חבל נחלתו יב יב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · חבל נחלתו · יב · יב · >>

סימן יב

זמן בדיקת חמץ ותפילת ערבית

שאלה

מהו זמנה של בדיקת חמץ, האם דיניה ככל מצוה שקבוע לה זמן, או שיש לה דינים מיוחדים, ומה דינה ביחס לתפילת ערבית ולימוד תורה קבוע ביחיד או בציבור לפני בדיקת חמץ?

תשובה

א. כתב הטור (או"ח סי' תלא): "ומצאו להם סמך מן הפסוק שבדיקה זו תהיה לאור הנר דכתיב אחפש ירושלים בנרות ומפני זה אמרו ליל י"ד בודקין את החמץ לאור הנר פי' לילה שמחרתו יהיה י"ד דכיון שצריך לבדוק לאור הנר צריך לבדוק בלילה שאז אורו מבהיק וגם היא שעה ידועה שכל אדם מצוי אז בביתו. ולכן יזהר כל אדם שלא יתחיל בשום מלאכה ולא יאכל עד שיבדוק ואפילו אם יש לו עת קבוע ללמוד לא ילמוד עד שיבדוק וכתב ה"ר יונה שאם התחיל ללמוד מבעוד יום שאין צריך להפסיק ונ"ל דכיון שהטעם משום שלא יטריד בלימודו וישכח מלבדוק אין חילוק ואפילו אם התחיל כבר פוסק".

מדברי הטור עולה שצריך לבדוק לאור הנר ולכן חייבו חכמים לבדוק בלילה שאור הנר בהיר וכן לבטל לימוד אפילו קבוע עד שיבדוק. ובניגוד לרבינו יונה שכתב שאם התחיל ללמוד מבעוד יום שאי"צ להפסיק, פוסק הטור שיפסיק שמא ישקע בלימוד וישכח לבדוק.

מקור דברי הטור בגמ' בפסחים (ד ע"א), הביאה הב"י וז"ל: "אמר אביי הילכך האי צורבא מרבנן לא ליפתח בעידניה באורתא דתליסר נגהי ארביסר דילמא משכא ליה שמעתתא ואתי לאימנועי ממצוה. ופירש רש"י: לא ליפתח בעידניה – לא ליפתח בגירסא אם קבע עת לתורה בלילות לא יתחיל להתעסק בשמעתתא. באורתא דתליסר נגהי ארביסר – ליל יציאת י"ג שהוא כניסת י"ד והוא ליל בדיקת חמץ: ומה שכתב ולא יאכל. כן כתב הרב המגיד (חו"מ פ"ב ה"ג) בשם התוספות וכן כתבו גם כן הגהות בשם סמ"ק (סי' צח עמ' עב) ופשוט הוא דאתי במכל שכן מדין לא ליפתח בעידניה".

משמע מהש"ס והטור שאע"פ שיכול לבדוק חמץ כל הלילה, בכ"ז חכמים הטילו חובת הבדיקה לפני חובות אחרים משום שמא ישכח לבדוק, ואפילו מצוות אסרו לקבוע לזמן בדיקת חמץ וכש"כ דברי רשות.

וכך פסק השולחן ערוך (או"ח סי' תלא סעי' א-ב):

"בתחלת ליל י"ד בניסן בודקים את החמץ לאור הנר, בחורין ובסדקין, בכל המקומות שדרך להכניס שם חמץ".

"יזהר כל אדם שלא יתחיל בשום מלאכה ולא יאכל, עד שיבדוק. ואפילו אם יש לו עת קבוע ללמוד, לא ילמוד עד שיבדוק; ואם התחיל ללמוד מבעוד יום, אין צריך להפסיק. (ויש אומרים שצריך להפסיק, וכן נראה לי עיקר)".

ב. בדברים אלו שינוי מדיני הפסקה בכלל המצוות. לגבי מצוות מן התורה פסק השו"ע (או"ח סי' תרנב ס"ב): "אסור לאכול קודם שיטלנו; ואם שכח ואכל ונזכר על שלחנו ביום הראשון, שהוא מן התורה, יפסיק, אפי' יש שהות ביום ליטלו אחר שיאכל; ומיום ראשון ואילך, אם יש שהות ביום לא יפסיק; ואם לאו, יפסיק. הגה: ואם התחיל לאכול יותר מחצי שעה קודם שהגיע זמן חיובו, אפי' ביום ראשון א"צ להפסיק בדאיכא שהות ביום (ר"ן פ' לולב הגזול)".

עולה מפסיקת השו"ע כי במצוה מן התורה פוסק מסעודתו (=רשות) ומקיים את המצוה, במצוה מדרבנן אי"צ להפסיק מסעודתו ובלבד שיש זמן לקיימה קודם סוף זמנה ואחר אכילתו. ואם התחיל לאכול חצי שעה קודם תחילת זמנה אף במצוה מן התורה אין צריך להפסיק.

הט"ז (סי' תרנב ס"ק ד) חולק שבכל המצוות צריך להפסיק אפילו התחיל יותר מחצי שעה לפני תחילת זמנם, והביא ראיה מאכילה קודם עלות השחר ובדיקת חמץ. ועי' משנ"ב (ס"ק ט) שעסק בדברי הט"ז. ובביאור הלכה בסי' תרנב כתב שכל הדברים שנזכרו שלא יתחיל קודם קיום המצוה: תספורת, מרחץ, בורסקי, דין ואכילה כלולים בדברים שאין לעשותם קודם קיום המצוה.

עולה שלפחות לפי השו"ע היה לכאורה צריך להיות הדין שאם התחיל באכילה וכד' לפני בדיקת חמץ שהיא מצוה מדרבנן – אינו צריך להפסיק. וא"כ מדוע פסקו הש"ס והטור ובעקבותם השו"ע כפי שפסק, שאפילו בלימוד שהוא מצוה צריך להפסיק.

ג. ענה על כך המג"א (סי' תלא ס"ק ח): "וי"א שצריך להפסיק – ואע"ג דבהתחיל בהיתר אי' בסי' רל"ה דאינו פוסק שאני התם שהוא תדיר משא"כ כאן שהוא פעם א' בשנה חיישי' יותר שישכח (ב"ח) וקשה דהא לולב נמי פעם אחת בשנה ואפ"ה א"צ להפסיק אם התחיל בהיתר כמ"ש סי' תרנ"א ועוד דבסוכה פריך מדקתני גבי לולב דמפסיק וגבי מנחה קתני אין מפסיקין ומאי פריך דשאני לולב שאינו תדיר כ"כ, ור"ל חנליש כ' דהכא כיון שהוא לאפרושי מאיסורא חמיר טפי, ול"נ דמ"ש ואם התחיל מבע"י מיירי חצי שעה סמוך לערב דהתחיל באיסור ולכן צריך להפסיק והרב"י ס"ל דא"צ להפסיק דס"ל דלא הוי דאורייתא דהרי עדיין לא הגיע זמן ביעור חמץ".

אמנם הגר"א בביאורו הביא את המג"א וחלק עליו, וז"ל: "וי"א. כיון שאמרו דילמא כו' אין חילוק וע' מ"א שכת' דהיינו בהתחיל באיסור ובהא פליגי דמ"ס כיון שבדיקת חמץ מדאורייתא בלא ביטלו צריך להפסיק, ומ"ס דהא מ"מ אינו מדאורייתא עד חצות היום (-היינו מחלוקת הרמ"א והשו"ע). אבל דברי הטור לא משמע כן (=והבדיקה אף לדידיה מדרבנן), ונראה טעמו כיון דעיקר הבדיקה בתחלת הלילה כמ"ש בירושל' וכמ"ש הר"ן ויליף לה בירושלמי מקרא לכן חיישינן והוי כאין שהות אע"ג דל"ד לגמרי וכמש"ש דלמא ממשיך כו'".

וא"כ המג"א הסביר שמחלוקת השו"ע והרמ"א האם בעת הבדיקה היא מן התורה וחייבים להפסיק לה או מדרבנן ואי"צ להפסיק לה. והגר"א דוחה הסבר זה וחוזר להסבר שעשאוה בגלל נדירותה וחומרתה כמצוה שזמנה עובר.

ד. מדברי רבינו יונה נראה שהשווה מצות בדיקת חמץ לשאר מצוות דרבנן. ולכן כתב שאם התחיל ללמוד אי"צ להפסיק שהרי כל הלילה לפניו. ודברי רבינו יונה אינם חולקים על הש"ס שכן בש"ס כתוב שלא יתחיל בקביעותו, ורבינו יונה דיבר במי שכבר התחיל. ונראה שהבין שהחומרה שלא להתחיל היא משום חומרת דין חמץ ואי הרגילות להשבתתו. אבל כיון שזמן המצוה כל הלילה וכיון שכבר התחיל בלימוד שוב אינו צריך להפסיק ככל דיני הפסקה לקיום מצוות.

וכך כתב הב"י בביאור רבינו יונה: "נראה שלמד כן מלישנא דאביי דאמר לא ליפתח משמע שאינו אסור אלא שלא יתחיל משחשכה אבל אם התחיל מבעוד יום אינו חייב להפסיק משתחשך דאם לא כן הכי הוה ליה למימר האי צורבא מרבנן דגריס וחשכה ליל ארבעה עשר מפסיק: ומה שהקשה רבינו דכיון שהטעם משום שלא יטריד בלימודו וכו'. יש לומר שמאחר שדבר זה מידי דרבנן הוא מסתיינהו דליגזרו דלא ליפתח בעידניה אבל לא להחמיר עליו לומר שיפסיק מדברי תורה כשתחשך מאחר שכבר התחיל בהיתר".

עולה איפוא ששיטת רבינו יונה משווה את בדיקת חמץ לשאר מצוות, וכך אמנם פסק השו"ע. לעומת זאת הרמ"א פסק כטור שאף אם התחיל בהיתר צריך להפסיק.

ה. ישנה שיטה נוספת. בהשגות הראב"ד (פסחים א ע"א) כתב: "אמר אברהם: זה הטעם אין לו טעם, וכי לא שנה התנא לשון אור אלא בפתיחת דבריו, והרי המפלת אור לשמונים ואחד [פסחים דף ג. וש"נ], יכול יהא נאכל אור לשלישי [שם], וכמה כיוצא באלו. ועוד [אטו] מי ליכא לילה במשנה ובברייתא, ומה ראו לומר אור במקצת המקומות ובמקצתן אמרו לילה. אבל הטעם הברור שכל המקומות שהוא צריך להקדים לתחלת הלילה, כגון בדיקת החמץ ומשיאין משואות [ראש השנה דף כב ב], תני אור, מפני שעדיין יש שם אור היום ואינו חושך, כדכתיב [בראשית א ה] ולחשך קרא לילה, והמפלת אור לשמונים ואחד, ויכול יהא נאכל אור לשלישי, כולם לצורך נשנו, שלא תאמר כל זמן שיש בו אור היום יהא נדון כיום שלפניו, לכך שנו בהם אור, וכן תמצא כל מקום ששנה אור לצורך נשנה. וכן אור יום הכיפורים מתפלל שבע ומתודה [יומא דף פז ב] גם הוא לצורך נשנה שלא יאחר מהתוודות כדי שיהא עליו כל היום בריצוי לפני הבורא ומאי דקבעינן בגמרא ותנא דידן מאי טעמא לא תנא לילה הכי קאמר התנא הזה היה לו לפרש ולא לסתום ותנא דבי שמואל ששנה לילה בא לפרש המשנה, כי כן דרך הבריתות לפרש המשניות". וכ"כ בתמים דעים (סי' רמה), והביאו את הראב"ד הר"ן על הרי"ף (פסחים א ע"א), רבינו ירוחם והב"י.

נראה מהראב"ד, שלגביו השאלה שהעלינו לא קשה. לדעתו, בדיקת חמץ זמנה בתחילת הלילה ועל כן אסור להתחיל לא בדברי מצוה וכש"כ שלא בדברי רשות, שכן זמן בדיקת חמץ הוא דוקא בתחילת הלילה – בדמדומים ובין השמשות.

ו. עולה ששלוש שיטות ראשונים לגבי זמנה וחיובה של מצות בדיקת חמץ:

שיטת הראב"ד שזמנה עם דמדומי חמה ועוד לפני לילה, וכיון שזמנה מוגדר אין להתחיל וחובה להפסיק הן בדברי מצוה והן בדברי רשות.

השיטות האחרות של הטור ורבינו יונה שתיהן מודות שזמנה בלילה וכל הלילה ומפאת חשיבות הבדיקה לא יתחיל ללמוד בזמן הקבוע לו. ונחלקו האם גם צריך להפסיק אם התחיל בדבר מצוה קודם זמנה. לפי רבינו יונה והשו"ע אין צריך להפסיק ולפי הטור והרמ"א צריך להפסיק.

ז. הב"ח (סי' תלא) סובר שהלכה כשיטת הראב"ד שזמן הבדיקה בתחילת הלילה עוד לפני חשיכה גמורה ולכן אע"פ שמהרי"ל ופוסקי דורו כתבו שמצות הבדיקה בלילה ממש הוא סובר שהם לא ראו את דברי הראב"ד וראיותיו. ומוסיף:

"ודע שהרמב"ם בפרק ב' (ה"ג) (והסמ"ק) [והסמ"ג] בעשין ל"ט (קיז ע"ב) כתבו שאין קובעין מדרש בסוף יום י"ג משמע להדיא דאף שעדיין לא הגיע הלילה דהיינו בין השמשות נמי אסור וכן כתב בכל בו (ריש סי' מח ו ב) וסיים: וכל שכן שלא יתעסק בדברים אחרים וכהאי גוונא כתב גם הסמ"ק (סי' צ"ח עמ' עב), וסיים: וכמו כן אסור לאכול מתחלת הלילה עד לאחר הבדיקה וכן כתב האגודה (פ"א סי' ג) בשם הגאונים, וכן כתב המרדכי (סי' תקלב), וכן כתב הרב המגיד (פ"ב ה"ג) משם התוספות וזו היא דעת רבינו שכתב שלא יתחיל בשום מלאכה ולא יאכל עד שיבדוק והוא נלמד במכל שכן מן הלימוד שהוא אסור וקל להבין".

ודן הב"ח לגבי לימוד וק"ש של ערבית ומסיק:

"פסק: ומי שלא התפלל תפילת ערבית עם הציבור בליל י"ד מצאתי בהגהה דיבדוק תחלה וכן כתוב במחזורים מיהו נראה לי דיתפלל תחלה ואחר כך יבדוק דבתפילה שהיא קבועה וסדורה ליכא למיחש שמא יטרד כדפירשתי, מה שאין כן אם יבדוק בתחלה דאפשר שיטרד בבדיקתו עד שישכח מלהתפלל, מיהו דוקא במי שרגיל להתפלל עם הציבור, אלא שעתה אירע שלא התפלל עמהם אבל מי שרגיל להתפלל בביתו כל לילה יבדוק תחלה ולא חיישינן ברגיל שמא ישכח מלהתפלל עד כאן הפסק".

עולה מדברי הב"ח ביחס לתפילת ערבית שאם מתפלל בציבור יבדוק אחר תפילה, אולם אם מתפלל בביתו בגלל סיבה אקראית – יתפלל ואח"כ יבדוק ורק מי שרגיל להתפלל בביתו קודם יבדוק ואח"כ יתפלל.

ח. המג"א כתב שחצי שעה קודם הלילה חל עליו האיסור להתחיל בלימוד ותפילה (ס"ק ג) ובס"ק ה מסיק: "וכאן נ"ל דזמן בדיק' הוא קודם צ"ה כמ"ש רסי' ואז יבדוק ואח"כ יתפלל אחר צ"ה ואם לא בדק עד אחר צ"ה יתן לאחר לבדוק והוא יתפלל כמ"ש סי' ת"ע ואי ליכא אחר יעשה כמ"ש הב"ח. ואותן הרגילין להתפלל ערבית בי' יתפלל תחלה בבה"כ דטורח הוא לקבצם אח"כ כמ"ש הטור סי' רל"ה וכמש"ל לענין אמירת השיעור".

המשנה ברורה (ס"ק ז) הביא שיש אחרונים החולקים על המג"א ושו"ע הרב שאומרים שחצי שעה קודם צאה"כ כבר חל עליו איסור להתחיל לאכול או ללמוד, ורק מצאה"כ אוסרים וכן פסק המשנ"ב בס"ק יב. ולענין תפילת ערבית הביא דברי המג"א שבציבור כיון שקשה לאוספם יתפללו ואח"כ ילכו לבדוק חמץ ומוסיף: "והח"י כתב דלעולם יתפלל תחלה דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם".

ובימינו שמתפללים בצאה"כ לפי מנהג הגאונים, נוהגים להתפלל בצאה"כ ואח"כ לבדוק.

ט. בשו"ת יחווה דעת (ח"ב סי' נט) עסק בצבור שיש להם בבית הכנסת שיעור קבוע בכל ערב, סמוך לתפלת ערבית, האם חייבים לדחות את השיעור בליל י"ד בניסן עד לאחר בדיקת חמץ, או שמא רשאים הם לקיים השיעור במועדו, ולאחר מכן ילכו איש איש לביתו לבדוק החמץ?

ומסקנתו שקודם יתפללו וילמדו ואח"כ ילכו לביתם לבדוק וכך הוא מנמק זאת:

"ועוד שהרי הסביר המשנה ברורה (סימן תלא סק"י), שדעת מרן השלחן ערוך שפסק שאם התחיל ללמוד אינו צריך להפסיק, הוא משום שאפילו בקריאת שמע דאורייתא כל שהתחיל בהיתר אינו מפסיק, והרמ"א בהגה שחולק, סובר שכאן עיקר המצוה בתחילת הלילה. לפי זה לדעת מרן אין להקפיד כל כך על מצות בדיקת חמץ שתהיה דוקא בתחילת הלילה, ואף לדעת הרמ"א, נראה שיש להתיר, שבודאי יש בזה זכות הרבים, שאם ילכו קודם לבדוק החמץ, ספק גדול אם כולם יחזרו ללמוד השיעור. ואף על פי שהפרי חדש (בסימן תלא סעיף ב') רוח אחרת עמו, מכל מקום נראה שהעיקר להלכה כדברי רוב האחרונים שיש להתיר ללמוד השיעור בבית הכנסת, ונכון שלאחר השיעור יכריז השמש שלא ישכחו לקיים מצות בדיקת חמץ כהלכתה. וכן העלה בשו"ת בית אב (חלק אורח חיים סימן סג). וכן עיקר".

וחלק עליו בשו"ת משנה הלכות (חט"ו סי' קנד) וכותב שאף לימוד קבוע יש לבטל או להפסיק.