חבל נחלתו יד סב
סימן סב לשון הרע על נבחרי ציבור בעיתונים
הקדמה
דברי הרב מאיר בראלי בתחומין כרך ל"ג על הסכמה 'מכללא' של נבחרי ציבור שהציבור ישמע וידבר עליהם לשון הרע כאשר עיתונאים מגלים עליהם ועל מעשיהם צדדים רעים – הם לענ"ד, 'מרפסין איגרא' ובבחינת 'התירו פרושים את הדבר'. לה"ר בעיתונות הפכה במאמרו של הרב בראלי להיתר, והדבר לדעתי חמור ביותר.
נורמות ציבוריות כקריאת עיתונים, אפילו הן רחבות ופשטו גם בציבור הדתי, אינן מהוות אישור להיתרם ההלכתי, ולכן אני חולק על כל הדרך למצוא ק"נ טעמים להתיר ולטהר את השרץ, בבחינת מה ששאלו תוס' (עירובין יג ע"ב): "תימה מאי חריפות הוא לטהר את השרץ שהתורה טמאתו בהדיא?!"
במאמר קצר זה נבאר במה ראוי שהציבור יעסוק, במה עסוקים חלק מהעיתונאים והעיתונות, מדוע אין מקום להסכמה 'מכללא' ואף לא להסכמה מראש לדיבור לה"ר, ובאלו מצבים מותר לדבר במערכות ציבוריות בגנותו של אדם.
א. במה ראוי שיעסקו עיתונים
הרמב"ם בפירוש המשנה למסכת אבות (סוף פרק א) נותן כללים חשובים לתכנים בהם האדם עוסק, ובאלה מהם מותר וראוי לדבר. וז"ל:
"ואני אומר, כי הדיבור יתחלק לפי חיוב תורתנו לחמשה חלקים: מצווה, ואסור, ומאוס, ואהוב, ומותר".
"החלק הראשון, והוא המצווה, הוא קריאת התורה ולימודה והעיון בה, וזו מצות עשה מחויבת: (דברים ו, ז) "ודברת בם", והיא כמו כל המצוות. וכבר בא בחיזוק בלימוד מה שיקצר זה החיבור מהכיל קצתו".
"והחלק השני, הוא הדיבור אשר נאסר, והוזהר ממנו, כעדות שקר וכזב ורכילות ומלשינות וקללה, ופסוקי התורה יורו על זה החלק, וממנו נבלות פה ולשון הרע".
"והחלק השלישי, הוא הדיבור המאוס, והוא הדיבור אשר אין תועלת בו לאדם בנפשו, ולא משמעת ולא מרי, כרוב סיפורי ההמון במה שארע ומה שהיה, ואיך מנהג מלך פלוני בארמונו, ומה היתה סיבת מות פלוני, או עושר פלוני, ואלה יקראו אצל החכמים סיחה בטלה, ואנשי המעלה ישתדלו בנפשם להניח זה הדיבור, ונאמר על רב תלמיד ר' חייא שהוא לא סח סיחה בטלה מימיו. ומזה החלק גם כן שיגנה האדם מעלה, או ישבח פחיתות, בין שהיתה מידותית או שכלית".
"והחלק הרביעי, והוא האהוב, הוא הדיבור בשבח המעלות השכליות והמידותיות, ובגנות הפחיתויות משני המינים גם יחד, והערת הנפש לאלה בסיפורים ובשירים, ומניעתה מההן באותן הדרכים עצמן. וכן לשבח המעולים ולהללם במעלותיהם, כדי שייטב מנהגם בעיני בני אדם וילכו בדרכם, ולגנות הרעים בפחיתויותיהם, כדי שיתגנו מעשיהם וזיכרם בעיני בני אדם, ויתרחקו מהם ולא ינהגו במנהגם. ויש אשר יקרא זה החלק – רצוני לומר: לימוד המידות המעולות והרחקת המידות הפחותות – דרך ארץ".
"והחלק החמישי, והוא המותר, הוא הדיבור במה שמיוחד לאדם מסחורתו ופרנסתו ומאכלו ומשתהו ולבושו ושאר מה שצריך לו, וזה מותר, אין אהבה בו ולא מיאוס, אלא אם ירצה ידבר בו במה שירצה, ואם ירצה ימנע. ובזה החלק ישובח לאדם מיעוט הדיבור, ומן הריבוי בו יוזהר בספרי המוסר".
"אבל האסור והמאוס, הרי אין צריך לדברים ולא לציווי שראוי לשתוק ממנו לגמרי. ואמנם המצווה והאהוב, אם יוכל האדם לדבר כל ימיו בהם – הרי זו היא התכלית. אבל ראוי לו עם זה שני דברים: האחד – שיהיה מעשהו מתאים לדיבור, כמו שיאמרו: 'נאים דברים היוצאין מפי עושיהן', ועל זה הענין אמר כאן: 'לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה', והחכמים יאמרו לאיש מעלה שילמד המעלות: 'דרוש, ולך נאה לדרוש', ואמר הנביא: (תהלים לג, א) 'רננו צדיקים בה', לישרים נאוה תהלה'. והענין האחר – הקיצור, ושישתדל להרבות העניינים במעט הדברים, לא שיהיה הענין בהפך, והוא אומרם: 'לעולם ישנה אדם לתלמידיו דרך קצרה'".
ככלל, היה ראוי שהתקשורת תעסוק רק בחלק המותר, אלא שחלק זה פחות מושך את הציבור ואילו הדיבור (וכן בשאר כלי התקשורת העוסקים במראה וקול) בחלק המאוס והאסור יש לו משיכה הרבה יותר גדולה, ועל כן ההתדרדרות לעיסוק בצדדים אסורים.
אם נעיין בעיתונות ימינו ובתכני כלי התקשורת נמצא שמחלקי האהוב – שיבוח מידות ומעשים טובים יש מעט מאד. ואילו שאר התקשורת והעיתונות עסוקים מעט בחלק המותר והרוב בחלקים המאוסים והאסורים. ולפי מיעוט הבנתי הבקורת על נבחרי ציבור בעיקר בשטח האישי שייכת לחלק האסור ואין מקומה בעיתונות ובתקשורת.
ב. דרך העיתונות בימינו
בתשובתו שכתב אלי הרב בראלי כתב כך:
ההתר שכתבתי נסמך על שלוש הנחות יסוד:
א. מחילה על איסור לשון הרע ובושת מועילה.
ב. מדינת ישראל רואה בתקשורת חלק ממערך הפיקוח על נבחרי ציבור.
ג. קבלת תפקיד ציבורי במדינה מהווה הסכמה מכללא לפרסום דברי גנות הנוגעים לתיפקודו של מקבל התפקיד.
לפי דבריו של הרב בראלי העיתונות היא המעבירה את הבקורת על נבחרי הציבור לעם שהוא הגוף הבוחר ומבקר את נבחרי הציבור. (וכיון שכל הנכנס למערכת מקבל עליו את חוקי המערכת בין בהסכמה ישירה ובין בהסכמה עקיפה ['מכללא'] בהצטרפו למערכת. לכן אף פוליטיקאים ונבחרי ציבור מקבלים עליהם כלל זה ומסכימים בהיכנסם לפוליטיקה שידברו עליהם לה"ר – כאשר לפי דברי הרב בראלי זו אינה לשון הרע כיון שהיא נעשית לתועלת.)
לענ"ד טענה זו בעצמה אינה עומדת במבחן המציאות. אם נבחן את רוב מאמרי הידיעות בעיתונות נמצא שהאדם הפרטי כמעט ולא יכול להשפיע מאומה, ע"י הידיעות שהעיתונות מחדשת לו. וישנם גופי שלטון ממונים להתעסק בידיעות הללו. אם המדובר בעבירות פליליות יש משטרה והתביעה הפלילית. אם ענייני בזבוז וכד' ישנו משרד מבקר המדינה. ומה מוסיף המידע שפלוני מבלה את זמנו בצורה שאינה מוסרית וכד'. הרי אין בחירה ישירה של נבחרי ציבור אלא דרך מפלגות וכד', ואף בראשי רשויות שבהם יש בחירה ישירה רוב ככל מהידיעות שמתפרסמות אינן אמת, או הם אמת למחצה, ואם יש בידיעות דברים פליליים שהמתלונן ייגש למשטרה אולם מדוע כל המדינה צריכה לעסוק בשמועה מרושעת על פלוני?!
המלאכה העיתונאית הפכה להיות כדברי השיר של אריק איינשטיין ('עיתונאי קטן שלי'):
הם כותבים בעיתונים מה שהם רוצים; מסרסים מלכלכים בלי שום רחמים,
נכנסים אל המיטות מציצים מהחורים; ואין מה לעשות אין פה רחמים,
מלבינים את הפנים פוגעים במשפחה; אם היום היה תורי אז מחר יהיה תורך...
לצערי זאת דרכם של כמעט כל העיתונאים העוסקים בחדשות ובידיעות ולא במאמרים מקצועיים. בהבאת ידיעות על אנשים מבליטים צדדים לפי רצונם לטוב או למוטב – על כל אשר יחפוץ יטנו. וחורצים דין עוד לפני ידיעת העובדות ובגינם יושבים חפים מפשע בכלא. לציבור השומע וקורא יש מעט מאד השפעה על שינוי המצב וכד' והוא שומע ומקבל לה"ר כאילו הם דברים ודאיים... א"כ אי אפשר לתת שום היתר לכל לה"ר שעיתונאים צוברים ומפרסמים. היו ויהיו 'חיסולים ממוקדים' של פוליטיקאים, רק בגלל שאינם דוגלים בדרכו של עיתונאי זה או אחר, ויד רוחצת יד, וסלילת דרך לפושעים איך לעמוד בראש מערכות כדי להשפיע ולצְבור כח וכבוד ועוד ועוד כהנה וכהנה, וא"כ מדוע דבריהם בעיתונות אינם לה"ר.
התועלת אותה מקבל הציבור מכל הידע השלילי והמגנה, עליה מתבססים מתיריה היא מעטה מאד, אף יכולת הציבור השומע והקורא להשפיע ולהיזהר מאותם מכשולים מעוטה ביותר, וא"כ רובה דרובה לשלילה ולקלקול כל רוח הציבור, ורק אחוז קטן מאד הוא לתועלת.
אף ההסתמכות על חוקי המדינה, על דרכי מדינת ישראל, ועל מאמרי שופטי בית המשפט העליון כאילו העיתונאים הם שומרי המדינה וחוקיה והם המזהירים את הציבור מפני פשיעת נבחרי הציבור – מְשֻׁנָּה מאד בעיני, וכי חוקי המדינה לפי ההלכה?! וא"כ המציאות המעוותת ודאי שאינה יכולה להגדיר נורמות פסולות כמתוקנות ומותרות, אפילו אם הן זורמות היום בדם התמצית של החברה, ולא על פיהן אנו חיים. ואם חטאנו בקריאת עיתונים ובריצה אחריהם צריכים אנו לעבוד על עצמנו ולתקן דרכינו, אבל אל לנו להתיר את האסור בגלל זה.
ג. האם אדם יכול לתת רשות שידברו עליו לה"ר
בסיסו ההלכתי של ההיתר הוא שלאדם מותר לדבר לה"ר על חברו כשהלה מתיר לו. ולשם כך הביא ראיה משלשה פוסקים: מהסתפקות הראי"ה קוק ומפסקם של הצי"א והרשז"א לגבי רופא להקריא למזכירה ולא לכתוב בעצמו. וראיות אלה חלשות מאד לדעתי (מלבד שהרב אלישיב חולק עליהן). הרב קוק הסתפק ולא הכריע, ואף אם תאמר שהתיר הרי זה כמידת חסידות שלא תזוח דעתו של אותו חסיד עליו (ואז הדבר מותר מפני שהוא לתועלת), אבל אי אפשר לגזור מכאן לכל מצב ולכל אדם. ולגבי הראיה מדברי הצי"א והגרשז"א נראה שהמזכירה כחלק מהצוות המטפל בחולה וברופאים נפגשת בעצמה עם אותם מקרי גנות ובמקרים מסוימים נצרכת התיחסותה (כגון לזמן אנשי אבטחה בבדיקת חולה אלים וכד') ועל כן יש היתר לשמיעתה וכתיבתה. וכתיבתה נעשית לשם תקנת החולה ולא לשם פרסום גנותו. לגבי רופא מתמחה אדון להלן.
מאידך ידוע המעשה על החפץ חיים שלמד מתגובת הבריות שאסור לאדם לומר לה"ר על עצמו, ומובא בס' 'נפש הרב' בשם הרב סולובייצ'יק (עמ' קנ): "דעפ"י פשוטו היה נראה לומר דאין בזה כ"כ חידוש (=מסקנת הח"ח), דהלא זהו דין המשנה דמראית-עין, שאין להאדם בעלות על שמו הטוב (הרעפיוטישען שלו) שיהיה רשאי למחול עליו. וא"כ נראה ברור שאין אדם יכול להתיר שידברו עליו לה"ר, ולכן כלל אין זה משנה אם הוא מתיר או לאו.
לאותו מעשה ולאותו בירור נזקק הרה"ג פנחס זביחי בשו"ת עטרת פז (חלק א כרך ג, חו"מ, הערות סי' ז הע' ב) וז"ל:
"ומידי דברי זכור אזכור אשר העירני בימי חורפי מקדם קדמתא, הרה"ג רבי משה חיים שלנגר שליט"א מח"ס יסודות הלכות שבת, והרב המגיה בספר לשון חיים על הל' לשון הרע. האם מותר לאדם לדבר לשון הרע על עצמו, או יש בזה איסור כמדבר לשוה"ר על אחרים. ובהשקפה ראשונה נומיתי לו מהמעשה הידוע ברבינו החפץ חיים זצ"ל (הובא בס' כצאת השמש בגבורתו עמ' קצח), שהיה בעגלה ודיבר לשוה"ר על עצמו והיכוהו וכו', ואמר הח"ח כי אף על פי שלא כתב בספרו שאסור לאדם לדבר לשוה"ר על עצמו, עתה התגלגל הדבר מן שמיא שצריך לומר שגם זה אסור. ע"ש. אולם האמת היא כי סיפור זה אינו מדוייק, כי הובא בכמה מקומות בגירסאות שונים (עי' פרפראות לתורה עמ' וגם בספר זה כתב הרהמ"ח כי סיפור זה ידוע בכמה נוסחאות. ע"ש). ומה גם דאין לומדים הלכה מסיפורי מעשיות (וכמו שכתב כיו"ב בשו"ת יבי"א ח"ב חאו"ח סו"ס יג. ע"ש). וראה גם בקובץ אגרות לחזו"א (ח"ב סי' כב) שכתב ג"כ וז"ל: וחיפוש מעשיות בספרי הדורות אינני מומחה לכך, ואינני סומך על זה, ואני מתנגד לקביעת הלכה עי"ז. ע"ש".
"ואמנם לפי המתבאר דקיי"ל כהא דאמרינן במתני' דבב"ק (הנ"ל) שאין אדם רשאי לחבול בעצמו, ממילא לכאורה י"ל דה"ה נמי דאין אדם רשאי לבזות את עצמו בסיפור מעשיו הרעים, שהרי הגמ' שם בתחילה רצתה לתרץ את הסתירה מהבריתא למשנה, דבבריתא אמרינן אדם רשאי לחבול בעצמו, ובמשנה אמרינן דאין רשאי, כאן בחבלה כאן בבושת, דבבושת שרי לבייש את עצמו, והא דאמרינן בברייתא דאדם רשאי לחבול בעצמו, היינו בבושת. וממילא למסקנא דאמרינן תנאי היא יוצא שכשם דאיכא פלוגתא בין מתניתין לברייתא אם רשאי לחבול בעצמו, ה"ה נמי דאיכא פלוגתא אם רשאי לבייש את עצמו, ומדקיי"ל כמתניתין דאין רשאי לחבול בעצמו ממילא ה"ה נמי דאין רשאי לבייש את עצמו. וא"כ יוצא לכאורה דאסור לאדם לדבר לשוה"ר על עצמו, שהרי ע"י שמדבר לישנא בישא על נפשיה, הרי הוא כמבזה ומבייש עצמו דאסור. (ועי' היטב בדברי מהר"י מיגאש בתשובותיו (סי' קפו) שלכאורה יש לדייק כן נמי מדבריו דהא בהא תליא. יעו"ש. ועוד צ"ע. ושו"ר בס"ד להגרי"פ פערלא בביאורו לספר המצוות להרס"ג (מצוה ל"ת מז מח, דף מז ע"ג) שכתב כן דלמסקנא דין המבייש עצמו תליא בפלוגתא דהחובל בעצמו, ורמז ג"כ ללמוד דברים אלו מתשובת מהר"י מיגאש הנ"ל. ע"ש. וראה גם בבעל הטורים עה"ת (בראשית ט ה) עה"פ "ואך את דמכם וגו'" שכתב, "ואך" ג' במסורה, הכא, ואידך "ואך אם טמאה ארץ אחוזתכם", "ואך את הדבר". לומר כמו שאסור להרוג עצמו, כך אסור לקלל עצמו, והוא "ואך את דמכם לנפשותיכם", "ואך את הדבר" שאפילו הדיבור אדרוש. ע"ש)".
וכך מובא באגרות–קודש (לרמ"מ מלובביץ', אגרות קודש ו א'תרכא): "הנה ידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר שאסור לדבר לשון הרע על אחד מבני ישראל וממילא גם לא על עצמו הוא".
ולכן אף אם נאמר שמותר לאדם לדבר לה"ר על עצמו ומכאן למחול לאחרים שידברו עליו לה"ר, אבל ודאי שלכו"ע אין הסכמא מכללא לבייש עצמו, והנכנס לעבודת הציבור אינו מתיר לדבר בגנותו.
ד. האם איסור לה"ר תלוי בנזק של מי שדברו עליו
שורש המחלוקת לפי מיעוט דעתי תלויה בחקירה באיסור לה"ר, האם הוא אסור רק מפני גרימת הנזק על מי שמספרים עליו, ולכן יש הו"א שהוא יוכל להרשות שיספרו עליו לה"ר בכך שמוחל על כל נזק שייגרם לו, או שהמעשה בעצמו אסור למשיח, ולכן אף אם לא ייגרם שום נזק לאף אדם בכ"ז קיים איסור לה"ר.
כתב מפורש רבינו יונה בספרו שערי תשובה (שער ג סימן רטז): "והמספר לשון הרע שתים הנה קוראותיו: הנזק והבושת אשר יגרום לחבירו, ובחירתו לחייב ולהרשיע את חביריו ושמחתו לאידם".
הרמב"ם בהל' דעות (פ"ז ה"ב) כתב: "יש עוון גדול מזה עד מאד והוא בכלל לאו זה והוא דמספר בגנות חבירו אע"פ שאומר אמת"... ואינו תולה את האיסור בנזק של מי שדברו עליו. וכן בסמ"ג (לאוין סי' ט).
וכן בבבא מציעא (נח ע"ב) על אלו שאינם עולים מן הגיהנם נאמר: "והמכנה שם רע לחבירו. – מכנה היינו מלבין! – אף על גב דדש ביה בשמיה". ופרש רש"י: "דדש ביה – כבר הורגל בכך שמכנים אותו כן, ואין פניו מתלבנות, ומכל מקום – זה להכלימו מתכוין". וא"כ נענש אפילו לא הכלים את חברו.
וכן כתב החפץ חיים בכלל ג הל' י ובבאר מים חיים שבאיסור לה"ר יש שני חלקים האחד ההיזק לחברו והשני אפילו חברו לא ניזק אלא עצם האיסור לדבר דברים רעים על אדם מישראל. וכתב שם (הל' ו): "ודע דאפילו אם לא בא ע"י לה"ר שלו שום רעה להאיש ההוא כגון שלא קבלו השומעין את דבריו וכיוצא בזה אעפ"כ מכלל לה"ר לא נפקא ויותר מזה דאפילו אם הוא משער לכתחילה שלא יבוא להנדון שום רעה ע"י דיבורו אעפ"כ אסור לספר בגנותו". ועי' בקונטרס 'כף הדן' (לרב יחיאל מיכל לובצקי סימן ו).
וכן שם בהערה כתב הח"ח: "ועל כרחך משום דעצמיות הדבור של גנות על חבירו הוא עון בפני עצמו, לבד מה שלפעמים מסובב על ידי זה היזק לחבירו".
ונראה עוד להוכיח שאסור לדבר לה"ר אפילו אין בכך שום נזק למי שמספרים עליו כאמור לגבי המרגלים: "בוא וראה כמה כח לשון הרע ומה מרגלים שלא דברו אלא על העצים ועל האבנים כך המספר לשון הרע על חברו עאכ"ו" (פסיקתא זוטרתא [לקח טוב] פרשת שלח לך קח ע"ב).
וכן הרשב"ץ במגן אבות (פ"ה מ"ד): "להודיע שגדול עון לשון הרע, שלא נחתם גזר דינם של אבותינו שלא יכנסו לארץ אלא בעון לשון הרע, ואעפ"י שעבדו ע"ז בעגל, ולא הוציאו לשון הרע אלא על העצים ועל האבנים שאמרו 'ארץ אוכלת יושביה היא' [במדבר יג לב], כל שכן המוציא שם רע על חברו והמביישו שעונשו יותר גדול".
ואע"פ שמשמע שמן התורה מי שידבר לה"ר על עצים ואבנים אינו לוקה ואין לו כ"כ דרך תשובה, בכ"ז רואים עד כמה חמור עוון זה אפילו שאין כאן ניזק.
וודאי מבחינה מוסרית יש בכך פגם וגנאי. בחובות הלבבות (שער ו, שער הכניעה, פ"ו) כתב: "ונאמר על אחד מן החסידים, שעבר על נבלת כלב מסרחת מאד, ואמרו לו תלמידיו: כמה מסרחת נבלה זאת. אמר להם: כמה לבנים שִׁנֶּיהָ. ונתחרטו על מה שספרו בגנותה. וכיון שהוא גנאי לספר בגנות כלב מת, כ"ש באדם חי, וכיון שהוא טוב לשבח נבלת כלב בלובן שניה, כ"ש שהוא חובה לפי זה לשבח אדם משכיל ומבין. והיתה כוונתו להוכיחם, שלא ילמדו לשונם לדבר רע, וישוב להם טבע. וכן כשילמדו לשונם לדבר טוב, ישוב להם טבע קבוע, כמ"ש: לא רגל על לשונו".
וכן במרדכי (ב"ק, פרק החובל, רמז קו): "נהגו אבותינו ואמרו שהיתה תקנת קדמונינו וחרם שלא להוציא לעז ושם רע על המתים שהם שוכני עפר". וכן הביאו ראשונים ואחרונים.
ואמנם מכך שהיו צריכים להטיל חרם משמע שאין זה אסור מן התורה (או שאין מי שיתבע את עלבונם), ובכ"ז נראה שניתן ללמוד מכאן ומדברי חובות הלבבות שאיסור לה"ר אינו רק במידה ויש מישהו שיכול להינזק מכך. וממילא צריך להסיק שאין אדם יכול להתיר שיספרו בגנותו, אלא אולי כמידת חסידות לשם צירוף מדותיו ולשם כפרה, אבל בסתמא ודאי שהדבר אסור.
ה. איסור לה"ר במערכת בקרה
מדברי הרב בראלי עולה השאלה האם אין איסור לה"ר במערכות בקרה ציבוריות. לדוגמא: בצה"ל קיימת הערכה תקופתית לכל קצין, או בבתי חולים הערכת רופאים מתמחים לשם קידומם, או מבקר המדינה שבודק מערכות לאומיות ומוניציפליות וכד'.
כאן אנו צריכים לאמוּר בחפץ חיים (כלל ד סעיף יא): "ודע עוד עיקר גדול בענינים אלו, אם אחד רוצה להכניס את חבירו בעניניו כגון לשכרו למלאכתו או להשתתף עמו או לעשות שידוך עמו וכל כהאי גוונא, אפילו לא שמע עליו עד עתה שום רעה, אפילו הכי מותר לדרוש ולחקור אצל אנשים על מהותו וענינו, אף דיכול להיות שיספרו לו גנותו אפילו הכי מותר, כיון דכונתו לטובת עצמו לבד כדי שלא יצטרך אחר כך לבוא לידי היזק ולידי מצה ומריבה וחילול השם ח"ו".
החפץ חיים מדבר בצורך חד-פעמי של אדם יחידי לידיעות לתועלתו ולמניעת מצה ומריבה בעתיד, אולם במערכות שלטון או מערכות היררכיות שההתקדמות היא עפ"י התאמה ויכולות, כאן הערכה תקופתית אינה נעשית לשם לה"ר, אלא לשם בניית מערכת העושה את המוטל עליה בצורה הטובה ביותר, וברור שבהערכות תקופתיות יישמעו או ייכתבו דברי גנות, אולם אם אמנם ההערכות יהיו לשם טובת המערכת הרי אינם בגדר לה"ר. וכאן נראית נכונה דרכו של הרב בראלי של הסכמה מכללא. במערכות מעין אלו אדם יודע שכך דרך הקידום המקצועי, ואין הערכות כאלו נעשות לשם מציאת פגמיו, אלא לשם בניית מערכת מקצועית. כמובן שהערכות אלו צריכות להיות רק ביד המחליטים והקובעים במערכת ולא נועדו לשם חשיפה כללית, מפני שלמי שאינם מיועדים דברי גנאי זהו לה"ר. וכמובן שהן צריכות להיות אמיתיות ומדויקות שלא להוסיף בגנות – ידיעות ולא חוות דעת.
נלענ"ד שזו הסיבה שהצי"א והגרשז"א התירו להעביר חוות דעת על מתמחה דרך מזכירה. כיון שהמערכת בנויה כך, וכל המתקבל למערכת יודע שלמנכ"ל יש מזכירה שמכינה לו את כל החומר לפגישה עם כל אחד וממילא חשופה לצדדי גנות בעובדים, וגם כתיבתה או הכנת החומר למנהל היא חלק ממערכת הבקרה הכוללת הבונה את כלל המערכת.
ו. בקורת עיתונאית נצרכת
העירוני וצדקו המעירים, שלעתים רחוקות יש חשיבות לפרסום עיתונאי ואין זה לה"ר אלא הלחץ הציבורי בפירסום הוא לתועלת ולתיקון. והוא במקום שהמערכות הציבוריות וגופי הבקרה שלהם מחפים על קלקוליהם ואינם בודקים ודנים בעבירות של מי שהם צריכים לבקר. כגון הטרדות מיניות שהיה נושא שהושתק במערכות שונות, והמערכת חיפתה על העבריינים והִשְׁתִיקה או פיטרה את המתלוננות. כאן הפרסום גרם לחקירה ולמציאת האשמים ולהענשתם. ועל כן יש חשיבות לפרסם את הדבר ולהציל עשוק מיד עושקו. אולם גם כאן חשוב מאד לדייק בפרטים לא להוסיף על החטא ולא לדון לפני בתי משפט. וצריך שבנושא שהתקשורת מדברת וצודקת בדבריה, לא תסחוף את הציבור לחרוץ דין בטרם משפט.
סיכום
א. עיתונאים אינם שלוחי ציבור לשם בקורת ולשם תיקון דרכיהם של נבחרי ציבור.
ב. רוב הידיעות העיתונאיות מוטות לפי העדפת העיתונאי, וחלקן שקריות.
ג. אין אדם יכול לתת רשות שידברו עליו לה"ר אלא במקרים קיצוניים מאד ולאנשים מסוימים.
ד. אין שום הסכמה מכללא של הנכנסים למערכת ציבורית כלשהיא שיפיצו גנותם ברבים.
ה. למערכות ציבוריות ישנה מערכת בקרה שבה מותר להעביר גם גנותו של אדם לשם תיקון וביסוס המערכת.
ו. במידה והמערכת מחפה על החוטאים בה, ורק פרסום באמצעי התקשורת יוצר לחץ ציבורי לטפל בקלקול הפרסום מותר, עפ"י המבואר בחפץ חיים, כדי להציל עשוק מיד עושקו.