חבל נחלתו יב מד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · חבל נחלתו · יב · מד · >>

סימן מד

מי האב בהשתלת רקמת אשך

שאלה

בימינו מדברים על השתלת רקמת אשך, כמוצא לגברים שהם עקרים לחלוטין. באופן מעשי עדיין הדבר לא נעשה בצורה מלאה, מה דינו של אדם מישראל שהושתלה בו רקמת אשך של נכרי, האם הילדים מתייחסים אחריו בצורה מלאה או שהם מתייחסים לתורם?

תשובה

א. כפי שהקדמנו עדיין הדיון תאורטי לגמרי כיון שבפועל לא הצליחו לעשות זאת, אולם המדע הרפואי מתקדם לקראת פתרון זה לאנשים עקרים, וכדוגמת השתלת שחלה בגוף אשה שבה היא מקבלת ביציות בריאות שהושתלו בה מגוף אשה פוריה המופרות מזרע בעלה בביאה, כן הכוונה להגיע בנושא רקמת אשך.

דרך יצירת הזרע היא כזו: בתוך האשך יש 'תאי נבט' שהם מעין תאי גזע, תאים שאינם ממויינים, והם בשלב התפתחות מוקדם. תאים אלו עוברים תהליך של הכנה להיות תאי זרע ופיצול הכרומוזומים מזוגות לבודדים (כיון שבכל תא רגיל פרט לתאי המין יש זוגות כרומוזומים, ובהפריה הביצית והזרע שכ"א מהם מכיל חצי מהכרומוזומים יוצרים תא שלם בעל זוגות מתרבה ומצמיח אדם שלם).

בהשתלת רקמת אשך מעבירים תאי נבט של התורם לגוף המושתל וממנו בדרכים טבעיות בגוף המושתל נוצר הזרע ומועבר לגוף האשה בביאה. לא ידוע בימינו, האם תהליך הבישול בגוף המושתל מתאי נבט לתאי זרע משנה גנטית את הזרע ומכניס או מחליף כרומוזומים בתאי הזרע שנוצרו במושתל.

בבירור להלן נתייחס לתשובת שאלה זו כאילו כל החומר הגנטי המועבר למושתל הוא מתאי התורם.

ב. המצוות הקשורות בביאה הן: מצות עונה ומצות פריה ורביה. ההולדה יוצרת ייחוס של הבן אחרי האב ודיני ירושה בין האב לבן ובין הבן לאב ובכורה, ומצוות כיבוד ויראה של הבן כלפי האב ואיסור הכאתו וקללתו של הבן כלפי האב. האבהות קשורה בזכות לדמי ולדות, ובאבהות: למולו, ולפדותו, וללמדו תורה, ולהשיאו אשה, וללמדו אומנות ולהושיטו בנהר. (רמב"ם, קידושין פ"א מ"ז).

נשאלת השאלה אלו מצוות והלכות המושתל יכול לקיים לאחר שהושתלה בו רקמת אשך. ונראה שהמטען הגנטי אינו קובע את כל ההתיחסויות, ויש הלכות מאלה שהוזכרו לעיל שאינן תלויות במטען הגנטי.

ג. בהשתלת שחלות פוריות בגוף אשה עקרה דעת הגר"י אריאל וכן דעת הרב אריה כץ ממכון פועה שהכל הולך אחר בעלת השחלות ואע"פ שהן מצויות עתה בגופה של העקרה בכ"ז כיון שהמטען הגנטי הוא מהפוריה על כן הזרע הנולד מתייחס אך לתורמת הפוריה והיולדת היא בבחינת 'מאמצת' ואינה אמו וממילא הוא אסור בכל קרובי בעלת השחלות, ולכן תבעו שהשחלה תהא מנכרית וכיון שיוולד מגוף ישראלית יהיה הנולד ישראל וכל 'קרוביו' הנכרים לא יהיו אסורים לו ואפילו מזרע התורמת התגייר אין קרבה מן התורה ואולי אף לא מדרבנן כיון שגר כקטן שנולד.

לגבי השתלת רקמת הגר"י אריאל השליך מהשתלת שחלה להשתלת רקמת אשך וקבע שכיון שהזרע במקורו מן התורם הוא אביו, ואין קשר עצמי בין האב שהזריע אותו לבין הזרע הנולד ממילא לא קיים מצות פריה ורביה. ולכן אסר השתלה זאת מדין חובל בעצמו. עיקר הראיות לאבחנות אלה הוא מדיני ערלה וכלאים של הרכבת ילדה על גבי זקנה ומדברי האחרונים בנושא.

ד. בפיסקאות בהמשך ברצוני להציע הסתכלות שונה שמתירה השתלה כזאת וטוענת שחלק מהמצוות מתקיימות אף ע"י השתלה. וחלק עדיין מסופקות.

לענ"ד, רקמה שהושתלה הופכת להיות חלק אורגאני מגוף המושתל לכל דבר. הן לענין טומאה, והן לענין שאר התפקידים של אברי הגוף. אדם שהושתלה באזנו אוזן פנימית הגורמת להגברת גלי הקול ולהפיכתם לאותות עצביים הוא שומע ואינו חרש, ומקיים מן התורה מצוות הכרוכות בשמיעה כגון: קריאת שמע, שופר, קריאת זכור וקריאת מגילה. וכן אדם שהושתלו לו קרניות בין מאדם אחר ובין סינטטיות הוא רואה ומקיים מצוות והלכות הקשורות בראיה ואף לר"י שסומא פטור מן המצוות הוא חייב בכל. וע"ע בספרי חבל נחלתו ח"י סי' ח.

ה"ה לגבי השתלת רקמת אשך, הזרע הנוצר באשכיו הוא זרעו במובן הקנייני וחלק מגופו.

ה. לקביעה זו שהוא חלק מגופו של המושתל יש לדעתי משמעות לגבי חלק גדול מההלכות שנמנו לעיל. מצות עונה הוא ודאי מקיים אע"פ שהזרע אינו נושא את המטען הגנטי של האב. בקיום מצוה זו בלבד יש להכריע ולדחות את מסקנתם של הגאון הרב יעקב אריאל (בחלק ו מספרו שו"ת באהלה של תורה שעתיד להופיע) ושל הרב אריה כץ (תחומין כ"ט) אשר הסיקו שניהם שהשתלת רקמת אשך היא מעין פיקציה כיון שהזרע לא ייוחס אחר המושתל, וא"כ יש כאן חבלה בגופו ובגוף התורם ללא תועלת מעשית. ולדידי כבר בעצם קיום מצוה זו יש טעם וסיבה לניתוח כזה. הוא מאפשר לאיש לחיות חיי משפחה רגילים עם אשתו, וכמובן שהאשה לא יכולה לתבוע גט על סמך טענת "השמים ביני ובינך" כאמור בסוף נדרים, ונראה שאף טענת "בעינא חוטרא לידא" (כתובות סד ע"ב) אינה יכולה לטעון שסו"ס היא ילדה ממנו ולד, ואין זה עניין לטענתה האם הולד הוא בעל מטען גנטי של המוליד או לאו, כי יש לה ולד באמצעות האב הזה.

ו. כמו לעניין מצות עונה, נראה לי לטעון שבמצוות האב על הבן והבן על האב חייבים הן המושתל והן הנולד כתוצאה מההשתלה. נראה שהאב עשה את פעולת ההולדה באופן טבעי וזה שהזרע אינו נושא את המטען הגנטי שלו אינו קובע לגבי המצוה, אמנם בדרך כלל האב מעביר את החומר הגנטי שלו וכאן איננו מעביר. אבל נראה שהאבהות אינה תלויה רק בחומר הגנטי אלא בהעברת הזרע לגוף האשה בביאה כדרך כל הארץ.

בשו"ע (אבן העזר סימן א) נחלקו האחרונים (חלקת מחוקק שם ס"ק ח ובית שמואל שם ס"ק י) מה דין בן שנזרע באמבטי – האם קיים האב בו מצות פריה ורביה. והכריעו האחרונים שאע"פ שלא נזרע בביאה בכ"ז קיים האב פ"ו והוא נחשב לבנו לכל דבר, ומכאן הסיקו שאף הנזרע בהפריה מלאכותית לגמרי שהזרע הוצא מגוף האב והוזרק לגוף האם או בהפרית מבחנה בנו הוא לכל דבר, אף שיש לפקפק בכך, כיון שאין כאן שום תהליך טבעי היוצר את הולד.

ומכאן להיפך, נראה שבן שנולד באופן טבעי ע"י ביאת האב והוא הזריע את הזרע אינו שונה מכל בן ישראל אחר, ולכן הבן מחוייב כלפי אביו המזריעו בכל חיובי הבן ונהרג על קללתו והכאתו ח"ו, וחייב בכבודו, וכן האב מחוייב למולו ולפדותו וכו' ואינו יכול לטעון שהוא אינו בנו.

ונראה שה"ה לגבי דמי ולדות, האב המזריע אף שהזרע אינו נושא את המטען הגנטי שלו, בכ"ז הוא הזכאי בכך.

ז. בהלכות שהזכרנו לא התייחסנו כלל למקומו של בעל הרקמה – התורם. ונראה שבכל הלכות אלו אין לתורם שום חלק ואע"פ שהמטען הגנטי הוא שלו, בכ"ז הלכות אלו ומצוות אלו אינן נקבעות לפי המטען הגנטי אלא לפי הביאה וההולדה כדרך כל הארץ.

כמו"כ המושתל בעל הרקמה יוכל מעיקר הדין לקנות את אשתו בביאה ולא נאמר שכיון שהזרע אינו נושא מטען גנטי שלו הוא אינו יכול לקנות בביאה, ולעומת זאת הפרית מבחנה או זריקת זרע במזרק לרחם האשה ודאי שאינן יכולות להיות קנין בביאה.

לסיכום, נראה לי שהמוליד הוא האב לגבי מצוות והלכות אלו ולא מקור רקמת האשך.

ח. ניגש עתה לבעיה העיקרית – שאלת פריה ורביה ויחוס.

כאשר הכריעו האחרונים שבנו הוא לכל דבר במזריע באמבטי, הוא על אף שחסר התהליך הטבעי. במקרה שלפנינו קיים התהליך הטבעי אך המטען הגנטי העובר לבן אינו של מולידו אלא של התורם.

נראה לי שניתן להתייחס לבן כנוצר בין שניהם היינו המושתל-האב, נותן חלק והתורם נותן חלק, ולכן יש מקום לומר שהמוליד (המושתל) קיים פריה ורביה. וזאת, כיון שהאדם אינו רק חומר אלא הקב"ה נותן בו נשמה (ולכן ההשוואות והדימויים לערלה וכלאים יש בהם חסרון).

וכך נאמר בבריתא בנדה (לא ע"א): "תנו רבנן: שלשה שותפין יש באדם, הקדוש ברוך הוא ואביו ואמו. אביו מזריע הלובן, שממנו עצמות וגידים וצפרנים, ומוח שבראשו, ולובן שבעין. אמו מזרעת אודם, שממנו עור ובשר ושערות, ושחור שבעין. והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים, וראיית העין, ושמיעת האוזן, ודבור פה, והלוך רגלים, ובינה והשכל". מבחינה פיזית מוחשית איננו יכולים להסביר את החלוקה הגופנית בין אב לאם – הרי כל אחד 'תורם' מחצית הכרומוזומים ובכל תא ותא יש מטען גנטי שקיבל מאביו ומאמו ואיך נוצרה החלוקה באברים פיזיים שמציבים חז"ל? על כרחך לא מדובר רק בחלוקה פיזית או בהשפעה של צד אחד על אברים וחלקים מסוימים בגוף אלא חלוקה רוחנית של השפעה.

ט. וכך כתב המהר"ל בחדושי אגדות למס' נדה: "כי יש בו באדם ג' דברים האחד הוא החומר, והשני הצורה, והג' הוא הנשמה העליונה. והנה האשה שהיא חמרית נותנת כל הדברים שממנו החומר של אדם, והם עור בשר ודם ושערות ושחור שבעין, וכל אלו דברים חמריים ביותר. והאב נותן עצמות וגידין וצפרנים ומוח שבראש ולובן שבעין ובאלו דברים יושלם צורת האדם".

וכיון שהמוליד נותן בו חלקים רוחניים שאיננו מבינים אותם, ממילא אי אפשר לומר שרק החלק הגנטי הוא הקובע, וה"ה שלא ניתן להתעלם מאותו חלק גנטי, ולכן נראה שיש כאן ספק לגבי יחוסו. ומצד זה מן הראוי ליטול דוקא רקמת אשך מנכרי שכן היא 'בטלה' בגוף ישראל, ולכן הבת הנולדת להבנתי אינה פגומה לכהונה, וכן אינו נחשב בן גרים לענין השתתפות בסנהדרין לדיני נפשות.

י. ומעין ראיה ניתן להביא מדברי ר"מ ריקאנטי (בראשית ב, כא): "והמוח שבראש הוא מאביו ובו כל התולדות שלפניו, כי על כל פנים מוח הבן נמשך ממוח האב".

וכן ראיה מדברי ר' צדוק הכהן מלובלין (ליקוטי מאמרים עמ' ה): "וכך ידוע גם כן באדם טיפת הזרע נמשכת מן המוח ומשם נמשך כח חיים מחיות האב לטיפה זו, מאחר שהיא רוחניות ואינה נתפסת בציור ודמות גשמיי".

איננו יודעים לבאר זאת מבחינה פיזית אלא אנו מבינים שיש השפעה רוחנית של האב המוליד על הבן הנולד, ולכן אף מחשבות האב בזמן ביאה יש להן השפעה על הבן הנולד – אע"פ שבודאי החומר הגנטי אינו משתנה עפ"י מחשבתו ומה שנמשך ממוח האב.

יא. מקורות אלו מלמדים שהאבהות אינה מסתיימת בחומר הגנטי. בהפרית מבחנה האבהות מצטמצמת למטען הגנטי, אולם במקום שהאבהות נוצרת בדרך טבעית כאן יש חלק שתלוי במוליד בפועל אפילו אינו בעל המטען הגנטי, ולכן נראה שלשני מקורות האבהות: התורם והמושתל יהא חלק בבן. ולגבי הלכות היוצאות מייחוס הבן אם המושתל כהן, מספק הבן הוא ישראל ולא כהן, ואולי יש עליו חיובי כהן כגון איסור גרושה וחללה, ואם הוא בכור נראה שיצטרך פדיון מספק (ע"מ להחזיר). ואם מקור רקמת הזרע מנכרי ניתן שלא לחוש לענייני עריות וממזרות של קרובי התורם.