חבל נחלתו יד מו

<< · חבל נחלתו · יד · מו · >>

סימן מו חובת השתתפות בלווית המת

שאלה

האם תלמיד חכם חייב לבטל לימודו לנסוע לעיר אחרת להלווית תלמיד חכם גדול אף שאינו רבו?

תשובה

א. במגילה (כט ע"א) ובכתובות (יז ע"א): "מבטלין תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת הכלה. אמרו עליו על רבי יהודה ברבי אילעאי שהיה מבטל תלמוד תורה להוצאת המת ולהכנסת הכלה. במה דברים אמורים – בשאין שם כל צורכו, אבל יש שם כל צורכו – אין מבטלין. וכמה כל צורכו? אמר רב שמואל בר איניא משמיה דרב: תריסר אלפי גברי ושיתא אלפי שיפורי. ואמרי לה: תריסר אלפי גברי, ומינייהו שיתא אלפי שיפורי. עולא אמר: כגון דחייצי גברי מאבולא עד סיכרא. (רש"י מגילה: מחיצת אנשים משער העיר עד בית הקברות, מקום שסופדין אותו שם) רב ששת אמר: כנתינתה כך נטילתה. מה נתינתה בששים ריבוא – אף נטילתה בששים ריבוא. הני מילי – למאן דקרי ותני, אבל למאן דמתני – לית ליה שיעורא".

היינו לתלמיד חכם גדול שלמד ולימד אין שיעור בכמות האנשים הראויים להשתתף בלוייתו מצד כבודו ואף תלמידי חכמים מבטלים לימוד תורה מצד כבודו. אולם לא נאמר מי הם המבטלים ומה גדרם.

סוגיא זו הובאה ע"י כל הפוסקים, וכן פסקו: הלכות גדולות (סי' א הלכות ברכות פרק ג עמ' מ), שאילתות דרב אחאי (פר' ויחי שאילתא לד), רי"ף (כתובות ה ע"ב), רמב"ם (הל' אבל פי"ד), רא"ש (כתובות פרק ב סי' ה, ו), טור (יו"ד סי' שסא).

ב. כתב הרא"ש (כתובות פ"ב סי' ו): "והא דאמרינן בפ' ואלו מגלחין (דף כז ב) מת בעיר כל בני העיר אסורין במלאכה ומוקי לה בדליכא חבורתא אבל איכא חבורתא שנתחלקו בני העיר לחבורות שתתעסק כל חבורה וחבורה במת שלה בפני עצמה אז אין חבורות אחרות צריכות להתבטל ממלאכתן היינו שלא בשעת הוצאת המת אבל בשעת הוצאת המת כולן צריכין לבוא".

נראה מדבריו שחובת הביטול הן ממלאכה והן מתלמוד תורה הוא דוקא על בני העיר אבל לא על תושבי עיר אחרת שאינם חייבים, ולא נזכר בשום מקום כי למי דמתני ואין לו שיעור צריכים כל בית ישראל לבוא וללוותו לבית הקברות.

וכן נראה משני מעשים הנזכרים בירושלמי (פסחים פ"ג ה"ז; חגיגה פ"א ה"ז): "ר' אבהו שלח לרבי חנינה בריה יזכי בטיבריה. אתון ואמרין ליה גמל הוא חסד, שלח ומר ליה: המבלי אין קברים בקיסרין שלחתיך לטבריא. שכבר נמנו וגמרו בעליית בית אריס בלוד שהתלמוד קודם למעשה".

וכן מובא במרדכי (מועד קטן הל' אבלות רמז תתפט): "ועוד אמרינן בירושלמי דאבוה דשמואל שדריה לשמואל לנציבין פירוש כדי ללמוד שמע דהוה גמיל חסדין שלח ליה המבלי אין קברים בטבריא שלחתיך לנציבין הדא".

ועולה שאין חיוב מצד לווית המת לנסוע למקום אחר כדי לקיים מצות לויית המת.

ג. וכך פסק השולחן ערוך (יו"ד סי' שסא סעי' א-ב):

"מבטלים תלמוד תורה להוצאת המת. למאן דמתני לאחרים, אין לו שיעור, אפילו יש עמו כמה אלפים מתבטל בשבילו... ואין מבטלין ת"ת למת, כשיש מי שיתעסק עמו כל צרכו, אלא עוסק בתורה. ואינו צריך לצאת ולראות אם יש עמו כל צרכו אם לאו, אלא כיון שיש שם מי שיעשה מעשה, תלמוד תורה שלו קודם. ותינוקות של בית רבן אין מתבטלין כלל".

"במה דברים אמורים שמבטלין תלמוד תורה, ללוותו בשעת הוצאתו; אבל כל זמן שמוטל לקברו, אין מבטלין בשבילו ת"ת, אלא אם יש חבורות בעיר שכל אחת מתעסקת יומה, אותה שאינה יומה מותרת בין בלימוד בין בשאר מלאכות. ובשעת הוצאה, מבטלין מכל שאר מלאכות ובאים ללוותו, אפילו אי לא קרי ותני, דלא מפלגינן בין לא קרי ותני אלא בביטול ת"ת, אבל בשאר מלאכות, אפילו אי לא קרי ותני הכל בטלים ובאים ללוותו. ואם אין חבורות בעיר, כל בעלי מלאכות צריכים להתבטל ולהתעסק בו עד שיקבר; אבל מתלמוד תורה אין צריכים להתבטל אלא בשעת הוצאתו, כדאמרן".

עולה מדברי השו"ע שביטול ממלאכה וביטול מלימוד תורה (כולל החילוק שביניהם לגבי מי הם חלים) הוא דוקא בשעת הוצאת המיטה ודוקא על אנשי אותה העיר כן נלמד מדין החבורות המתעסקות, וא"כ תלמידי חכמים במקום אחר ודאי שאי"צ לבוא ממקומם מצד כבוד המת ולבטל את לימודם.

ד. וכך כתב בהעמק שאלה (שאילתא לד אות ב): "דמצות הלוית המת לבטל ת"ת אינו אלא ברואה המת יוצא כדתניא בשמחות פי"א כך היה ר"י בר אלעאי עושה בשעה שהיה רואה את המת ואת הכלה... היה נותן עיניו בתלמידים כו'. ובברכות ד' י"ח א' הרואה את המת ואינו מלוהו עובר משום לועג לרש כו' ובאין לו כ"צ מיירי שהרי בש"ע שם סי' שס"א ס"ג כתב הרואה את המת ואינו מלוהו עובר משום לועג לרש ובר נדוי הוא. והוא מנמוק"י רמב"ן בס' תוה"א שער מי שמתו מוטל לפניו וז"ל: ומכאן א"א שכל מי שרואה את המת ואינו מלוהו עד שיהיה שם כ"צ בר נדוי היא עכ"ל. הרי דבהא מיירי בש"ע, ובהאי גוונא עובר משום לועג לרש. ועוד שם בטור וש"ע אי' דאפי' במקום שא"צ ללוותו צריכין לעמוד מפניו, והוא מהירושלמי הרי דבזמן שיש לו כ"צ אפילו רואהו א"צ ללוותו"...

היינו אפילו הוא באותה עיר אינו צריך ללוות את המת אא"כ רואה בהוצאתו ואז צריך להיבטל מלימודו ומלאכתו וללוותו, אבל מצד הדין אינו מחוייב.

ה. אולם מערוך השולחן (יו"ד סי' שסא, סעי' ב-ג) משמע שעצם ידיעתו מחייבתו ולא אם רואה שמוציאים את המת שכן כתב: "אבל לאיש פשוט שלא קרא ולא שנה כיון שיש לו מי שיתעסק עמו אין מבטלין ת"ת בשבילו, ודווקא כשיש עשרה כדי שיוכלו לומר קדיש וצידוק הדין. ולכן למת כזה עוסק בתורה ואינו מתבטל מת"ת וגם א"צ לצאת ולראות אם יש עמו כדי צרכו דמסתמא יש כדי צרכו, וכיון שיש עוסקים ישב וילמוד ולא יתבטל מת"ת"... וא"כ בעצם הידיעה על הוצאת המת מחייבתו לצאת ורק לגבי איש שלא קרא ולא שנה אי"צ לצאת.

בערים הגדולות מצאנו שמודיעים על הלויות ברמקולים וכד' וא"כ אם היה חיוב להפסיק ממלאכתו בשביל כל מאן דקרי ותני היו צריכים להיבטל ממלאכתם ומתורתם בכל עת. ונראה שנסמכים על שיטת הנצי"ב שרק בעובר ורואהו צריך להצטרף וליבטל. ועדיין אין בכך כדי להקל ממי שגר ברחוב בו עוברות הלוויות כל הזמן והוא רואה אותן, ואינו יכול להצטרף לכל אחת ואחת, אולם לפחות ניתן לאחרים השומעים להקל בכך.

ו. הש"ך (יו"ד סי' שסא ס"ק א) כתב בפירוש 'מבטלין ת"ת' כו' – "פירוש חובה לבטל כן הסכימו הפוסקים".

ופירוש דבריו שאין זו רשות לבטל ת"ת של יחיד מפני לויית המת אלא חובה. וניתן לומר שלגבי מצבים אחרים שאין חובה ישנה רשות לבטל תורה ולא איסור, עפ"י מגילה (ג ע"ב): "ואמר רבה בר הונא: אין מועד בפני תלמיד חכם, כל שכן חנוכה ופורים. – כבוד תורה קאמרת, כבוד תורה דיחיד – חמור, תלמוד תורה דיחיד – קל".

היינו שכבוד תורה להספיד תלמיד חכם דוחה מקרא מגילה ותלמוד תורה אינו דוחה מקרא מגילה. ובכל מקום שיש כבוד תורה גדול רשאי לבטל לימודו לשם כבוד תורה. ולכן מי שמעוניין לנסוע מעירו למקום אחר לשם הלויית תלמיד חכם רשאי משום כבוד התורה שבכך.

מסקנה

ישנה חובת ביטול לימוד תורה משום חובת הלויית המת והיא בגדרים שהגמרא קבעה. חובה זו מוטלת רק על בני אותה העיר, ואף עליהם נחלקו הפוסקים האם היא מוטלת על השומעים מהלוויה בעירם או רק אם הם רואים בהוצאת המת. ישנו עשה של כבוד תורה שבמקומות מסוימים הוא עדיף מלימוד תורה ונראה שמי שרוצה לבוא מעיר אחרת ללווית המת ולבטל תורתו רשאי משום עשה של כבוד תורה.