חבל נחלתו יב יא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · חבל נחלתו · יב · יא · >>

סימן יא

מציאת סכום כסף גדול בשבת

שאלה

אדם חזר מבית כנסת בליל שבת. בדרך הליכתו במקום שיש בו עירובי חצרות, הוא ראה תעודת זהות ולידה צרור שטרות של כסף (בדיעבד התברר שהסכום היה כ- שקל), האם עליו להרים את הכסף והתעודה בשבת על מנת ולהשיבם לבעליהם, או להניחם שם (אף שסביר שאם ישאירם במקום, הוא לא יושב לבעליו)?

תשובה

א. אם המוצא ירים את התעודה והכסף יעבור על איסור דרבנן של טלטול מוקצה ויוכל לקיים בכך מצות השבת אבידה. ונראה שאם היתה זו אבידה קטנה בשוויה לא היה מוטל עליו להרימה בשבת מצד שיעבור באיסור מוקצה. במקרה הנוכחי כיון שמדובר בסכום גדול מאד עולה השאלה האם מותר לו לחלל שבת באיסור מוקצה כדי להציל חברו מהפסד גדול ומעניות.

הטור (או"ח סי' שלד) כתב לגבי דברים המותרים להציל בשבת: "נפלה דליקה בשבת אם הוא בלילה קודם סעודה יכול להציל כדי מזון שלש סעודות... ודוקא בבית שהדליקה בו – אותם לא יצילו יותר מכדי צורך שבת שאם יצילו יותר איכא למיחש מתוך שהוא טרוד בהצלה ישכח השבת ויכבה, אבל בתים הקרובים לדליקה ויראים שתגיע אליהם הדליקה לא דחיל כולי האי ויכולין להציל".

ובאר הב"י: "ודוקא בבית שהדליקה בו אותם לא יצילו יותר מכדי צורך שבת וכו' אבל בתים הקרובים לדליקה וכו'. כן כתבו שם התוספות (קטו. ד"ה כל כתבי) והרא"ש (סי' ג) והר"ן (מב: ד"ה והא דאמרינן) בשם רבינו תם דכל ההוא פירקא באותו בית או באותו חצר דכיון שהאש שם ודאי בהול הוא ואי שרית ליה אתי לכבויי כדמפרש בגמרא (קיז:) אבל נפלה דליקה בבית אחר מותר להציל הכל וכן כתב סמ"ג (לאוין סה טז ע"ד) והתרומה (סי' רמה) והרב המגיד כתב בפרק כ"ג (ה"כ) שהרמב"ן (קטו. ד"ה מתני' כל) כתב שזו סברא בלא ראיה ושהרשב"א (שם ד"ה כל) הסכים לדברי התוספות ושכן נראה מדברי הרמב"ם".

היינו ר"ת מחדש שגזירת חכמים שמותר להציל רק את הנצרך לו עד צאת השבת באוכלין היא נגזרה רק על בעלי הבית שבו הדליקה, אבל אחרים מותרים להציל בביתם הקרוב לדליקה את הכל. טעם החילוק הוא שמי שבביתו הדליקה בהול להציל את ממונו ולכן אם יתירו לו להציל הכל יבוא לכבותה בידים, אבל מי שאין זה ביתו אינו בהול לכך, ולכן מותר לו להציל יותר מהנצרך לשבת ואף מוקצה. וכאמור בב"י רוב הראשונים הסכימו לה אף שסברתו של ר"ת לא נאמרה בפירוש בש"ס.

ב. בהמשך מביא הטור את שיטת בעל התרומה וחולק עליה:

"וכתב בעל התרומות דאפילו מעות ודברים המוקצים יכולין להציל דבמקום פסידא אין לחוש לאיסור מוקצה כי היכי דשרי למי שהחשיך לו בדרך לטלטל כיסו פחות פחות מד' אמות, וכן אם רואה אנסים באין לביתו יכול ליקח כל מה שבביתו ולהצניע שאין לחוש לאיסור מוקצה במקום פסידא. ונ"ל שהוא אסור, שלא התירו למי שהחשיך לטלטלו פחות פחות מד' אמות אלא כדי שלא יבא לידי איסור דאורייתא לטלטלו בהדיא, אבל הכא דליכא למיחש שיבוא לידי איסור גדול מזה שודאי ירא להוציאו מפניהם אסור, ועוד אפילו אם מוציאו אין איסור דאורייתא לדידן שאין לנו רשות הרבים וגם בדליקה נמי ליכא למיחש שמא יכבה כל זמן שלא הגיע אצלו הילכך ודאי אסור להציל דברים המוקצים מפני הפסד ממונו".

בעל התרומה מתיר אף לבעל הבית עצמו להציל דברים שהם מוקצים מפני שבמקום פסידא אין לחוש לאיסור מוקצה וראייתו ממי שהחשיך לו בדרך ומטלטל כיסו פחות פחות מד' אמות. הטור חולק עליו מחמת שלא הותרה ההצלה בדליקה או במי שהחשיך לו אלא מחשש שיבוא לאיסור תורה, ובגלל שחששו שיגיע לאיסור תורה התירו איסורי דרבנן, אבל במקום שאין חשש שיגיע לאיסור תורה לא התירו איסור דרבנן אפילו של מוקצה.

ג. כתב על כך הבית יוסף: "וכתב בעל התרומה דאפילו מעות ודברים המוקצים יכולים להציל וכו'. זה לשון בעל התרומה בסימן רכ"ו ונראים הדברים אם רואה (אנסים) באים מושלים בשבת ליקח מעות שבתוך תיבתו יכול ליטלם ולהצניעם במקום אחר אף על פי שמוקצים הם, וגדולה מזו אמרו (קנג:) להוליך פחות פחות מארבע אמות למי שהחשיך לו בדרך שיש מוקצה, גם איכא למיחש פן יעבירנו ארבע אמות בלא הנחה בנתיים, ומה ששנינו (קטז:) מצילין תיק הספר עם הספר אף על פי שיש בתוכו מעות מפני הדליקה אבל בלא ספר אסור להציל המעות לבדם היינו להציל לחצר שאינה מעורבת ואף על גב דככרות נמי לא יציל יותר ממזון שלש סעודות היינו לחצר מעורבת אבל לביתו ולחצרו שלא הוצרכו תיקון כל מה שירצה יציל. ועוד דפירש רבינו יעקב דהתם מיירי בשהדליקה באותו הבית מתוך שאדם בהול אי שרית ליה טפי אתי לכבויי אבל אם הדליקה בבית אחר יכול להציל כל מה שירצה בחצר מעורבת והוא הדין מעותיו שיכול להציל ובמקום פסידא לא יניח בשביל מוקצה ואפילו כי יהיה נמי אסור מפני הדליקה להציל מעותיו בלא שום דבר קדושה עמהם בתיק משום דילמא אתי לכבויי, אבל מפני מושלים ופחד שוללי ממון מותר דליכא למיחש כולי האי לאיסורא דאורייתא והא דאמרינן שילהי [פרק] נוטל (קמב:) שכח ארנקי בסרטיא או בחצר מניח עליה תינוק ומטלטלה ורב אשי אמר לא אמרו ככר או תינוק אלא למת בלבד משמע דככר ותינוק נמי אסור שאני התם דפושע בשכחה טפי מבהחשיך לו בדרך ועוד יכול לישב שם בעירו ולשמרו או ליתן שם שומר גוי אבל בפחד תפיסה מותר לטלטלן ולהצניען במקום המשתמר עכ"ל (=ס' התרומה)".

מסיק הב"י מדברי בעל התרומה: "נראה מדבריו דלהציל מפני הדליקה לא פשיטא ליה כולי האי להתיר טלטול דבר מוקצה וכן דעת סמ"ג (שם יז ע"ד) להתיר טלטול מוקצה מפני יראת מושל. ומיהו פשיטא ליה דאסור לטלטל דבר המוקצה מפני הדליקה שכתב וזה לשונו ונראין הדברים דאם ירא פן יבואו עבדי המושל ליקח המעות שבתיבתו בשבת או כספו וזהבו שאינם כלים מותר להצניען במקום שירצה ברשות היחיד אף על פי שהם מוקצים וגדולה מזו התירו משום פסידא להוליך פחות פחות מארבע אמות דרך רשות הרבים שיש לחוש לאיסורא דאורייתא וכל שכן הא ודוקא בדליקה לא התירו להציל מעות אם לא שיש ספר עמהם דילמא אתי לכבויי עכ"ל: והרב המגיד כתב בפרק ו' (הכ"ב) גבי מי שהחשיך לו בדרך וכו' ובתוספות כתבו מכאן יש ללמוד למי שמתירא מן הלסטים או מן השלטון שהוא מותר לטלטל המעות כדי להחביאן דמשום הפסד התירו לו לטלטלן ונחלקו עליהם הרמב"ן (קנג. ד"ה הא דאמרינן) והרשב"א (שם ד"ה אין עמו, עבה"ק ש"ג ס"ב) ונתן טעם הרשב"א לאיסור ואמר שבכאן לא התירו לו דבר קל משום הפסד ממונו אלא כדי שלא יעבור על דבר חמור אבל במתירא מן הלסטים אין מתירין לו טלטול כדי שלא יבוא לידי טלטול עכ"ל: וגם הר"ן בריש פרק מי שהחשיך (סו. ד"ה וכתבו בתוס') כתב בשם התוספות ובשם בעל התרומה שמותר לטלטל המעות מפני הלסטים והשלטון או מפני הדליקה וכתב שהרמב"ן והרשב"א חלוקים בדבר ואוסרים לטלטל דבר המוקצה מפני הלסטים והשלטון או מפני הדליקה וגם הוא ז"ל הסכים עמהם: וכתב הרשב"א בתשובה (ח"א סי' תשפד, ח"ד סי' רעז) דאפילו לומר לגוי לא התירו אלא במי שהחשיך לו והיה עמו נכרי נותן כיסו לנכרי כדי שלא יבוא לידי איסורא דאורייתא הא בעלמא לא דכל שאינו עושה אינו אומר לגוי ועושה. משמע מדבריו דסחורה שירדו עליהם גשמים והיא (מתפסדת) [נפסדת] בתוך המים אסור לטלטלה או לומר לגוי לטלטלה וכבר כתבתי בדין זה סוף סימן ש"ז (ד"ה כתב שתחת)". וממשיך הב"י בהסבר שיטת הטור.

מתבאר שמחלוקת ראשונים גדולה היא האם מותר לטלטל מוקצה מחמת הפסד, כשהמדובר בטלטול בביתו או בחצר המעורבת. ומחלוקת זו אינה מקבילה למחלוקת הקודמת והרשב"א שהתיר שם לאחרים בביתם אסר כאן בטלטול מוקצה. ונראה שסברתו לחלק בין המקרים היא שבדליקה אסרו על בעל הבית יותר מהמותר כדי שלא יגיע לכבות משא"כ אצל אחרים שאין זה בביתם ולא חששו שיגיעו לכבות. אבל באיסור דרבנן בעלמא לא התירו לו לעשות איסור רק משום חשש הפסד.

ד. הב"י מביא בהמשך דבריו שהר"י אבוהב למד שהמחלוקת בין בעל התרומה לטור היא דוקא שלא בביתו שלו אלא בבית אחרים, אבל בביתו שלו הותר אף מוקצה, והב"י הקשה עליו ונדחק בהסברו (ואף הב"ח דחה דברי מהר"י אבוהב). בכיוון הפוך לגמרי כתב הב"ח ומבאר שדברי ספר התרומה מתבססים על דברי ר"ת המחלק בין אחרים לבעל הבית אשר עולה באש, וסובר שרק לאחרים התירו לטלטל מוקצה מפני שאין חשש שיבואו לכבות אבל לבעל בית זה אסור.

וכך סיכם הב"ח: "ולענין הלכה נלפע"ד דהדין עם בעל התרומה דבבתים הסמוכין לדליקה דלא בהילי כולי האי ולא חיישינן שמא ישכח לשבת ואתא לכבויי בשוגג ולפיכך מותר להציל הכל וכמו שכתב רבינו תם התם נמי אין לחוש לאיסור מוקצה במקום פסידא וראייתו ברורה ממה שהתירו במי שהחשיך לטלטל את כיסו משום פסידא". והוא תמה על החולקים על בעל התרומה. וחותם: "ולדעתינו הענייה העיקר הוא כדברי המתירים ודוקא בבית הסמוך לדליקה אבל בבית שנפלה בו הדליקה הכל אסור להציל זולתי דברים המותרים לצורך אותו שבת בלבד וכל המלבושים שיכול ללבוש וכו' כמו שיתבאר בסמוך בסייעתא דשמיא".

ה. פסק השולחן ערוך (או"ח סי' שלד ס"א): "נפלה דליקה בשבת, אם הוא בלילה קודם סעודה, יכול להציל כדי מזון שלש סעודות, הראוי לאדם, לאדם, והראוי לבהמה, לבהמה; ובשחרית, מזון שתי סעודות; ובמנחה, מזון סעודה אחת. ודוקא בני הבית שהדליקה בו לא יצילו יותר, משום דאיכא למיחש שמתוך שטרודים בהצלה ישכחו השבת ויכבו; אבל בתים הקרובים ויראים שתגיע להם הדליקה, יכולים להציל כל מה שירצו".

ובסעיף ב פסק: "ויש מתירים לטלטל מעות ודברים המוקצים כדי להצילם מפני הדליקה או מאונסים הבאים לגזלם, דבמקום פסידא אין לחוש לאיסור מוקצה. ויש אוסרים, ואפילו לומר לאינו יהודי לטלטל סחורה הנפסדת מחמת גשמים יש מי שאוסר (וע"ל סימן ש"ז סעיף י"ט)".

היינו השו"ע לא הכריע האם מותר לטלטל מוקצה מחמת הפסד כאשר אין חשש שיגיע לאיסור תורה. אמנם ניתן לחלק בין הפסד צפוי כגון גשמים לבין אנסים או מציאה כבשאלתנו שהמציל לא יכל להתכונן לכך מבעוד יום, אמנם השו"ע לא מחלק כך.

ו. המשנה ברורה על סעיף א מביא בס"ק ד: "וכתב הח"א ואפשר דלפ"ז גם אחרים חוץ מבעה"ב ואשתו ובניו מהבית שהדליקה בו שהם בהולים אבל אנשים אחרים שאינם בהולים כ"כ מותר להם להציל בשבילו ואפילו מעות דאין בו אלא איסור מוקצה [והיינו כדעת היש מתירין שהובא בסמוך] אבל אסור לטלטל בשבילו לכרמלית עכ"ל". ועולה מדבריו שהגזירה על טלטול היא דוקא לדיירי הבית הבהולים על ביתם אבל אחרים מותרים להציל בחצר המעורבת.

הט"ז (סי' שלד ס"ק ב) באר את המחלוקת בשו"ע וסיים: "ובדבר המותר וחשוב ואינו מוקצה נראה דלכ"ע מותר אפי' הרבה בבתים הסמוכים ולא בבית הדליקה".

ובמשנה ברורה (ס"ק ו) כתב: "ועיין בב"ח שהכריע כהמתירין [והעתיקו כמה אחרונים את דבריו] משום דאיכא למיחש כיון דאין אדם מעמיד עצמו על ממונו אי לא נתיר לו יחשוב בעצמו בין כך ובין כך אני עושה איסור ואתי להטמינם בקרקע ע"י חפירה ויעשה איסור דאורייתא"... ועולה שלא הותר טלטול מוקצה מחמת הפסד אלא מחשש שיעשה איסור תורה.

וכן המג"א (ס"ק ג) הסיק: "והב"ח הכריע כהמתירין ומ"מ נ"ל דדוק' מפני הלסטי' או מפני הדליקה התירו דהדבר בהול וחיישי' שיבא לידי איסור דאורייתא אבל אם ירדו גשמים על הסחורה המוקצה אסור לכ"ע לטלטל ע"י ישראל וכ"מ סי' ש"ח סל"ז ובגמ' שם גבי ריחי' וכ"מ קצת בר"ן פכ"ד וכ"מ סי' של"ח ס"ז דאפי' פירות הראוי' יש אוסרי' לכסות כ"ש פירו' המוקצי' וכ"מ רפ"ה דביצה דקאמ' ה"ה דאפי' אוירא דליבני ואיידי דקתני רישא פירות הראוים וכו' משמע דרישא דוקא פירות הראוי' שרי ועסי' ש"א ס"ה אעפ"י שמדברי השואל ברשב"א לא משמע כנ"ל מ"ש עיקר".

ועולה מדבריו שהתירו טלטול מוקצה רק במקום שבהול ויש חשש שיעשה איסור תורה. וכן המשנה ברורה (ס"ק ו) פסק כדבריו: "דבמקום פסידא וכו' – וכ"ז דוקא מפני הדליקה או הליסטים שבהול הרבה אבל אם ירדו גשמים על סחורה המוקצה ודאי אסור לטלטל ע"י ישראל [כ"כ מ"א ותו"ש וכן משמע בהגר"א]".

ז. ונראה לענ"ד שאין דברי האחרונים עולים מתוך דברי בעה"ת אלא הם החמירו על דבריו. והיתרו של בעל התרומה מבוסס על ר"ת שבמקום שאינו בהול אפילו לא יגיע לאיסור תורה הותר לטלטל מוקצה משום הפסד, ורק מוקצה שיכול היה להתכונן לכך כמו פירות בגשמים וכד' יהא אסור לטלטל. וכן ערוה"ש כשהביא דעת בעה"ת (סעי' יח, יט) לא הביא חשש לעשיית איסור תורה (אמנם במסקנה החמיר אף הוא והזכיר שיש בהצלה חשש שיגיע לאיסור תורה).

וראיה לכך מהאמור בשערי תשובה (סי' שלד, כד) שכתב: "וע' בדגול מרבבה שכתוב שאם עבר בטלטול מוקצה אין להחמיר כ"כ, דהא בריש סימן זה י"א שמותר לטלטל מוקצה במקום פחד הפסד רב"... וכן עולה מדברי שו"ע הרב (סי' שא סעי' לט, מ). ונראה איפוא שלדעתם במקום הפסד הותר טלטול מוקצה לחצר המעורבת.

וכן החיי אדם (חלק ב-ג כלל מה-מו ס"ו) לא תלה זאת בחשש שיעבור איסור אחר גדול יותר.

וכן סיכם בקיצור שולחן ערוך (סי' פה ס"ד): "והבתים שאין שם הדליקה אלא שהם קרובים ויראים שתגיע גם להם, כיון שהם אינם בהולים כל כך מותרין להציל כל דבר למקום שמותרין להוציא לשם. יש אומרים דגם מעות ושאר דברים יקרים אף על פי שהן מוקצין מותר להצילן מן ההפסד הגדול הפתאומי, כגון דליקה או שטף מים או גזלה, על ידי מה שמניחין עליהם איזה דבר מאכל ומטלטלין אותו כן ביחד (אבל במקום אחר אין שום היתר לטלטל כן מוקצה). ויש מקילין עוד יותר, שאפילו לבדם יכולין לטלטלם משום דבמקום הפסד גדול פתאומי נדחה איסור מוקצה, ובלבד שלא יוציא למקום שאסורין להוציא".

ח. וראיה גדולה לכיוון שבו הלכתי נראית משו"ת חתם סופר (ח"א סי' ס) שכתב: "ועוד הא מייתי רשב"א ור"ן ר"פ מי שהחשיך וה"ה פ"ו ובטור רס"י של"ד והרב"י שם שיטת ר"ת ותוס' והתרומות וסמ"ג דס"ל משום הפסד ממונו התירו לטלטל מוקצה להחביא מפני השוללים וחומסים אע"ג דליכא למיחש שיעבור איסורא [רבא]"...

"וגם הר"ן ר"פ מי שהחשיך ס"ל כהתוס' בזה אלא שמחלק דהיכא דההפסד בא עליו פתאום לא התירו לו משום שאז בהול הוא ואתי למיעבד איסורא דאורייתא כמו שאמרו בהצלה מפני הדליקה, והעלה דשוללים ה"ל כהפסד פתאום ואסור להחביא מעותיו משום דלמא אתי למיעבד איסורא דאורייתא. ודע דלפ"ז מ"ש הר"ן פ' חבית דף ש"ז ע"א גבי צנור שעלו בו קשקשים ע"ש, צ"ל דס"ל דזה הוה כמו הפסד פתאום אבל בהפסד שאינו פתאום ס"ל להקל כהתוס', ועמג"א סי' ש"ז סק"ז מייתי הר"ן דפ' חבית ולא הרגיש בהנ"ל".

עולה מדברי החת"ס שלגבי שיטת המקילים סבר שהתירו ולא מחמת שהוא בהול ויגיע לאיסור תורה. ואף לפי דברי הר"ן עפ"י החת"ס נראה שבמקום הפסד של אחר אין בהלה ולכן יהא מותר לטלטל מוקצה כיון שאין חשש שיגיע לעבור איסור תורה.

וכך המשיך החת"ס: "ונ"ל דגם התוס' וסייעתם ס"ל חלוקו של הר"ן לחלק בין הפסד פתאום, כי היכא דלא תיקשי עלייהו מהצלה מפני הדליקה באותה חצר עתוס' ר"פ כל כתבי, והא דהתירו להחביא ממונו מפני השוללים אע"ג דפחד פתאום הוא ואיכא למיחש אי שרית ליה אתי למיעבד איסורא דאורייתא, י"ל דס"ל דלהחביא מעותיו לא שייך שום איסור דאורייתא, וזה מבואר למעיין היטב בלשון התרומות הובא ביתה יוסף רס"י של"ד".

וסיכם: "העולה מכל זה דלהתוס' ור"ת ותרומות וסמ"ג והר"ן התירו לטלטל מוקצה משום הפסד מרובה, ומבואר נמי דלאו דוקא טלטול מוקצה אלא ה"ה כמה שבותים הקלים ממוקצה...". ועי' בשו"ת בנין ציון (החדשות סי' ג) שחושש להקל ומתיר בדיבור בלבד.

ט. וכן בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ה סי' ח) הדגיש שבמקום כעין שאלתנו יש מקום להתיר טלטול מוקצה (והשואל רצה להקל עוד יותר): "עוד זאת. כל עיקר מקום הדיון של האוסרים והמתירים הוא בהפסד הבא בשבת באופן פתאומי שלא היה נראה מראש מע"ש, אבל כשנראה מראש מע"ש, ומניח את הדבר בלי סידור מתאים על סמך זה שיותר לו משום הפסד מרובה, בכה"ג כו"ע מודים דלא התירו, וכשבא השבת אסור לו בהחלט לטלטל המוקצה משום נימוק של הפ"מ. דבר זה השכיל להדגיש זאת בדבריו הבעל קיצור שו"ע בסי' פ"ה סעי' ד' בכתבו בלשון: ויש מקילין עוד יותר שאפילו לבדן יכולין לטלטלן משום דבמקום הפסד גדול פתאומי נדחה איסור מוקצה. ע"כ. הרי שמדגיש לכתוב שהמקילין דבריהם אמורים רק במקום הפסד גדול הבא באופן פתאומי והיינו לאפוקי בהיה ידוע על ההפסד מראש מלפני השבת. ואל יהא זה קל בעיניך כי בגדולה מזאת מצינו להרא"ש בשבת פ' כל כתבי סי' י' שאף בענין היתר השבותים ע"י עכו"ם מדגיש לכתוב דהתירו בכל כיוצא בזה היזק הבא לאדם פתאום וכו', עיין שם. ואפילו בפשע מע"ש בשכחה סובר נמי המג"א שם בסי' של"ד סק"ד דיש לאסור הטלטול אפי' ע"י ככר או תינוק ע"ש".

וכן השיב בשו"ת שבט הלוי (ח"א סי' סב, ב): "ואשר שאל בענין אם מותר לטלטל מוקצה במקום הפסד, עיין או"ח סימן של"ד ס"ב דרק במקום דאיכא חשש שמא יעשה איסור תורה י"א דמותר, אבל סחורה שירד עליו גשם ומתקלקל וכה"ג גם במקום הפסד אסור כמבואר היטב במג"א שם, ועיין בבית מאיר שם הקשה מהמבואר סי' רס"ו ס"ט דמבואר דבמקום הפסד מרובה לא חששו משום מוקצה ומותר לפרוק בנחת, ולכן כ' דדברי מג"א רק במקום שאין הפסד מרובה אבל בהפסד מרובה מותר יע"ש, ולא זכיתי להבין דהתם סי' רס"ו מפורש הטעם משום צער בעלי חיים וכיון דאיכא תרתי צעב"ח והפ"מ התירו, משא"כ האי דהכא וכן משמעות מג"א דבכל ענין אסור, וצ"ע לדינא".

י. ונלענ"ד להוסיף, המדובר בצער והפסד של אחר, כשהסימנים החיצוניים מעידים שיש כאן הפסד ממוני גדול, ואין תובעים מאדם אחר שכדי להשיב מציאה שמצא בשבת ישב באותו מקום כל השבת כדי למנוע שיבוא מי שאינו הגון ויטלו לעצמו, בניגוד למאבד עצמו, עי' שו"ע הרב (סי' שלד ס"ב). וא"כ התירו בעבור צער של בהמה ק"ו בשביל צער של אדם שהוא אינו מכירו ולא יכול למנוע את צערו בדרך אחרת.

מסקנה

מצא בשבת ארנק, או כמקרה הנוכחי צרור שטרות בעיר מעורבת, מותר להביאו לביתו ולהשיבו לבעליו.