר סתם הוי כמו שאמר, וכן במוליך לשוק הוי כמו שאמר".

"...עכו"מ ששאל מישראל ליתן לו שמן על מכתו אסור בודאי ומותר בדמאי, [לשון הר"מ פי"ג מה' מעשר הי"ז] והכי תניא בתוס' פ"ק דדמאי, ולא נתפרש הטעם שהרי לאחר שבא הדמאי ליד חבר וכבר נתחייב בדמאי אסור ליתנו לנכרי שזו כהנאה של כילוי או שכבר נתחייב במעשרותיו וכדתניא בתוס' שם ופסקה הר"מ לעיל הט"ו, ומאי נ"מ אי העכו"מ אוכלה או נותן ע"ג מכתו ובמה נפטר מלעשר, ואי איירי בשמן שלקחו בתחלה למכתו ופטור מן הדמאי ניחא, אבל א"כ לא הו"ל לאיפלוגי בין ודאי לדמאי, אלא הו"ל לפלוגי בדמאי בין לקחו לאכילה ללקחו לרפואה".

"ר"מ שם הט"ו הלוקח פירות לאכילה ונמלך עליהם לבהמה ה"ז לא ימכרם לעכו"מ כו', משמע דלוקח דמאי למוכרו לנכרי מותר למכרו ופטור מן הדמאי, ועוד למדנו שאם נמלך מפטור לפטור פטור והלכך אם לקח לזרע ולבהמה מותר למכרו לנכרי, ולפ"ז ע"כ הא דתניא דנותן לעכו"מ ע"ג מכתו בלקחו לאכילה וצ"ע טעמא וכמש"כ לעיל".

וא"כ הדברים מבוארים שטבל ודאי חייב בתרומות ומעשרות, ורק דמאי פטור כאשר קונה לצורך אכילת בהמה או לצורך צרכי הנאה אחרים.

מסקנה[עריכה]

מי שקוטף או קונה פירות לאכילה לצורך תשמישי נקיון או תמרוקים חייב להפריש מהם תרומות ומעשרות.