חבל נחלתו יד מה

<< · חבל נחלתו · יד · מה · >>

סימן מה רחיצה ותספורת באנינות

שאלה

האם אונן מותר בתספורת או ברחיצה לפני הקבורה, כאשר הקבורה נדחית ליום הבא.

תשובה

א. הרמב"ם פותח את הלכות אבל (פ"א הל' א) כך:

"מצות עשה להתאבל על הקרובים, שנאמר ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני ה', ואין אבילות מן התורה אלא ביום ראשון בלבד שהוא יום המיתה ויום הקבורה, אבל שאר השבעה ימים אינו דין תורה, אף על פי שנאמר בתורה ויעש לאביו אבל שבעת ימים ניתנה תורה ונתחדשה הלכה, ומשה רבינו תקן להם לישראל שבעת ימי אבלות ושבעת ימי המשתה".

היינו, מצות העשה מן התורה להתאבל על הקרובים היא רק ביום המיתה שהוא יום קבורה, ושבעת ימי האבלות הם מדרבנן.

בהלכה ב מוסיף הרמב"ם: "מאימתי יתחייב אדם באבל משיסתם הגולל, אבל כל זמן שלא נקבר המת אינו אסור בדבר מן הדברים שהאבל אסור בהן, ומפני טעם זה רחץ דוד וסך כשמת הילד טרם שיקבר". וכ"כ הסמ"ג (עשה דרבנן ב).

היינו הרמב"ם סובר שאונן אינו אבל ולכן מותר בכל כאדם רגיל, אע"פ שאסור בקיום מצוות ותפילות. והרמב"ם מביא ראיה מדוד המלך עליו מסופר (שמואל ב' יב, יט-כ): "וירא דוד כי עבדיו מתלחשים ויבן דוד כי מת הילד ויאמר דוד אל עבדיו המת הילד ויאמרו מת. ויקם דוד מהארץ וירחץ ויסך ויחלף שמלתו ויבא בית ה' וישתחו ויבא אל ביתו וישאל וישימו לו לחם ויאכל".

ב. והפנה אותי בן דודי, הרב רמי (אברהם) דרוקמן הי"ו לספר כל בו על אבלות (עמ' -) של הרב יקותיאל יהודה גרינוואלד שדן בשאלה זו, ומביא את דברי הרמב"ם ומוסיף: "ובתוס' מ"ק כ"ג ע"ב בד"ה ואינו אוכל בשר 'ובתגלחת ובתכבוסת לא ידעינן אי שרי באונן ואין ללמוד איסור לגלח מדתניא במס' שמחות היה מגלח וכו' משמע הא אם לא התחיל אסור דלמא בשמועה מיירי ולאחר שנקבר ק ובשם ריב"א כתבתי דתגלחת אסור דנפקא לן ומראשיכם אל תפרעו הא כולי עלמא אסור ואינהו אוננים הוא' עכ"ל. אבל הרי"ץ בן גיאות וריטב"א מו"ק ט"ו ע"ב כתבו דאין על אונן דין אבלות כלל ובטור יו"ד שצ"ח: 'ואנינות לחוד ואבלות לחוד האסור בזה מותר בזה'. ועי' בטו"ז סי' שצ"ח סק"ב: 'ואז בשעת אנינות מותר ברחיצה ובנעילת הסנדל וגילוח וכל מה שאסור משום אבלות' אבל הרמב"ן אוסר לאונן רחיצה וסיכה, ולפי"ז פסק הרמ"א בסי' שמ"א בשם 'ויש אומרים דאונן אסור ברחיצה וסיכה ושמחה ושאלת שלום ותספורת ומלאכה'".

"ולענין הלכה עי' בשו"ת תשובה מאהבה סוף ה' אונן שהעיד שבפראג נוהגים לעשות כל המלאכות וגם להסתפר קודם הקבורה והנוב"י ובית דינו לא מיחו בהם באשר סומכים על דעות המקילים ועי' בשו"ת חיים שאל ח"ב ל"ת אות מ"ו 'מי שמתו מוטל לפניו ושערו כבד המיקל להסתפר לא הפסיד כן כתב בשונה הלכות ח"א דף ז' ח' והסכים עמו הרב מהר"א גירון ע"ש ולא זכר שהמריק"ש בהגהותיו תניא דמסייע ליה שכתב דאיכא פלוגתא אי אונן חייב בדיני אבל ונקטינן לקולא. (אך הרב דבר משה י"ד ע"ב כתב דוקא בארץ מצרים נוהגים כן באתריה דהרמב"ם, אבל לא במקום אחר, וכן המנהג בארץ הצבי ותורקיא שלא להסתפר ובדבר שפשט "מנהג לאיסור מכמה דורות אין לאמר 'הלכה כדברי המיקל באבל' וכן חושש להתיר הזכור לאברהם חלק א' אבל סוף אות א')".

"אכן כמה גדולי הדור התירו גם בשאר ארצות והיוסף דעת בסימן שמ"א הביא ראיה גדולה להרמב"ם מזבחים כ"ט אונן שטבל אנינותו חוזרת עליו משמע דאונן מותר בהדברים שאבל אסור והואיל שהטו"ז מתיר בפירוש המיקל לא הפסיד ועיין בשדי חמד אנינות אות ד' שסיים 'ולענין הלכה דעתי מסכמת בצורך, המקיל לא הפסיד'"...

ובהערה כתב: "עיין רמב"ן בספרו תורת האדם דף ל"ו שאין ראיה מדוד לפי שאין המלך רשאי לנוול עצמו אפילו בימי אבלו כדרך שהקילו עליו ביום הכפורים ואם כי שם נראה כמסכים לדברי הראב"ד ורמב"ם שאין על אונן דיני אבלות כלל אבל בספרו הנ"ל דף מ"ו מפורש להיפך שהאונן נוהג במקצת דיני אבלות וחשב שם איסור רחיצה וסיכה וכו' שמחה ותספורת. וכה סתם בטור יור"ד שמ"א".

ג. וכך כתב הרמב"ן בתורת האדם (שער האבל – ענין האבלות):

"ולענין שאילתא דשאילנא קדמיכון למה לא חייבוהו באבלות בשמתו מוטל לפניו שהוא עיקר אנינות ועיקר מרירותו של אדם ועליו כתיב ואחריתה כיום מר, יש לומר דודאי נוהג הוא במקצת דברי אבלות, אסור ברחיצה ובסיכה קל וחומר מאכילת בשר ושתיית יין, ואכילה כל צרכו נמי אסרו עליו, ואין צריך לומר שאסור בשמחה ובתספורת, ולא תיקשי לך משנמסר לרבים דמותר לאכול בשר ולשתות יין כיון שאינו מוטל עליו לקברו, דמכל מקום בעידונין ושמחה אסור הוא ואסור בשאילת שלום, שאף אחרים אסורין כשהמת בעיר, במלאכה נמי אי מלאכת עצמו אפילו אחרים אסורין. וכבר אמרו שהוא אסור לישב אפילו על מטה כפויה אלא על גבי קרקע הוא צריך לישב, לא אמרו אלא שאינו חולץ מנעל וסנדל ואינו מעטף הראש ואינו חייב בכפיית מטותיו, באלו הקילו עליו מפני שהוא טרוד בעסקי המת ומוטל עליו לקברו ולילך עמו מעיר לעיר, ואם באת להחמיר עליו בחליצת סנדל ומנעל ועטיפת הראש אף עסקי המת נפסדין בכך, לפיכך לא החמירו עליו באלו. וכן במלאכה אינו בדין לאסור עליו מלאכת קבורתו של מת, והלא אפילו לאחר קבורה מגלה את ראשו לכבוד הרבים, כל שכן לכבוד המת והרבים המתעסקים עמו והנושאין במשאו".

"וכן נראה עוד שעיקר אבלות מן התורה אינו אלא בעידונין כגון רחיצה וסיכה ותשמיש ושמחה ותפלין שהם פאר ותכבוסת ותספורת דשמחה הם, ואבלות כשמה שלא יתעסק בדברים של שמחה אלא בדברים של אבלות, וזהו אנינות שבלב שממנו למדו שלא יתעסק בדברים של שמחה, אבל מנעל וסנדל ועטיפה אינן מן התורה, שלא אמרה תורה לענות ולצער נפשו מנוהג של כל העולם, לפיכך הקילו באלו עד שיקבר, והוא הטעם בעצמו למה שאמרו באבל יצא לדרך נועל... ומכל מקום משעת אנינותו אסור בהם כדאמרן ברבי עקיבא כששמע שמת בנו מיד חלץ תפלין, ומפני שהוא טרוד בקבורת המת ואין לבו באבלותו לא מנו שבעה ושלשים אלא משעת סתימת הגולל, ועוד שהרי על כרחם התירוהו במקצת דיני האבלות עד שיקבר מפני צרכו של מת כמו שפירשנו ואינו בדין שימנה אלא משעה שנוהג בכולם".

ד. בשולחן ערוך (יו"ד סי' שמא ס"ה) פסק: "כל זמן שלא נקבר המת, אינו חולץ מנעל וסנדל, ואינו חייב בעטיפת הראש וכפיית המטה, אבל אסור לישב או לישן על גבי מטה, אפי' כפויה".

ורמ"א הגיה: "וכל שכן שאסור בתשמיש המטה (טור בשם הרמב"ן ובשם התוספות ובמרדכי פ"ק דכתובות בשם י"א). וי"א דאסור ברחיצה וסיכה ושמחה ושאלת שלום ותספורת ובמלאכה (טור), אבל מותר לצאת מפתח ביתו. (הגהות מיימוני פ"ד בשם סמ"ק)".

ונחלקו האחרונים מה דעת השו"ע ואיך הבינו הרמ"א.

בפתחי תשובה (יו"ד סי' שמא ס"ק כג) הביא שבשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' שכד) כתב שאף דעת הב"י כפי שכתב הטור והרמ"א בשם י"א לאסור רחיצה ותספורת וכד' לאונן.

אולם בערוך השולחן (יו"ד סי' שמא סע' כח) חולק על החת"ס וסיכם את המחלוקת:

"ונמצא לפ"ז דהרמב"ם והרי"צ גאות והתוס' סוברים דכל דיני אבלות אין נוהגין באונן ורק בתשמיש המטה חולקים התוס', אבל הרמב"ן ורבינו פרץ ס"ל שנוהג בו כל דיני אבלות לבד מה שהכרח לבלי לאסור הדברים הגורמים עיכוב לצרכי המת כנעילת הסנדל ולילך ברחוב וכיוצא בזה. ולפ"ז רבינו הב"י פוסק כהרמב"ם וסייעתו ורבינו הרמ"א בא להוסיף דאפילו לשיטה זו אסור בתשמיש המטה כדעת התוס' וי"א דאסור ברחיצה וכו' כלומר כדעת הרמב"ן והר"ף אלא שקיצרו בזה [והמציין ברמ"א עירבב הדברים ע"ש ודו"ק]"...

ה. באבן האזל (הל' אבל פ"א) מבאר את שיטת הרמב"ם: "ונראה דיש נפ"מ בין מצות אבלות בעיקר האבלות היינו שיתעצב בשביל מיתת קרובו שהוא מצוה להתאבל עליו ובין לנהוג המצות והחיובים שבדיני אבלות, דמצות אבלות בעיקרה חלה תיכף משמת המת והוא גדר אחד עם אנינות, והמצוה בזה הוא עיקר האבלות, וכמו שכתב הרמב"ם בפי"ג הל' י"ב כל מי שאינו מתאבל כמו שצוו חכמים הרי זה אכזרי, ואף דכונתו שם למי שאינו נוהג דיני אבלות כמו שצוו חכמים והיינו אפי' חיובים שהם מדרבנן אבל עכ"פ נוכל להבין דשייך מצוה על עיקר האבילות שלא יהא אכזרי ויאמר שלא איכפת לו כלל במה שמת לו מתו בזה הוא מצווה על עיקר האבלות, וזה למדנו מקרא דואכלתי חטאת היום על עיקר דין האנינות שהוא אבלות, ולקדשים הכל אחד דכל יום המיתה בין לפני הקבורה בין לאחר כן הוא אונן שהוא אבל והוא שם אחד, ובשביל זה הוא אסור בקדשים שאסור לו להקריב וכן לאכול קדשים ביום זה, אבל לנהוג דיני אבלות אף דממילא הם איסורים כמו מלאכה ורחיצה ותספורת וכל הי"א דברים שמנה הרמב"ם בפ"ה, מ"מ האיסורים יוצאים מהחיובים שמחויב האבל לנהוג דיני אבלות וזה לא חייבו חכמים להאבל עד שיקבר המת, דכ"ז שלא נקבר ומחוייב להתעסק בקבורתו ופטור מכל המצות אמרינן דלא חייבתו תורה לנהוג בדיני אבלות".

"ואף דלכאורה לא דמי דמה דאמרינן דפטור מכל המצות היינו במצות שהם בקום ועשה ומגדר עוסק במצוה פטור מן המצוה אבל איסורים שהם בשב ואל תעשה הא אין מעכבין את חיובו להתעסק בקבורתו, מ"מ כיון שבארנו דכל איסורי האבלות יוצאים מחיוב מצות אבלות אמרו חכמים דכל מה דילפינן איסורים לאבל, זהו כשחל עליו החיובים לנהוג דיני אבלות, ויש לומר עוד דמה דאמרו חכמים דאינו חייב לנהוג דיני אבלות קודם קבורה אינו משום דין עוסק במצוה פטור מן המצוה, אלא דכיון שהוא טרוד בקבורת המת אין לבו פנוי כלל לנהוג דיני אבלות וכמו דלא שייך להתחיל בתנחומי אבלים כמו שאמרו אל תנחמהו בשעה שמתו מוטל לפניו, ולכן אף דילפינן כולהו מקראי אמרו חכמים דזה הכל אחר שיקבר המת שלבו פנוי לנהוג דיני אבלות"...

מסקנה

נראה שאוננים שצריכים בצורה מיוחדת להתרחץ או להסתפר יכולים לסמוך על דעת המקילים (אולם אסורים בתשה"מ).