חבל נחלתו יז מז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · חבל נחלתו · יז · מז · >>

סימן מז - שואל בית למגורים האם שומר על תכולתו[עריכה]

שאלה[עריכה]

לאדם מקפיא תעשייתי בביתו בו הוא מאחסן סחורה מוקפאת. הוא השאיל את דירתו לשבת לאדם אחר. לאחר השבת התברר שמאן דהו מהמתארחים בבית הוציא את שקע המקפיא (כנראה אחד מילדי השואל) והסחורה במקפיא התקלקלה. האם השואל חייב בתשלומים?

תשובה[עריכה]

א. לשואל את הבית יש שני סוגי חפצים בבית השאול: כאלה הנצרכים לצורך שאילתו כגון: מיטות, כסאות ושולחן, לעתים מקרר למזון לילדים וכד' – חפצים שאותם שאל לצורך שימוש השואל. וחפצים שאינם נצרכים לצורך שימוש השואל: כגון תנור בישול, מחשב ומדפסת, משרד בתוך הבית וכל תכולתו. (לדוגמא: אם יש למשאיל בביתו תנור לקרמיקה הוא ודאי אינו מושאל לשואל). על הכלים ששאל הוא חייב כשואל גם באונס. על הכלים שלא שאל צריך לדון. את המקפיא השואל ודאי לא שאל הוא אינו משתמש בו, ועל כן הוא ודאי אינו שואל עליו.

ב. צריך לדון על כלי הדירה שאינם בשימושו האם השואל נחשב ככל אדם, ואינו כשומר, ואין לו שום התחיבויות מוקדמות עליהם, ולכן אם הזיק אותם מאן דהוא – נדון עליו כמזיק, או כגרמא1 וכד', וכן אם ילדי השואל הזיקו לחפצים של משאיל הדירה באותם חפצים שאביהם לא שאל, נדון עליהם כמזיקים בלבד, ואז דינם כקטנים שהזיקו שפגיעתם רעה והם ואביהם פטורים. וכן בספק נאמר: המוציא מחבירו עליו הראיה וממילא השואל פטור.

או שנאמר שבעצם כניסת השואל לדירה קיבל על עצמו אחריות ושמירה על כלי הבית אף אלה שאינו משתמש בהם ולכן דינו כשומר, ואז דינו שמשלם את אשר נשבר כדין שומרים שחייבים בפשיעה.

ג. אם נאמוד את דעת המשאיל נראה שהמשאיל מתכוין שהשואל יתנהג בבית המשאיל תוך שמירה על חפציו כביתו (של השואל). הוא אינו משאיל את דירתו לכל אחד וללא שום התחייבות. כפי שהוא שומר על חפציו הוא מצפה שכל אורח ישמרם, והוא מסיר את שמירתו כשמשאיל, ומצפה שאורחיו ישמרו על חפציו כפי שהוא היה שומרם בביתו. כמו"כ הוא מעוניין שהדירה תחזור אליו כפי שניתנה מסודרת, נקיה וכמובן ללא נזקים לא בחפצים המושאלים וק"ו בחפצים אותם לא השאיל. ואם השאיל את דירתו לשבת לחבירו לשם מגורי אורחיו, הוא ודאי אינו מעוניין שהאורחים ישתמשו בתנור בישול ולא בשואב אבק ולא במדפסת ובמחשב, וכן אם יש לו משרד בביתו הוא אינו מתכוין שהאורחים ישתמשו במשרדו.

לגבי כל הציוד בביתו שהוא אינו נותן רשות לאורחים להשתמש, הוא מצפה שהאורחים ישמרו עליו שלא יוזק (לעתים הוא יצניעם מחשש זה), ולגבי שמירה מגניבה הוא מניח שהם נשמרים עם שאר חפצי הבית. נראה שהמשאיל מצפה שחפציו כולם יישמרו. ואין הוא מחשיב את האורחים כסתם אנשים וא"כ מבחינתו ביתו נשמר ע"י השואל.

ד. לגבי השואל, אף לגבי החפצים שאינו משתמש בהם נראה לדונו כשומר שכר עליהם. הסיבה היא שהוא נהנה מן השאילה וכיון שנהנה מן הראוי שיהנה גם את מי שנהנה ממנו.

בבבא מציעא (פא ע"א) לגבי שואל שמחזיר את השאילה:

"איבעיא להו: פטור משואל וחייב כשומר שכר, או דלמא: שומר שכר נמי לא הוי? – אמר אמימר: מסתברא, פטור משואל וחייב כשומר שכר, הואיל ונהנה מהנה הוה".

וברש"י:

"פטור משואל – מאונסין".

"וחייב כשומר שכר – בגניבה ואבידה".

"הואיל ונהנה – בשאילה".

"מהני – להיות עליה שומר שכר עד שתגיע ליד הבעלים".

וממשיכה הגמרא:

"תניא כוותיה דאמימר: הלוקח כלים מבית האומן לשגרן לבית חמיו, ואמר לו: אם מקבלין אותן ממני – אני נותן לך דמיהן, ואם לאו – אני נותן לך לפי טובת הנאה שבהן. ונאנסו בהליכה – חייב, בחזירה – פטור, מפני שהוא כנושא שכר".

וא"כ כאן כיון שנהנה משל חברו במגורים בדירתו בחינם נראה שהוא כשומר שכר על דירתו על החפצים שאינו שואל ממנו.

ה. ראיה נוספת שדרכם של אנשים שכיון שנהנה מהנה את מי שנהנה ממנו בשמירה על חפציו.

נאמר ביומא (יב ע"א):

"דתניא: אין משכירין בתים בירושלים, לפי שאינה שלהן. רבי אלעזר בר (צדוק) [מסורת הש"ס: שמעון] אומר: אף לא מטות. לפיכך, עורות קדשים – בעלי אושפזיכנין נוטלין אותן בזרוע. אמר אביי: שמע מינה אורח ארעא למישבק איניש גולפא ומשכא לאושפיזיה. (וכן במגילה כו ע"א ומקורו מתוספתא מעשר שני פ"א הי"ב).

היינו, כיון שירושלים לא נתחלקה לשבטים, אנשי ירושלים בזמן הבית היו מתגוררים בבתים שאינם שלהם, ועל כן הם אינם יכולים להשכיר את בתיהם לעולי רגלים שהבתים אינם שלהם. אלא עולי רגלים היו 'שואלים' מדיירי ירושלים מקום לדור בו בתקופת עליתם לרגל ומגוריהם היו בחינם. ולכן בעלי בתים היו נוטלים מעולי הרגלים את עורות הקודשים שהקריבו כמעין שכר על שהיו צריכים להשאיל בתיהם בעל כורחם.

וכך מפרש רש"י (יומא יב ע"א):

"עורות קדשים – של שלמי חגיגה ושמחה, שעולי רגלים שוחטין ואוכלין שם".

"גולפא – קנקן של חרס".

"ומשכא – עור בהמה, שהוא שוחט ואוכל בבית בעל הבית".

וכן במגילה (כו ע"א) מפרש:

"אין משכירין – בעלי בתים את בתיהם לעולי רגלים, אלא בחנם נותנין להן, ונכנסין לתוכן".

"עורות קדשים – תודה ושלמים, שהעורות לבעלים".

"גולפא – קנקן של חרס שנשתמש בו".

"ומשכא – אם שחט בהמה".

ותוספות (מגילה כו ע"א) כתב:

"אף לא המטות – פירש הר"ר יוסף דסבירא ליה דכיון שהקרקע מקום המטות לא היה מיוחד לבעלים לא היה כח בידם להשכירם שכירות שלם ומכל מקום מחמת מטלטליהם היו נוטלין עורות הקדשים".

ורבינו חננאל (מגילה כו ע"א) מסביר:

"והאי תנא סבר לא נתחלקה דתניא אין משכירין בתים בירושלים לפי שאינן שלהן כו' אמר אביי שמע מינה דרך ארץ להניח אכסניא לבעל הבית הקנקן שקנה בו היין ושתאו והעור של כבש שנשחט ואכלו". ובדומה בחידושי הריטב"א (מגילה כו ע"א):

"לפיכך עורות קדשים של תודות ושלמים שהם לבעלים בעלי אושפיזין נוטלין אותם בזרוע משום שכר מטות". וכן בכסף משנה (הל' בית הבחירה פ"ז).

עולה איפוא שעולי רגלים היו רק בגדר שואלים דירות מגורים בירושלים, ובכ"ז כיון שנהנו מבתי המשאילים היו משאירים להם את הכדים והעורות, הן של קודשים והן של חולין שהקריבו ואכלו בירושלים כמעין שכר על שנהנו מן המשאילים. (וכן שואלי דירות בדר"כ משאירים למשאילים תשורה קטנה כתודה על ההשאלה). ואביי כתב שכן דרך ארץ לעשות כן.

אף בשאלה שלפנינו, כיון שנהנה מדירה בבית המשאיל מהנה את המשאיל בכך שהוא כשומר שכר על הפריטים שאינו שואל לצרכיו.

ו. בערוך השולחן (חו"מ סי' שג ס"ג) כתב:

"אפילו לא שכרו במעות אלא בעד טובה שעשה לו כגון שאומר לו אעשה לך דבר פלוני ותהא לי שומר, דינו כש"ש דזהו כמו ששכרו בעד זה. וכן כשא"ל בעד זה שעשיתי לך דבר פלוני שמור לי דבר זה וקבל עליו וכ"ש אם אמר מפורש בשכר שעשיתי עמך וקבל עליו דהוי כשומר שכר, וכן אם שכרו בעד הלואה שמגיע לו מהשומר הוה שומר שכר ואף על גב דהמקדש במלוה אינה מקודשת וכן במכירה אינו מועיל מ"מ שכר מיהא הוי ולא עוד אלא אפילו א"ל אלוה לך מעות ובעד זה תהיה שומר שלי הוה ש"ש ואף שעושה איסור וזהו ריבית גמור מ"מ הרי הושוה עמו בעד זה ואיסורא דעבד עבד וכ"ש אם שכרו בהרווחת זמן ההלואה או בהנאת מחילת ההלואה דגם בקדושין מועיל כמ"ש באהע"ז סי' כ"ח ואין חילוק בין שכרו בעד טובת ממון שעושה לו או שאר מין טובה כמו טובת הכבוד וכיוצא בזה והרי אף שומר חנם מתנה להיות כשואל ואפילו לא א"ל מפורש לשון שכירות אלא א"ל שמור לי בעד ענין זה הוי שומר שכר דהא זה הדבר שוה פרוטה וכן אפילו עשה לו טובה שמחוייב לעשות מן התורה כגון שהצילו מן הנהר ומן הליסטים וכיוצא בזה וא"ל שמור לי בעד טובה זו וקבל עליו דינו כשומר שכר דכיון דא"ל בעד טובה זו משמע להדיא דבשכר טובה זו קאמר והוא קבל עליו [כנ"ל בדינים אלו]".

במקרה שלפנינו לא נתבקש ע"י המשאיל לשמור על הכלים שאינו משתמש בשאילתו, ובכ"ז כיון שכל ההנאה היא של השואל והמשאיל נותן לו את דירתו למגורים נראה שיחשב שומר שכר על הכלים שאינו משתמש בהם בבית.

ז. ואע"פ שהמשאיל לא הזהיר את השואל: 'ראה יש לי כאן סחורה יקרה הישמר שלא תינזק' והשואל לא ידע ולא נזהר, נראה שחייב כשומר שכר אף ללא התראה. שהרי על שאר הדירה הוא שואל ולא מסתבר שיסמן חפץ אחד כשאול וחפץ אחר שאין לו עליו שום אחריות. ועוד, אם השמירה היתה צריכה פעולה מצד השואל היה המשאיל צריך להדגיש לו טרם שאלה תטפל בנושא מסוים כגון: 'תתן אוכל לדגים באקוריום' וכד' אבל אם כל השמירה היא רק שלא יזיק או יגרום שלא יינזק אי"צ בהודעה מראש על כל פריט ופריט.

ח. ונראה לאחר שהסקנו שהוא שומר שכר הוא חייב אף אם נגדיר את סוג ההיזק כגרמא מפני ששומר שכר חייב אף על גרמא, שהרי גניבה או אבידה אינם מעשה בידים וק"ו שיתחייב על גרמא שיש בה היזק אך לא בידים.

ט. כל זאת מבחינה פורמאלית, חוקית-הלכתית.

אולם מן הראוי שהמשאיל ימחל על חלק מהנזק מכמה סיבות:

א) הוא לא הודיע לשואל שיזהר במקפיא מפני שיש לו בו סחורה – אמנם השואל חייב על שמירתו אבל הוא לא ידע מחומרת הדבר ועד כמה הוא צריך להקפיד על כך.

ב) קשה לאדם לשמור על מעשי ילדיו (אף שחייב מדין שומר) ובמיוחד שהוא לא ידע להרחיקם מכל מגע עם המקפיא ואף שצריך לשמור שלא יזיקו לדירה ותכולתה, בכ"ז הוא לא התכוין כלל להזיק, ובודאי שאילו ידע היה נזהר ומזהיר את ילדיו, ואולי אפילו לא היה שואל את הדירה אם היה חושש שלא יצליח לשמור על ילדיו.

מסקנה[עריכה]

שואל דירה למגורים ויש בדירה חפצים שאינו משתמש בהם, הוא נחשב עליהם כשומר שכר וצריך לשמור שלא יבוא להם נזק מחמתו. בין אם יודע מערכם של החפצים ובין אם לאו. במידה וחפצים כאלו ניזקו בעת שהיו בחזקת השואל, אם השואל ידע על חשיבותם ולא שמרם כראוי הוא חייב למשאיל את ניזקם, אם לא ידע ויצאה תקלה מתחת ידו ראוי להתחשב בו ולמחול על חלק מהנזק.