חבל נחלתו יב יג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · חבל נחלתו · יב · יג · >>

סימן יג

חבילת חמץ בדואר

שאלה

לאדם נשלחה חבילה ובה דברי חמץ בדואר במדינת ישראל, החבילה היתה אמורה להגיע לסניף הדואר לפני הפסח ובגלל עיכובים תגיע רק בפסח. כיון שהמשלח והשולח יודעים שהחבילה נשלחה ולא הגיעה ליעדה האם ע"י מכירה או ביטול שלהם או של רשות הדואר ישנה אפשרות שהחבילה לא תהא חמץ שעבר עליו הפסח ותותר בהנאה ובאכילה?

תשובה

א. השאלה העיקרית היא מי בעל החמץ, והאם במצב הנתון הבעלות שלו מספיקה כדי לבצע פעולות קנייניות בחמץ.

ב. יש להוסיף שחמץ שבטלו אותו והיה ברשות ישראל אסור אחר הפסח מדין חמץ שעבר עליו הפסח. כך כתב המאירי (פסחים לא ע"ב): "ולגרסתנו מיהא נראה שכל חמץ של ישראל שעבר עליו הפסח אסור אף בבטלו, אף על פי שלא עבר עליו שהרי בזו מן הסתם בטל בעל החנות כל חמץ שברשותו ואעפ"כ אסור".

וכ"פ בשו"ע (או"ח סי' תמח ס"ה): "חמץ שנמצא בבית ישראל אחר הפסח, אסור אף על פי שביטל". וא"כ גם בשאלה שלפנינו ביטול לא יועיל והחמץ יאסר אף על אחרים, והדרך היחידה להיתר אחר הפסח היא ע"י מכירה לנכרי.

ג. רשות הדואר היא שליח בשכר להעברה ממשלח למקבל, וע"כ היא כשומר שכר ואולי תועיל האחריות שלו על החמץ ליכולת למוכרו, ונדון על כך בהמשך.

נראה שכל זמן שהמקבל לא קיבל את המשלוח לידיו המשלוח אינו שלו ולא ברשותו, ולכן אינו יכול לבצע פעולות קנייניות במשלוח – לא למוכרו ולא להרשות אחרים למכור עבורו, ועל כן הוא אינו עובר עליו.

החבילה שייכת לשולח עד שהגיעה ליד מי שנשתלחו עבורו אבל אינה ברשותו, ולכן אף הוא אינו יכול למוכרה לאחרים. (ונראה שאף ביטולו של החמץ ע"י השולח לא יועיל לגבי המקבל).

ד. בשו"ת בית שלמה (או"ח סי' פ) נשאל על משלוח מנות לפורים (המכיל חמץ), שהגיע בערב פסח ונשאר בדואר מחוסר ידיעת המקבל, ואחרי פסח נטלו מהדואר, והוא מסיק שהמקבל שנטלו מהדואר אחר הפסח ודאי לא עבר עליו. אולם השולח שלא ידע שהחבילה לא הגיעה לפני הפסח למקבלה – היה ברשותו חמץ, ועל כן החמץ אסור בהנאה כדין חמץ שעבר עליו הפסח. וז"ל: "וא"כ אסור החמץ לאחר הפסח בהנאה, משום שהישראל הראשון עבר עליו בבל יראה, ואף שהיה אנוס, שהיה מוחלט בדעתו שכבר הגיע ליד המקבל קודם הפסח. מ"מ אף בכהאי גונא אסור, כדאיתא ברמב"ם וש"ע (סי' תמח)".

אולם נראה שאין ללמוד מתשובת הבית שלמה למקרה שלפנינו מפני שבמקרה שלפניו השולח והמקבל שניהם לא ידעו מהחמץ זה חשב שכבר הגיע למקבל וזה לא ידע כלל, אבל במקרה שלפנינו השולח והמקבל יודעים שהחבילה תגיע רק בפסח או אחריו, וא"כ השאלה היא האם יכולים ע"י מכירה לנכרי להינצל מבל יראה או שכיון שהחמץ היה בדואר ישראל והוא חייב באחריותו ממילא נאסר אחר הפסח.

ה. בשו"ת אמרי יושר (ח"ב סי' כג) סובר שאם המקבל מכר את החמץ הנשלח לו בדואר המכירה שרירא וקיימת ואין החמץ נאסר מדין חמץ שעבר עליו הפסח, וטעמו מדברי המג"א (סי' תלו ס"ק יא, וסי' תמג ס"ק ה) שמי שהופקד בידו חמץ אפילו אינו באחריותו יכול למוכרו מצד זכותו של המפקיד להינצל מאיסור ב"י וב"י. ומביא בעל האמרי יושר שהאב"נ (או"ח סי' שלו וסי' שמז) סבר שרק הנפקד יכול למוכרו ולא איש אחר וכן בתשובת תשורת ש"י (סי' תמג) הסתפק בכך. אולם הגר"מ אריק חולק עליהם מכח דברי המג"א ומכריע שהחמץ נמכר כדין וממילא יהיה מותר אחר הפסח כדין כל חמצו של נכרי.

ו. אולם בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סי' קמו) חולק על האמרי יושר וסובר שהשולח אינו יכול למכור מפני שכבר לא יוכל לגרום שישיבו לו את החבילה ששלח ולכן אין החמץ ברשותו ואינו עובר עליו, אולם גם אינו יכול למוכרו, וכן לגבי המקבל שעדיין לא בא לידיו.

וז"ל: "וכיון שנימא שיש להמשלח דין דאינו ברשותו לא יועיל גם מכירת מי שנשתלחו לו שהביא כתר"ה משו"ת אמרי יושר שיכול מי שנשתלח לו למכור מה שבדרך שעדיין לא הגיע לידו מדין זכיה לדעת המג"א בסי' תל"ו ס"ק י"א, שאף מי שאינו נפקד יכול למוכרו מטעם זכיה וגם אפשר יש להחשיב למי שנשלח לו כמו נפקד, דהא מדין זכיה אין יכולין לעשות מה שהבעלים אין יכולין דזכיה הוא מדין שליחות וכיון שהבעלים לא מצו עבדי שליח לא מצי עביד. ושייך דין דהאמרי יושר רק היכא דהבעלים מצו מזבני כגון שבידו להחזיר כדלעיל רק שלא מכרו שאז יכול מי שנשתלח למכור מדין זכיה".

ולדברי האג"מ כיון שהחבילה יצאה מיד השולח ולרשות המקבל לא באה – שניהם אינם יכולים למוכרה לנכרי, וא"כ אינם יכולים להרשות לאחר למוכרה מדין זכיה שהרי זכיה מטעם שליחות, ולכאורה, זהו חמץ שעבר עליו הפסח.

וכך הוא מסכם: "נחזור לדינא שברוב הפעמים אין יכולין לא המשלח ולא מי שנשלח לו למכור לנכרי וגם לא לבטל וא"כ יש לכאורה לאסור. אבל אפשר דכיון שאינו ברשותו דהמשלח אינו עובר על בל יראה... ולכן בעובדא דידן באופן שאין יכול המשלח למכור ולבטל משום שאינו ברשותו נמצא שאינו עובר בבל יראה, ומי שנשתלח לו הא לא קנה ואין עליו גם אחריות שודאי אינו עובר וממילא אין לאסור כיון ששום איש לא עבר עליו. אבל למעשה עדיין צריך לעיין בזה".

ונראה שטעמו לעיין בכך למעשה נובע מכך שיש כאן פתח גדול להערמה. אולם כל הערמה זאת ניתנת להיאמר בחו"ל שהחבילה נמצאת ביד נכרים, אולם במדינת ישראל נראה שלא ניתן להתיר מטעם זה.

וזו מסקנתו המחלקת בין א"י לחו"ל: "ולכתחלה כשבא אחד לשאול איך לעשות כשרוצה לשלח חמץ לקרובו, טוב לומר לו שיתן לנכרי המכירו במתנה גמורה את החמץ שישלח לקרובו ויקנה במשיכה כדאיתא בתוס' ע"ז דף ע"א ד"ה פרדשני דבמתנה דליכא כספא לכו"ע קונה נכרי במשיכה או בהגבהה או שימכור להנכרי ויקנה במשיכה ובכסף משום מחלוקת רש"י ור"ת כדאיתא (ע"ז עא) בתוס' ד"ה ר' אשי ויבקש את הנכרי שישלח זה לקרובו וא"כ הוא חמצו של עכו"ם ממש, ומי שנשלח לו הרי לא קנה וממילא לא יהיה שום חשש לאסור. אך כ"ז הוא כשיתקבל אחר הפסח דאם יתקבל בבי דואר שבארץ ישראל בימי הפסח שיש עליהם אחריות החבילה והם ישראלים הרי יעברו הממונים על הבי דואר מדין קבל אחריות ולזה כמדומני שליכא שום עצה דאף באופן שמועיל מכירת המשלח הרי יעברו כשיהיה בימי הפסח בבי דואר שבמדינת ישראל". ועי' שו"ת חלקת יעקב (או"ח סי' קצא).

ז. נראה לענ"ד שיש לדון על דברי האג"מ.

בדרך כלל מכירת חמץ שלא ע"י בעל החמץ היא בדרך זכיה ומדין שליחות, ולכן סוברים האב"נ והאג"מ שרק הנפקד או מי שהחמץ ברשותו ובבעלות חלקית יכולים למכור את החמץ. אולם ישנה זכיה כדי להציל את החמץ מלהאבד וכדי שלא יאסר על מי שנשתלחו לו, וכמו שהיה צריך לבער את החמץ כדי להצילו כן נראה שיכול למוכרו. ונעיין בדין משיב אבידה, הרי אף בדין משיב אבידה קיים הדין הנאמר במשנה בבבא מציעא (פ"ב מ"ז): "כל דבר שעושה ואוכל יעשה ויאכל ודבר שאין עושה ואוכל ימכר שנאמר (דברים כב) והשבותו לו ראה היאך תשיבנו לו". וא"כ גם במקרה הנזכר בב"מ הוא מוכר בהמה שאינה שלו. אמנם משיב אבידה יש לו בעלות מסוימת בחפץ שבא לידו אחר יאוש, אולם נראה שלא זה מה שמקנה לו את זכות המכירה, אלא חשיבות ההצלה עבור המאבד. וה"ה כאן שיש בידיו חמץ השייך לישראל ומצוה עליו להציל, ואם מותר לבער כש"כ שמותר למכור! והמכירה תהיה גזילה מבעל החבילה ומכירה כאחת. ולכן יש מקום לומר כאמרי יושר שמדין הצלה מעבירה במקום שזכות היא לו יהא מי שלא יהיה יכול למכור את החמץ. אולם נראה לענ"ד שהשולח שהחמץ בבעלותו עד שיגיע ליד המקבל הוא זה שצריך להביע את זכותו ולא רק מי שנשתלחו לו שהוא ירויח מכך שהחמץ לא יאסר.

ח. כך כתב הטור (או"ח סי' תמג): "הלכך ישראל שהיה בידו חמץ של חבירו בפקדון והגיע הפסח יעכבנו עד שעה חמישית ואם לא באו בעליו ימכרנו לעכו"ם ואם לא מכרו צריך לבערו בזמן איסורו אפי' אם אינו חייב באחריותו"...

ובאר הב"ח: "ומה שכתב ואם לא מכרו צריך לבערו בזמן איסורו ואפילו אם אינו חייב באחריותו. זה אינו מפורש לשם, וגם קשה למה צריך לבערו ומאי שנא מהא דתניא בפרק קמא (ה, ב) בגוי שהפקיד חמצו אצל ישראל דאינו חייב לבערו אם לא קיבל עליו אחריות כדלעיל בסימן ת"מ ועוד נתבאר לעיל בסימן תמ"א (סע' ד) דדוקא המלוה על המשכון אמרינן דישראל מישראל קונה וצריך לבערו אבל פקדון בעלמא לא, ונראה בעיני דהא דכתב רבינו דצריך לבערו לא משום שיהא שום איסור על הנפקד אם לא ביערו דהא ודאי ליתא, אלא כדי להציל למפקיד שלא יעבור עליו דאף על פי דאפשר שנזהר מזה למכרו לגוי בקנין גמור בענין שלא יעבור עליו מכל מקום אין ספק מוציא מידי ודאי ושמא לא נזכר עליו או לא נזדמן לידו שימכרנו בענין שלא יהא עובר עליו, הלכך צריך הנפקד לבערו ולמד רבינו דין זה מדחזינן ליוחנן חקוקאה שהטריחו רבי למכרו בשוק בשעה חמישית כדי שלא יעבור עליו המפקיד אם כן הוא הדין דצריך לטרוח לבערו אם לא מכרו וק"ל". ואמנם המדובר במפקיד ונפקד אולם נראה שאף אחר שאינו שייך לעניין מחוייב לבער או לכה"פ למכור את החמץ כדי להציל את בעליו מן העבירה.

וכך כתב הרב פערלא בביאורו על ספר המצוות לרס"ג (עשין, עשה נ): "ואף על גב דכשהחמץ של ישראל אף על פי שאינו שלו חייב לבערו. התם לא משום עשה דתשביתו דרמיא עליה דידי' הוא. אלא חייב לבערו כדי להציל את בעל החמץ מעבירת לאו דבל יראה ועשה דתשביתו. אפילו כשאין החמץ ברשותו כלל. וכל ישראל מצווין לבערו מהך טעמא. וכדאמרינן (בפרק הגוזל עצים צ"ח ע"ב) גזל חמץ לפני הפסח ובא אחר ושרפו במועד פטור, שהכל מצווים עליו לבערו עיין שם. דהכל נעשין בזה שלוחים של בעל החמץ".

ונראה שכן במקרה שלפנינו אם השולח והמקבל ייפו כוחו של מאן דהוא למכור את החמץ זה היה מועיל מצד זכותם. אמנם לפי האג"מ זה אינו מועיל ולכן צריך לחוש לדעתו ולאסור את החמץ אחר הפסח. ועי' בספר 'מכירת חמץ כהלכתו' (עמ' ל סעיף יא).

ט. נראה שרשות הדואר שמקבלת אחריות אף מעטה על החמץ הנמצא ברשותה גורמת מחד להיאסר החמץ תחת ידה – תחת יד ישראל, וגורמת לו להיאסר בהנאה כחמץ שעבר עליו הפסח ולכן אם היא מכרה את כל החמץ שברשותה לפני הפסח ועיכבה אותו תחת ידה עד לאחר הפסח – החמץ מותר באכילה ובהנאה לאחר הפסח.

אולם למעשה איני יודע אם הדבר נעשה. מה גם שחלק מהשולחים והמקבלים אינם רוצים בכך שהרי היא מטפלת אף בדברי חמץ של נכרים ויהודים שאינם מעוניינים בכך. ואולי אם יוסיפו באישורים למשלוח חבילות לפני הפסח סעיף המרשה וממנה את הדואר למכור את חבילות החמץ שבידיו והוא אמנם ימכרם ויעכבם החבילות תהיינה מותרות אחר הפסח. וצ"ע וצ"ב.