חבל נחלתו יב כה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · חבל נחלתו · יב · כה · >>

סימן כה

קרייתא זו הלילא

א. ולא פחתו ולא הותירו... חוץ ממקרא מגילה

במסכת מגילה (יד ע"א) נאמר לגבי מגילת אסתר: "תנו רבנן: ארבעים ושמונה נביאים ושבע נביאות נתנבאו להם לישראל, ולא פחתו ולא הותירו על מה שכתוב בתורה, חוץ ממקרא מגילה. מאי דרוש? אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה: ומה מעבדות לחירות אמרינן שירה – ממיתה לחיים לא כל שכן?"

מגילת אסתר היא שירה אע"פ שאינה נכתבת כשירה – פרט לעשרת בני המן, ואף אין בה הלל מפורש לרבש"ע.

וצריך לעיין למה מתכוונת הברייתא שלא פחתו ולא הותירו הרי יש לנו עוד מצוות מדרבנן, וכש"כ גזירות וסייגים, כגון: עירובין ונטילת ידים ומוקצה וכד'. הבנת המימרא על מצות מקרא מגילה תבאר לנו את ייחודה.

רש"י התייחס בקצרה: "חוץ ממקרא מגילה – ואם תאמר: נר חנוכה – כבר פסקו הנביאים, אבל בימי מרדכי היו חגי זכריה ומלאכי".

וכך כתב הר"ן (על הרי"ף מגילה ד ע"א): "וכי תימא והא איכא נר חנוכה איכא למימר באותו זמן כבר נפסקו הנביאים, ובנביאים בלחוד הוא דאמרינן שלא הותירו מעולם מצוה בפני עצמה לגמרי אלא זו שהיתה בימי חגי זכריה ומלאכי, שאע"פ שיש כמה תקנות ואיסורין דרבנן התם הנהו סייג לתורה למצוה או גדר לעבירה ואיכא אסמכתא דאורייתא דכתיב ושמרתם את משמרתי עשו משמרת למשמרתי... ".

היינו הר"ן מבאר כי לא מצאנו שתקנו הנביאים מצוה בפני עצמה שאינה בגדר סייג או הוספה למצוה אחרת וכד' ואין לה מקור בתורה – אלא מקרא מגילה.

המהרש"א (חידושי אגדות) באר: "חוץ ממקרא מגילה כו' פרש"י וא"ת נר חנוכה כבר פסקו הנביאים כו' עכ"ל. לא בעי למימר כיון שפסקו הנביאים היה להם רשות להוסיף נר חנוכה דאין סברא שיהא לחכמים כח יותר מהנביאים, אלא דבנר חנוכה נמי מצאו חכמים בשום דרשה רמז בתורה כדאיתא במדרשות. אלא דה"ק דאף המ"ח נביאים לא הותירו אלא מקרא מגילה והא דלא תקשי הא דתקון שלמה ערובין ונט"י דאין זה מקרי הותיר על מה שכתוב בתורה דערובין אינו רק גדר להוצאת שבת מרה"י לר"ה ונט"י משום סרך תרומה, משא"כ מקרא מגילה ונר חנוכה שהם מצות בפני עצמם. ועוד פרש"י אבל בימי מרדכי היו נביאים חגי זכריה ומלאכי עכ"ל מרדכי גופיה היה נביא כפרש"י מסדר עולם וכן אסתר היתה נביאה בימי מרדכי כדלקמן ונראה דלכך נקט הכא נביאים ונביאות דמקרא מגילה הותירו ע"י מרדכי ואסתר שהיה הוא נביא והיא נביאה".

והשפת אמת (מגילה יד ע"א) פרש: "כ' רש"י וא"ת נר חנוכה כבר פסקו נביאים, ולולי דבריו הי' נראה דלא הותירו מצוה שניתנה לכתוב דהא מצינו עוד מצות שתיקנו נביאים ג"כ ועי' בר"ן [שכ' דשאר תקנות ואיסורין דרבנן משום סיג וגדר לתורה הם, ולדבריו עדיין קשה ממצות עונג שבת ותענית ד' צומות, אבל להנ"ל א"ש]". ולדבריו ייחודה של מקרא מגילה שהיא ניתנה לכתוב בכתבי הקודש.

מתבאר כי ייחודה של מצות קריאת מגילה בכך שהיא מצוה יחידה שתקנו נביאים לא כתוספת למצוות אחרות או כסייג אלא כמצוה העומדת בפני עצמה. וכן מגילת אסתר היא היחידה שנכתבה בתוך כ"ד ספרי התנ"ך. וכך נאמר במסכת בבא בתרא (טו ע"א): "אנשי כנסת הגדולה כתבו... ומגילת אסתר".

ב. הלל וקריאת מגילה

כאמור, מגילת אסתר היא שירה. אף פרקי תהלים שאנו אומרים בהלל (=המצרי) הם שירה. והגמרא במגילה (וכן בערכין י ע"ב) שואלת מדוע לא נהלל לקב"ה בפורים בפרקי ההלל: "אי הכי הלל נמי נימא! – לפי שאין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ. – יציאת מצרים דנס שבחוצה לארץ, היכי אמרינן שירה? – כדתניא: עד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל ארצות לומר שירה. משנכנסו ישראל לארץ לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה. רב נחמן אמר: קרייתא זו הלילא, רבא אמר: בשלמא התם (תהלים קי"ג) הללו עבדי ה' – ולא עבדי פרעה, אלא הכא – הללו עבדי ה' ולא עבדי אחשורוש? אכתי עבדי אחשורוש אנן".

הגמרא מביאה שלשה תירוצים בהבדל וביחס שבין מגילת אסתר להלל ומדוע לא נתקנה אמירת הלל בפורים.

תירוץ ראשון מן הגמרא גופה, משום שאין אומרים הלל על נס שנעשה בחו"ל אפילו אם נעשה לכל ישראל, מפני שמקום אמירת הלל – שירה הוא רק בא"י, וייחודה של שירת קריאת המגילה שהיא נקראת אף בחו"ל. אולי מפני שצד השירה שבה נסתר כמו כל הנס בפורים.

תירוץ שני לפי רב נחמן שקריאת המגילה היא ההלל בפורים, ולכן אין צורך לומר הלל.

ותירוץ שלישי משם רבא שאיננו יכולים לומר בפורים: 'הללו עבדי ה (הכלול בהלל) שהרי לא יצאנו לחירות שלמה, ועדיין, אף לאחר הנס נשארנו עבדי אחשורוש. אבל מגילה אינה כהלל ולכן היא יכולה להיאמר אף בעבדותנו. התירוצים הראשון והאחרון אוסרים בפירוש אמירת הלל בפורים לעומת התירוץ האמצעי שאינו אוסר אלא סובר שקריאת המגילה היא ההלל.

ניתן להביא לתירוץ האמצעי ראיה ולשני התירוצים האחרים פירכא מפסחים (קיז ע"א): "תנו רבנן: הלל זה מי אמרו? ...רבי יוסי הגלילי אומר: מרדכי ואסתר אמרוהו בשעה שעמד עליהם המן הרשע, הם אמרו: לא לנו ומשיבה וכו'". וא"כ ריה"ג סובר שהלל המצרי המסודר בתהלים נאמר ע"י מרדכי ואסתר. אמנם ניתן לדחות שאמירת ההלל שאמרו מרדכי ואסתר היתה בשעת הנס, אולם לדורות 'קרייתא זו הלילא' ובעוד הסוגיא בפסחים עסקה באמירה בשעת הנס, הרי הסוגיא במגילה עסקה באי אמירת ההלל לדורות.

צריך לעיין כאיזה תירוץ בגמרא פוסקים להלכה.

הרי"ף (מגילה ד ע"א) והרא"ש (מגילה פ"א סי' ח) הסיקו מהתירוץ האחרון של רבא: "הלכך לא אמרינן הלילא בפורים". ונראה שקבלו את התירוץ של רבא שהיה האחרון.

אבל הרמב"ם (הל' מגילה וחנוכה פ"ג ה"ו) הסביר: "ולא תקנו הלל בפורים שקריאת המגילה היא ההלל". ונראה שקיבל תירוץ זה להלכה. וכן בעל הלכות גדולות (סי' יט, הלכות מגילה) פסק: "ולא אמרינן הלל בפורים (מגילה יד, א) מפני שקריאתה זו היא הלילא".

המאירי (מגילה יד ע"א) החזיק בדעת הרמב"ם והוסיף עליו: "דבר ידוע הוא שאין אומרים הלל בפורים. אבל טעם מניעתו נחלקו עליו בגמ' והוא שאחד מהם אמר שקריאתה זו היא הלולא, ונראה לי לטעם זה שאם היה במקום שאין לו מגלה שקורא את ההלל שהרי לא נמנעה קריאתו אלא מפני שקריאת המגלה במקומו, ומ"מ טעם אחר נאמר בה בגמרא והוא מפני שעדיין עבדי אחשורוש היו ולא יצאו מעבדות לחירות ואין לשון עבדי ה' נופל אלא בנס שאפשר לומר בו עבדי ה' לבד, כגון נס של מצרים עבדי ה' ולא עבדי פרעה, אבל בזו עדיין עבדי אחשורוש היו. ולטעם זה אף מי שאין בידו מגלה אינו קורא את ההלל. וראשון נראה יותר"...

עולה מדבריו שמסיק להלכה שמי שאין בידו מגילה קורא הלל במקום קריאת מגילה.

בברכי יוסף (או"ח סי' תרצג ס"ג) הביא את מסקנת המאירי והעיר עליו: "אין קורין בו הלל. הרב המאירי בפסקיו ריש דף ט"ו, כתב, דלטעם קריאתה זו הלילה, אם אין לו מגילה יאמר הלל, ולטעם אכתי עבדי אחשורוש, אף שאין לו מגילה לא יאמר הלל, וראשון נראה יותר. עכ"ד. ומסתמות דברי הפוסקים משמע דאין בו הלל לעולם, וטעמא, דרבא הוא דאמר אכתי עבדי וכו', ולטעם זה לעולם אין לאומרו, והלכה כרבא, דהוא בתרא, ומה גם לפי גירסת הרי"ף (ד א) והרא"ש והר"ן דגריס[י] מתקיף לה רבא וכו', דקאמר לה בדרך אתקפא, ולא אתיבו עליה, ודאי הלכתא כוותיה". וכן בשיורי ברכה הביא דעת הרמב"ם שהזכיר קריאתה היא הלילא והעיר: "ואפשר דגם לטעם זה אף מי אין לו מגילה לא יקרא ההלל בברכה, דמשום דקריאתה הללא לא תקון, [ו]מאחר דלא תקון גם זה דלית ליה מגילה אין לו לקרות, דלא פלוג רבנן".

עולה מדבריו בשיורי ברכה שכיון שלא פלוג אין לו לקרות בברכה, אבל ללא ברכה משמע שמותר ואולי אף ראוי אם אין לו מגילה. וכ"כ בשערי תשובה (או"ח סי' תרצג ס"ג) בשמו. ועי' שו"ת תשובה מאהבה (ח"א סי' מה) שמביא את דברי הרב חיד"א ומסיק שאף מי שאין לו מגילה לא יקרא הלל, וכן הסיק בשו"ת שיבת ציון (סי' כב, לבן הנו"ב), ועי' שו"ת משנה הלכות (ח"ה סי' עג) שתמה על שו"ת שיבת ציון.

בשו"ת חתם סופר (או"ח סי' קצב) עסק אף הוא בשאלת המאירי, ומבאר: "ומה שהקשה מעלתו מאי טעמא לא נפיק ידי חובתו בקריאת הלל במקום מקרא מגלה (=ר"מ שכתבה בע"פ ולא קרא הלל), נראה לפענ"ד דלא בנקל הותר לקרות הלל במקום מגלה אפילו לרנב"י, אלא אם אי אפשר בענין אחר כגון דלית לו מגלה כלל ואי אפשר לכותבו בשום אופן, דאלת"ה פורים שחל בשבת מ"ט לא יקראו הלל ויצאו בו י"ח ביומו עכ"פ, ותו אם [אולי צ"ל: גם] אנשי כנסת הגדולה מ"ט תקנו קריאה במקום הלילא ולא תקנו הלל והלא קשה היה בעיניהם מעיקרא [ר"ל לתקן קריאת מגילת אסתר] מדכתיב שלשים ולא רבעים עד שמצאו רמז דוחק מהתורה [כמגילה ז' ע"א], והטעם לקושי' הזו נ"ל משום שאין להוסיף זכירות שם עמלק וזרעו בתורה ברבים בכל שנה ושנה, וע"כ גם לרנב"י קריאתה עדיף מהלל ממש משום (התם) [דהתם] ביציאת מצרים אסיק ובא ולא הוזכר זה הנס כלל, ע"כ נדחקו אנשי כנסת הגדולה למצוא לכתוב מגלה, ובשבת טוב להקדים קודם זמנה מלקרות הלל, וה"ה לכתוב אפילו בעל פה ואם עפעפיו יישירו נגדו מלקרות הלל, ולא אמרו המאירי אלא באי אפשר כלל בשום אופן אז יקרא הלל, ומ"מ לית הלכתא כוותיה כנ"ל".

נראה שלמסקנה לא התקבלה דעת המאירי אפילו בשעת הדחק. (ועי' להלן בפרק הרביעי).

ג. הלכות ודינים העולים מכך ש'קרייתא זו הלילא'

אע"פ שכאמור, הוכרע שלא לומר הלל אף אם אין מגילה בכ"ז היתה לטעם זה השפעה להלכה בהלכות פורים.

כתב במחזור ויטרי (סי' צג): "מצאתי אין אומרים והוא רחום. למנצח. ושיר מזמור. ואין נופלין על פניהם. בימים טובים. וראשי חדשים. וחנוכה. ופורים. ויום שבוע הבן ובבית משתה חתנים. אלא שבפורים נהגו לומר שיר מזמור (לאסף – תהלים פג עי' אליה רבה סי' תרצג). מפני שלא זיכה להלל. ואף על גב דקיימא לן קריית' זו הלילא אבל לא למנצח. דצרה בפורים לא מדכרינן".

ובסימן רנד הוסיף במחזור ויטרי: "ואין לומר למנצח מזמור לדוד משום דכת' יענך ה' ביום צרה. וצרה בפורים לא מדכרינן לפי שנאמר בו יום משתה ושמחה: וגם אין לומר שיר מזמור לאסף: ת': ונראה שאומרים שיר מזמור לאסף. כדי לסמוך שיר ממפלתן של רשעים למגילה שהיא מפלתן של רשעים".

עולה שתלמידי רש"י נחלקו על אמירת שיר מזמור לאסף אשר נהגו לאומרו בתעניות ציבור.

בספר המנהיג (הל' מגילה) חולק על הגאונים וז"ל:

"וכת' רב עמרם שאין אומרים הלל בפורים, לפי שאין אומרים הלל על נס חוצה לארץ, ונופלין על פניהן, לפי שאינו דומה לחנוכה ולמועדים שאומר בהן הלל ואומר זה היום עשה ה' נגילה ונשמחה בו, ואילו בפורים אין אומרים אותו, מ"מ נגאלו ישראל ממיתה לחיים ואנו צריכים לרחמים שיגאלנו באחרונה כבראשונה".

"ואין נראה לי דהא אמר רבא קריאתה זו הלילא, הא לאו הכי הוה אמרינן, וכמו שאנו גומרים את ההלל הוא שקריאת המגילה והזכרת הנס הוא במקום ההלל ועל כן יסד הפייט קוראי מגילה הם ירננו אל אל, כי מקום תהילה היתה לישראל, ואין לומר נפילת אפיים כי יום משתה ושמחה הוא, ואין לומר בו יענך ה' ביום צרה, דלא מדכרינן צרה בפורים, וכן עמא דבר. אב"ן".

היינו, הגאונים סברו שמותר וראוי להזכיר צרה בפורים ולכן יש בו תחנון – נפילת אפים. בעל המנהיג חולק עליהם – יש בו הלל – הלל מיוחד של קריאת מגילה, ועל כן אין בו הזכרת צרה ולא נפילת אפיים. וכן כתב בקיצור בספר אבודרהם (מעריב של שבת): "שגם בפורים היה ראוי לומר את ההלל אי לאו דאמרינן התם (מגילה פ"א) דקריאת המגלה זו הלילא".

למהרש"א (חידושי אגדות מגילה יד ע"א) מסקנה הלכתית מההשוואה בין מגילת אסתר להלל: "קרייתה זו הלילא כו'. ולפי זה מהאי ק"ו ומה מעבדות כו' יש ללמוד למקרא מגילה בין בלילה ובין ביום כמו שקורין הלל בפסח בלילה וביום ולעיל דריש ליה מקראי ע"ש". היינו כשם שביצ"מ קוראים הלל בלילה וביום כן בפורים במגילה.

והאור שמח (הל' מגילה פ"א ה"ז) מסיק להלכה מאותו טעם שקריאתה היא ההלל: "ופשט השמועה (שם ה, א), דלרב אסי גם בזמנה אין קורין אותה בפחות מעשרה, דהוי כמו שלא בזמנה, ומה דהקשה הרז"ה (שם ג, א בדפי הרי"ף) אמאי לא תני להא בהדי הנך דאין עושין פחות מעשרה. נראה משום דעיקר כהך שנויא (שם יד, א) דקריאתה זו הלילא, כמו שכתב רבינו לקמן פ"ג הלכה ו', וא"כ ביום י"ד חייב יחיד לקרותה מפני חיוב ההלל, שאפילו יחיד גומר אותה, רק בלילה סבר רב אסי דאין קורין אפילו בזמנה ביחיד, משום דחובת הלל ליכא בלילה, וברור".

היינו, דיני מגילה כדיני הלל ולכן כשם שחייב לקרוא הלל ביחיד בימי חיובו כן מגילה נקראת אף ביחיד בפורים ביום.

וכן בשו"ת חתם סופר (או"ח סי' נא) שאל: "ויש לעיין אי איתא לדברי אלי' רבה הנ"ל (=שמברכים הגומל בעמידה משום שהוא הלל) א"כ איך קורין המגלה עומד ויושב הא מגלה קריאתה זו הלילא עפ"ק דמגלה [י"ד ע"א] ועירוכין [י' ע"ב] ותהוי כהלל בעמידה דוקא?" היינו אם משווים בין הלל למגילה דינה צריך להיות להיקרא בעמידה בלבד.

ובתשובה אחרת כתב החתם סופר (או"ח סי' קסא): "ונראה דטעם פלוגתתם בזה בפלוגתת הרמב"ם והלכות גדולות דהלכות גדולות ס"ל קריאת הלל דאורייתא והחזיק בידו הרמב"ן בס' המצות [שרש הראשון] והרמב"ם השיג על ה"ג בשרשים שם, ולפ"ז כיון דאמרינן בפ"ק דמגילה [י"ד ע"א] דאנשי כנסת הגדולה למדו ק"ו השתא מעבדות לחרות אמרינן שירה ממיתה לחיים לא כ"ש והרי ק"ו דאורייתא הוא והתורה ניתנה לדרוש בי"ג מדות, הרי חיוב ההלל בפורים גם כן דאורייתא וקרייתה זו הלילא, נמצא ספק קריאה ה"ל ספק דאורייתא וקורין בשניהם, והר"ן בשם הגאונים ס"ל כשיטת הרמב"ם דהלל בכל י"ט אינו אלא מדברי קבלה: 'השיר יהיה לכם כליל התקדש חג' ומדברי קבלה ילפינן ק"ו לקריאת מגלה וס"ל דברי קבלה כדרבנן דמי וספיקא להקל". היינו הלל לפי בה"ג והרמב"ן הוא מן התורה ועל כן אף לגבי קריאת מגילה חיובה מן התורה משום שהיא חליפי הלל.

ד. בין הלל לקריאת מגילה

כתב בארחות חיים מלוניל (ה' מגילה ופורים אות כח, והובא גם בכל בו) וז"ל: "אבל אין אומרים הלל בפורים שקריאת המגילה זו היא הלילא, כלומר שזו היא תחת כוונת הקריאה כדי שיזכרו הנס ויתנו שבח והודאה לשם יתברך, וזה שייסד הפייט כי מקום תהלה היתה לישראל".

ומבאר זאת בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ז סי' סא, במכתב תשובה לגר"י קאפח שבאר את הרמב"ם באותה דרך): "ולכאורה לא מובן מה כוונת הארחות חיים לאשמעינן בההדגשה של "כלומר" ומה רצונו לאפוקי שלא נפרש אחרת?, ונראה דר"ל, דאין כוונת הגמ' בזה שהקריאה היא ממש במקום הלל וכאילו איהי גופה ההלל, וזה וזה שוין, אלא ר"ל שקריאת המגילה היא סוג הלילא כזו אשר בחובה טמון סגולה וכוונה אשר על ידי קריאתה יזכרו בנס ויתנו עי"כ שבח והודאה לשם יתברך על מה שקרה להם במיוחד בימים ההם [שהרי נתחברה ברוה"ק. ויעוין בשו"ת חת"ס חאו"ח סי' קצ"ב שכותב דא"א לחבר על נס מגילה או שיר חדש בלי רוה"ק ע"ש] אבל גדר של "הלל" ממש לא קבעו בזה חז"ל בתקנתם, וכפי שיפה מסביר כת"ר בדבריו "שהי' בידי החכמים והנביאים שתקנו את המגילה אמות מדה ידועים וקבועים אימתי לומר אותו "ההלל", ומכיון שחז"ל לא מצאו לנכון לתקן בזה אמירת "ההלל", לא נוכל תו מעצמנו להתקין אמירתו אפילו במקרה שאין מגילה, או בפורים שחל להיות בשבת, מחשש דשמא הוא שלא במקומו ושלא בזמנו, ויעוין גם בשל"ה בח"ב בענין ס"ת וב"ה שמבאר כי זמן אמירת הלל הוא דוקא במועדים שהם זכר ליצ"מ, אבל כשאומרים אותו ביום שאינו זכר ליצ"מ נמצא האומרם לא ימנע מחלוקה או מצד השגה בהם דרך ראות נבואיי ואנחנו חסרים מזה בעו"ה יעוי"ש ביתר אריכות".

לענייננו, נראה ללמוד מכאן שקרייתא זו הלילא אין הכוונה שהיא שווה להלל היא שירה אבל מסוג אחר, שירה שיכולה להיאמר אף בחו"ל ואף בעבדות, צד ההלל שבה בוקע מתוכה בצורה נסתרת כפי שכל המגילה מתארת נס נסתר.

ולכך מכוונים דברי ר' צבי אלימלך מדינוב (בעל בני יששכר) בספרו אגרא דפרקא (אות רז):

"ובזה תתבונן מה שהקשו בגמ' [ערכין י' ע"ב] מפני מה אין אומרין הלל בפורים ותירצו קרייתה זו היא הלילא. והנה היא גופא קשיא לן למה תיקנו קריאת המגילה ולא הלל, וגם האיך אפשר לומר קריאתה זו הלילא, והנה הלל הוא שבח והודאה ליוצר כל ובמגילה לא נזכר שום שבח, אבל הנראה לי הוא דהנה הנס הזה לא היה שום שידוד המערכה, רק שהוכר לבאי עולם יכולתו והשגחתו בטבעיים, ושאין הטבע מתנהג רק ביכולתו והשגחתו, והוא נס נסתר, ע"כ לא נזכר השם המיוחד במגילה רק ברמזים בר"ת וס"ת כידוע, להורות כי בתוך הטבע מלובש השגחתו והוא מנהיגם כרצונו, והנה כיון שלא היה שידוד לא נתבטלו הטבעיים משירתם, ע"כ אין צריכין ישראל לומר שירה בעבורם, רק קריאתה זו הלילא, היינו בקריאה נזכר ענין ההילול, דהיינו שמובן מתוך הקריאה יכולתו והשגחתו בטבעיים, ונרמז בתוכה השם המיוחד להורות הוי"ה הוא האלקים אבל אין מן הצורך לשירה כנ"ל".

עולה מדברי בעל בני יששכר שקרייתא היא הלילא של פורים ואין ראוי לומר הלל, כיון שזה ההלל המתאים לפורים.