חבל נחלתו יז מח
סימן מח - הריגת גוי שרודף אחר ישראל להרגו
[עריכה]פתיחה
[עריכה]במאמר של הגר"י אריאל הי"ו מימי האינתיפאדה הראשונה שהופיע בתחומין ח"י (ועתיד להופיע בספרו באהלה של תורה ח"ו) וכן בשיחה בע"פ טען הרב אריאל שאסור להרוג רודף נכרי הרודף אחר ישראל להורגו, אלא צריך להצילו באחד מאבריו אפילו עתה בימי האינתיפאדה.
ואלו מסקנותיו במאמרו שם:
א. מותר ומצוה לאדם להציל את עצמו או את אחרים ע"י פגיעה בתוקף.
ב. לכתחילה פגיעה זו צריכה להיות מכוונת לאברי התוקף. יש להזהר ולהימנע מלהורגו, במידת האפשר.
ג. אחרי התקיפה אם התוקף ברח, נפצע וכדו' אסור לפגוע בו יותר. סמכות הענישה מסורה לבית דין בלבד.
ד. מותר לאדם פרטי לרדוף אחרי תוקף כדי לתופסו ע"מ להביאו לדין. לשם כך מותר לו גם לפגוע באחד מאבריו, אולם אסור לו להורגו.
ה. בדיעבד, אם תוקף נהרג תוך כדי הצלה או מרדף אחריו, יש להבחין: אם ההורג התכוין להורגו במזיד יש להעמידו לדין (אלא שאין לדונו כרוצח רגיל). אולם אם לא היתה כוונה זדונית, אלא חוסר זהירות וכדו' אין להעמידו לדין.
ו. במצב מלחמה יש מקום לתת בידי המתגונן מרחב פעולה גדול יותר, ולהתיר לו הריגת התוקף גם אחרי בריחתו, כדי למנוע ממנו ומחבריו אפשרות לתקיפה נוספת.
ז. מלחמה מוכרזת רק ע"י הציבור, ועל הפרט לקבל את מרות הציבור כדי להבטיח הצלחה מירבית במלחמה. לכן אסור לאדם פרטי להפר את משמעת הכלל, להוציא הגנה עצמית.
ח. כשהשלטון אינו ממלא את תפקידו להשליט חוק וסדר, ואינו מסכים לכך שאחר ימלא את החלל שנוצר, אין לאזרח פרטי, או לקבוצת אזרחים, סמכות שלטונית להעניש. אולם יש להם רשות להגן על עצמם.
המדובר בכל פעולות הפח"ע 'הרגילות': אבנים, בקבוקי תבערה, דקירה בסכין, הכאה בגרזן, דריסה, ירי וכד'. הרב אריאל משווה בין רודף נכרי לרודף מישראל ועל כן מגיע למסקנה זו. ואדון בדברים כתלמיד הדן לפני רבותיו בקרקע.
א. נקודות ההסכמה ונקודות המחלוקת
[עריכה]הנקודות בהן אני מסכים עם הרב אריאל הן: מלחמה מכריז עַם בלבד1, ומלחמה מנהל העם ע"י שלוחיו – הצבא ויתר כוחות הבטחון. ולכן לאף אדם (או התארגנות פרטית) אין זכות לפעול פעולות פרטיות המוטלות על כוחות הבטחון בין פעולות מניעתיות, בין פעולות ענישה ובין פעולות תגמול והרתעה – זה מסור לכוחות הבטחון ולהם בלבד כחלק מן המלחמה.
הנקודות בהן אני חולק על דעת הרב אריאל הן:
א) מה מותר לאדם מישראל שנקלע לפעולות טרור נגדו, כאשר בעצם, הן פעולות מלחמתיות לכל דבר, (אלא שהמדינה מעדיפה לטמון ראשה בחול ולומר תירוצים שאין אלו פעולות מלחמתיות כגון: זה רק מפגע בודד, או פעולת טרור של תא זה או אחר, או 'עצימות נמוכה' וכל מיני מונחים מטעים – ו'מכובסים'), האם הוא רשאי מד"ת2 בשעת מעשה להרוג את הקמים עליו – לדעתי, או שהוא צריך רק לעשות פעולות מניעתיות כגון פגיעה באחד מאבריו – דעת הרב אריאל.
ב) לאחר מעשה הטרור, בין אם יש נפגעים ובין אם לאו, האם אסורה כל פעולת פגיעה במחבל, מרגע שהוא הפסיק לאיים על חיי הנרדף או על חיי אחרים, אלא פגיעה באחד מאבריו לשם הבאתו לדין – דעת הרב אריאל, או שכל שהוא יכול להרוג את מי שניסה לפגוע בו או באחרים מותר וראוי להורגו – דעתי.
ב. בשעת מעשה
[עריכה]הרב אריאל סבור לדון בפעולת מחבל כנגד אדם מישראל כפעולת רדיפה בין יחידים ולא כפעולה לאומית ואדון לפי דרך דיונו.
א. דיני בן נח חמורים בדיני שפיכות דמים יותר מדיני ישראל, כאמור ברמב"ם (הל' מלכים פ"ט ה"ד):
"בן נח שהרג נפש אפילו עובר במעי אמו נהרג עליו, וכן אם הרג טריפה או שכפתו ונתנו לפני הארי או שהניחו ברעב עד שמת, הואיל והמית מכל מקום נהרג, וכן אם הרג רודף שיכול להצילו באחד מאיבריו נהרג עליו, מה שאין כן בישראל".
כלומר בן נח חייב על עוברים שעדיין אינם אדם, על טריפה שהיא אינה אדם בן קיימא, על מצמצם שהוא הריגה בגרמא, כל זאת כיון שסו"ס הרג נפש. כמו"כ חייב מיתה בבי"ד על רודף שיכול להצילו באחד מאבריו (ובהמשך נדון בדיני רודף), ועל כל מעשים אלו אם עשה במזיד נהרג בבית דין שדן על שבע מצוות בני נח.
כל הדינים הללו הם בין בני נח לבין עצמם. לגבי מצבי שפיכות דמים בין בן נח וישראל – מחמירים על בן נח ומקילים לישראל.
ב. ישראל שהרג בן נח אינו נהרג עליו ומשמע שגם אינו עובר ב'לא תרצח'3.
כך דברי הרמב"ם (הלכות רוצח ושמירת הנפש פ"א ה"א):
"כל הורג נפש אדם מישראל עובר בלא תעשה שנ' (שמות כ' י"ד) לא תרצח, ואם רצח בזדון בפני עדים מיתתו בסייף שנאמר (שמות כ"א כ') נקם ינקם, מפי השמועה למדו שזו מיתת סייף, בין שהרג את חבירו בברזל בין ששרפו באש מיתתו בסייף"4.
ובאר עוד בפרק ב (הל' יא):
"ישראל שהרג גר תושב אינו נהרג עליו בבית דין שנ' (שמות כ"א י"ד) וכי יזיד איש על רעהו, ואין צריך לומר שאינו נהרג על הגוי, ואחד ההורג את עבד אחרים או ההורג עבדו הרי זה נהרג עליו, שהעבד כבר קבל עליו מצות ונוסף על נחלת ה'".
וכך כתב המשך חכמה (שמות כא, יד):
"על רעהו. במכילתא:
"רעהו" – להוציא אחרים. איסי בן עקיבא אומר, קודם מתן תורה היינו מוזהרים על שפיכות דמים [פירוש, דישראל שהרג עכו"ם אז חייב מיתה] לאחר מתן תורה תחת שהוחמרו הוקלו. פירוש, דבאמת גם כעת אנו מוזהרין על רציחת אחרים, ומה שפטור ישראל שהרג עכו"ם [בימים הקדמונים] הוא משום שהוחמרו, פירוש שדמו של ישראל חשוב בעיני מלכו של עולם, ולכך אינו נהרג עבור עכו"ם, לכן הקלו העכו"ם, שישראל ההורגן פטור. ולכן אמר (המשך המכילתא): 'באמת אמרו פטור מדיני בשר ודם ודינו מסור לשמים'. ומהאי טעמא נראה דאדם המזיק לעכו"ם חייב לשלם, אף על גב דאם הורגו אינו נהרג, ולא שייך בזה 'ולא יהיה ממונו חמור מגופו' (בבא קמא קיט, א), דטעמא דפטור בהורגו משום שקשה בעיני השם להרוג ישראל 'ויקר המותה לחסידיו', מה שאין כן ממונו. ודו"ק"... ועי"ש בהמשך דבריו, ועי' שו"ת משפטי עוזיאל (כרך ג, או"ח סי' י אות ב).
עולה שמשום מדרגת ישראל הוא אינו חייב מיתה בבית דין על הריגת נכרי.
ג. לגבי הצלת ישראל ע"י הריגת נכרי, כך הם דברי התוספתא עבודה זרה (פ"ח הל' ד-ה):
"על שבע מצוות נצטוו בני נח... על שפיכות דמים כיצד גוי בגוי וגוי בישר' חייב ישר' בגוי פטור"...
בבבלי פסחים (כה ע"א) מובאים דברים עפ"י הבריתא הנ"ל:
"כי אתא רבין אמר רבי יוחנן: בכל מתרפאין, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות [כה ע"ב] ושפיכות דמים... ושפיכות דמים גופיה מנלן? – סברא הוא; כי ההוא דאתא לקמיה דרבא, אמר ליה: מרי דוראי אמר לי זיל קטליה לפלניא, ואי לא – קטלינא לך. – אמר ליה: ליקטלוך ולא תיקטול. מאי חזית דדמא דידך סומק טפי? דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי?". ומשמע ששני הצדדים היו ישראלים או שניהם נכרים אבל לא מצויין מה יהא הדין בין ישראל לגוי האם זה מותר ופטור.
סופה של הברייתא בתוספתא מובא בתלמוד ירושלמי (עבודה זרה פ"ב ה"ב וכן בירושלמי שבת פי"ד ה"ד):
"אמר רבי חנינה זאת אומרת שאין מתרפין משפיכות דמים. דתנינן תמן יצא רובו אין נוגעין בו וכו' חיישינן שלא ימות ואין דוחין נפש מפני נפש. לא סוף דבר שאמר לו הרוג את איש פלוני אלא אמר לו חמוס את איש פלוני. עכו"ם בעכו"ם עכו"ם בישראל חייב ישראל בעכו"ם פטור".
ובאר הפני משה (שבת פי"ד ה"ד):
"לא סוף דבר. ולאו דוקא בשאומר לו הרוג את פלוני ואני אניחך אלא אפי' א"ל חמוס ממונו של פלוני ואניחך אסור להציל נפשו בממונו של פלוני".
ומשמע מהמשך פירושו של הפנ"מ שאם אמרו לישראל הרוג את פלוני הגוי או שנהרוג אותך מותר להרוג את הגוי ולהציל את עצמו כשם שבממון ('חמוס ממונו של פלוני') הדבר מותר.
כדברי המדרש בשמות רבה (וילנא, פרשה טז, ב):
"משכו וקחו לכם צאן, הה"ד (ישעיה ל) בשובה ונחת תושעון, תנינן בכל מתרפאין חוץ מעבודת כוכבים, וגילוי עריות, ושפיכות דמים, כיצד שאם יאמרו לו לאדם בא והרוג את הנפש ואתה מתרפא אל ישמע להן, שכן כתיב (בראשית ט) שופך דם האדם באדם דמו ישפך, הואיל וכל מי שהוא שופך דם האדם באדם דמו ישפך היאך יכול החולה להתרפאות בשפיכות דמים".
ההתרפאות היא הצלת עצמו ע"י שפיכת דמים של אחרים, ומשמע בברייתא של תוספתא ע"ז שישראל בגוי פטור.
הירושלמי מובא בכמה ראשונים: רבינו חננאל (עבודה זרה כח ע"א), ספר אהל מועד (שער רפואה דרך א), חידושי הריטב"א (פסחים כה ע"א), אולם ללא הסבר לגבי בן נח וישראל בשפיכות דמים.
והרמב"ם (הל' יסודי התורה פ"ה ה"ז) כתב:
"ומנין שאפילו במקום סכנת נפשות אין עוברין על אחת משלש עבירות אלו שנאמר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך אפילו הוא נוטל את נפשך, והריגת נפש מישראל לרפאות נפש אחרת או להציל אדם מיד אנס, דבר שהדעת נוטה לו הוא שאין מאבדין נפש מפני נפש, ועריות הוקשו לנפשות שנאמר כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה".
הרמב"ם הזכיר ברמז 'והריגת נפש מישראל' משמע דוקא מישראל אבל הריגת נפש גוי כדי להציל אדם מישראל מותרת.
וכך כתב האור שמח (הל' יסודי התורה פ"ה ה"ו): "אבל מנין יצא לרבינו זה, נראה דמקורו מירושלמי פרק אין מעמידין (ע"ז פ"ב ה"ב) ואין דוחין נפש מפני נפש, לא סוף דבר כו' נכרי בנכרי, נכרי בישראל חייב, ישראל בנכרי פטור, וכפי הנראה קאי על מה דאמר בסמוך שאין מתרפאין על שפיכת דמים, וע"ז קאמר דנכרי בנכרי חייב, אף אם הרג איש לרפואתו, אבל ישראל בנכרי פטור כדינו, ואם ישראל נתרפא ברציחת ישראל ג"כ חייב, וקמ"ל רבותא דאף נכרי חייב...".
וכן הביאו בס' עבודת המלך (הל' יסודי התורה פ"ה).
מהאור שמח עולה וכן מן התוספתא והירושלמי ומן הרמב"ם שאמירת 'מאי חזית דדמא דידך סומק טפי' אינה נאמרת בין ישראל לנכרי ולכן ישראל שאנסוהו להרוג נכרי או שיהרג, מותר כדי להציל את חייו בהריגת הנכרי.
ד. עוד ניתן ללמוד לגבי העימות בין בן נח לישראל לגבי שפיכות דמים, כך נאמר בסנהדרין (נח ע"ב):
"אמר רבי חנינא: נכרי שהכה את ישראל – חייב מיתה, שנאמר ויפן כה וכה וירא כי אין איש [ויך את המצרי] וגו'. ואמר רבי חנינא: הסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה – שנאמר מוקש אדם ילע קדש".
מפרש רש"י:
"ויך את המצרי – משום דהכה איש עברי".
"מוקש אדם ילע קדש – הנוקש את האדם היינו ישראל שקרויין אדם, דכתיב (יחזקאל לד) ואתנה צאני צאן מרעיתי אדם אתם – אתם קרויין אדם וכו'".
"ילע קודש – כאלו לועה את הקדש, כלומר כסוטר על לועו".
"סוטר – מכה".
היינו גוי שהכה ישראל אפילו לא הרגו חייב מיתה.
וכך פסק הרמב"ם (הל' מלכים פ"י ה"ו):
"ועכו"ם שהכה ישראל אפילו חבל בו כל שהוא אף על פי שהוא חייב מיתה אינו נהרג".
עוד פסק הרמב"ם (הל' חובל ומזיק פ"ה ה"ג):
"וגוי שהכה את ישראל חייב מיתה שנ' (שמות ב' י"ב) ויפן כה וכה ויך את המצרי".
ובחידושי הגרי"ז (סימן פה):
"והיינו דהוא (הגוי המכה) מחוייב מיתה בידי שמים". וכן שיטת המאירי שמחוייב מיתה בידי שמים אבל אינו נהרג עליו בבי"ד.
וא"כ אם על הכאה חייב מיתה בידי שמים, אף שאינו נהרג ק"ו על נסיון הריגה (אבן, מחסום בכביש, בקבוק תבערה, ירי וכו') – ודאי חייב מיתה בידי שמים, ועל כן ודאי מי שהרגו מישראל פטור עליו. וחיוב המיתה אינו דוקא בשעת מעשה אלא על עצם מעשיו חייב מיתה.
הר"ן בחידושיו לסנהדרין (נח ע"ב) מביא דעה כי חיוב מיתה בגוי שהכה את ישראל הוא מדין גזל ("דמה לי חבל בגופיה מה לי חבל בממונו"), והקשה אם חייב מחמת גזל יהא חייב מיתה גם בהכה גוי ולא רק בהכה ישראל. ולכן הר"ן מחלק וסובר שחיוב מיתה הוא דוקא מפני שהכה את ישראל. לשיטתו חיוב מיתה בגוי שהכה את ישראל הוא בבית דין, כמו בשבע מצוות ב"נ. (ועי' צל"ח שחייב מיתה על הכאת ישראל אף שאין בה גזל ולא חסרו ממון).
בשיעורי ר' דוד (פוברסקי, סנהדרין שם סי' תשעב) כתב שבן נח שהכה את ישראל נתחדש דהכאה לישראל הוי כמו הריגה וחייב משום שפיכות דמים.
ובקונטרס 'וחי בהם' (לרב מרדכי דוד אקרמן, סי' קיג) כתב:
"אבל גוי הבא במחתרת, בכל גוונא הותר דמו... ומשום דחשידי אשפיכות דמים"... היינו כיון שגויים חשודים על שפיכות דמים יש לדון את הנכרי שבא על מנת להרוג ולכן מותר להרגו".
ה. נעבור לגוי הרודף אחר ישראל להורגו (לא במלחמה), נלענ"ד שגוי הרודף את ישראל התיר עצמו למיתה ואין חיוב הצלה בו באחד מאבריו.
בענין רודף על מנת להרוג ישנם שני עניינים: הצלת הנרדף וענישת הרודף. הצלת הנרדף יכולה להיעשות או באחד מאברי הרודף או בהריגת הרודף. ישראל הרודף אחר ישראל ישנו חיוב להצילו באחד מאבריו, אבל בגוי אין סיבה להצילו, והרי הוא כאונס את ישראל להרוג נכרי שהותר לישראל להרוג את הגוי, וק"ו שמותר להרוג את הרודף!
כמו כן גוי הרודף אחר ישראל – רדיפתו אינה פחותה מהכאה וחייב משום שפיכות דמים. וגוי הרודף את ישראל חייב מיתה בעצם כוונתו לפגוע בישראל, ולכן נהרג על כך בבית דין.
מצאתי בכמה מהאחרונים שעסקו בכך.
במאמר 'האם לפרטיזנים בימי השואה היה מותר להרוג כל הנקרה בדרכם' (הרב ישראל מאיר לאו, זכור לאברהם חולון תשנ"ד-תשנ"ה, עמ' תקסה) כתב:
"אבל כותי שרודף אחר ישראל וניתן להצילו באחד מאבריו ובא ישראל והרגו פטור, ובגמ' בעמוד א' מבואר דלא רק שאינו נענש אלא ישראל בכותי מותר אפילו לכתחילה, עיי"ש בסוגיא".
וכך הובא מספר 'ניר' (על ירושלמי שבת) שפירש שמדובר בגוי הרודף את ישראל להרגו ובישראל הרודף את הגוי (כדי להציל לנרדף),
"ועל זה אומר שגוי הרודף את ישראל מותר ישראל אחר להרגו".
בספר אדם ומלואו לרב שמעון מלכה (פ"ג עמ' קיב) כתב:
"ולכן גם אם גוי רודף אחר ישראל, אין דין להצילו באחד מאבריו, כפי שנבאר להלן בפרק ד', שהרי אף אם הכה ישראל חייב מיתה, אפילו שאינו נהרג בידים, אלא חייב מיתה לשמים... אבל כאן שרודף ודאי שנהרג וזה פשוט".
ג. לאחר מעשה
[עריכה]ניסינו להוכיח לעיל שגוי הרודף אחר ישראל עדיף מאונס את ישראל להרוג נכרי שמותר לישראל להרגו ולהציל את נפשו וק"ו שמותר להרוג את הרודף עצמו. וא"כ רודף אחר ישראל שונה לגמרי מגוי הרודף אחר נכרי, ואעפ"כ נראה שצריך להביאו לבית דין שידינוהו. אולם אם הרגו אינו נהרג עליו מפני שנכרי זה חשוב כבר כשופך דמים. ועי' בפרק הבא.
ד. רודף לשם מלחמה
[עריכה]עד עתה עסקנו בנכרי הרודף אחר ישראל שלא בשעת מלחמה ולמדנו בק"ו רודף מגוי האונס להרוג. במקרה הנוכחי הפעולות של המחבלים הן פעולות מלחמה. המבדיל בין פעולות מלחמה לבין רודף 'רגיל' שפעולות מלחמה נובעות מחוסר הכרה בשלטון ועל כן אין בד"כ נרדף מסויים אלא נרדף סתמי ששייך לציבור או לעם מסוים. והפעולה היא לשם מרידה ולא רק לשם פגיעה והריגה.
המדינה בגלל סיבוכיה הרוחניים שהביאוה למצב זה מעדיפה לקרוא לכך 'פעולות איבה'. היינו, כיון שמלחמה היא בין עמים והמדינה אינה רוצה להגדיר שכל הפלסטינאים הם אויבים, היא מגדירה את המחבלים כאויבים ואת שאר האוכלוסי' הפלסטינאית כבלתי מעורבים. אולם נראה שלפחות כלפי המחבלים הרודפים לפחות כתגובה יש לנהוג עפ"י דיני מלחמה וודאי שאין לנהוג כלפיהם כ'סתם' רודפים.
המדינה אינה רוצה להכריז מלחמה, אבל ארגוני הטרור הכריזו מלחמה אין שום טעם שבזמן עימות כאשר הם תוקפים אדם מישראל לא יפעל לפי דיני המלחמה ויהרוג את הבא מולו. ואף אדם אחר מישראל שיכול לפעול ולהציל מצווה להילחם כנגד הבא להורגנו, משום שאין זה רודף 'סתמי' אלא רודף מלחמתי את הנרדף הזה ואת כל עם ישראל. נראה שמה שמגדיר זאת ומתיר לפעול כבמלחמה הוא עצם פעולת האיבה-מלחמה של המחבל, ולפי"ז יוכל הנרדף וכן אחרים להרוג את המחבל בשעת מעשה ולאחריו ולא רק לפגוע באחד מאבריו.
לפי הבנתי הדלה, פעולה כזו היא מצב ביניים בין מלחמה כוללת לבין דיני יחידים בישראל, והיא מכח הנסיבות מקנה לנרדף זכויות תגובה שאין לנרדף רגיל.
מעין ראיה ניתן להביא מבניהו בן יהוידע עליו נאמר (שמואל ב' כג, כא):
"והוא הכה את איש מצרי איש מראה וביד המצרי חנית וירד אליו בשבט ויגזל את החנית מיד המצרי ויהרגהו בחניתו".
אין איזכור בתנ"ך למלחמה בין מצרים לישראל בימי דוד המלך, ואותו איש מצרי לא תקף את בניהו בשעה שהיה מצויד למלחמה ובכ"ז בניהו הרגו. (אם המדובר שהמצרי היה מהנלחמים נגד דוד המלך, מדוע בניהו לא היה מצויד למלחמה ומדוע לא הרגו בקשת וחץ.) אם כי אין מכאן ראיה מוכרחת.
נראה להגדיר זאת כך: פעולות איבה לאומיות שלא הוכרזה עליהם מלחמה אינן מלחמה כוללת – אבל התגובה של הנרדף וסביבתו לפעולת התוקף היא עפ"י דיני מלחמה ולא עפ"י דיני רדיפה, ולכן הותרו כלפי התוקף פעולות מלחמתיות ולא רק לשם הצלה בעלמא.
אין שום היתר לפגוע באלה שאינם מעורבים בתקיפה מפני שרק הכרזת מלחמה של המדינה מתירה זאת, אולם בשעת הרדיפה עצמה ולאחריה מותר ומצוה לפעול כנגד המחבל בפעולת מלחמתיות ולא מדין רודף בעלמא.
דוגמא לדבר דרכו של עמלק (דברים כה, יח):
"אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים". ובפשוטו פירוש הדברים כדברי רבינו בחיי (דברים שם):
"ויזנב בך. כלומר כרת זנבך, והם הנחשלים אחריך, החלושים שלא היה בהן כח ללכת. וכן מנהג המחנות הנרדפות מן האויבים ואין כח באויבים לבקע המחנה, הם מזנבים ומכים באחרונים שבמחנה שהם חלושים מכלן, זהו פשוטו".
וכי יעלה על הדעת שמפני אותם נחשלים ידונו את עמלק כרודף בלבד?! הוא בא למלחמה ודינו כדיני מלחמה.
ה. תוצאות הלכתיות
[עריכה]נראה לי כי חלק מהבלבול הקיים עתה תשע"ו 'באינתיפאדת הסכינים והדריסות' נוצר מתוך הסתכלות שהם בסה"כ רודפים, ולא קובעים שזו מלחמה ואלו כלי נשקה.
ואז מרצחים שנפגעו אסור להורגם ומחבלים שפצעו והרגו קודמים לטיפול רפואי לפני בני עמנו הפגועים והפצועים.
אילו היו מכריעים ואומרים זו מלחמה ובמלחמה 'הקם להורגך השכם והורגו' והוא אויב שיש להורגו ללא רחמים, היינו ניצולים מכל החקירות והעמדות לדין של מצילים ומגינים, וה"ה לטיפול רפואי בפצועים – אין לטפל באויב קודם שסיימת לטפל בבני עמך והנלוים עליהם. גם כשהוא שוכב בלא יכולת להתנגד הוא עדיין אויב ולא רודף בלבד.
הצלה מרודף גוי באחד מאבריו / הערת הרב יעקב אריאל
[עריכה]במאמר זה אתם טוענים שיש חיוב להרוג כל גוי הרודף אחר ישראל ולא כמו שכתבתי בתחומין יח. אני מודה לך על שדברי זכו לעיונך. כתוצאה מביקורתך שבתי ושניתי פרק זה ואני עדיין עומד על דעתי שיש התר להרוג אך לא חיוב. ואתיחס לטענותיכם אחת לאחת:
1. לשון הרמב"ם בריש הל' רוצח "כל הורג נפש אדם מישראל עובר בלא את עשה שנ' לא תרצח" (זוהי הגירסה הנכונה. מחיקת המילה "מישראל" נעשתה ע"י הצנזורה) הרוצח גוי לא עובר בלא תרצח.
אמת ויציב, אך ברור שעובר על איסור דאורייתא אחר "שופך דם האדם באדם דמו יישפך" כמש"כ הכס"מ שם פ"ב הל' יא בשם המכילתא. אומנם ברמב"ם שם מדובר בגר תושב. אולם הפסוק לא עוסק בגר תושב דווקא, אלא בכל גוי. והלכה פסוקה היא שסתם גוי שאין בינינו לבינו מלחמה אין מורידין ואין מעלין (סנהדרין נז א ורמב"ם הל' ע"ז פ"י, ובאשר למלחמה ר' להלן 5).
2. דם ישראל סומק טפי ולכן ישראל לא חייב למסור את נפשו אם מאיימים עליו שאם לא יהרוג גוי יהרגו אותו.
אין ויכוח בשאלה שישראל עדיף מגוי. על הריגת גוי לא חייבים מיתה. על הריגת ישראל חייבים מיתה. גוי שנפל לבור אין מעלין אולם גם אין מורידין וכנ"ל. לא יעלה על הדעת לומר שישראל שעמדו על הר סיני ופסקה זוהמתם הותרו מעתה להרוג גויים.
גם אם ייתכן שישראל שהרג גוי ולא הציל בא' מאבריו לא יתחייב מיתה ביד"ש, כמו ישראל שעשה כן, אך היתר לכתחילה מנא לן, הרי שפ"ד של גוי אסורה מהתורה?
3. גוי הרודף אחרי ישראל התיר את עצמו למיתה ולכן הוא חייב מיתה ולא עונש אחר.
גם ישראל הרודף אחר ישראל התיר את עצמו למיתה, ובכ"ז חייבים להציל באחד מאבריו, אם אפשר, ולא להורגו. ומסתבר שה"ה גוי שהרי לכתחילה אין להרוג גוי וכנ"ל.
4. גוי הרודף אחר ישראל נידון בע"א ודיין אחד, ללא התראה. לכן כל היכול להורגו חייב לעשות כן.
הכוונה היא להעמידו בדין. אולם לשם כך יש צורך בפרוצדורה משפטית מסודרת, בפרט כאשר מדובר בדיני נפשות, גם אם מדובר ברוצח שפל שנדון בע"א ודיין א' ובקרוב. אך לא מסתבר שהמציל את ישראל מרודף גוי יהיה גם עד, גם דיין וגם תליין. וכל זאת תוך כדי הצלה.
כמו"כ החלקת יואב מה"ת סי' יד סובר שאין חובה לדון כל בן נוח בעונש מוות דווקא, אם יש מערכת ענישה אחרת.
5. טענתכם העיקרית היא שאנו במצב מלחמה ובמלחמה אין חובה להציל את הרודף באחד מאבריו ומותר להורגו.
אכן אנו במלחמת מצוה של הצלת עם ישראל ארץ ישראל וגם תורת ישראל מיד צר (האסלאם הקיצוני הכריז על תורת ישראל מלחמת דת – ג'יהאד) ובמלחמה חלים גדרים אחרים ובטשטוש הבחנה זו טועים רבים ומטעים. אולם גם במלחמה אין חובת הריגה טוטאלית, להוציא מלחמת ז' עממין שהמצוה היא "החרם תחרימם". שם חובתנו להרוג את כל מי שלא השלים אתנו, הוא ומשפחתו, אנשים נשים וטף. במלחמות מצוה אחרות אין חיוב כזה. יש להרוג רק את הזכרים הבוגרים (דהיינו הלוחמים) אולם אין בהם דין "החרם תחרימם" אלא זהו גדר אחר. מסתבר שאם יש נשים לוחמות אף הן בכלל. וצ"ל אפוא שדין הריגת הזכרים חל רק על הכוחות הלוחמים ולא על האוכלוסייה האזרחית שאינה לוחמת. וא"כ ה"ה זקנים וחולים שאין להורגם, גם אם הם זכרים. גדר המצוה הוא השגת נצחון מוחץ וכניעה מוחלטת, ולאו דווקא החרמה כמו עמי כנען. ולכן נראה שאם עושים את הלוחמים חולים, שאינם יכולים יותר להלחם די בכך ואין מצוה להורגם דווקא. וא"כ גם בפציעה סגי ואין צורך בהריגה.
6. ואדרבה נלענ"ד שפציעה עדיפה ודווקא משום שאנו בשעת מלחמה. כי "בתחבולות תעשה לך מלחמה" וחייבים להפעיל שיקול דעת ולא לפעול מתוך אמוציות. אין לך דבר המסכן ביותר את מהלכי הלחימה מאשר פעילות אמוציונאלית לא מתוכננת ולא מחושבת.
נטרול הרודף ע"י פגיעה קשה באחד מאבריו עדיפה מהריגתו מכמה סיבות:
א. אצלם כל הרוג מתעטר בכתר "שהיד", זוכה לפי אמונתם לגן עדן ונערץ ע"י יתר המאמינים. הדבר מעודד משלהב את יצריהם ומזמין "שהידים" נוספים.
ב. עפ"י אמונתם הם מצווים על גאולת דם, לנקום את נקמת דמו של ההרוג ע"י הריגת אדם אחר מבני דתו של ההורג.
ג. הם מנצלים כל הרוג לתעמולת זוועה הן בתוכם והן בעולם כולו נגדנו. הדבר גורם לנו נזק גדול.
ד. אחרי שפצעו את המחבל והוא נוטרל אין התר להורגו, כי הוא כבר לא רודף. אלא א"כ הריגתו יש בה הרתעה לאחרים. אך כאמור לא רק שאין בכך הרתעה אלא אדרבה עידוד להגברת הלחימה.
מסקנת דברי היא שמכיון שהריגת גוי אסורה בעצם מהתורה, גם רודף גוי אם אפשר יש להציל באחד מאבריו ולא להורגו. גם במלחמה, אם אפשר יש להפעיל שיקול דעת. אם כי צריך להעיר שהמציל את הנרדף מפני רודפו חייב לפעול במהירות, תוך שבריר שנייה, וא"א לדרוש ממנו בתנאים כאלו הפעלת שיקול דעת כה זהיר להבחין בין פציעה להריגה. חובתו הראשונית להציל ורק כשיש לו שהות לשקול עליו להעדיף פגיעה באחד מאבריו.
תשובת המחבר
[עריכה]הרב מסכים שתקיפת מחבלים היא מצב מלחמה ואעפ"כ הרב מציע מלחמה 'בעצימות נמוכה'. לענ"ד דרך זו לא תואמת את המציאות. מרגע תקיפת מחבלים זו מלחמה וגדרי מלחמה עליה. איני מציע לפגוע בסביבתם אבל אותם עצמם מותר וראוי להרוג (לא חיוב אבל יותר מרשות).
הרב טוען שאם הם פצועים ונוטרלו אסור להורגם כי הם אינם רודפים, אבל במלחמה המודד של 'רודף' לא קיים.
כמו"כ פרסום דעת הרב לזיהוי המצב כ'רודף', מביאה שכל ההתיחסות הציבורית היא כאילו המדובר בתקיפה פלילית וכל מותקף שאינו מצליח לפגוע באחד מאבריו של רודף, כבר מפשפשים אחריו אם אינו בחזקת רוצח.
הטעמים שהרב מביא שפציעת מחבל עדיפה מהריגה, אינם טובים לשעת תקיפת מחבלים כיון שאין את הזמן לחשבונות אלו. ולהיפך, חשבונות כאלו מסוכנים ומסכנים את המותקפים. בשעת תקיפת מחבלים צריכים לפגוע בהם על מנת להרוג ולא להתחיל לחשוב שאולי עדיף רק לפצוע, ושיעמידו אותו לדין על כך שהרג וכו'.
וזכר לדבר דברי משוח מלחמה:
"ואמר אליהם שמע ישראל וגו' על אויביכם – ולא על אחיכם, לא יהודה על שמעון ולא שמעון על בנימין, שאם תפלו בידם ירחמו עליכם, כמה שנאמר: ויקומו האנשים אשר נקבו בשמות ויחזיקו בשביה וכל מערומיהם הלבישו מן השלל וילבישום וינעילום ויאכילום וישקום ויסכום וינהלום בחמורים לכל כושל ויביאום יריחו עיר התמרים אצל אחיהם וישובו שומרון וגו', על אויביכם אתם הולכים, שאם תפלו בידם אין מרחמין עליכם" (סוטה מב ע"א).
במארבים יזומים וכד' שם אולי נכונים שיקולים אלו. (ודברי משוח מלחמה הם במלחמה יזומה!) אולם דוקא שם הם אינם הופכים את הנהרגים ל'שאהידים'. ולכן גם שם רק אם דעת צה"ל שמבחינה תועלתית פציעה עדיפה על הריגה אז יש לפצוע, אבל אם דעת צה"ל שמבחינה מוסרית עדיף לפצוע – זהו מוסר שאכזרי לרחמנים ומרחם על האכזרים.
כנגד טעמיו של הרב שפציעה מועילה מהריגה, ישנם טעמים הפוכים. צריך לזכור שהכלא הישראלי הוא אוניברסיטה לטרור, ומי שנכנס טר"ש יוצא מג"ד... וכמובן המליונים הנשפכים לשם אחזקתם ושמירה עליהם בכלא הם ג"כ הוצאה גדולה מאד, ומי שיכול לשקול זאת הם מנהיגי המדינה, וגם הם דוקא כששוקלים כשיקול תועלתי לגבי פעולות יזומות. אבל לא כשיקול מוסרי ולא על שעת התקיפוֹת.
"וה' עוז לעמו יתן" ואז כשנמלא בעוז הא-לוקי – לומר את הכרעתנו המוסרית ללא פקפוק – אז "ה' יברך את עמו בשלום".