חבל נחלתו יח לד
סימן לד- כפיה על מצות פאה
שאלה[עריכה]
האם כופים את בעל השדה על הנחת פאה בשדהו, ואם כן באיזה אופן?
א. כפיה על קיום העשה בלאו הניתק לעשה
כתב הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"א ה"א): "הקוצר את שדהו לא יקצור את כל השדה כולה אלא יניח מעט קמה לעניים בסוף השדה שנאמר לא תכלה פאת שדך בקצרך אחד הקוצר ואחד התולש, וזה שמניח הוא הנקרא פאה".
ובהל' ג פסק: "אבד כל הקציר שקצר או נשרף קודם שנתן הפאה הרי זה לוקה, שהרי עבר על מצות לא תעשה ואינו יכול לקיים עשה שבה שניתק לו".
עולה מדברי הרמב"ם שבמצות פאה ישנו ל"ת של לא תכלה ומצות עשה של הנחת הפאה, ומצוה זו היא לאו הניתק לעשה, ולכן אף שביטל את הל"ת ולא הניח פאה אינו לוקה, עד שיתברר שאינו יכול לקיימו.
[חיוב מלקות על לאו הניתק לעשה תלוי במחלוקת המופיעה במסכת מכות (טו ע"ב–טז ע"ב) בדין קיימו ולא קיימו ובטלו ולא בטלו. למ"ד קיימו וכו' חל עליו חיוב מלקות על כך שעבר על הלאו ורק אם יקיים את העשה ייפטר מן המלקות. למ"ד בטלו וכו' עד שלא ביטל בידים את העשה המתקן את הלאו, אינו חייב מלקות. בסוגיא שם ר' יוחנן סבר בטלו ור"ל סבר קיימו1.
מסקנת הסוגיא במכות שאף בפאה מחלוקת בין ר' יוחנן לר"ל, ועל כן פסק הרמב"ם שאם לא נתן פאה ואינו יכול לתת פאה אף אם לא ביטל בידים (ששרף או זרק לים) הרי זה לוקה.]
לגבי אונס נערה בתולה התורה ציוותה שיישאנה לאשה – מצות עשה, ולא יוכל לשלחה מצות ל"ת. אם עבר על הלאו וגרשה אינו לוקה אלא חייב להחזירה וכופים אותו על העשה לשאת אותה שוב ורק אם אינו יכול לשאת אותה בשנית, כגון שהוא כהן או שנישאה לאחר – לוקה על שעבר על הלאו.
כך כתב רש"י (גיטין צ ע"א): "לא יוכל לשלחה כל ימיו – ואמרינן במס' מכות (דף טו) דהאי כל ימיו קרא יתירא הוא ובא ללמדך לא יוכל לשלחה ואם שלח לא יהא בשלוחה כל ימיו, שב"ד כופין אותו להחזירה ואינו לוקה על שילוחו שנתקו הכתוב לעשה של עמוד והחזר"...
וכן פסק רבינו ירוחם (מישרים נל"א ח"ב): "ואונס שעבר וגירש כופין אותו להחזיר ואינו לוקה שניתק לעשה. ואם הוא כהן שאינו יכול להחזירה או ישראל שגרש אנוסתו ומתה או נתקדשה לאחר שאין יכול להחזירה לוקה. כל זה פשוט ומוכח בכתובות ובספרי הרא"ש".
וכן הטור (אה"ע סי' קעז) פסק: "ואם עבר והוציא כופין אותו להחזירה דה"ל לאו הניתק לעשה דכתיב ולו תהיה לאשה אף על גב דכתיב קודם לא יוכל לשלחה כל ימיו הכי פירושו לא יוכל לשלחה שילוחים שתהיה בה כל ימיו אלא יחזירנה, לפיכך אם עבר וגירש כופין אותו להחזירה ואינו לוקה. מתה גרושתו קודם שיחזירנה או שנתקדשה לאחר או שהוא כהן שאסור בגרושה הרי זה לוקה שהרי עבר על לא תעשה ואין יכול לקיים עשה שבה".
למדנו מדברי הראשונים שבלאו הניתק לעשה כופים את העובר על הלאו לקיים את העשה, כדי שלא ילקה ויתקן את הלאו, ורק אם אינו יכול לקיים את העשה לוקה על הלאו. וכן בפאה רק אם אינו להניח פאה לוקה.
עוד למדנו כי בלאו הניתק לעשה ייתכנו שני סוגי מלקויות, סוג אחד: מלקות מן התורה כענישה על הלאו אם אינו יכול לקיים את העשה, וסוג שני: מכת מרדות כדי לכפותו לקיים את העשה ובכך לתקן את הלאו.
וכך כתב בס' בית המלך (בוים, הל' תלמוד תורה פ"א):
"ודע דראיתי בספר ערוך לנר למס' ר"ה דף ו' ע"א שכתב להסתפק בהא דקיי"ל בכל מ"ע שבתורה דמכין אותו עד שתצא נפשו. אם הוא דוקא היכא דאיכא עשה גרידתא אבל היכא דאיכא גם ל"ת בהדי עשה כיון דעל הל"ת אין לוקין משום דהו"ל לאו שאין בו מעשה או לאו הניתק לעשה. גם על העשה אין לוקין או דלמא דלוקין על העשה. וכתב שם דלכאורה יש להכריח כן דהא בכל לאו הניתק לעשה דאמרינן למ"ד בטלו ולא בטלו אינו לוקה כל זמן שלא ביטל העשה. ולמה אין מכין אותו עד שתצא נפשו לקיים העשה כגון גבי אונס שגירש דאמרינן כל ימיו בעמוד והחזר קאי ולמה לא מכין אותו עד שתצנ"פ לקיים העשה. ואפילו דנימא דאין כופין רק על עשה שעובר הזמן וכמו שמשמע מלשון רש"י כתובות דף פ"ו שם דומיא דסוכה ולולב מ"מ קשה מפסחים דף צ"ה דבל יראה הוי לאו הניתק לעשה דתשביתו למה לא מכין אותו לקיים העשה שהרי כשיעבור פסח אי אפשר לקיימה עוד. וע"כ ראי' מזה דהיכא דאיכא עשה עם ל"ת כיון שאין לוקין על הל"ת אין לוקין גם על העשה. ובזה תירץ קושיית התוס' שם שהקשו דלמה צריך קרא דיקריב אותו שכופין אותו כיון דאיכא עשה ולהנ"ל מיושב דשאני הכא דאיכא בהדי עשה גם ל"ת בבל תאחר עכ"ד".
"ודבריו נפלאין אצלי מאד מכמה ראשונים דהא על הא דכופין על צדקה הקשו התוס' וכל הראשונים דאמאי כופין הא הוי מ"ע שמתן שכרה בצדה. וע"ז תירצו רוב ראשונים משום דאיכא לאוין דלא תקפוץ לכך כופין אף על גב דהוא מ"ע שמתן שכרה בצדה וא"כ מבואר להיפך דאפי' במ"ע שמתן שכרה בצדה אם איכא לאו כופין ואף על גב דהלאו דלא תקפוץ הוא לאו שאין בו מעשה [וגם אפשר דהוי לאו הניתק לעשה כמו שנסתפק בזה הגאון בברכי יוסף יו"ד סימן רמ"ח ע"ש שכתב על מה שתירץ המשל"מ דלא תשכב בעבוטו הוי לאו הניתק לעשה וז"ל אף על גב דבצדקה כתיב כי פתוח תפתח יש לומר דשאני צדקה דאית בה תרי לאוי וכמ"ש פ"ק דתמורה גבי מימר א"נ כי פתוח פירושו אלא ומשמע קודם הלאו וצריך להתישב בזה ואני אמרתי בהחפזי עכ"ל]. וא"כ אין לוקין עליו אפ"ה כופין ואף דהעשה הוא עשה שמתן שכרה בצדה. וצ"ע דברי הערוך לנר. ואפשר דאין כוונת הערוך לנר דאין כופין רק בלאו הניתק לעשה דהכתוב נתקי' לעשה אבל בלאו שאין בו מעשה ושאר לאוין שאין לוקין עליהם גם הערוך לנר מודה דכופין אותו ולכך שפיר כופין על צדקה דהא הלאוין דלא תקפוץ ולא תאמץ לא הוי לאו הניתק לעשה כמ"ש בהפלאה במס' כתובות שם לפרש דברי התוס' דנקטי תרי לאוין כדי שלא יהי' לאו הניתק לעשה דעשה אינו מנתק לתרי לאוין ע"ש וכמו שכתב בברכי יוסף הנ"ל אבל בלאו הניתק לעשה שפיר ס"ל להערוך לנר דאין כופין ודו"ק. אך אי אפשר לומר כן דא"כ אמאי מתרץ הערוך לנר קושיית התוס' דלמה צריך קרא יקריב אותו דכופין הא כופין בכל מ"ע ותירץ דהו"א כיון דאיכא לאו דבל תאחר ועל לאו דבל תאחר ליכא מלקות ע"כ אין כופין. הא לאו דבל תאחר לא הוי לאו הניתק לעשה ורק הא דאין לוקין הוא משום דהוי לאו שאין בו מעשה וע"כ מבואר דדעתו דלאו דוקא בלאו הניתק לעשה אין כופין רק אפילו בכל לאוין שאין לוקין עליהם וא"כ דבריו תמוהין כמו"ש ודו"ק".
"שוב ראיתי בשו"ת חכם צבי סימן ק"ה שנשאל באב שאינו רוצה לפדות את בנו הבכור פטר רחם כופין אותו לפדותו או לא. והשיב דפשיטא דכופין דלא גרע מכל מ"ע דמכין אותו עד שת"נ. וכתב שם באמצע דבריו וז"ל וראיתי בספר חוט השני סימן צ"ב שכתב וז"ל ומה שתמהת למה באמת לא נכוף לאבוהי למיפרקי' כמו בכל מ"ע שבתורה היינו טעמא כיון דגמרינן מדכתיב תפדה תפדה דהיכא דלא פרקי' האב חייב לפדות את עצמו הוי כאילו נתנה לו התורה ברירה שיכול לסלק מצות פדיון הבן מעליו ולהניחו לבן עצמו והוא דומה ללאו הניתק לעשה שאין לוקין עליו עכ"ל ופשטות דבריו הם בבן קטן וא"כ אין להם מקום שכבר הוכחו [נ' שצ"ל הוכחנו] שכופין את האב. גם מה שכתב שדומה ללאו הניתק לעשה אין לו ענין דאף בלאו שניתק לעשה אם הוא דבר שאפשר לתקן ודאי ב"ד כופין אותו שלא יעבור הלאו מכאן ולהבא ולא מצינו אלא כל מ"ע שמתן שכרה בצדה אי ב"ד שלמטה מוזהרין עלי' עכ"ל והובא דבריו בשדי חמד מערכת כ' סימן מ"א ע"ש. הרי מפורש יוצא מדברי רבינו החכ"ץ דאפי' בלאו הניתק לעשה כופין וע"ש בשד"ח מ"ש דגם הפרמ"ג בספר שושנת העמקים כלל ט' בד"ה יש להסתפק פשיט לי' דכופין אלאו וע"ש שהביא עוד חבל נביאים אחרונים שסוברים כן וא"כ מפורש שלא כדברי הערוך לנר הנ"ל ודו"ק. ובעיקר דברי החכ"ץ והחוט השני הנ"ל פלא עליהם שלא הביאו דברי הגהות מיימון בשם המהר"ם כאן שמפורש דכופין את אביו לפדות את בנו והוא תימה ע"ד החוט השני וכבר תמה שם בשד"ח מערכת כ' סימן מ' כן וע"ש מ"ש דבר חדש בשם הרב חכמת אדם בקונטרס בינת אדם שער איסור והיתר סי' ז' דעל דבר שאינו רק ענף מצוה כגון כיסוי דם שענף מצוה הוא שמי ששחט יכסה ע"ז אין כופין ע"ש ויש להאריך בזה עוד ואכ"מ".
ב. כפיה על קיום מצות עשה שמתן שכרה בצידה
ישנו צד נוסף בכפיה זו, והוא: מצות עשה שמתן שכרה בצידה מה דינה לענין כפיה עליה.
בחולין (קי ע"ב) מסופר: "אייתוה לההוא גברא דלא הוה מוקר אבוה ואמיה כפתוהו (רש"י: כפתוהו – על העמוד להלקותו כדתניא [כתובות דף פו] בד"א דארבעים ותו לא במצות לא תעשה שכבר נעשית העבירה, אבל מצות עשה שלפניו ואינו רוצה לקיימה כגון אומרין לו עשה סוכה ואינו עושה עשה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו), אמר להו: שבקוהו, דתניא כל מצות עשה שמתן שכרה בצדה – אין בית דין שלמטה מוזהרין עליה", (רש"י: שמתן שכרה בצדה – למען יאריכון ימיך (שמות כ) לכך פירש מתן שכרה לומר אם לא תקיימנה זהו עונשו שלא תטול שכר זה).
נראה לבאר, לפי רש"י, שחובת הכפיה של בית דין על מצוות עשה היא מדין ערבות, ולכן בית דין כשלוחי ישראל כופים אדם מישראל המעוניין לבטל מצות עשה כדי שלא יענש הוא וישראל הערבים לו על ביטולה. לעומת זאת במצות עשה שמתן שכרה בצידה – העונש למבטל מיידי בעצם זה שאינו זוכה לשכרה, ולכן אין בית דין חייבים לכפות את העבריין, על אף שכל ישראל נענשים מצד הערבות.
טעם אחר שונה לגמרי נמצא בירושלמי (בבא בתרא פ"ה ה"ה) בו נאמר: "כתיב [ויקרא יט לו] מאזני צדק אבני צדק מיכן אמרו חכמים כל מצוה שמתן שכרה בצידה אין ב"ד מוזהרין עליה. [דברים כה טו] יהיה לך מנה לך אנגרמוס על כך ותימר הכן. א"ר בון בר חייה כיני מתני' כל מצוה שמתן שכרה בצידה אין בית דין נענשין עליה".
מבאר הפני משה:
"אין ב"ד מוזהרין עליה. שאם זה אינו רוצה לקבל השכר אין הב"ד נזקקין לכך".
"ופריך הש"ס יהיה לך. כתיב במשנה תורה אבן שלמה וצדק יהיה לך ודרשו מכאן שצריך למנות אנגרמוס אגרדמין הם הממונים להשגיח על המדות".
"ותימר הכן. בתמיה שאין ב"ד מוזהרין עליה".
"כיני מתניתא. כן צריך לשנות בברייתא שאין ב"ד נענשין עליה אבל מוזהרים הם על כך".
מצות מידות ומשקלות היא מצוה שמתן שכרה בצידה כפי שמעיר התורה תמימה (הערות ויקרא פרק יט הערה רסו): "ענין המתן שכר פירש המפרש דדרשו ע"ד רמז יהיה לך שאם תעשה איפת צדק והין צדק יהיה לך עושר, עכ"ל. ותמה אני שנדחק כ"כ לפרש בעוד שמפורש כתיב בענין זה בפ' תצא איפה שלמה וצדק יהיה לך למען יאריכו ימיך. והרבותא שאין ב"ד נענשים הוא אף על פי שמחויבים להשגיח על זה ולהעמיד ממונים כמבואר לפנינו ס"פ תצא, בכ"ז אם לא עשו כן אין נענשים על זה, כיון דכל אדם בעצמו יודע ממתן שכרו בזה שפירשה לו התורה, כמבואר".
הירושלמי לומד את הכפיה על המצוות כחובה של בית דין, ובתחילה סבר שעל מצוה שמתן שכרה בצידה בית דין אינם מוזהרים, וכבי' אין עליהם שום אחריות על העבריין, ודחו שבי"ד לא נענשים משמים על כך שלא כפו את המבטל את העשה, אבל הם חייבים להעמיד על כך ממונים ורק דרגת אחריותם פחותה ואינם נענשים.
בשו"ת הרשב"א המיוחסות לרמב"ן (סי' פח) הביא את הירושלמי ולמד ממנו להלכה וז"ל:
"שאלה בעל חוב שנכנס בבית לוה ומשכנו שהוא עומד בעשה דהשב תשיב לו את העבוט אם אינו רוצה להשיב כופין אותו ב"ד או לא".
"תשובה זו היא מצות עשה שהזמן גרמא2 שמתן שכרה בצדה. ואין בית דין של מטה מוזהרין עליה. ופירש בירושלמי (פרק המוכר את הספינה) אין בית דין של מטה נענשין עליה אם העלימו עיניהם ממנו ולא רצו לדון בה. ולפיכך אם לא רצו בית דין לכוף אין כופין. אבל ודאי אם רצו לכוף כופין. כדאמרינן פרק הכותב (דף פ"ו) אמר ליה רב כהנא לרב פפא לדידך דאמרת פריעת בעל חוב מצוה אי אמר לא ניחא לי למעבד מצוה מאי, אמר ליה תנינא במה דברים אמורים במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון עשה סוכה ואינו עושה לולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו".
רואים ברשב"א שהבין שלא כרש"י ולא כפני משה. רש"י הבין שאין שום חיוב לבי"ד במ"ע שמתן שכרה בצידה. ואילו הרשב"א סבר שאין עליהם חובה אבל רשאים לכפות. ולפי הפנ"מ בי"ד צריכים לכפות גם על מצוה שמתן שכרה בצידה, אלא שאם לא כפו אינם נענשים על כך. וכל השונה בין שכרה בצידה לשאין שכרה בצידה הוא לא בחיוב הכפיה אלא אם בי"ד נענשים שלא כפו או לאו.
ג. כפיה על צדקה
נאמר בבבא בתרא (ח ע"ב): "כי הא דרבא אכפיה לרב נתן בר אמי, ושקיל מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה". וכן בכתובות (מט ע"ב): "כי הוה אתי לקמיה דרבא, אמר ליה: ניחא לך דמיתזני בניך מצדקה? ולא אמרן אלא דלא אמיד, אבל אמיד – כפינן ליה על כרחיה, כי הא דרבא כפייה לרב נתן בר אמי, ואפיק מיניה ד' מאה זוזי לצדקה".
מקשים תוספות (בבא בתרא שם): "אכפיה לרב נתן – וא"ת והא בפרק כל הבשר (חולין דף קי: ושם ד"ה כל) אמר כל מ"ע שמתן שכרה [כתובה] בצדה אין ב"ד של מטה מוזהרים עליה וגבי צדקה כתיב כי פתוח תפתח את ידך לו וכתיב כי בגלל הדבר הזה יברכך (דברים טו)? ואר"ת דהאי כפיה בדברים כמו כפייה ועל בפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף נג.), ועוד תירץ דהכא קבלו עליהם שיכופו אותן הגבאי. ולר"י נראה דבצדקה כופין משום דאית בה לאו דכתיב בה לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ וגו', ולריצב"א נראה דהא דאין ב"ד מוזהרין על מצות עשה שמתן שכרן בצדה היינו דאין נענשין וכן משמע בירושלמי דהמוכר את הספינה וההיא דכל הבשר (שם) דלא הוה מוקיר אבוה וכפתוהו ואמר להו שבקוהו ה"פ אינכם מוזהרין להכריחו עד שיעשה כשאר מצות עשה3 דאם א"ל עשה סוכה ולולב ואינו עושה מכין אותו עד שתצא נפשו כדאמר בהכותב (כתובות דף פו: ושם) [וע"ע תוס' כתובות מט: ד"ה אכפייה ותוס' חולין קי: ד"ה כל]".
נראה לבאר בענין הכפיה לצדקה עפ"י התירוצים השונים שאין מדובר בכפיה של מלקות אלא בכפיה של ירידה לנכסיו, משום שמלקות נועדו לכפותו לעשות מצוה מרצונו (כגון לולב וסוכה בכתובות פו), אבל בצדקה הכפיה היא לנתינת ממונו, ועל כן יורדים לנכסיו אף אם אינו רוצה בכך.
תוספות מקשים כיצד כפו את רב נתן והלא צדקה היא מ"ע שמתן שכרה בצדה, וא"כ מדוע בי"ד כפו עליה. ומביאים מספר תרוצים. תירוץ ראשון בשם ר"ת שהכפיה היתה בדברים בלבד ולא כפיה במלקות כפי שמלקים מי שאינו רוצה לקיים מצות עשה ואף לא בירידה לנכסיו. תירוץ נוסף בשם ר"ת שקבלו עליהם שגבאי צדקה יוכלו לכוף (משמע בירידה לנכסיו). תירוץ שלישי בשם ר"י שבצדקה כופים על נתינתה משום הלאוין שבה (אף שצדקה אינה לאו הניתק לעשה!), ותירוץ רביעי בשם ריצב"א שאין הכוונה שכלל אסור לכפות עליה, אלא שבית דין אינו חייב לכוף, אבל רשאי לכוף. תירוץ זה הוא כירושלמי עפ"י הבנת הרשב"א.
שלושת התירוצים הראשונים מופיעים גם בתוספות כתובות (מט ע"ב ד"ה אכפייה) ושנים מהם בחולין (קי ע"ב).
עולה שצדקה אף שהיא מצות עשה שמתן שכרה בצידה בכל זאת כופים עליה בירידה לנכסיו וגביית ממון לצדקה, אם בדברים ואם משום שכך הסמיכו את גבאי הצדקה או משום שעובר אף בלאוין כשאינו נותן לצדקה. לשלושת התירוצים הראשונים מצוה זו היא מצוה מיוחדת ואינה ככל מצוה שמתן שכרה בצידה שאין כופים עליה כלל (עפ"י שיטת רש"י).
לפי התירוץ הרביעי של הריצב"א שהוא כרשב"א על פי הירושלמי אין הבדל בין צדקה לשאר מצוות שמתן שכרן בצידן, ובכולן בי"ד רשאים לכפות אבל אין חייבים לכפות. כתירוץ זה כתב ר' יצחק קרקושא (שיטת הקדמונים, בבא בתרא ח ע"ב): "וא"ת והלא צדקה עשה ומתן שכרה בצדה כדכתיב למען יברכך י"י אלהיך ואין בית דין של מטה מוזהרין עליה. ואמר רבינו תם דאכפייה בדברים. ור"י אומר דאינו צריך לומר כן, דבצדקה נמי כתיב לאו, ואין זה עשה, דכתיב לא תקפוץ ידך ולא תאמץ לבבך. ואין אנו צריכין לתירוצין אלו, דהאי אין ב"ד של מטה מוזהרין עליה רוצה לומר אין נענשין עליה, אבל אם רוצה בית דין להזדקק לו תבא עליו ברכה כדאמרינן בירושלמי פרק המוכר את הספינה, מכאן אמרו חכמים כל מצוה שמתן שכרה בצדה אין בית דין נענשין עליה כתיב יהיה לכם מנה לך אגרדמים על כך ועל כך ותימר הכין א"ר בון [כינו] מתניתין כל מצוה שמתן שכרה בצדה אין בית דין נענשין עליה".
הבית יוסף (יו"ד סי' רמח) הביא את תירוצי תוס' בחולין ודעת ראשונים נוספים וז"ל: "וי"ל דאכפייה בדברים אי נמי קצבו בני העיר ביניהם לתת כך וכך לחודש הילכך אכפייה ועוד דבצדקה איכא תרי לאוי לא תאמץ ולא תקפוץ (דברים טו ז) עכ"ל. והר"ן (כתובות יח. דיבור ראשון) הסכים לתירוצא בתרא וכן דעת הרמב"ן (ב"ב ח: ד"ה הא דמקשי') שכתב דהא דאכפייה לרב נתן בר אמי לאו מחמת קיצותא דמתא הוה אלא שהיה עשיר ולא הוה עביד כדבעי ליה וכך הם דברי רבינו וכן פסקו סמ"ג (עשין קסב רז ע"ג) וסמ"ק (סי' רמח) וכן פסק הרמב"ם בפרק ז' מהלכות מתנות עניים (ה"י) וז"ל: מי שאינו רוצה ליתן צדקה או שיתן מעט ממה שראוי לו בית דין כופין אותו ומכין אותו מכת מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן ויורדין לנכסיו בפניו ולוקחין ממנו מה שראוי לו ליתן ולדבריו הסכים הר"ן בפרק נערה שנתפתתה (שם) ודלא כדמשמע מדברי הרשב"א (כתובות מט: ד"ה כי) שאין יורדין לנכסיו".
עולה כי לפי מרבית הראשונים שהצטרפו לתירוץ ר"י שכיון שבצדקה יש גם לאוין כופים על הצדקה, ולא בדברים בלבד אלא במלקות או בירידה לנכסיו. וצריך לעיין בדברי הרמב"ם מדוע מכים אותו מכת מרדות כשאינו רוצה ליתן צדקה כפי הראוי לו, והרי ניתן לרדת לנכסיו ולגבות בכפיה וצ"ע.
וכך פסק השולחן ערוך (יו"ד סי' רמח ס"א): "כל אדם חייב ליתן צדקה, אפילו, עני המתפרנס מן הצדקה חייב ליתן ממה שיתנו לו. ומי שנותן פחות ממה שראוי ליתן, בית דין היו כופין אותו ומכין אותו מכת מרדות עד שיתן מה שאמדוהו ליתן, ויורדים לנכסיו בפניו ולוקחין ממנו מה שראוי לו ליתן".
ד. כפיה בלאו הניתק לעשה שמתן שכרו בצדו
נשאלת השאלה מה הדין בלאו הניתק לעשה שמתן שכרו של העשה בצדו, האם בית דין כופים על העשה, כיון שהכפיה כאן אינה מצד הערבות בלבד, אלא כדי שהמצווה לא יעבור על הלאו ולא ילקה, או שאף במצוה זו אין כופים.
הרמ"א בשולחן ערוך (חו"מ סי' צז סט"ז) פסק: "מצות השבת העבוט הוא מצות עשה שמתן שכרה כתוב בצדה, ולכן אין בית דין של מטה מחוייבין לכוף עליה, אבל אם רוצים לכוף, הרשות בידם (תשובת הרמב"ן4 סימן פ"ה /פ"ח/). ועיין בי"ד ריש סימן ר"מ".
וא"כ הרמ"א סבר כרשב"א שאם בית דין רוצה לכוף – רשאי. ועי' שו"ת בנימין זאב סימן רמא. והעיר בהגהות רבי עקיבא איגר (חו"מ סי' צז): "[הגה] אין ב"ד ש"מ חייבין לכוף. נ"ב ואף דיש בו ג"כ לאו דלא תשכב בעבוטו. מ"מ כיון דהלאו ניתק לעשה אין כופין עליו מ"ל פ"ז מהל' מתנת עניים ה"י ועיין במ"ל פ"ג הי"ד מה' עבדים".
רעק"א מבאר את הרמ"א על לאו הניתק לעשה, ומשמע שכשם שאין כפיה מצד הערבות כן אין כפיה כדי שלא יעבור על הלאו.
התומים (סי' צז ס"ק טז) סובר שבלאו הניתק לעשה בית דין מחוייבים לכוף וז"ל: "נראה מלשון הרמב"ם (פ"ג ממלוה ולוה ה"א – ב) שכתב בחובל כלי אלמנה וכלי אוכל נפש, אם חבל מחזיר בעל כרחו, דבזה כופין הבית דין לקיים עשה, דהא הוא בלאו ומלקות רק התורה נתקה לעשה, אם כן על הבית דין לכופו לקיים עשה, דכל כמה דלא קיים הרי איסור לאו במקומו. ובפרט לפי דקיי"ל (פי"ג משחיטה ה"ב) קיימו ולא קיימו, ופירש רש"י (מכות טו. ד"ה הניחא) דתיכף חל הלאו ולכך לית ביה התראת ספק, רק אי קיימו לעשה בטל הלאו, אם כן פשיטא דיש לבית דין לכופו לקיים העשה לבל יהיה באיסור לאו כל ימיו. וכן מוכח מתוס' שם מכות (טז. ד"ה התם) דכתבו להדיא דלמאן דאמר קיימו ולא קיימו אם התרו בית דין להשיב העבוט ולא השיב חייב מלקות, ואם כן הרי דבית דין מתרים ואי לא משגיח לוקה ארבעים, ואם כן פשיטא דבית דין כופין, ואי אין כופין איך יתרו, וגם הא חייב מלקות כשאין שומע בקולם".
"ואמת כי בתשובה לרמב"ן סי' פ"ח משמע אפילו בחבל באיסור, דכתב בעל חוב שנכנס לבית הלוה ויש בו מצות השבת עבוט, אין כופין, משמע אפילו נכנס לבית לוה דחבל באיסור. איברא מלבד דיש לומר לאו דוקא שנכנס באיסור, דיש לומר על ידי שליח בית דין וכדומה שמותר ליכנס, אף גם יש לומר הרמב"ן סבירא ליה אפשר כמאן דאמר ביטלו ולא ביטלו, ואם כן כל זמן שאין מבטל איסור בידים אין כאן לאו כל ימיו כמש"כ רש"י דלכך הוי התראת ספק, אם כן שפיר יש לומר דאין כופין, כי לא איסור לאו עליו, ואיסור לאו פרח מיניה כל זמן שלא ביטלו להדיא בידים, אבל לפי דקיימא לן קיימו ולא קיימו וכמו שכתבתי לעיל (סקי"א) דכך פסק הרמב"ם, אם כן תיכף איסור לאו עליו, ולכך כופין בית דין. וזה המכוון בדברי הרמב"ם דכתב כופין בעל כרחו, ומדברי סמ"ע לעיל ס"ק ט"ו משמע דלא כזה, ולעולם אין כופין, ולא נראה כלל".
עולה מדברי התומים שסובר שבלאו הניתק לעשה, אפילו שכרו של העשה בצידו, בי"ד כופים על קיום העשה כדי שלא ילקה על הלאו ותולה זאת במחלוקת הפוסקים לגבי לאו הניתק לעשה האם פוסקים כשיטה של קיימו ולא קיימו או בטלו ולא בטלו.
ה. מלקות על לאו הניתק לעשה שמתן שכרו בצדו
המשנה למלך (הל' עבדים פ"ג הי"ד) דן ג"כ בכפיה על עשה ובלאו הניתק לעשה אשר שכרם בצידם, בענין הענקה לעבד עברי, וז"ל:
"ולענין כפייה אם לא רצה להעניק יש להסתפק אי כייפינן ליה כשאר מ"ע דמכין אותו עד שתצא נפשו או דילמא דשאני הענקה שהיא מ"ע שמתן שכרה בצדה כדכתיב לא יקשה בעיניך וגו' וברכך ה' אלהיך בכל אשר תעשה ואמרינן בפ"ק דקידושין דף י"ד שכתוב זה הוא להרצות על הענקתו שלא יקשה בעיניו ואמרינן בפכ"ה דף ק' כל מ"ע שמתן שכרה בצדה אין ב"ד של מטה מוזהרין עליה. ולכאורה נראה שדין זה תלוי בפלוגתא דרבוותא דאמרינן בפרק השותפין רבא אכפייה לר"נ בר אמי ושקיל מיניה ארבע מאה זוזי לצדקה והקשו שם התוס' דהא צדקה היא מצות עשה שמתן שכרה בצדה ואר"ת דהאי כפייה בדברים כמו כפייה דפרק נערה ועוד דהכא קבלו עליהם שיכופו אותם ולר"י נראה דבצדקה כופין משום דאית ביה לאו. והנה נראה דאליבא דר"ת ה"ה בהענקה דלא כייפינן ליה אבל לר"י בהענקה כייפינן ליה משום דאיכא לאו דלא תשלחנו ריקם. ותירוץ זה דר"י הסכימו בו רוב הפוסקים וכמ"ש מרן בטי"ד סי' רמ"ח וכתב שם שדעת הרמב"ן הוא כר"י. ותמהני שהרי כתב הרשב"א בתשובה סימן תשמ"ה דהשבת עבוט אין ב"ד כופין עליה משום דהוי מצות עשה שמתן שכרה בצדה וכ"כ במכונות סי' פ"ח ואי ס"ל כתירוצא דר"י היכי כתב דהשבת עבוט אין כופין הא איכא לאו דלא תשכב בעבוטו. ואפשר לומר דשאני השבת עבוט שהוא לאו הניתק לעשה וכדאמרינן בפרק אלו הן הלוקין ומש"ש לא כייפינן ליה משום לאויה אבל בצדקה דאינו ניתק לעשה כייפינן ליה ולפ"ז בהענקה דהוי לאו הניתק לעשה לא כייפינן ליה אפילו אליבא דר"י. ומ"מ תמהני על הרשב"א ור"ת מהא דאמרינן בפ' שלוח הקן (דף קמ"א) ההוא דגזינהו לגפה ושלחה ואח"כ תפסה נגדיה רב יהודה והא שלוח הקן היא מצוה שמתן שכרה בצדה וא"כ איך נגדיה רב יהודה ובשלמא לר"י ניחא דשאני התם דאיכא לאו דלא תקח אם אבל להרשב"א דס"ל דכל שהוא ניתק לעשה אין כופין בשביל הלאו תיקשי דהא שלוח הקן הוא לאו הניתק לעשה וכדאמרינן וחכ"א משלח ואינו לוקה ורב יהודה ס"ל כרבנן וכן נמי לר"ת דס"ל דאפי' בצדקה לא כייפינן ליה אלא בדברים קשה וצ"ע". והמשיך בדבריו לגבי הענקה.
עולה מדברי המל"מ שמתקשה איך הרשב"א בתשובות כתב שאין כופים בעשה של עבוט ואילו בצדקה משמע שמסכים לפי' ר"י שכיון שיש בה לאו כופים עליה, אף שבשניהם מתן שכרם בצידם. ותרץ המל"מ שבלאו הניתק לעשה ששכרו בצדו אין כופים (כגון עבוט) אבל בעשה שיש עמו לאו כופים (כגון צדקה). ובהמשך מקשה משילוח הקן על מי שקצץ כנפיה של האם שלא תוכל לעוף ואח"כ שילח ותפסה והלקהו רב יהודה. ומקשה הלא הסקנו שבמצוה שמתן שכרה בצידה והיא ניתקת לעשה אין כופין5.
בס' מטה אפרים (ארדיט, הל' עבדים פרק ג) השיב בפשטות על תמיהת המל"מ:
"ולענין אי לא רצה רבו להעניק לעבד אי כייפינן לרבו או לא כתב המל"מ בפרקין דכייפינן ליה וכתב שם משם הרשב"א בתשובה סימן תשמ"ה דהשבת העבוט אין בי"ד כופין עליה משום דהוי מצוה שמתן שכרה בצדה ותמה עליו הרב הנזכר מהא דאמרינן בפרק שלוח הקן דף קמ"א ההוא דגזינהו לגפה ושלחה ואחר כך תפסה נגדיה רב יהודה והא שלוח הקן מצוה שמתן שכרה בצדה וא"כ איך נגדיה רב יהודה ובשלמא לר"י ניחא דשאני התם דאיכא לאו דלא תיקח האם אבל להרשב"א דס"ל דכל שהוא ניתק לעשה אין כופין בשביל הלאו תיקשי ודשלוח הקן לאו הניתק לעשה הוא וכדאמרינן שם וחכמים אומרים משלח ואינו לוקה ורב יהודה ס"ל כרבנן והניח הדבר בצריך עיון יעו"ש".
"ואנכי הרואה אחרי המחילה לא ידענא מאי קא קשיא ליה שהרי הרשב"א ז"ל סיים דבריו לומר דאין בי"ד מוזהרין עליה אם העלימו עיניהם ממנה אמנם אם רצה בי"ד כופין ואם לא רצו אין כופין יעו"ש וא"כ משו"ה נגדיה רב יהודה מכת מרדות מדרבנן דאע"ג דהוי מצוה שמתן שכרה בצידה מ"מ נפשו אותה ונגדיה כדי שלא ירגיל את עצמו בכך כמ"ש רש"י ז"ל שם ואה"נ דמן הדין אין בי"ד מוזהרין עליה אם הלקו אותו ועיין להרב הנ"ל בפ"ז מהל' מתנות עניים ה"י וצ"ע".
הגרי"א ספקטור בנחל יצחק (חו"מ סי' לד ס"ב) מתרץ את קושיית המל"מ בחילוק. וז"ל: "ועל פי דבריו (=של הנתיבות סי' לד סק"א) דמחלק בין לאו הניתק לעשה דמשכחת ביה לפעמים מלקות חמיר ביותר מן לאו הניתק לעשה דלא משכחת ביה מלקות כלל, יש מקום על פי זה לתרץ קושית המשנה למלך (פ"ג הלכות עבדים הי"ד [ד"ה והרי]). שהביא שם מה שכתב הרשב"א (בתשובה [ח"א סי' תשמה]) דבהשבת העבוט אין בית דין כופין עליה משום דהוי מצות עשה שמתן שכרה בצידה אין בית דין כופין עליה, ואף דהוי לאו הניתק לעשה עם כל זה לא כפינן על זה, והקשה על זה המשנה למלך מהא דחולין (דף קמ"א ע"ב) ההוא דגזינהו לגפיה ושלחה ואחר כך תפסה ונגדיה רב יהודה, והא שילוח הקן מצוה שמתן שכרה בצדה אין כופין על שילוח הקן דהוי לאו הניתק לעשה. וכן תקשה על הר"ת דסבירא ליה בב"ב (דף ח' ע"ב) [תוס'] ד"ה אכפיה לרב נתן כו' דשיטת ר"ת דעל צדקה אין כופין אף דאית ביה לאו משום דמתן שכרה כתוב בצידו, אם כן מאי שנא שילוח הקן ונשאר בצריך עיון".
"ומחומר הקושיא הנ"ל יש לחלק דבאמת כיון דלא מצינו כן רק במצות עשה דמתן שכרה בצדה דאין כופין על זה מוכח מזה הלשון דבלא תעשה אף דמתן שכרה בצידה מכל מקום כופין לו שלא יעבור. והטעם משום דלא תעשה חמור מן עשה כדאמרו ביבמות (דף ז' ע"א) אטו עשה דוחה לא תעשה לאו לא תעשה חמור מיניה, ופירש רש"י דלכן לא תעשה חמור מיניה שהרי לוקין עליו. ובאמת מצינו כן בפסולי עדות דבעבר על עשה לא מיפסל לעדות ובעבר על לא תעשה נפסל לעדות. ועיין ברמב"ן (פרשת יתרו [שמות כ, ז]) ובדורש לציון (דרוש ו' [הגהה מבן המחבר]). והיכא דעבר על לאו הניתק לעשה נתבאר לעיל בשם הנתיבות דהיכא דמשכחת ביה צד מלקות לפעמים בביטלו ולא קיימו ע"כ נפסל לעדות אף היכא דאינו חייב מלקות כנ"ל. מה שאין כן היכא דלא משכחת ביה מלקות כלל אז דינו כמו עובר על עשה. וכן יש לדון גבי לאו הניתק לעשה דמתן שכרה בצידה דהיכא דלא משכחת ביה מלקות כלל אז דינו כמו עשה דמתן שכרה בצידה דאין כופין ליה. מה שאין כן היכא דמשכחת ביה מלקות לפעמים אז חמור מן עשה דכופין בכל גווני אף היכא דמתן שכרה בצידה וגם אינו לוקה כנ"ל".
"ולפי זה מתורץ קושיית המשנה למלך הנ"ל. דיש לומר דשאני התם בשילוח הקן דמשכחת ביה מלקות בביטלו כמבואר במכות (דף ט"ז ע"א), על כן חמור מן עשה וכופין על זה אף דהוי מתן שכרה בצידה משום דלא מצינו כן רק בעשה. מה שאין כן השבת העבוט דלא משכחת ביה מלקות כלל כמבואר במכות שם משום דאיתא בתשלומין ע"כ לא משכחת ביה ביטלו, וכיון דלא משכחת ביה מלקות ע"כ אינו חמור מעשה וכמו בעשה דמתן שכרה בצידה אין כופין הוא הדין בלאו דליתא במלקות גם כן אין כופין כיון דמתן שכרה בצידה. ואתי שפיר אף לר"ת דסבירא ליה דבצדקה אין כופין אף דאיכא לאו, דמכל מקום שאני שילוח הקן דאף דגם כן אין לוקין כל זמן דלא ביטלו, מכל מקום כיון דמשכחת ביה מלקות חמיר מן לאו דצדקה דאין לוקין עליו לעולם, משום דהוי לאו דאין בו מעשה ע"כ דינו כעשה דמתן שכרה בצידה דאין כופין, כמו בפסולי עדות (דהלאו) [דאלאו] דאין בו מעשה לא נפסל לעדות מה שאין כן בלאו הניתק לעשה. ומתורץ קושיית המשנה למלך על הר"ת".
ועי' גם בנחל יצחק חושן משפט סימן פו שחזר על תירוצו לקושית המל"מ.
ו. כפיה בפאה
ראינו לעיל שלמסקנת רוב הראשונים כופים על הצדקה על אף שהיא מצוה שמתן שכרה בצידה (ואינה ניתקת לעשה) מכיון שעובר על לאוין באי נתינתה. ועולה השאלה הנשאלת בראש דברינו: מה דין פאה האם כופים עליה כצדקה או שאין כופים עליה. מצות פאה דומה לצדקה בכך שהיא מפרנסת עניים אולם בניגוד לצדקה שהמצוה היא נתינה הרי בפאה המצוה היא הנחה ועניים באים ומלקטים. כמו"כ בצדקה אין המצוה על מטבעות מסוימות, בפאה המצוה היא דוקא על בעל השדה ביבול השדה שלו, ואם היבול נשרף, אינו יכול לתת את שוויו בממון, והוא כאמור, לאו שלא ניתן לתשלומין אלא לוקה.
לא מצאתי, שקבעו שפאה היא מצוה שמתן שכרה בצידה, אולם הבאנו בראשית דברינו לעיל את דברי הרמב"ם שהיא לאו הניתק לעשה, וא"כ עפ"י הנאמר לעיל, מחלוקת בין פסיקת הרמ"א שבית דין רשאים לכוף עליה אבל אינם חייבים ואינם נענשים עליה. לבין שיטת התומים שכופים עליה כדי שלא יעבור בלאו.
בדרך אמונה (הל' מתנות עניים פ"א סעי' כז-כח על הלכה ג לעיל) פסק:
"נותן לעניים שנא' לעני כו'. והוי לאו הניתק לעשה שכ"ז שיכול לקיים העשה כופין אותו לקיימו ואינו לוקה וכנ"ל גבי פאה".
"לוקה. כיון ששוב אין יכול לקיים העשה וכנ"ל".
היינו הוא הכריע שכיון שהנחת פאה מצוה ניתקת לעשה כופים בדרכי כפיית בית דין להניח פאה לעניים, ונראה שפסק כתומים. ולא הביא מקור לדבריו.
ז. כפיה בפאה בממונו
הרמב"ם כתב לגבי צדקה (הובאו דבריו לעיל בב"י) שכופים אותו במכת מרדות ובירידה לנכסיו בפניו.
נשאלת השאלה מדוע מכים אותו שירצה לקיים את המצוה הרי רוצים ממנו שיתן את ממונו וא"כ די בכך שיכפוהו בממונו ויטלו ממונו ממנו, לא בתור משכון עד שיתן מרצונו אלא בתור גביה.
כך כתבו הראשונים לגבי גביית חוב שהיא מצות עשה של פריעת חוב.
בחידושי הרא"ה (כתובות פו ע"א) כתב: "...ומהדרי' תנינא במה דברים אמורים במצות לא תעשה, אבל במצות עשה כגון שאומר' לו עשה סוכה ואינו עושה, עשה לולב ואינו עושה, מכין אותו עד שתצא נפשו, והכא נמי בדין הוא דאיכא למכפיי' בהכי, ומיהו עד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו, ובנזקין דכתיב באורייתא מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם לומר שכך מצותו לשלם ממיטב, וזהו הנכון. מפי רבינו נ"ר".
וכן בחידושי הריטב"א (כתובות פו ע"א): "אמר ליה תנינא בד"א שלוקה ארבעים במצות לא תעשה אבל במצות עשה כגון שאמרו לו עשה סוכה ואינו עושה (נ"א: רוצה) מכין אותו עד שתצא נפשו. כלומר ובמצות פרעון חובו עד שאתה כופהו בגופו כופהו בממונו, כן פירש רבינו בשם רבינו הגדול ז"ל, והא דאמרינן דמכין אותו עד שתצא נפשו פרש"י ז"ל מכין אותו קודם שיעבור על המצוה ויש בידו לקיים".
וכן בחידושי הר"ן (כתובות צא ע"ב): "אבל למ"ד שיעבודא דאוריתא ופריעת בעל חוב מצוה ודאי כופין אותן בכך וכמצות עשה דעלמא, וכדאמרי' לולב איני נוטל סוכה איני עושה מכין אותו עד שתצא נפשו ועד שאתה כופהו בגופו כפהו בממונו".
עולה השאלה מדוע הרמב"ם נצרך לכפיה בגופו של נותן צדקה הרי ניתן לכפותו בממונו ולא בגופו, וצ"ע.
אולם נראה שבפאה שאלה זו אינה קיימת, לפי הדעה שכופים בפאה חייבים לכפותו בגופו כדי שיניח פאה מרצונו, מפני שהוא מרצונו חייב להניח פאה, ואם לא הניח מרצונו עדיין אינה פאה כאמור ברמב"ם (הל' מתנו"ע פ"ב הי"ד): "...ואין לעניים בה כלום עד שיפרישנה בעל הבית מדעתו, לפיכך עני שראה פאה בסוף שדה אסור ליגע בה משום גזל עד שיודע לו שהיא מדעת בעל הבית".
וא"כ דוקא בפאה מובנת כפיה בהכאה עד שיתרצה ויניח פאה, מפני שללא הנחתו אינה פאה ואף לא מועילה נתינת ממון בחילוף הפאה, אבל בצדקה שכל ממון שייתן הרי זו צדקה אין צורך לכפותו בגופו.