חבל נחלתו יד סג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

סימן סג אסור להציל עצמו בממון חבירו

פתיחה

ידוע בש"ס האיסור להציל עצמו בממון חבירו. אולם יש חשיבות להבחין בין הצלת גופו לבין הצלת ממונו ונעיין בך עפ"י הראשונים והאחרונים.

א. איסור הצלת גופו בממון חבירו

בבבא קמא (ס ע"ב) הגמרא דורשת: "ויתאוה דוד ויאמר מי ישקני מים מבור בית לחם אשר בשער, ויבקעו שלשת הגבורים במחנה פלשתים וישאבו מים מבור בית לחם אשר בשער [וגו'] – מאי קא מיבעיא ליה?" הגמרא מבינה שהמדובר בשאלה הלכתית שהיתה לפני דוד המלך ומסבירה את השאלה לפי רב הונא: "גדישים דשעורים דישראל הוו דהוו מטמרי פלשתים בהו, וקא מיבעיא ליה: מהו להציל עצמו בממון חבירו? שלחו ליה: אסור להציל עצמו בממון חבירו, אבל אתה מלך אתה, [ומלך] פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו". ובהמשך בדיון בגמרא: "בשלמא למאן דאמר למקלי, היינו דכתיב: ויתיצב בתוך החלקה ויצילה".

לפי תוספות (ב"ק ס ע"ב) פשוט שיכול להציל גופו בממון חבירו בפיקו"נ, והשאלה היא על חיוב תשלומים. וכך כתבו: "מהו להציל עצמו בממון חבירו – איבעיא ליה אי חייב לשלם כשהציל עצמו מפני פקוח נפש". וענו לדוד שכל אדם המציל עצמו בממון חבירו חייב, אבל אתה כמלך פטור. ולפי"ז ההמשך שהציל הוא ממידת חסידות של דה"מ, היינו ששילם את גדיש השעורים על אף שהיה פטור, או שלא שרפה כדי שלא להזדקק לדין מלך. עכ"פ פשוט הדבר לגבי כל אדם שמצוה להציל גופו בממונו של חבירו משום פיקו"נ, אולם אף שהציל חייב בתשלומים.

וכן כתב הרשב"א בחידושיו בב"ק (שם): "מהו להציל עצמו בממון חברו, פי' בתוס' דקא מיבעיא ליה אם חייב לשלם, ונראה שפשוט להם שיכול להציל על מנת לשלם ושלא מדעת הבעלים". ומוסיף הרשב"א שמותר להציל גופו בממון חבירו גופו אפילו אין חבירו יודע שהלה משתמש בממונו.

וכן בשו"ת הרשב"א (ח"ד סי' יז):

"שאלת: במה שכתבתי אני בפ' הכונס צאן לדיר (ס' ע"א) על ההיא דאיבעיא להו התם: מהו להציל עצמו, בממון חבירו? שאני כתבתי שם בשם התוס': דקא מבעיא ליה: אם חייב לשלם. וכתבתי עוד: ונראה שפשוט בעיניהם: שיכול, על מנת לשלם, ושלא מדעת הבעלים. ואתה קשיא לך: א"כ, למה שלחו לו: אסור? לשלחו ליה: מותר להציל על מנת. ועוד: דבהדיא אמרו שם (בבא קמא ס'): אף על פי שמשלם, נקרא רשע".

"תשובה: מה שכתבתי נראה לי שהוא פשוט, וקרוב אני לומר: שלא הייתי בכך צריך לכותבו, מרוב פשיטותו. שהרי אין לך דבר עומד בפני פקוח נפש, אלא אותן ג' המנויות. הגע עצמך: מי שהיה במדבר, ומת בצמא, ומצא קיתון מים של חבירו, ימות ואל ישתה, ואפי' על מנת לשלם? והיאך נקרא זה גזלן, והבעלים חייבין ליתן לו חנם, ולהחיותו? עד שהיה בן פטור דורש במס' בבא מציעא (ס"ב ע"א): בשנים שהיו מהלכין בדרך, וביד אחד מהם קיתון של מים. אם שותין שניהם, מתים, ואם שותה אחד מהם, מגיע לישוב, מוטב שישתו שניהם, וימותו, ואל יראה אחד במית' חבירו. וע"כ לא פליג ר"ע, אלא משום דכתיב: וחי אחיך עמך, חייך קודמין לחיי חבירך. הא שלא במקום חיותו, חייב. וא"כ, איזה גזל יש כאן, עד שנאמר בו: אף על פי שגזלה משלם, רשע הוא? אלא ודאי: להציל עצמו ע"מ לשלם, פשיטא. וכי לא שלחו ליה: מותר על מנת לשלם, מאי דפשיטא ליה ולא מבעיא ליה כלל, מאי לשלחו ליה?"...

היינו בסוגיא שם בב"ק יש שתי דעות מה שלח דוד לברר (לפי הדעה השניה היא היתה בענייני הצלת ממונו בממון חבירו שתידון להלן), לגבי השאלה על הצלת נפשות בממון חבירו פשוט לרשב"א שמותר, ושאלת דוד המלך היתה אם גם צריך לשלם וכאן חלקו בין מלך ליחידים.

וכך כתב גם הרא"ש בפסקי הלכותיו (ב"ק פ"ו סי' יב): "גדישין דישראל הוו ופלשתים טמונים בהו ומבעיא ליה מהו למיקלייא. אבל הא לא מיבעיא לי' אי שרי למיקלינהו להצלת ישראלים. דמילתא דפשיטא היא דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא שלש עבירות. אלא הכי איבעיא ליה מהו למיקלינהו אדעתא דליפטר מתשלומין. ואמרו ליה אסור להציל עצמו בממון חבירו אדעתא דליפטר אלא יציל עצמו וישלם".

וכך כתב בחידושי הרשב"א (ב"ק פא ע"ב) בשם הראב"ד על אחת מתקנות יהושע ב"נ (ב"ק פא ע"א): "והתועה בין הכרמים מפסיג ועולה מפסיג ויורד". היינו אדם התועה בין הכרמים מותר לו לשבור זמורות הכרם של חבירו כדי לצאת מן הכרמים ולהגיע למקום ישוב. וז"ל: "מפסג ועולה מפסג ויורד. פי' הראב"ד ז"ל ואף על גב דאמרינן אסור לאדם להציל עצמו בממון חבירו ה"מ בחנם שלא ליתן לו הדמים אבל ע"מ שיתן לו הדמים אין לך דבר שעומד בפני פקו"נ".

היינו הראב"ד פרש שהתקנה היא שמותר להזיק לממון חבירו על מנת לשלם, במקרה של תועה בין הכרמים וזו מתקנות יהושע בן נון. הרשב"א סובר שזה מותר מעיקר הדין, ומתקנות יב"נ הותר לעשות כן ללא תשלום דמים על מה שהזיק!

שיטת הראב"ד מוכחת אף מהשגתו (הל' חובל ומזיק פ"ח ה"ד): "נשא ממון חבירו בידו ונתנו לאנס חייב לשלם מכל מקום אף על פי שהמלך אנסו להביא. א"א גם בזה על דרך הרב הוא הולך ואין הגאון מודה לו וכן בדין שאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש ומאין יתחייב לו זה שימות בשביל ממון חבירו הואיל וייחדו לו בפירוש וכבר הרחבנו בדברים האלו בפירוש בבא קמא".

ובארו אבן האזל: "דעת הראב"ד כדעת ר"ה גאון וכתב בטעמא שכיון שבודאי אין איסור עליו להביא שאין דבר עומד בפני פקו"נ לכן פטור מלשלם".

בסוגיא זו פרש רש"י (ב"ק ס ע"ב): "ויצילה – שלא ישרפוה הואיל ואסור להציל את עצמו בממון חבירו". יש מסבירים שעל אף שנענה שהוא כמלך רשאי לשרוף – בכ"ז נהג כיחיד ולא שרפה. ולפי"ז יש אחרונים שהסיקו ששיטת רש"י שליחידים אסור להציל גופם בממון אחרים אפילו במצב פיקו"נ.

ולענ"ד לפי"ז העיקר חסר מפירושו של רש"י שהרי הסיבה שלא שרפה היתה שרצה להתנהג כיחיד ולא כמלך ולכן לא הזיק לממונו של ישראל אחר על אף פיקוח נפשו שלו ושל חייליו. ועוד שלא מצאתי מי מהראשונים שמזכיר שזו שיטת רש"י, ולכן אף שאחרונים ייחסו זאת לפירש"י קשה מאד לענ"ד ליחס פירוש זה לרש"י. אלא הפירוש הוא כתוס' שהיה פשוט לדה"מ שמותר לשרוף את החלקה כדי לנצח את הפלישתים, ושאל אם צריך לשלם ממון וענו לו שכמלך פטור, והוא אע"פ שהיה מלך לא שרפה כדי שלא ייפטר מתשלום.

אולם מצאנו בכ"ז שיטה האומרת שאסור לגזול אחרים אף במקום פיקו"נ.

בכתובות (יט ע"א) נאמר: "אמר רב חסדא, קסבר ר"מ: עדים, שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו – יהרגו ואל יחתמו שקר. אמר ליה רבא: השתא אילו אתו לקמן לאמלוכי, אמרינן להו: זילו חתומו ולא תתקטלון, דאמר מר: אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש – אלא עבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים בלבד, השתא דחתמו אמרינן להו אמאי חתמיתו?"...

עולה שלרבא היה פשוט, אף לפי ר"מ, שמותרים לחתום שקר ולא להיהרג.

בשיטה מקובצת (כתובות יט ע"א) כתב: "ועוד כתב הרמב"ן ז"ל ואיכא דאמרי רב חסדא אמר קסבר רבי מאיר מדינא נמי יהרגו ואל יחתמו שקר לפי שנמצא בברייתא חיצונית שלשה דברים אין עומדים בפני פקוח נפש ואלו הן ע"ג וג"ע וש"ד רבי מאיר אומר אף הגזל, ורבא אמר אנן ודאי קי"ל שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא שלשה אלו בלבד ודילמא אתא קמי בי דינא דס"ל כרבנן ואורו ליה הכי ולאו מילתא היא ע"כ".

כלומר שיטת ר"מ שאף גזל אינו עומד בפני פיקו"נ, ומצוי כן בברייתא חיצונית. אמנם הפוסקים לא קבלו דעה זו ואף ערערו על הסבר זה בר"מ. וכך כתב בשיטה מקובצת (כתובות יט ע"א):

"וז"ל הריטב"א ז"ל עדים שאמרו להם וכו' יהרגו וכו' פירש"י ז"ל הילכך כי אמרו שלא נהרגו משוו נפשייהו רשעים ונראה מדבריו ז"ל דלר"מ דינא הוא שיהרגו! וזה תימה גדול מהיכן שמעינן ליה לר"מ הא, דהא להדיא אמרינן בכל דוכתא לדברי הכל שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש אלא ע"ג וג"ע וש"ד, ותו דא"כ מאי האי דהדרי' דאילו אתו לקמן אמרינן להו זילו וחתומו ולא תקטלו וכ"ת דלרבנן הוא דאמרינן הכי וכי מדרבנן נתיב לר"מ?! ויש שפירשו דהכא במדת חסידות קאמרינן שהם נהרגין ותלמודא פריך דלית לן למימר הכי כיון דמשורת הדין אמרינן להו דלסהדו ולא לקטלו ואפילו לפי' זה לאו למימר שיהא מדת חסידות בדבר דהא ודאי כל שאמרו חכמים יעבור ואל יהרג אין לו ליהרג ומתחייב בנפשו הוא אם נהרג אא"כ הוא גדול הדור ועושה כך לצורך סייג הדור כההיא דחנניא מישאל ועזריה שהשליכו עצמן לכבשן האש וכדפירשתי בדוכתא אחריתי, אלא ה"ק שהם היו סוברין שהיתה מדת חסידות כי בנוהג שבעולם הרבה בני אדם רוצים ליהרג מלהעיד שקר דחמיר להו עדות שקר טובא ע"כ. וכן משמע לפרש לשון רש"י ז"ל כהאי פירושא בתרא וכן פירש נמי הרא"ה ז"ל. דוק ותשכח".

וא"כ ברור שהלכה למעשה פיקו"נ דוחה ממון חבירו ושאלת דוד היתה רק אם צריך לשלם.

דברינו חולקים על שיטת הגר"י עטלינגר בשו"ת בנין ציון (סי' קסז) שסבר ששיטת רש"י שאסור להציל גופו בממון חבירו. וכך סיכם את עיונו: "ויצא לנו מזה דלרש"י אין מצילין מן הסכנה לא בממון חבירו ולא בממון גבו' אבל לתוספ' ורא"ש מצילין ומדברי שאר ראשונים לא ראיתי בזה הכרע שהם כתבו המציל עצמו בממון חבירו חייב וכ"כ גם הרמב"ם ה' חובל ומזיק (פ"ח) ואף שלא כתבו שאסור להציל, מכ"מ אין הכרע ששיטתם כשיטת התוספ' שהרי לא כתבו ג"כ איפכא שאף שחייב מכ"מ מותר לכתחלה להציל עצמו, אכן מלשון הראב"ד (הלכות חובל ומזיק, פרק ח) משמע ששיטתו כשיטת התוספ', ומכ"מ גם ממנו אין ראי' גמורה דהוא מחלק בין למסור עצמו כדי להציל ובין מציל בשנוטל ממון חבירו מעצמו ולכן כתב דודאי אינו מתחייב להניח להרוג את עצמו משום הצלת ממון חבירו אבל אם מותר לכתחלה ליטול ממון חבירו מעצמו להציל עצמו ממיתה עדיין אין הכרע מדבריו ועיין בנ"י בהגוזל בתרא".

וכנראה לא ראה מה שהביאו הראשונים האחרים משם הראב"ד. והחזיק בהסברו בשיטת רש"י גם בתשובתו הבאה. אמנם אחרונים אחרים: בעל נחל אשכול (עמ' ) והמהר"ם שי"ק (יו"ד סי' שמז, שמח) חלקו עליו שאין הלכה כר"מ ואף רש"י לא סבר כן.

בשו"ת אגרות משה (חו"מ ח"ב סי' סג) נשאל ע"י האדמו"ר מבובוב האם צריך להשיב הלואות שנטל כדי להציל יהודים בתקופת השוֹאה והתכוין שהניצולים ישלמו (ולא ניצלו או שלא שילמו). ועונה לו הגר"מ פיינשטיין: "הנה במחילה מכ"ג חייב כתר"ה ע"פ דין התורה בחיוב גמור ואין בזה שום שקלא וטריא, כי בין להציל עצמו ובין להציל אחרים כשהציל בממון אחרים חייב לשלם כידוע מגמ' ופוסקים. והתקנה שאמר רבה בב"ק דף קי"ז ע"ב וסנהדרין דף ע"ד ע"א ברודף להציל ששבר כלים של כל אדם פטור, שאם אי אתה אומר כן אין לך אדם שמציל את חברו מיד הרודף, הוא רק ליפטר מדין מזיק, ורק מהמונעים בדרכו, אבל להפטר מחיוב גזל והלואה לא תקנו. ואף במזיק שלא בעומדים בדרכו כהא דרודף ששבר נמי אינו בכלל התקנה, ולכן אי לאו מדין מלך פורץ גדר לעשות לו דרך היו חייבין לשלם על שרפת הגדישין בב"ק דף ס' ע"ב אף שהיה זה להצלת רבים ולא היה גם בזה התקנה".

בס' דף על הדף כתב: "בשו"ת בנין ציון (סי' ק"ע) דן בארוכה בענין איסור ניתוחי מתים, וכתב בתוך דבריו דאף אילו הי' חולה מונח לפנינו, ויש לנו מת שאפשר לנתח ממנו אבר, ולהציל עי"ז אותו חולה הנוטה למות. אמנם אין דבר עומד בפני פיקוח נפש, אבל הכא לא, דדוקא לגזול ע"מ לשלם שרי, אבל אם אין יכול לשלם לו, דאין אדם בעלים ליקח משל חבירו אפילו במקום פיקוח נפש, וא"כ כיון שאבריו של המת שייכים אליו, ולא שייך בו תשלומין, ה"ז דוחה פיקוח נפש".

"אולם בשו"ת מהר"ם שי"ק (יו"ד סי' שמ"ח) השיג עליו, דמלשון הראשונים כאן מתבאר דאין לך דבר העומד בפני פיקוח נפש, ומשמע גוף איסור גזל היכא דאין בידו לשלם נדחה מפני פיקוח נפש".

ולענ"ד צדקו דברי מהר"ם שי"ק, והבנין ציון הולך לשיטתו הממעיטה מחומרת פיקו"נ ולכן סובר שללא תשלום אסור לגזול אפילו לצורך פיקו"נ אבל לא נראו דבריו, ומותר לגזול ע"מ לשלם לצורך פיקו"נ, ואם לא מצאה ידו וכי ימות?! והלא פיקו"נ גדול אף מעבירת גזל ודוחה אותה.

וכן כתב בשו"ת מהרש"ם (ח"ה סי' נד) שאפילו אינו יכול לשלם מותר לגזול כדי להציל נפשו: "ומ"ש בדין דאסור להציל א"ע בממון של חבירו כ"כ ג"כ בשו"מ מהד"ת ח"ב סי' ד' ועמ"ש בזה אאמ"ו ז"ל בספרו ידות אפרים עה"ת פ' וארא. אולם לענ"ד ז"פ דהיכי שהוא עני ואין לו לשלם ועומד בסכ"נ בודאי מותר להציל א"ע בממון חבירו וכ"מ בהרא"ש שם, והרי אפי' בלוקח אדעתא לשלם ג"כ רשע מקרי כמ"ש בגמרא ב"ק ס' שם ואעפ"כ אהא לא קמבעי' לי' דודאי שרי במקום פ"נ והאיבעיא הוא רק אי חייב לשלם כיון דברשות לקח וכמ"ש בב"ח חו"מ סי' שנ"ט"...

וכך פסק השולחן ערוך (חו"מ סי' שנט ס"ד): "אפילו הוא בסכנת מות וצריך לגזול את חבירו כדי להציל נפשו, צריך שלא יקחנו אלא על דעת לשלם (וע"ל סי' ש"פ ס"ג)". ובאר הסמ"ע (ס"ק י): "אלא על דעת לשלם. פירוש, אבל על דעת לשלם מותר כיון שהוא בסכנת נפש, דאין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש. טור [סעיף ד'] ועיין פרישה".

וכן באר בשולחן ערוך הרב (חו"מ הל' גזלה וגנבה ס"ב):

"ואפילו מי שהוא בסכנת מות וצריך ליטול ממון חבירו כדי להציל נפשו ממות לא יטלנו אלא על דעת לשלם שאף על פי שכל העבירות שבתורה נדחות מפני פיקוח נפש חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים אסור להציל עצמו בממון חבירו על דעת להפטר אלא על דעת לשלם כשתמצא ידו הואיל ואפשר בתשלומין".

ב. מציל ממונו בממון חבירו

בסוגיא בבבא קמא (ס ע"ב) ישנה העמדה נוספת לשאלת דוד המלך מזקני בית לחם: "ורבנן, ואיתימא רבה בר מרי אמרו: גדישים דשעורין דישראל הוו וגדישין דעדשים דפלשתים, וקא מיבעיא להו: מהו ליטול גדישין של שעורין דישראל ליתן לפני בהמתו, על מנת לשלם גדישין של עדשים דפלשתים? שלחו ליה: חבול ישיב רשע גזילה ישלם, אף על פי שגזילה משלם – רשע הוא, אבל אתה מלך אתה, ומלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו".

כאן השאלה אינה על התשלום, ודאי המציל ממונו בממון חבירו חייב בתשלום. השאלה האם מותר לגזול על מנת לשלם או שחייב ליטול רשות מבעל הממון.

וכך באר זאת הרא"ש (ב"ק פ"ו סי' יב): "מהו לחלופי שעורים דישראל בעדשים דפלשתים כדי להאכיל לבהמתו. ושלחו ליה דאסור לגזול על מנת לשלם שנאמר חבול ישיב רשע גזילה ישלם. ויראה דמיירי שעדיין לא היו מזומנין. אלא רצו ליקח גדישים של שעורים דישראל ולכשיזדמן להם גדישים דעדשים דפלשתים יחזירו להם. אבל אם היו גדישין דעדשים מזומנין אפילו אין בעלי גדישין שעורים לפנינו מותר לזכות להן גדישין של עדשים על ידי אחר וליקח גדישין של שעורים דזכות הוא לו דעדשים עדיפי טפי. וכן משמע לישנא דקרא חבול ישיב רשע גזילה ישלם דמשלם אחר שכבר גזלו".

עולה מדברי הרא"ש שהמעכב אינה נטילת הרשות, אלא התשלום המיידי, אבל לכוף אותו לקבל תשלום וליטול את ממונו לשם הצלת ממון המציל מותר. [כנגד האסור בפעולת חמדה (עי' רמב"ם הלכות גזילה ואבידה פ"א ה"ט)].

וצריך להתאים פסיקה זו עם המשנה בפ"י בבבא קמא (קיד ע"א): "וכן נחיל של דבורים... ומהלך בתוך שדה חבירו להציל את נחילו, ואם הזיק – משלם מה שהזיק, אבל לא יקוץ את סוכו על מנת ליתן את הדמים; ר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר: אף קוצץ ונותן את הדמים".

ואמנם בגמרא (קיד ע"ב): "אבל לא יקוץ את סוכו [וכו']. תניא, ר' ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה אומר: תנאי ב"ד הוא, שיהא יורד לתוך שדה של חבירו וקוצץ סוכו של חבירו להציל את נחילו, ונוטל דמי סוכו מתוך נחילו של חבירו; ותנאי ב"ד הוא, שיהא שופך יינו ומציל את דובשנו של חבירו, ונוטל דמי יינו מתוך דובשנו של חבירו; ותנאי ב"ד הוא, שיהא מפרק את עציו וטוען פשתנו של חבירו, ונוטל דמי עציו מתוך פשתנו של חבירו, שע"מ כן הנחיל יהושע לישראל את הארץ".

היינו במקרים אלו תנאי בי"ד שכיון שמקרים אלו שכיחים ונזקו של האחד גדול בהרבה מהשני התירו לו אליבא דר' ישמעאל בן ריב"ב לקחת את של חבירו על מנת לשלם.

בשיטה מקובצת (ב"ק קיז ע"ב) מובאת שיטת הראב"ד בנושא הצלת ממונו בממון חבירו. וכך כותב הראב"ד:

"ומציל עצמו בממון חברו. הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא דאיכא מילי דקשיין אהדדי. בפרק הכונס צאן לדיר אמרינן ויתאו דוד ויאמר מי ישקני מים וגו' מאי קא מיבעיא ליה אמר רב כהנא גדישין דשעורים דישראל הוו והוו מטמרו בהו פלשתים וקא מיבעיא ליה מהו למקלינהו בנורא ואצולי לישראל שלחו ליה אסור להציל וכו'. וגרסינן בקידושין פרק קמא התקדשי לי בככר תנהו לכלב וכו' בעי רב מרי כלב הרץ אחריה מהו מי אמרינן חייב לאצולה אלמא אדם חייב להציל בממון חברו ואם זה חייב להצילו בממונו מה טעם אסור לאדם להציל עצמו בממון חברו. ואיכא למימר מה שאדם חייב להציל חברו בממונו הני מילי בפניו כדכתיב והשבותו לו אפילו אבדת גופו אבל שלא בפניו לא נתחייב ממונו בכך ואפילו בפניו נמי לא שיפסיד זה ממונו אלא שישלם פסידתו כדאמרינן בפרק הכונס נפלה לגינה ונהנית וכו' ואמר רב כשנחבטה ואמרינן עלה לא מיבעיא אכלה וכו' ואימא הכי נמי מבריח ארי וכו' אי נמי מבריח וכו' לית ליה פסידא וכו' כלומר ואפילו מדעתו אלמא לא מיחייב לאצולי היכא דמטי ליה פסידא".

לפי הראב"ד, ממונו של אדם אחר אינו משועבד להציל ממון אחרים, ורק בעל הממון יכול להרשות שיצילו בממונו ממון אחרים וגם זה תמורת תשלום. הראב"ד ממשיך ומבאר שלשם כך היה צריך תנאי יב"נ להזיק לחבירו על מנת לשלם אפילו שלא בפניו, ובכל מקום שלא בעל הממון גורם לו לאבידת גופו או ממונו אלא הוא עומד לאבד מצד אחר, אסור ליטול ממונו של אחר על מנת לשלם ורק עפ"י תקנות יב"נ רשאי. ושוב שואל הראב"ד מה א"כ היתה שאלת דוד המלך ודן בכך.

וכך כותב הראב"ד בסיכום:

"הנה מן הכללות הללו אדם יכול להציל עצמו בממון חברו בין בפניו בין שלא בפניו והוא שישלם פסידתו, אבל להציל ממונו מרובה בממון חברו מועט שלא מדעת חברו אסור דתנן אבל לא יקוץ את השוכה על מנת ליתן לו דמים והני מילי שלא בפני חברו אבל בפני חברו אם יתנה עמו לשלם פסידתו חייב להציל ממון חברו דכיון דלא מטי ליה פסידא מחייב בהשבת אבדתו כדתניא והתעלמת פעמים שאתה מתעלם וכו' או שהיתה שלו מרובה משל חברו כלומר אם היתה שלו כשל חברו למה יציל והלא הוא נוטל פסידתו מתוך של חברו אם יתנה עמו על זה נאמר והתעלמת שאם לא יתנה עמו לא יציל שמעינן מיניה שאם לא היתה פסידתו כשל חברו אינו רשאי להתעלם שמתנה ומציל, הילכך הנך תנאי דקתני בברייתא דרבי ישמעאל בן ברוקא שיהא זה שופך את יינו ומציל דובשנו של חברו ומפרק עציו וטוען פשתנו של חברו וכו' נהי דשלא בתנאי בעלים אינו חייב דליתא לרבי ישמעאל דעשרה תנאים התנה יהושע ותו לא אבל בתנאי בעלים חיובי מחייב לשפוך יינו ולהציל דבש חברו. וכן לענין שטף נהר חמורו וחמור חברו אם יתנה עמו ליתן לו דמי שלו חייב להציל".

"וקרוב אני לומר אם בפניו הוא ויתנה לו שיתן לו פסידתו אף על פי שלא קבל עליו הלה יכול לפרק ולהציל לפי שזה רשע הוא ומחוייב בדבר וזה שהוא עושה כדין עושה. והא דאמרינן שלך קודמת לכל אדם נפקא מינה מאפס כי לא יהיה בך אביון בך בעצמך. והא דאמר רב יהודה אמר רב כל המקיים בעצמו סוף בא לידי כך נראה לי דעל אבדת אביו ועל אבדת רבו קאמר אבל בשאר כל אדם אין כאן איסור ושלו קודם. וי"ל אפילו על כל אדם כי איך יחוס על סלע שלו יותר ממאה סלע של חברו והיה לו לבטוח על הבורא לשלם גמולו בכמה כפילות על מצות השבת אבדת חברו".

עולה מדברי הראב"ד שבהצלת גופו נוטל את של חבירו בין מידיעתו ובין שלא מידיעתו על מנת לשלם. ובהצלת ממונו, בפניו מתנה שישלם ונוטל בעל כרחו של חבירו כיון שהוא נפסד בהרבה יותר, ומציל את שלו בהיזק חבירו (שופך יינו, מפרק עציו וכד') אבל שלא בפני בעל הממון אסור ליטול שאין הלכה כר"י בן ריב"ב.

נראה מדברי הרא"ש שהובאו לעיל, שהרא"ש חולק על הראב"ד ואינו דורש את ידיעתו של בעל הממון כדי להציל את ממונו, אלא כיון שאם היה לפנינו היה צריך להציל את ממונו של חבירו מדין השבת אבידה, ה"ה אם אינו בפנינו רשאי ליטול ללא רשותו, ובתנאי שיזכה לו עתה ע"י אחר תשלום על הממון שנוטל.

וכן נראה מדברי הרא"ש החולק על הרי"ף שפוסק שאין הלכה כר"י בן ריב"ב (ב"ק פ"י סי' טז) וכותב שאולי הלכה כמותו.

ואמנם הטור (חו"מ סי' רעד) מביא בכך מחלוקת:

"רבי ישמעאל אומר עוד תנאי ב"ד שמי שברח לו נחיל וישב לו על אילן חבירו שיכול להציל נחילו ולקוץ הענף ויתן לו דמי ענף והרואה את חבירו שיש לו חבית של דבש שנסדקה וקרובה להפסד והוא יש לו חבית של יין וחבירו אומר לו שפוך יינך ואמלא חביתך דבשי הנפסד ואפרע לך דמי יינך שחייב לעשותו וכן אם יש לחבירו חמור טעון פשתן ומת חבירו ולו יש חמור טעון עצים אומר לו לפרוק עציו ולהציל פשתנו והוא יפרע לו דמי עציו שחייב לעשותו וכתב רב אלפס שאין הלכה לא כרבי יהודה ולא כרבי ישמעאל וכ"כ הרמ"ה וא"א הרא"ש ז"ל פסק כדבריהם".

והביא מחלוקת זו הרמ"א (חו"מ סי' רעד): "מי שהיה לו נחיל של דבורים ויצאו וישבו על אילן של חבירו, י"א דיכול לקוץ ענף כדי להציל נחילו ונותן דמי ענף לבעל האילן (טור בשם אביו הרא"ש), ויש חולקין (שם בשם הרי"ף והרמ"ה)".

נראה איפוא שמחלוקת בראשונים אם מותר להציל ממונו בממונו של חבירו שלא בפניו והוא מתנה או מזכה לו תשלום נזקו. לפי הראב"ד אסור כיון שממונו של השני אינו משועבד להצלת ממונו של אחר ולפי הרא"ש מותר.