חבל נחלתו יב מג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · חבל נחלתו · יב · מג · >>

סימן מג

חיוב קבורת שליה

שאלה

האם מותר למסור שליה של לידה רגילה לנסיונות רפואיים או שהיא צריכה קבורה?

תשובה

א. חיוב קבורה יכול לנבוע מחמת ששליה מטמאת כהנים במגע, או מחמת שהיא אסורה בהנאה. או מחמת כבוד האבר או מסיבות נוספות שנביא להלן.

המשנה במסכת עדויות (פ"ו מ"ג) מלמדת: "כזית בשר הפורש מאבר מן החי רבי אליעזר מטמא ורבי יהושע ורבי נחוניא מטהרים".

ופרש הרמב"ם: "כל הדברים האלו ברורים, אלא שצריך לדעת את הכללים המקובלים אשר על פיהן נעשה זה המשא ומתן והראיות, והוא, שהכללים המוסכמים לדברי הכל שדין אבר מן החי לטומאה כדין המת שנאמר: בחלל חרב או במת... והכלל הרביעי שאבר מן החי או מן המת אם הוסר ממנו העצם אינו מטמא משום אבר וזה לפי שנאמר: בעצם אדם רוצה לומר עצם שהוא כאדם מה אדם בשר וגידים ועצמות אף כאן בשר וגידים ועצמות. ואם היה בלי עצם הרי הוא כבשר מן המת אם היה מן המת, או מן החי אם היה מן החי, וזהו ענין אמרו כאן חסר העצם טהור כלומר טהור משום אבר. והכלל החמישי שפחות מכזית מן המת טהור ואין בו טומאה כלל, והעצם ואפילו כשעורה מטמא במגע ובמשא כמו שביארנו"...

וכתב תוספות יום טוב על המשנה בעדויות: "רבי אליעזר מטמא – באהל. ורבי יהושע ורבי נחוניא מטהרים מלטמא באהל. כ"פ הראב"ד. אבל אין דעת הרמב"ם כן. אלא דמטהרים לגמרי שהרי פוסק כר"י בפירושו גם בחבורו פרק ב' [מהלכות ט"מ]. ואילו סבירא ליה דלא טהרו אלא מאהל הוה ליה לחשוב בשר הפורש מאבר מן החי בהדי הני דמטמאו במגע ובמשא ולא באהל. דמני להו שם בריש פ"ג [הלכה ב']. וכן בשר הפורש מן החי. מטהר לגמרי כמבואר מלשונו שם פ"ב [הלכה ג']. וכמו שיתבאר בסמוך בס"ד".

וכך פסק הרמב"ם (הל' טומאת מת פ"ב ה"ג): "ובשר הפורש מן החי טהור וכן עצם בלא בשר הפורש מן החי טהור".

ב. לכאורה, איפוא, זוהי מחלוקת רמב"ם וראב"ד האם שליה (שיש בה יותר מזית בשר) אשר יצאה מן החי בלידה רגילה מטמאת במגע ובמשא או שאינה מטמאת כלל.

אלא ששליה פורשת מן היולדת כדרך העולם, וכשם שהולד החי היוצא מאמו אינו טמא ואינו מטמא, ה"ה השליה היוצאת עמו. והדבר נראה מוסבר אף לפי הראב"ד שבשר שפרש מן החי במכה או בניתוח רפואי, יש בכך מעין 'מיתה' לאותו בשר. אבל שליה היא חלק מהלידה, ולכן נראה שאין היא טמאה אף לפי הראב"ד, ואינה צריכה קבורה לא כדי להציל כהנים מן הטומאה, ולא מצד כבודה כאבר של אדם.

אם כנים דברינו, נראה ששליה היא כאחד מחלקי האדם שמתחלפים כשיניים או כשיער אף שבניגוד להם היא מדם ובשר.

ג. בתלמוד ירושלמי (שבת פי"ח) נאמר: "תני השיליא הזאת בשבת עשירין טומנין אותן בשמן והעניים טומנין אותן בתבן וחול, אילו ואילו טומנין אותן בארץ כדי ליתן ערבון לארץ".

ומפרש המאירי (שבת קכט ע"ב): "כשם שהותרה קשירת הטבור וחתיכתו כך הותרה הטמנת השליא והוא שהיו נוהגים להטמין את השליא והיה זה רפואה אצלם כדי שיחם הולד והיו נוהגות שבנות מלכים בשבת טומנות בספלים מלאים שמן הואיל ולא היו יכולות לטמנו בארץ ובנות עשירים בספוגים של צמר ובנות עניים במוכין ובחול מיהא אלו ואלו טומנות אותה בקרקע ופירשו הטעם בירושלמי כדי ליתן ערבון לארץ". וכ"כ הראבי"ה (ח"א סי' רעז) והביא זאת אף המשנ"ב בסימן של (ס"ק כד).

נראה שהמדובר על רפואה מונעת סגולית שהיו נוהגים בה לקבור את השליה כדי ל'הבטיח' את אריכות ימיו של הנולד שעפר הוא ואל העפר ישוב, אבל לא מצד חיוב הלכתי (ולכן בימינו שאין נוהגים כן אין צריכה קבורה).

ד. וכך כתב בשו"ת יוסף אומץ (לרב חיד"א סי' ל): "ועל דבר אשר שאל על אודות זקן ת"ח שנהג להצניע שיניו הנופלים בכיס אחד כדי שיקברום עמו ועתה אבד שן אחד והולך וצוער תחת שינו.

"הלא זה דברי ומודע לבינה כי במקומנו בארץ הצבי וארץ מצרים וכל גלילות תוגרמה רובא דעלמא וגם השרירים מגיני ארץ אשלי רברבי לא חשו לזה. ונ"ל ההדיוט ראיה מפ"ק דברכות דאמר רבי יוחנן דין גרמא דעשיראה ביר ופירש רבינו הערוך דהיה שן דאינו מטמא ע"ש ואי ס"ד דיש לקוברו עמו איך ר' יוחנן השאירו אצלו. קבור יקברנו בעוד קברת ארץ בנו. הגם שיש לדחות. ואולם לא אכחד כי העד העיד בנו א' מאוהבינו כי הוא היודע ועד ומעשה חזא דחכמי המערב הוו זהירין בזה.

"וכבר ראה ראיתי ראיה מהמנא להרב עיר וקדיש במעבר יבק בחלק שפתי רננות פרק כ"ה כתב דראה נוהגים כן ותו לא ולא כתב עלה הנפק ועיין במפתחות. איכו השתא היד כותבת דמיתבא דעתיה דההוא סבא ומשרת את הצער דרובא דעלמא לא חשו לה. והרב מעבר יבק לא עשה סמוכות ולא הזהיר על זה. ומאחר שכן ודאי לא ישום אל לבו זקן וקנה חכמה על זה כיון דאינו מנהג פשוט ומכ"ש דהוא נזהר ונהג בזה והשתא דנאבד א' לית לן בה ואם לא נתן בכיס לא עכב. ולא יבצר דאפילו הנוהגים כן זמנין דמשכחת דיאבדו א' או שנים ואין חוששין וצערא דגופא לא ניתן ובכן תנוח דעתו של זקן יצא הצער ושקט ושאנן וגם עד זקנה ושיבה יהא שלמא רבא".

ונראה שהדין דומה לגבי שלית תינוק חי שאינה מטמאת ומעיקר הדין אינה צריכה קבורה, ורק היה מנהג ומעין סגולה לקוברה באדמה, כתועלת לתינוק. והיום שלא נהגו בכך אין צריך לקוברה וניתן להשתמש בה לניסויים רפואיים.

ה. בשו"ת ציץ אליעזר (ח"י סי' כה פרק ח) מביא דברי הרב חיד"א ומוסיף: "ואגב אזכיר גם זאת למה שנשאלתי מאחד מהרופאים על מה ששמע שיש שקוברים גם שליא, אם אמנם יש חיוב לקוברה. והבאתי לזה דברי הירושלמי פי"ח דשבת ה"ג דאיתא: תני השוליא הזאת בשבת עשירין טומנין אותן בשמן [שהיא רפואה לחמם הולד. ק"ע] והעניים טומנין אותן בתבן וחול. אלו ואלו טומנין אותן בארץ [אחר השבת. פ"מ] כדי ליתן ערבון לארץ. ומבארים הק"ע והפ"מ. שמיד שנולד קובר ממנו בארץ למשכון ולסימן שישוב אל העפר כשהיה. נראה מזה שאמנם חיוב קבורה מדינא אין בזה אבל יש בזה משום מנהגא, ומרזי עולם כדי לתת עי"כ ערבון לארץ, ואולי המכוון שיש בזה משום סגולה לחיים ארוכים. ובשדי חמד מערכת ק' כלל ל"ז ראיתי שמביא בשם ספר נחמד למראה שכותב ללמוד מהירושלמי הנ"ז דהשליא של הולד צריך קבורה, וכי לא יפה עושות נשים שזורקות אותה לבית הכסא, דהטוב הוא לקברה בארץ להורות הערבון ע"ש, וברור דאין כוונתו ללמוד מזה שיש חיוב קבורה. אלא כוונתו כנ"ל שיש בזה משום מדה טובה נסתרת, וזהו שמסיים בלשון דהטוב הוא לקברה בארץ, והיינו לא משום חיוב ממש אלא משום סימן וזכר להורות הערבון.

"ונשוב לעיקר דיוננו. והנה מסתברים הדברים שגם בלי כל ראיה הסברא נותנת ג"כ שליכא חיוב קבורה מה"ת לאבר הפורש מן החי, כי מצות קבורה בתורה נזכרת רק על מי שמת, וכדרמזנו כבר על כך בסוף אות ב'. וכך מצינו באמת להגאון הנודע ביהודה ז"ל במהדו"ת חיו"ד סי' ר"ט דפשוט ליה בכזאת בדבריו שם כביעתא בכותחא דבאבר מן החי אין מצוה של קבורה ומה שקוברים האברים הוא רק כדי להציל מן הטומאה. ועד כדי כך עד שלא מצא אפילו לנחוץ להביא איזה הוכחה לכד, ונקיט ליה זאת שם כאל דבר שלא יעלה על דעת מי שהוא לפקפק על ההנחה הפשוטה הזאת כיעו"ש. ועל יסוד דברי הנו"ב הנ"ז השיב בספר שו"ת מלמד להועיל חיו"ד סי' קי"ח ע"ד אשר נשאל אם יש מנהג אם נחתך אבר מן ישראל לקבור את האבר בביה"ק, דמצות קבורה ליתא באבר מן החי, אבל כיון דמטמא באהל ויוכלו כהנים לבוא על ידו למכשול טוב ולקברו בביה"ק מקום שאין הכהנים באים שם עיי"ש".

היינו, יש לחלק בין חיוב קבורה לבין טומאת מת לכהנים. אבר הפורש מן החי יש בו טומאה לכהנים אבל אין בו חיוב קבורה. ובבשר הפורש מן החי נחלקו הרמב"ם והראב"ד. ובשליה שאינה בגדר בשר הפורש כפי שכתבנו לעיל – אין חיוב קבורה ואין טומאה לכהנים.

מסכם שם הצי"א: "הנה כי כן נוכחנו לדעת שרובם ככולם של הפוסקים קסברי שליכא מצוה מצות קבורה מה"ת באבר הפורש מחיים, ונחלקו אפילו אי איכא בזה מיהת משום מנהגא, מהם שסוברים שיש בזה מיהת משום מנהגא, ומהם שסוברים שאפילו משום מנהגא ליכא, ויש לקוברו רק משום מצות פרוש שלא יבואו הכהנים ליטמא בו וסגי על כן בעת הצורך אפילו אם יצניעו אותו בחדר מיוחד שלא יבואו שם כהנים. וכך יוצא משו"ת מהרש"ם ח"ג סי' מ"ב כיעו"ש. לכן ההלכה היוצאת לנו בזה הוא:

(א) אין מצות קבורה באבר הפורש ונחתך מאדם חי.

(ב) יש אבל לקוברו אי משום מנהגא (ויעוין בגה"ח פט"ז ממנהג ירושת"ו) ואי משום כדי שלא יבואו כהנים ליטמא בו.

(ג) בשעת צורך מיוחד יש להתיר גם להצניעו בחדר מיוחד.

(ד) מותר ליהנות מאבר הפורש מן החי ומותר לרופאים להתלמד עליו דרכי רפואה. וכמובן לא להשליכו לאחר מיכן בבזיון אלא להצניעו או לקוברו".

וכאמור ק"ו לגבי שליה שאינה אבר (שאין בה עצמות) ואף אינה בשר שפרש מן החי.

ו. נראה משו"ת משנה הלכות (חט"ז סי' קיג) שסבר בשונה מן הצי"א, שכתב: "ובמה שכתבתי נתתי טעם מה שנהגו בארץ מולדתי ובמקומותינו בחו"ל כשהילד נפל לו שן חלב ההורים אמרו ליקח השן ולזרקו בחור של עכבר ולומר מאזעלע מאזעלע נאדיר א' ביינער נעם ציין גיב מיר איין אזערנעם ציין, ואמרתי דהי' זה בכוון שכל חלק מבנ"א צריך קבורה והשניים בכלל, וכמ"ש גם מעכ"ת הביא שם בספרו הנ"ל מעשה מהעמק שאלה (יו"ד סי' צז) בשם הנב"י שלמרות דס"ל שאין חיוב קבורה באבר עכ"ז בא לחלום אל בנו מהר"ש לנדא שיניח לו השן שנמצא בארון הספרים בקברו והמהר"ש לנדא מצא השן בדרך נפלא ע"ש. ולכן רצו ההורים שיקברו את השן אלא שלילד לא רצו להזכיר קבורה שכבר קובר חלק מגופו, ולכן עשו מזה מעשה לזרוק בחור של עכברים ולומר פזמון ובין כך ובין כך הקטנים בעצמן יקברו את האבר שלהם שהיא השן".

עולה מדברי המשנה הלכות שיש חובה לקבור כל חלק מבני האדם שנפל מהם אפילו אינו מחמת מכה, וניתן אולי להביא לו ראיה מהאמור בנדה (יז ע"א): "ת"ר: ג' דברים נאמרו בצפרנים; שורפן – חסיד, קוברן – צדיק". ופרשו המפרשים שחסיד עדיף על צדיק מפני שבקבורה יש חשש גילוי. אולם מן האמור שם על ר' יוחנן שהיה משליכן בבית המדרש שאין שם נשים משמע שסיבת הקבורה משום הנזק לנשים מעוברות ולא משום חיוב עצמי לקבורתן. עוד קשה שלא מצינו שמי שמסתפר קובר שערות ראשו, וכי מה ההבדל בין שן חלב לשיער?!

ז. כדרך המשנה הלכות כתב בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סי' רלא) שכתב:

"נשאלתי באחד שחתכו ממנו הרופאים חתיכת ריאה וכן בשאר בשר אם יש חיוב קבורה על זה. והשבתי דהנו"ב תנינא סי' ר"ט כתב בפשיטות שליכא דין קבורה אף באבר מן החי מצד מצות קבורה רק כדי שלא יכשלו כהנים בטומאה דאמה"ח דאדם מטמא ולפי דבריו בבשר מן החי שליכא טומאה כמפורש בחולין דף קכ"ט א"צ כלל לקבור.

"אבל לע"ד תמוה מאד דאם א"צ קבורה מצד מצות קבורה למה צריך קרא לר' יהודה בנזיר דף מ"ג שלא יטמא לאמה"ח של אביו הא כיון שא"צ קבורה אין שום צורך להטמא לו ובלא צורך הא אף למת שלם אסור ליטמא לכהן כמפורש בתוס' פסחים דף ט' בסוף ד"ה בשפחתו, ובירושלמי ר"פ כ"ג בנזיר איתא שר' יהודה סובר שמיטמא לאמה"ח של אביו, א"כ מוכרחין לומר לר' יהודה שצריך קבורה. ובפירוש הרא"ש נזיר שם כתב אף לגמ' דידן דמה שאינו מיטמא לר' יהודה לאמה"ח של אביו משום דאף לאבר מן המת לא מיטמא לר' יהודה אלא ע"י חזרה אם כבר נטמא לשאר הגוף דאל"כ מ"ש לאמה"ח דלא מיטמא דלא מסתברא לחלק בין אמה"ח לאבר מן המת עיי"ש ואם לא צריך אמה"ח קבורה הא יש חלוק גדול דבאמה"מ הא צריך קבורה והויא הטומאה לצורך ואמה"ח שא"צ קבורה הוא שלא לצורך. אלא ודאי שלר' יהודה צריך קבורה ומדר' יהודה נשמע שגם לכו"ע חייב בקבורה מצד מצות קבורה ומה שלא מיטמא הכהן הוא כמו שלא מיטמא לאביו חסר אף שודאי חייב בקבורה וצע"ג שיטת הנו"ב.

"וכיון שמדין קבורה חייב לקבור אמה"ח יש לחייב לקבור גם בשר מן החי ולכן הוריתי שצריך לקבור וכפשטות הגמ' כתובות דף כ' ויהיה זה מדינא".

ועולה מדבריו שבשר מן החי חייב בקבורה וכש"כ אבר שפרש מן החי. ואף שיש לחלק בין אבר שפרש שלא כדרכו מחמת טיפול רפואי או מכה, לבין חתיכת בשר שיצאה כדרכה לאחר שנסתיים תפקידה בגוף והיא דומה לשן בכ"ז משמע שנוטה לקוברה ולא לזורקה.

ח. אמנם מסקנת שו"ת עטרת פז (ח"א כרך ג, חו"מ סי' ז) לאחר שהביא מקורות אלו שהזכרנו שאין צריך קבורה:

"עכ"פ לעיקר דינא נראה, שאע"פ שמדברי הרב בית אבי שם עולה ומתבאר שמצדד להחמיר באבר מן החי דאיכא ביה חיוב קבורה, אבל בסתם חתיכת בשר (=שנחתכה בניתוח והיא בשר בלבד) שאינה אבר לא. ע"ש".

ומוסיף שהאג"מ חזר בו בתשובתו הבאה (שם סי' רלב) והיא האחרונה ורק חייב לקבור אבר כדי שלא יהיה בבזיון.

ומסיק לאחר שהביא דברי החלקת יעקב על חיוב קבורת אבר מן החי:

"מכל מקום אנו אין לנו אלא דברי הפוסקים הנ"ל הנודע ביהודה, השבות יעקב, הזקן אהרן, ומהרי"ל דיסקין, דמבואר בדבריהם דליכא שום חיוב קבורה באבר מן החי, אלא רק מנהגא הוי לקוברו לאבמה"ח משום טומאת כהן, או מטעמים אחרים. וכן כתב בפשיטות גם בשו"ת מלמד להועיל הנ"ל (סי' קיח). ע"ש. ומי לנו גדול מהנודע ביהודה דהוה פשיטא ליה האי דינא כביעתא בכותחא דליכא שום חיוב מעיקר דינא לקבור אבר מן החי, עד שאפילו לא הוצרך להביא שום ראיה לדבר זה, וכנזכר לעיל. וכן מצאתי עתה מבואר גם בשו"ת ציץ אליעזר להר"א וולדינברג (חלק י סי' כה פרק ח) שג"כ העלה הכי דהיות וחזינן שדעת רוב הפוסקים היא דליכא שום חיוב קבורה באבמה"ח, אלא רק משום מנהגא, הכי נקטינן. והיות ועיקר טעמא דמנהגא לקוברו הוא משום טומאת כהנים, בעת הצורך כשאי אפשר לקוברו, סגי להצניעו בחדר מיוחד שלא יבואו שם כהנים. ע"ש. והלום ראיתי גם למו"ר שליט"א בשו"ת יביע אומר ח"ג (חיו"ד סי' כב אות כ) דנקיט בקצירי ופשיטות דאבר מן החי הפורש מן האדם בחיותו א"צ לקוברו. ע"ש. וכן ראיתי נמי בשו"ת מנחת יצחק להגר"י וויס (ח"ד סי' צח) שהביא שם בשם שו"ת עמק שאלה (סי' צז). שעמד להוכיח מדברי התוס' יו"ט במס' שבת (הנ"ל) דס"ל שיש חיוב קבורה בכזית מן המת, דמיניה משמע שיש חיוב קבורה ג"כ באבר מן החי, שכשם שהתיו"ט מצריך קבורה לכזית מן המת ה"ה דצריך קבורה בכה"ג כשהוא מן החי, ומדבריו של הרב עמק שאלה שם נראה שהוא מסכים כך להלכה. אולם המנח"י דחה את דבריו בפשיטות וכמו שכתבנו בריש דברינו בזה לעיל, דמה ענין זה לזה, דהתיו"ט מיירי דוקא במת שהוא צריך קבורה שלא יהיה מוטל בבזיון, משא"כ באבר מן החי. וראיה לזה שהרי הנודע ביהודה במהדו"ק (חיו"ד סי' צ) פסק כהתיו"ט דכזית מן המת חייב בקבורה משום כבודו של המת, שלא יהיה מוטל בבזיון. והוא גופיה במהדו"ת (חיו"ד סי' רט) העלה דאין מצות קבורה באבר מן החי. הרי שדברים אלו הם ב' ענינים חלוקים, ולא קשורים זה בזה. ולכן העלה שם לדינא דא"צ לקבור אבמה"ח משום מצות קבורה, אלא העיקר הוא שיהיה שמור שלא יטמא את הכהנים. ע"ש. וראה גם בס' גשר החיים להגרי"מ טוקצינסקי (ח"א פרק טז אות ב) שג"כ כתב הכי דאבר שנחתך מן האדם בחייו ע"י ניתוח או ע"י סיבה אחרת, קוברין אבר זה, אולם אין זה מצד מצות חיוב קבורה שזה רק במת ממש, אלא הוא כדי שלא יבואו הכהנים ע"י זה לידי טומאה. ועכ"פ טוב וכן הוא נמי המנהג פעיה"ק ירושלים תובב"א לרחוץ ולנקות אבר זה ולכורכו בבגד פשתן, ואם יש לאותו אדם קבר קנוי קוברים אותו בקברו, ולאחר פטירתו כשיקברוהו שם, מסמיכים אבר זה לגופו. ע"ש".

וכך פסק האג"מ (שם סי' רלב) לגבי רופא שצריך לעשות ניסויים בבשר מן החי: "מ"מ במן החי מסתבר שלא נאסר מלשרוף. ולכן אין לאסור כיון שיאבד מן העולם, ומה שישאר יצטרך לקבור הנשאר".

ובתשובה אחרת (יו"ד ח"ג סי' קמא) כתב: "ולכן צריכין ליקח מבתי החולים ולקוברם רק אברים שיש בהם בשר וגידים ועצמות אף אברים קטנים ואף כשחסר מעט מהעצם דלענין קבורה אין לחלק ולא בני מעים ולא כליות וטחול ולא שפיר ושליא כשליכא עדיין צורת ולד שאין שם גידים, וכן כל כה"ג שליכא עצם".

ט. אולם במנחת יצחק (ח"ז סי' קב) חלק ואסר על מסירת שליות לשם תעשיית תרופות וכד'. וז"ל:

"בס"ד ירושלים עה"ק ת"ו אור ליועש"ק נח תשל"ח לפ"ק. ברכות שמים מעל אל כבוד ידידי הגאון האדיר וכו' כש"ת מוהרש"ז אויערבך שליט"א ראש ישיבת קול תורה פעה"ק ת"ו. אחדשת"ה להדר"ג בידידות. הנה לפני איזה זמן נשאלתי מאת הרב שטרויז – שערי צדק, ע"ד איזה חברה שפנו לביה"ח שערי צדק למסור להם השליות מהולדות הנולדות שם לתוך איזה תעשי' רפואות אם מותר לעשות כן עפ"י הלכה.

"והנה בירושלמי (שבת סו"פ י"ח) איתא אלו ואלו טומנין אותו בארץ כדי ליתן ערבון לארץ עיי"ש, והובא במשנה ברורה (סי' ש"ל ס"ק כ"ד), ובשד"ח (כללים מע' ק' כלל ל"ז) הביא מס' נחמד למראה (ח"ב דנ"ד ע"ג) וז"ל השליא של הולד צריך לקוברה שכן מתבאר ממה שאמרו בירושלמי (סו"פ ח"י דמס' שבת) שהיא ערבון לארץ שגם האדם ישוב לעפר שממנו לוקח, ולא יפה עושות נשים שזורקות אותה לבית הכסא דהטוב הוא לקוברה לארץ להורות הערבון עכ"ל, ובספר גשר החיים (ח"א פט"ז ג – ג) כתב ע"ז ולא ראיתי נוהגין כן לקבור שליא עיי"ש, ומ"מ הי' לבי מהסס לומר היתר כנגד המבואר בירושלמי, דמי יודע אם המנהג היא מנהג ותיקין, ועוד הוא דבר מוזר לעשות איזה סם מבשר אדם אף שאומרים שהוא לצורך רפואה, לכן אמרתי שצריך אני להתיישב בזה.

"והנה אתמול בא אלי עוד הפעם הרב הנ"ל לשאול תשובתי ועיינתי בזה, וראיתי כי יש לחשוש עוד יותר מהנ"ל כי בודאי בבית החולים שכיח שליות מהפלות, ובמתני' (נדה כ"ו ע"א) תנן שליא בבית הבית טמא, לא שהשליא ולד, אלא שאין שליא בלא ולד ר"ש אומר נימוק הולד עד שלא יצא עכ"ל, וכתב הרע"ב שם ואין הלכה כר"ש, וכ"פ הרמב"ם (פכ"ה מהטו"מ ה"י), וז"ל האשה שהפילה שליא הבית טמא ודאי, חזקה שאין שליא בלא ולד עכ"ל, ואף שבגמ' בפלוגתא דר"י ור' יהודא דס"ל כר"ש ופליגו עם ר"מ דמטמא, מחלק ר"מ בין בית א' לבית שני, דבבית שני גם ר"מ ס"ל דטהור, מ"מ מסתימת הת"ק דלא מחלק בזה, וכן הרמב"ם דפסק כן לודאית ולא חילק בזה, עכ"ח ס"ל דאין לחלק ובכ"מ טמא וג' מחלוקת בדבר, זה הי' נראה לי לפשיטות, ועיינתי ומצאתי שכן בס' דעת יוסף (מהר"י דינקלס ז"ל (על מס' נדה כ"ז ע"א) הנדפס לא מכבר) פשיטא לי' כן עיי"ש, וגם לר"ש אף בבית א', ולר"מ בבית ב' דמטהרים, לדברי הרע"ב במתני' שם משום ביטול ברוב נגעו בה, והוא עפ"י דברי הש"ס שם /נדה/ (כ"ז) ובבכורות (כ"א), והתוס' שם הקשו הרבה בזה וכתבו לתרץ עיי"ש, וצ"ב אם כ"ז שייך אף לענין איסור הנאה של מת, ומחמת כמה טרדות אשר הקיפו אותי וביותר בהכנות נסיעתי לחו"ל בשבוע זו לא אפשר לי להעמיק בזה, ואמרתי להרב הנ"ל לפנות לכ"ת בזה.

"והנה מטעם הנ"ל הי' אפשר לדון אף לחייב בקבורה, כמו בנפל מחשש טומאה או אה"נ, כמבואר בכל המקומות שציין בגשר החיים שם (סעי' א'), אבל בודאי אין להשתמש בזה לצורך איזה תעשי' מטעם הנ"ל. והנני בזה ידידו דושת"ה כה"י בלונ"ח וחותם בכל חותמי ברכות. יצחק יעקב ווייס".

"נ' ב' ושוב נאמר לי שכן הרב הגאון הנ"ל הסכים לאיסור".

ונראה שעיקר טעמו אינו משום טעם ברור, אלא משום חשש שליות מהפלות שהן מטמאות ומצד הזרות של עשיית תרופות מבשר אדם. ואולי נסיונות ובדיקות רפואיות אף הוא היה מתיר ורק כתעשיה אוסר כדוגמת הנאמר בחולין (קכב ע"א): "אמר עולא: דבר תורה עור אדם טהור, ומה טעם אמרו טמא – גזירה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין". וברש"י: שאינו חלק מן המת ואינו בשר. אף כאן אם נתיר לתעשיה ח"ו נגיע למה שעשו הנאצים יש"ו שעשו מאבותינו סבון. אולם לשם ניסויים רפואים נראה שתחת פיקוח ולא בצורה פרוצה הדבר מותר.

מסקנה

נראה שמותר ליטול שליה מן החי לשם בדיקות וניסויים רפואיים, ואת מה שלא נצרך ושאריות שלאחר הניסוי – יקבור. וכן נאמר לי לגבי בתי חולים שלפחות חלקם אוספים את השליות מלידות רגילות וקוברים אותן.