חבל נחלתו יב מה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · חבל נחלתו · יב · מה · >>

סימן מה

אבלות ואיסורי אישות של עבד כנעני

א. התלמוד בברכות (טז ע"ב) אומר במשנה: "וכשמת טבי עבדו (=של ר"ג) קבל עליו תנחומין; אמרו לו תלמידיו: למדתנו רבינו שאין מקבלין תנחומין על העבדים! אמר להם: אין טבי עבדי כשאר כל העבדים, כשר היה".

ובגמרא: "וכשמת טבי עבדו וכו'. תנו רבנן: עבדים ושפחות אין עומדין עליהם בשורה, ואין אומרים עליהם ברכת אבלים ותנחומי אבלים. מעשה ומתה שפחתו של רבי אליעזר נכנסו תלמידיו לנחמו. כיון שראה אותם עלה לעלייה – ועלו אחריו; נכנס לאנפילון – נכנסו אחריו, נכנס לטרקלין – נכנסו אחריו; אמר להם: כמדומה אני שאתם נכוים בפושרים, עכשיו אי אתם נכוים אפילו בחמי חמין! לא כך שניתי לכם: עבדים ושפחות אין עומדים עליהם בשורה ואין אומרים עליהם ברכת אבלים ולא תנחומי אבלים? אלא מה אומרים עליהם – כשם שאומרים לו לאדם על שורו ועל חמורו שמתו: המקום ימלא לך חסרונך, כך אומרים לו על עבדו ועל שפחתו: המקום ימלא לך חסרונך. תניא אידך: עבדים ושפחות אין מספידין אותן; רבי יוסי אומר: אם עבד כשר הוא, אומרים עליו: הוי איש טוב ונאמן ונהנה מיגיעו! אמרו לו: אם כן, מה הנחת לכשרים?"

ויש לשאול: הלא עבד כנעני חייב במצוות כאשה, וא"כ מדוע שהקרובים לא יתאבלו עליו – היינו, אשתו בניו ובנותיו אחיו הוריו וכד'. ומדוע הגיעו חז"ל לאדוניו שהיתה הו"א שהוא יקבל עליו תנחומים, הלא אדוניו הוא כשמו אדון ולא קרוב משפחה. ואמנם לאדון יש קנין הגוף בעבד כנעני אבל ודאי שאינו קרובו. ואע"פ שאבלות היא דרבנן ואנינות יום ראשון מן התורה נראה שאם היה לקרובי עבד קשר אליו היו מטילים את החיובים עליהם.

ב. שאלנו שאם יש לעבד כנעני קרובים עבדים ושפחות הם צריכים להתאבל עליו, ונראה שאין הדברים נכונים. נראה שכיון שלעבד אין חייס כאמור ביבמות (סב ע"א, קידושין סט ע"א, ב"ק פח ע"א): "אמר רב: הכל מודין בעבד – שאין לו חייס, דכתיב: (בראשית כ"ב) שבו לכם פה עם החמור, עם הדומה לחמור".

וכ"פ הרא"ש (יבמות פ"ו סי' ח). ואין הבנים מתייחסים לאביהם כמבואר בש"ס וראשונים.

וא"כ אף אנינות ואיבול לא שייך במי שאינם קרוביו, ואע"פ שחייב בפו"ר לחלק מהשיטות, בכ"ז בניו אינם קרויים על שמו וממילא אין חייבים באנינות ואיבול. אמנם נראה שדברים אלו אינם מקובלים על כל הפוסקים ויש פוסקים הסוברים ש'חייס' ואיסורי עריות של עבד שוים זה לזה, לעומת זאת יש הסוברים שחייס הוא יסוד נוסף בהבנת מצבו של עבד אבל אינו נוגע לדיני עריות של עבד.

ג. לפי הרמב"ם אין לעבד כנעני שום קרובים. ואדוניו יכול להשיא לו את אמו ואחותו.

הרמב"ם בהלכות מלכים (פ"ט ה"ה) פסק: "שש עריות אסורות על בני נח: האם, ואשת האב, ואשת איש, ואחותו מאמו, וזכור, ובהמה, שנאמר על כן יעזוב איש את אביו זו אשת אביו, ואת אמו כמשמעה, ודבק באשתו ולא באשת חבירו, באשתו ולא בזכור, והיו לבשר אחד להוציא בהמה חיה ועוף שאין הוא והם בשר אחד, ונאמר אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה".

וחוזר על כך בהלכות איסורי ביאה (פי"ד ה"י): "העכו"ם אין אסורים עליהם משום ערוה אלא אמו ואשת אביו ואחותו מאמו ואשת איש וזכר ובהמה כמו שיתבאר בהלכות מלכים ומלחמותיהן, אבל שאר עריות מותרין להן".

היינו איסורי עריות קרבה של גוי הם מאמו, שתים – אמו ואחותו; מאביו, אחד – אשת אביו; ואשת איש. כל אלה מוטלים אף על גר ואע"פ שהוא כקטן שנולד, אסור בהם מדברי סופרים וכדי שלא יאמר שבא מקדושה חמורה של גוי לקדושה קלה של ישראל.

ד. עבד כנעני שונה מכולם.

פסק הרמב"ם (הל' איסורי ביאה פי"ד הי"ז): "העבד מותר לישא אמו כשהוא עבד ואין צריך לומר בתו ואחותו וכיוצא בהן שכבר יצא מכלל עכו"ם, ואין העריות האסורות על העכו"ם אסורות עליו ולא בא לכלל ישראל כדי שיאסרו עליו עריות האסורות על הגרים".

ובאר המגיד משנה: "העבד מותר לישא אמו כשהוא עבד וכו' בסנהדרין פרק ארבע מיתות (דף נ"ח:) אמר רב חסדא עבד מותר באמו [כשהוא עבד] ומותר בבתו יצא מכלל עכו"ם ולכלל ישראל לא בא".

היינו, לכל שנולד לו בעבדותו אין לו שום יחסי קרבה, ולכן מותר לו לשאת את אחותו אפילו היא תאומתו, או את אמו יולדתו שאף היא שפחה כנענית. וכמו שהסביר הרמב"ם הוא פרש מכלל הגויים בכך שנכנס לעם ישראל כעבד כנעני ולכן הוא כקטן שנולד אבל לא נכנס לכלל ישראל שמטילים עליו אסורי דרבנן שלא יאמר שבא מקדושה חמורה של נכריות לקדושה קלה שהותרו לו אחותו ואמו. ולכן מותר בשתיהן. ונראה שאף אם הללו אינן שפחות אלא נשארו בגויותן ולא נמכרו לעבדות מותר בהן מכיון שאין לעבד כנעני שום קרבה בעולם.

ה. רש"י בסנהדרין פרש:

"עבד כנעני – של ישראל".

"מותר באמו ובבתו – וכל שכן בשאר עריות של קורבה".

"יצא מכלל נכרי – ופקע שם בן נח מיניה".

"ולכלל ישראל לא בא – דליגזר ליה עליה משום דשמא יאמרו באין מקדושה חמורה לקדושה קלה".

והיד רמ"ה הסביר:

"אמר רב חסדא עבד כנעני מותר באמו ומותר בבתו יצא מכלל כותי ופקעה מיניה קורבא דבני נח דהוה ליה כקטן שנולד ולכלל ישראל לא בא למגזר עליה שמא יאמרו".

ו. לכאורה אין הבדל בין שיטת רש"י והרמב"ם, אבל המנחת חינוך (מצוה א) באר שישנה מחלוקת בין הרמב"ם ורש"י בדין זה:

"והנה להר"מ (=רמב"ם) יצא דין זה דעבד אין לו שאר כלל מסנהדרין נ"ח אר"ח עבד מותר באמו ומותר בבתו דיצא מכלל ב"נ ולכלל ישראל לא בא כמבואר שם בהה"מ ולהר"מ הפירוש דא"ח על אמו אפי' נולד בעבדותה לאחר שטבלה וכן א"ח על בתו אפי' נולדה בעבדותו והמעיין שם ברש"י יראה פירוש אחר בדברי רב חסדא דהנה שם מבואר לפני זה דעכו"ם בעודו בגיותו אמו אסורה עליו וכ"פ הר"מ בה' מלכים וכן מבואר שם עוד דעכו"ם אסור בבתו והיינו קודם שנתגייר ומבואר שם בפ"י וכן ביבמות דעכו"ם שנתגייר כקטן שנולד דמי ומותר בכל העריות משום שאר אפילו באמו ושאר כל עריות שנאסרו עליו בעודו בגיותו כי הוא לגמרי כקטן שנולד ואין לו קורבה כלל אך אותן עריות שנאסרו עליו בגיותו אסורין מדרבנן בגירותו כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה וע' ר"מ שם וטוש"ע יו"ד סי' רס"ט ביאור דינים אלו באורך, אך אם לא נתגייר לגמרי להיות ישראל גמור רק לעבד שמל וטבל וקיבל עליו מצות ע"ז אמר ר"ח דעבד מותר באמו ובתו והיינו שהעבד נולד מאמו בגיותו וכן בתו ואח"ז מלו וטבלו לשם עבדות ע"ז קאמר ר"ח דיצא מכלל ב"נ דדינו כקטן שנולד ולכלל ישראל לא בא דהיינו שיאסרו עליו אפי' בגירותו מדרבנן כדי שלא יאמרו באנו וכו' כיון דהי' אסורה עליו קודם מ"מ לא גזרו עליו רבנן כיון דלכלל ישראל לא בא וזה מבואר להדיא בפירש"י שם ד"ה ולכלל ישראל לא בא דלגזור לי' עליו משום שמא יאמרו באנו וכו' ועי"ש ולמה לא פי' כפשוטו דר"ח משמיענו דמותר באמו ואחותו היינו אפילו בעבדותו וכפשטות לשון הש"ס דאמו ואחותו בעבדותו נולדו מ"מ לכלל ישראל לא בא ואין עריות האסורות על ישראל אסורים עליו וגם מתורת ב"נ יצא שיהיו אסורים לו מתורת ב"נ אע"כ סברת רש"י דמזה לא נשמע דין זה, כיון דעבד חייב במצות כאשה א"כ עריות אסורות לו ג"כ כאשה ולא תלינן במה דאין לו ייחס, וע' לקמן ב"ה דיש עוד הרבה שאינם מתייחסים אחריו מ"מ יש להם קורבה דשאר מצד האב אף על פי שאינו מתייחס אחריו וזה ודאי כ"ע מודים דלאחר שנשתחררו אין להם קורבה ע' יבמות פ' נושאין דכקטן שנולד דמי כמו גר שנתגייר וה"ה מעבדות לשחרור כיון שנכנס בכלל ישראל הרי הוא כקטן שנולד אבל כ"ז שלא נשתחרר שלא יהיה עליו שום איסור ערוה אפי' מה שאסורות על העכו"ם ויהיו קיל מעכו"ם זה לא ס"ל לרש"י דאין לנו ראי' ע"ז, וסברתו דדוקא באמו ובתו שהיה לו בעודו עכו"ם ונעשה עבד דג"כ כקטן שנולד דמי כיון שנתוסף עליו קדושה דמל וטבל והרי הוא כאשה, א"כ מותר בעריות שהיו מגיותו שאר בשר וגם חומרת חז"ל לא חל עליו דל"ג עליו כיון דאינו ישראל גמור, אבל כ"ז עבדותו כל עריות אסורות עליו אמו ובתו ואחותו והדומה חוץ מחמת אישות דאין אישות לעבד ואסורות עליו מה"ת כישראל גמור. ועיין חידושי הר"ן בסנהדרין שם מפורש יותר ביאור פירש"י הנ"ל שפי' על יצא מכלל כותי שאין לו קורבה עם הכותי דכקטן שנולד דמי ולכלל ישראל לא בא לאסור עליו עריות שמא יאמרו וכו' ועי"ש מבואר מדבריו שעיקר ההיתר הוא כיון שנולדו בגיותו ומל וטבל לשם עבדות והר"מ והראב"ד דשתק לי' והה"מ שפי' בא"א מסתמא מצאו איזה ראיה לדבריהם".

מתבאר מדברי המנ"ח שלפי רש"י, יד רמ"ה (וכן הר"ן שהביא המנ"ח) דוקא גוי שנמכר לעבד כנעני – דוקא לו באמו ובבתו של קודם העבדות אין לו קרבה, אבל אם הוא יליד בית שנולד משפחה כנענית או הוליד בת וכד' חלים עליו אסורי עריות ויש לו קורבה עימם (כנכרי) וממילא כיון שחייב במצוות כאשה יכול להיות אונן עליו מן התורה ולהתאבל ולקבל תנחומים מדרבנן.

ממשיך המנ"ח (העוסק במצות פו"ר): "והתוס' י"ל דס"ל כרש"י ור"ן הנ"ל ע"כ כתבו שפיר דעבד חייב בפו"ר כיון דבנו הוא ול"ד לישראל שבא על השפחה דאינו בנו כלל ע' תוס' יבמות שם ד"ה הכל מודים וכו' כתבו ואם נשתחרר לא קיים פו"ר היינו כיון דנשתחרר כקטן שנולד דמי וגם כיון שלא היה לו חייס בעבדותו אבל בלא נשתחרר נהי שאין לו חייס ממנו בנו הוא לכ"ד ע"כ קיים פו"ר ומש"ה חייב בפו"ר. וראיתי להר"מ פ"ה מממרים ה"ט כתב אבל בנו הבא מן עכו"ם או שפחה א"ח לא על אביו ולא על אמו וכן גר שנתגייר וכו' לענין קללה והכאה ע"ש ועיין כ"מ שכתב ומ"ש רבינו דאינו חייב על אמו הוא לפי שאם עדיין לא נשתחררה אין דינה כישראלית ואם נשתחררה והבן לא נשתחרר או הבן נשתחרר והיא לא נשתחררה ה"ל כקטן שנולד ופטור כמו גבי גר וכו' א"נ דיליף רבינו ממ"ש בסמוך דכל שאינו חייב על אביו אינו חייב על אמו ולא הבינותי ל"ל לחפש טעם לדברי רבינו דבעדיין לא נשתחררה אין דינו כישראלית וכו' א"נ דיליף וכו' הרי בלא"ה שפתי הר"מ ברור מללו כיון דסובר כאן גבי עריות דאינו שייך אצלו שום שאר כלל א"כ אף דדינה כישראלית דחייבת בכל המצות מ"מ לא הוי בנה כלל ומותר לישא אותה אם כן ודאי א"ח לא על הכאתה ולא על קללתה ומ"ש הר"מ אח"ז אבל העבד וכו' יבואר במקומו אי"ה ואכ"מ להאריך".

עולה מחלוקת גדולה בין הרמב"ם הסובר שהנולד לו בעבדותו אין לו שום יחוס לעבד כנעני ואין חייבים כלפי אביהם בהכאה וקללה וממילא אין להם שום דיני אבלות כלפיו, לעומת שיטת רש"י, יד רמ"ה, ר"ן ותוס' שסוברים שדוקא כלפי קרובים שהיו לו בגיותו ואח"כ נמכר לעבד כנעני אין לו קרבה אבל לאלה הנולדים לו בעבדותו יש לו קרבה וחייבים על הכאתו וקללתו, וממילא אם מת צריכים להתאבל עליו. (ואולי האדון מצד שעבודו עליהם ודרישתו מהם לעבוד אותו יכול לעכב אותם מלהתאבל ולקבל תנחומים עליהם, כשם שבעל מעכב את אשתו במעשי כיבוד הוריה, אולם אינו יכול לעכבה מלהתאבל).

וכך מסכם זאת המנ"ח: "העולה מזה אם עבד חייב בפריה ורביה הוא פלוגתא לשיטת הר"מ נראה דודאי אינו חייב דל"ל חייס ולאו בנו הוא כלל, והתוס' חגיגה סברי דבעבדותו חייב ותוס' גיטין דעתם ג"כ דא"ח ע"כ דין זה ספק וצ"ע לברר הדברים".

ז. יש להעיר כי שיטת רש"י וסיעתו תמוהה. הרי מופיע כמה פעמים בש"ס (יבמות סב ע"א, ב"ק פח ע"א) שעבד אין לו חייס וכך כתב המאירי (יבמות שם): "אבל עבדים כנענים אין להם חייס ואף על פי שבציבא עבדו של מפיבשת נאמר ולציבא חמשה עשר בנים הואיל ואינו מזכיר בהם פלוני בן פלוני אין זה אלא כלשון הכתוב אף בבהמה פר בן בקר". וא"כ אם אין להם יחוס הם מותרים זה בזה. ואף בת שנולדה לעבד כנעני משפחה כנענית, לכאורה אין ביניהם שם אחוה ומותרים זה בזה וכיצד טוען המנ"ח שלפי רש"י חייבים באיסורי עריות?!

ונראה שחלוקים בכך הרמב"ם ורש"י וסיעתו. הרשב"א (ב"ק שם) באר: "יצא עבד שאין לו אחוה. י"מ שאין לו אחוה שאין יוצאי יריכו קרוים אחים שאינן אלא דומין לבהמה משא"כ בגר. וי"מ אין להם אחוה שמותר באשת אחיו ובאחותו משא"כ בגר". ושני הפירושים הובאו בשטמ"ק בב"ק.

ונראה ששני הפירושים חולקים בשיטת הרמב"ם ורש"י. רש"י פרש בב"ק כשיטה הראשונה ולכן לפי שיטתו אין להם יחוס אבל אין זה משנה לגבי דיני עריות ויוצא שאע"פ שהם לא קרויים בניו ואחיו וכד' אבל אסורי עריות חלים עליהם, וכן אסורי הכאה וקללה ואולי יהא עליהם חיוב איבול וחיוב מצות פו"ר. אבל הרמב"ם סבר שאין להם חייס הוא אף לאסורי עריות ועל כן אין לו שום אסורי עריות מצד קורבה.

ח. בהלכה יח (שם) פסק הרמב"ם: "ויראה לי שאם בא העבד על הזכור ובהמה יהרגו, שאיסור שתי עריות אלו שוה בכל האדם".

והראב"ד השיג: "זה לא צריך אפילו לתינוקות וכי משום קורבה נאסרו אלו שיהיו אלו מרוחקים וכל עונשים שבתורה הרי הן מוזהרות כישראל הנקבות עכ"ל".

היינו השגת הראב"ד נראית כשיטת רש"י שעבד כנעני יש לו כל דיני עריות של נכרי וכמובן שהוא חייב על זכור ובהמה. והמגיד משנה (הל' איסורי ביאה פי"ד הי"ח) העיר על הרמב"ם: "ועוד אני תמה בזה דהא ודאי אם בא [על אשת] ישראל הרי זה נהרג שלא אמרו יצא מכלל עכו"ם ולכלל ישראל לא בא אלא שאין לו שאר כלל ולא שום יחס אבל אשת ישראל ודאי נהרג עליה וכל שכן בזכור ובהמה ולא ידעתי למה לא ביאר זה רבינו".

היינו המגיד משנה באר שעבד נהרג על אשת איש מישראל – לשיטת הרמב"ם, אע"פ שאין לו דיני עריות של קרבה וכן על זכור ובהמה שאינם מחמת קרבה, ותמה על הרמב"ם ששייר אשת איש.

המעשה רוקח הוסיף: "ויראה לי וכו'. הראב"ד ז"ל השיג על רבינו דמילתא פשיטא היא זאת גם הרמ"ך. והרב המגיד הוסיף דהיה לו לבאר אשת איש דישראל וכ"ש הני ומה שנראה דכלפי מ"ש לעיל שהוא מותר עם אמו ועם בתו מטעמא דעם הדומה לחמור הוצרך לבאר דבבהמה ממש אינו כן וזכור אגב נקטיה מכ"ש שיש בו מן ההדמות לבהמה בפועל ההוא והשתא כפי זה אין שייך להקשות דהו"ל למימר אשת איש וכו' מפני שכל עצמו לא בא אלא להוציא הס"ד וכו'".

לפי דברי המעשה רוקח עולה שאע"פ שעבד הוא עם הדומה לחמור, אעפ"כ אינו לגמרי כבהמה שיהא מותר אף בה, אלא הוא רק דומה לחמור ונראה שחייב על אשת איש.

ט. מרכבת המשנה (חעלמא) חולק על הראב"ד והמגיד משנה וסובר שעבד אינו חייב מיתה על אשת איש מישראל. וז"ל:

"ויראה לי. עיין בהשגות ומ"מ שהם נמשכין אחר פירוש רש"י דהא דא"ר חסדא יצא מכלל כותי ר"ל דהו"ל כקטן שנולד ולכלל ישראל לא בא ר"ל דלא שייך באנו מקדושה חמורה ולפיכך פירוש רש"י דלא אשתרי אלא בעריות של קורבה דא"כ ודאי חייב על אשת איש דישראל, אמנם כפי הנראה דלרבנו שיטה אחרת דס"ל דאין סברא לומר דלא שייך בעבד באנו מקדושה חמורה דודאי קדושת עבד דחייב במצות כנשים חשיב קדושה לגביה נכרי. ותו דלא מהני טעם יצא מכלל כותי רק לבתו שהיתה לו בגיות משא"כ בתו שנולדה לו כשהוא עבד אמאי פטור עליה (והא דאר"ח מותר באמו ומותר בבתו דקשה בתו למה לי דהא אפילו גוי מותר בבתו אלא דסד"א דוקא אמו שהיתה לו בגיות דהו"ל כקטן שנולד משא"כ בתו שנולדה לו בעבדות קמ"ל) ובהכרח הא דפטור על בתו שנולדה בעבדות הוא משום דיצא מכלל דין בן נח אפילו לקולא ולא בא לכלל ישראל לחומרא ומשו"ה סובר רבנו דאינו בכלל עריות כלל אפילו באיסור אשת איש דלאו דשאר וראייה לדעת רבנו... ותו דלפי מ"ש בפרקין הי"ט ומוסר שפחה אחת לשני עבדים לכתחלה שאין אישות אלא לישראל או לעכו"ם על העכו"ם אבל לא לעבדים על עבדים ולא לעבדים על ישראל פי' דבן נח שבא על אשת חברו נהרג עליה משו"ה נהרג נמי על אשת ישראל דאטו גרע אף על גב שהיא אינה נהרגת עליו משא"כ עבד שאין לו אישות כלל משו"ה אין הוא נהרג על אשת ישראל ולא היא נהרגת עליו וזה ברור בכוונת רבנו".

"ומה שהקשה הראב"ד דהא עבד הושווה לאשה לכל עונשין שבתורה אין זה קושיא דהיינו דוקא בשאר עונשין ולא בעריות וכן מבואר בירושלמי פי"א דיבמות א"ר חסדא העבד מותר באחותו וא"ר פנחס קומי רבי יוסי בשם רבי יוסי עבד שבא על אמו חייב חטאת שנאמר ואמרת אליהם לרבות עבדים. ומדחה או נאמר לחלבים אתאמרית. והטעם פשוט דלענין עריות לא שייך להקיש עבד לאשה דשאני אשה דבת אישות היא משא"כ עבד וכל שאינו בת אישות אינו מצווה על עריות. והיינו דקאמר ר' חסדא יצא מכלל עכו"ם דעכו"ם הוא בר אישות לעכו"ם משא"כ עבד ולא בא לכלל ישראל שאינו בר אישות כלל. ולפ"ז שפיר קמ"ל רבנו טובא דחייב על הזכור ובהמה דסד"א כיון שאין הוא בר אישות אין בו איסור ביאה כלל קמ"ל דדוקא ביאות של ערוה הוא דפטור לפי שאינו בר אישות משא"כ רביעת זכור ובהמה וזהו שסיים רבנו בלשונו הצח שאיסור שתי עריות אלו שוות בכל אדם אפילו בעבד דלאו בר אישות דמה ענין אישות לזכור ובהמה ותו לא מידי".

עולה מדברי מרכבת המשנה בדעת הרמב"ם שעבד כנעני פטור לגמרי על כל העריות ואין לו שום אסורי עריות, ואין לו שום אישות ולכן פטור אף על אשת איש מישראל. מצבו של עבד כנעני מצד עריות שאינו חייב עליהם והוא כמין חדש שלא חלים עליו כל כללי בני האדם ורק על זכור ובהמה חייב.

י. ונראה שנעלם מעיני מרכבת המשנה ספר החינוך שסבר כרמב"ם אבל חייב עבד כנעני על אשה מישראל. כך כתב בספר החינוך (מצ' ריא): "ועוד אמרו זכרונם לברכה [יבמות ס"ב ע"א] בטעם זה, שהעבד אין לו חייס כלומר שהרי הוא כבהמה לענין זה, והכתוב המורה על זה מדכתיב [בראשית כ"ב, ה'] שבו לכם פה עם החמור, ודרשו זכרונם לברכה [שם] עם הדומה לחמור, והם היו עבדים של אברהם אבינו. ומכל מקום באיסור זכור ובהמה הן, כדעת הרמב"ם זכרונו לברכה, וטעם נכון הוא דלא שייך לומר בזה אין לו חייס. ואסורין גם כן מלבוא על אשת איש של ישראל, דלא שייך הכא גם כן אין לו חייס. וכן הם אסורין עם הנדה, ואפילו שפחה, שחייבין הן בכל עונשין שבתורה. ובפירוש דרשו זכרונם לברכה ואשה כי תהיה זבה [ויקרא ט"ו, י"ט] בין ישראלית בין שפחה בין גיורת ומשוחררת".

נראה שלפני החינוך בכותבו על עבד כנעני היו דברי הרמב"ם בהלכות אסורי ביאה שהזכרנו ואעפ"כ הוא סובר כמ"מ שחייב על אשת ישראל, ולא הגיע להגדרה כה רחוקה כמו מרכבת המשנה.

סיכום

א. שיטת רש"י וסיעתו (אליבא דהמנ"ח) וכן נראית שיטת הראב"ד שעבד חייב במצוות כאשה, ולכן חלים עליו דיני עריות ואסור באמו ואחותו שנולדו בעבדות. ורק מי שאמו ואחותו הן גויות והוא עבד כנעני מותר באמו ואחותו מתוך שיצא מכלל גויים ולכלל ישראל לא נכנס.

ב. שיטת הרמב"ם (עפ"י המנ"ח) שעבד מותר באמו ואחותו מפני שיצא מכלל נכרים ולכלל ישראל לא נכנס, ולכן אין לו קרובים.

ג. שיטת הרמב"ם (עפ"י מרכבת המשנה) שעבד הוא מין חריג שאין לו כלל איסורי עריות אפילו על אשת איש מישראל וממילא אין לו קרובים.