חבל נחלתו יא לו
סימן לו קיבל צדקה ואינו רוצה ליטלה
שאלה
אדם מקבל צדקה מהוריו ומחברים ואינו יכול לדחותם, הוא אף אינו יכול להשיב להם את הכסף כיון שאינם מוכנים לשמוע מכך. האם הוא יכול לתת את הכסף לצדקה או שצריך להניחו.
תשובה
א. מלכתחילה היה ראוי שהרוצים לתת צדקה ינהגו כאמור בכתובות (סז ע"ב): "תנו רבנן: אין לו ואינו רוצה להתפרנס, נותנין לו לשום הלואה וחוזרין ונותנין לו לשום מתנה, דברי רבי מאיר; וחכמים אומרים: נותנין לו לשום מתנה וחוזרין ונותנין לו לשום הלואה. לשום מתנה הא לא שקיל! אמר רבא: לפתוח לו לשום מתנה"... "אין לו ואינו רוצה להתפרנס – אומרים לו הבא משכון וטול, כדי שתזוח דעתו עליו. ת"ר: העבט – זה שאין לו ואינו רוצה להתפרנס, שנותנים לו לשום הלואה וחוזרין ונותנין לו לשום מתנה (דברים טו)".
ובאר המאירי: "אם אין לו ואינו רוצה להתפרנס מרוב צניעותו פותחין לו לשום מתנה, ואם אינו רוצה נותנין לו לשום הלואה ואין גובין ממנו ואין פותחין לו לשום הלואה, שאם כן יתיָרא שמא יבקשו ממנו. ולא עוד אלא שאם ידענו בו שיש לו משכון ואינו רוצה לקבל אומרין ללוות על המשכון שמתוך כך אינו בוש ודעתו עומדת עליו בגבהותו וזחיחותו ר"ל שררתו וזהו שאמר כדי שתזוח דעתו עליו, ואחר כן מחזירין לו משכונו אבל אם יש לו ואינו רוצה להתפרנס אין נזקקין לו".
והובאה הלכה זו ברי"ף (כתובות כט ע"ב) וברא"ש (כתובות פ"ו סי' ט) וברמב"ם (פ"ז ה"ט) ובטור ושו"ע (יו"ד סי' רנט ס"ט).
ובאר הבית יוסף (יו"ד סי' רנג ס"ט): "מי שצריך ליטול מהצדקה ואינו רוצה ליטול מערימין ונותנין לו לשם מתנה וכו'. בפרק מציאת האשה (כתובות סז:) ת"ר אין לו ואינו רוצה להתפרנס מן הצדקה נותנין לו לשם הלואה וחוזרים ונותנים לו לשם מתנה דברי רבי מאיר וחכמים אומרים נותנין לו לשם מתנה וחוזרין ונותנין לו לשם הלואה. לשם מתנה הא לא שקיל? אמר רבא לפתוח לו לשום מתנה, רבי שמעון אומר אין לו ואינו רוצה להתפרנס אומרים לו הבא משכון וטול כדי שתזוח דעתו עליו. ופירש רש"י כדי שתזוח דעתו עליו יגבה לבו לומר דעתם לחזור ולגבות ממני הואיל ותבעוני משכון אין זו אלא הלואה ויטול בלא בושת שיאמר אין לי משכון והם יאמרו טול בלא משכון, ופסק רבינו כחכמים וגם כרבי שמעון דאיכא למימר דלא פליגי אהדדי דרבי שמעון מיירי היכא שלא רצה דרך הלואה מפני שחושש שהוא צדקה אומרים לו הבא משכון וטול והרמב"ם בפ"ז מהלכות מתנות עניים (ה"ט) סתם וכתב מערימין ונותנין לו לשם מתנה או לשם הלואה נראה שתלה הדבר בדעת הגבאים לראות באיזה ענין יקבל העני יותר ברצון בדרך הלואה או בדרך מתנה".
ועפ"י דברי הרמב"ם בהל' מתנות עניים (פ"י ה"ז): "שמנה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו, מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שמך ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול, ועל זה נאמר והחזקת בו גר ותושב וחי עמך כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך".
כך היה מן הראוי לקרוביו של אותו אדם לעשות. אלא שהם לא נהגו כך ועתה התגלגל הדבר לכך שהם לא מוכנים לשמוע על אִי-קבלה, והוא אינו מוכן לקבל והשאלה מה לעשות בממון.
ב. נאמר בברייתא בתוספתא מגילה (פ"א ה"ה): "מגבית פורים לפורים ומגבית העיר לאותה העיר אין מדקדקין במגבית פורים אבל לוקחין את העגלים ושוחטין ואוכלין אותן והמותר אל יפול לכיס של צדקה, ר' ליעזר או' מגבית פורים אל יעשה ממנו עני רצועה לסנדלו, ר' מאיר אומר הלוה מעות מחבירו ליקח בהן פירות אל יקח בהן כלים, כלים אל יקח בהן פירות מפני שגונב דעת מלוה. ר' שמעון בן לעזר אומר משם ר' מאיר הלוה מעות מחבירו ליקח בהן חלוק אל יקח בהן טלִת טלִת אל יקח בהן חלוק מפני שגונב דעת מלוה".
עולים מהברייתא כמה דינים: לפי ר' אליעזר צדקה שנגבתה לשם סעודת פורים אסור לגבאי הצדקה לשנותה לצרכים אחרים. לפי ר' מאיר אף הלואה מותנית לשם מה שהיא נלקחה ואין להוציאה על דברים אחרים.
ג. בגמרא (ב"מ עח ע"א) מובא שדעת ר"מ היא: שכל המעביר על דעת של בעל הבית נקרא גזלן.
והגמרא (שם עח ע"ב) מביאה כמקור לכך שכך דעת ר"מ, את הברייתא שהובאה לעיל בשינויים: "אלא הא רבי מאיר דמגבת פורים; דתניא: מגבת פורים – לפורים, מגבת העיר – לאותה העיר, ואין מדקדקין בדבר. אבל לוקחין את העגלים ושוחטין ואוכלים אותן, והמותר יפול לכיס של צדקה. רבי אליעזר אומר: מגבת פורים לפורים, ואין העני רשאי ליקח מהן רצועה לסנדלו, אלא אם כן התנה במעמד אנשי העיר, דברי רבי יעקב שאמר משום רבי מאיר. ורבן שמעון בן גמליאל מיקל. – דלמא התם נמי, דאדעתא דפורים הוא דיהיב ליה, אדעתא דמידי אחרינא – לא יהיב ליה. אלא הא רבי מאיר דתניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי מאיר: הנותן דינר לעני ליקח לו חלוק, לא יקח בו טלית, טלית – לא יקח בו חלוק, מפני שמעביר על דעתו של בעל הבית. – ודלמא שאני התם, דאתו למחשדיה, דאמרי אינשי: אמר פלניא זבנינא ליה לבושא לפלוני עניא, ולא זבן ליה, אי נמי זבנינא ליה גלימא ולא זבן ליה. – אם כן ליתני מפני החשד, מאי מפני שמעביר על דעתו של בעל הבית – שמע מינה משום דשני הוא וכל המעביר על דעת של בעל הבית נקרא גזלן".
ישנם כמה הבדלים בין התוספתא לבין הגמרא.
בגמרא מובא שאף הרישא העוסקת בגבאי צדקה שנאה ר"מ ורשב"ג מיקל. לגבי הלואה מדגישה הגמרא שהאיסור על המקבל ולא בגלל חשד במלוה אלא בגלל שמקבל ההלואה משנה מדעת המלוה.
נראה שהיכולת של מלוה לקבוע מה יעשה הלווה במעות היא מצד גמילות החסד שבדבר. שהוא כעין נדר צדקה והוא הלוה לצורך דבר מסויים, ולכן המשתמש שלא לצורך אותו קבע המלוה הוא כעין גזלן. וכן עולה מפירוש רש"י (ב"מ עח ע"ב): "אדעתא דמידי אחרינא לא יהיב ליה – וכיון דלאו אדעתא דהכי יהיב – נמצא מעות בחזקת בעלים, חוץ מן היוצאין בסעודת פורים".
וכך מבאר האור שמח (הל' אבל פי"ד הכ"א): "ולכאורה נראה טעמא דר' מאיר דסבר בתוספתא דמגילה (פ"א ה"ו) ומייתי לה בפרק השוכר את האומנין (ב"מ ע"ח ע"ב) דאף הנותן דינר לעני ליקח לו טלית לא יקח לו חלוק, אלמא דאף עפ"י שכבר נתן לו מכל מקום כח הנותן מעכבא שלא יעשה רק כפי רצון הנותן, וכן סבר במלוה דלהוצאה ניתנה, שאם הלוה דינר ליקח לו חטים לא יקח שעורים, יעו"ש בתוספתא ריש מגילה, ואל זה כוונה הגמרא בירושלמי קדושין פרק ב' הלכה א', כמה דר"מ אמר כל המשנה מדעת בעלים נעשה גזלן כו', פתר לה במלוה, שהלוה אמר ליקח לו חטים ולקח לו שעורים, יעו"ש אכמ"ל... אבל הנותן מתנה לעני או מלוה סבר ר"מ דאסור לשנות מדעת הנותן, דלא פקע כח הנותן מיניה, ומתקיים בו צדקתו עומדת לעד קרנו תרום בכבוד".
ד. תוספות (ב"מ עח ע"ב ד"ה מגבת) שאלו: "וא"ת דאמרינן בערכין (ד' ו:) מעות של צדקה מותר לשנותן בכל מה שירצה ואפילו באו לידי גבאי ואפילו אמר מנורה זו לבד"ה מותר לשנותה למצוה אחרת וי"ל דדוקא בפורים אמרינן הכא דאין לשנות ומגבת העיר לאותה העיר נמי דפורים דוקא".
עוד מוסיף תוס' בד"ה הבא: "רבי אליעזר אומר מגבת פורים לפורים – ת"ק לא איירי אלא בגבאי דלא ישנה ור' אליעזר איירי בעני שנתנו לו מעות לצורך סעודת פורים שאינו רשאי העני לשנות".
מהדיבור הראשון עולה שרק במעות שנאספו לפורים אסור לדעת ת"ק לשנותם. תוס' לא הסביר מדוע, ומבאר זאת בתוספות הרא"ש (שם עח ע"ב): "מגבת פורים לפורים. ואף על גב דאמרינן בערכין דמעות של צדקה מותר לשנותן למצוה אחרת אפילו באו לידי גזבר, פורים שאני כדי להרבות בשמחת פורים אין לשנותן ואפילו יש להם מעות הרבה בכלם יקנו צרכי סעודת פורים".
ה. למעשה לפחות לגבי מצות צדקה לא נפסק כר"מ ואין איסור בכך שמעביר על דעת הנותן או המלוה.
פסק הרי"ף (ב"מ מח ע"ב): "רבי חייא בר אבא א"ר יוחנן הא מני ר"מ היא דאמר כל המעביר על דעת בעל הבית נקרא גזלן דתניא ר"ש בן אלעזר אמר משום ר"מ הנותן דינר לעני ליקח לו חלוק לא יקח לו טלית, טלית לא יקח לו חלוק, מפני שמעביר על דעתו של בעל הבית, וליתא לדר"מ. וכן נמי הא דתניא מגבת פורים לפורים ואין מדקדקין בדבר ואין העני רשאי ליקח מהן רצועה לסנדלו אלא אם כן התנה במעמד אנשי העיר דברי רבי יעקב שאמר משום ר"מ ורבן גמליאל מקיל וליתא לדר"מ דתרוייהו בחד טעמא שייכן וכרבן גמליאל ס"ל דמקיל". וכן כתב הרא"ש (ב"מ פ"ו סי' ט).
ומהגהות אשרי (ב"מ פ"ו סי' ט הגהה א) משמע כתוס' שמותר לשנות פרט לסעודת פורים וצרכיה.
והמאירי כתב שלכתחילה ראוי שלא לשנות בסעודת פורים אבל כל השינויים מדבר לדבר מותרים. וז"ל בב"מ (שם): "גובינא שהגבאים גובים לעניים לצורך פורים אין ראוי לפזרה לצורך הוצאות אחרות ואין מדקדקין בדבר לצמצם להם ולהפיל המותר לכיס של צדקה אלא שוחטין את העגלים ומכינין להם סעודה בדרך ויתור והשאר מפילין לכיס של צדקה ואם חלקו להם במעות ורצה העני ליקח מהם דברים אחרים לצרכו עושה ואין צריך להתנות במעמד אנשי העיר ואף על פי שהנותנים לא כוונו בה אלא לשמחת פורים שכבר ביארנו שהמעביר על דעת בעל הבית אינו גזלן ויש מפרשים שאין מדקדקין בה למי יתן ולמי לא יתן אלא כל הרוצה ליטול יטול".
"הנותן דינר לעני ליקח בו חלוק הרי זה רשאי ליקח בו טלית, טלית רשאי ליקח בו חלוק וכן כל כיוצא בזה".
וכן כתב בצורה כוללת הריטב"א: "ונראין דברי האומרים דכיון דאכרח תלמודא להאי סברא דר"מ מהכא דהוא הדין בהנהו דלעיל דטעמא דר"מ משום דמעביר על דעת בעה"ב נקרא גזלן, וכל הני שינוין דשנינן לעיל בלשון דילמא אמרינהו תלמודא משום דלא הוה משכח הכרחה דהאי סברא דר"מ, אבל השתא דאשכחינן ליה להאי טעמא קמו להו מתני' כולהו כפשטייהו, וכיון דכן לית הלכתא כר"מ בחד מינייהו דהא סוגיין דעלמא דלית הלכתא כי הא דר"מ, ובההיא דנותן צמר לצבע הא איפסיקא הלכתא כר' יהודה בב"ק (ק"ב א') ובמס' ע"ז, ותנא דפירקין תני לה גבי הילכתא פסיקתא כל המשנה ידו על התחתונה וכל החוזר בו ידו על התחתונה, וכן נראה דעת רבינו אלפסי ז"ל כמו שכתבנו, וכן דעת רבינו בשם רבו הרמב"ן ז"ל".
ו. אמנם יש מן הראשונים שסברו שלגבי צדקה והלואה נפסקה הלכה כר"מ כיון שלגירסתם היא בשם ר"ע. ז"ל ספר מצוות גדול (עשין, עשה דרבנן ד): "ובפרק המקבל (ב"מ קו, ב) ובפרק האומנין (ב"מ עח, ב) תניא מגבת פורים לפורים ואין העני רשאי לקנות מהן רצועה לסנדלו אלא אם כן התנה במעמד אנשי העיר זו דברי רבי מאיר שאמר משום רבי עקיבא ורשב"ג מיקל, והלכה כרבי עקיבא מחבירו, אמנם יש ספרים שגורס זו דברי רבי יעקב שאמר משום רבי מאיר ולפי זה יכול להיות שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל שמיקל בשל סופרים".
וכן רבינו ירוחם (תואו"ח נ"י ח"א): "מגבת פורים לפורים ואין מדקדקין בדבר כמו שכתב בירושלמי ואין העני רשאי ליקח מהן רצועה לסנדלו כך פשוט במציעא ור"ג חולק על רבי עקיבה ואומר שמותר לשנותה ורבי מאיר בשם רבי עקיבה אמר שאסור לשנותה אלא אם כן התנה במעמד אנשי העיר ורי"ף פסק כר"ג, ורבים נחלקו עליו ופסקו כר"מ משו' רבי עקיבה והלכה כמותו מחבירו וכן פסק בס"ה וראשון נראה עקר דבפר' הנזכר הולך רבי מאיר בשטת ר"ש בן אלעזר דאמר כל העובר על דעת בעלי' נקרא גזלן ולית הלכתא כוותיה וכן כתב הרמ"בם שאין משנין אותו לצדקה אחרת וזהו מגבת פורים לפורי' ולא הביא אם העני יוציא המעות לדבר אחר חוץ מסעודת פורים ונראה דסברתו שמותר לעני לשנותה אבל הגבאים אין משנים אותה לצורך אחר כי אם לחלק לעניים למעות פורים".
ז. האחרונים תמהו על הטור (או"ח סי' תרצד) שפסק: "ואין העני רשאי להוציאן לד"א אלא בסעודת פורים".
הבית יוסף (או"ח סי' תרצד): "ויש לתמוה על רבינו שפסק להאי ברייתא דקתני ואין העני רשאי ליקח מהם רצועה לסנדלו שהרי כתבו הרי"ף (ב"מ מח:) והרא"ש (ב"מ פ"ו סי' ט) שם דליתא להאי ברייתא דסברה דמעביר על דעתו של בעל הבית גזלן הוי אלא כרבן גמליאל קיימא לן דמיקל וגם הרמב"ם בפרק ב' מהלכות מגילה (הט"ז) השמיט הא דאין עני רשאי להוציאן לדבר אחר ורבינו ירוחם (נ"י ח"ב) כתב להאי ברייתא וגריס בה דברי רבי מאיר שאמר משום רבי עקיבא וכתב שרבים חולקים על הרי"ף ופוסקים כרבי עקיבא מחבירו ושדברי הרי"ף נראים וכן נראה שהוא דעת הרמב"ם ז"ל". וכן הב"ח הביא דברים אלו וסיים: "ומקור דבריהם מהסמ"ג סוף הלכות מגילה (רנ ע"ג) שכתב כן אלא שכתב עוד וזה לשונו יש ספרים שגורסין זו דברי רבי יעקב שאמר משום רבי מאיר ולפי זה יכול להיות שהלכה כרבן שמעון בן גמליאל שמיקל בשל סופרים עכ"ל נראה דמסתפק בהלכה זו לפי הגירסאות ודעת המרדכי והגהות מיימוניות לסמוך על מה שכתב הסמ"ק (סי' קמח עמ' ק) שאין העני רשאי וכו' ועל זה נסמך גם רבינו אף נגד דעת אביו הרא"ש ז"ל ומיהו העניים נהגו לשנות ואין מוחין בידם".
ופסק בשולחן ערוך (או"ח סי' תרצד ס"ב): "אין משנין מעות פורים לצדקה אחרת. הגה: ודוקא הגבאים (מרדכי פ"ק דבבא בתרא), אבל העני יכול לעשות בו מה שירצה".
עולה מן הדברים שלהלכה רשאי העני לשנות מעות שניתנו לו בהלואה או בצדקה למה שירצה.
ח. בשו"ת חוות יאיר (סי' רלב) נשאל על עשיר שנדר לבן דודו שהוא ת"ח לשלוח לו בכל ערב שבת מידה יין לקידוש ובן דודו חפץ לקיים את המצוה בממונו ולקנות יין לקידוש מכיסו. אולם הוא שואל אם אינו גזלן מפני שהיין או דמיו ניתנים לו דוקא לקידוש ואם אינו עושה כן לא גמר ומקנה לו וה"ל כגזל.
החוות יאיר דן בענין מעביר על דעת בעה"ב ומתי נחשב כמראה מקום בלבד. ולדעתו ישנה מחלוקת בין הטור לשאר הראשונים ולכן יש להחמיר. ומסיים: "כל זה כתבנו משום יגדיל תורה ויאדיר לקיים כל דברי רבותינו ז"ל ומתוכם נתבאר דס"ל דדבר דדרך להקפיד ודאי יש קפידה ולצורך קניית יין לקידוש דמי לצורך סעודות פורים וראיתי בספר חסידים סי' תת"ע שאם נשלח לאדם דורון לאכלו בשבת אסור לאכלו בחול רק הנשאר יתן לבני ביתו ואם א"ל אל יאכל ממנו רק אתה אסור ליתן ממנו לאחר ונראה דלאו משנת חסידים הוא רק דינא הכי הוי והשולח לחבירו מעות או יין לקידוש צריך לקדש על היין ההוא או לקנות בדמים יין לקידוש ואפי' לקנות דגים בשבת אסור מש"כ ההיפוך דקידוש מצוה דאורייתא הוא ומדרבנן על היין. ומ"מ לפי המנהג דשולחים לת"ח מעות ואומרים לו דרך כבוד לקנות מהם יין או דג חשוב לשבת או י"ט דהואיל דהמנהג לומר כך דרך דורון וכבוד ואין דרך להקפיד לא הוי קפידה. ונראה פשוט דאם הוא באופן דלא הוי קפידא נכון להיזהר ליקח מממונו יין לקידוש ולד' כוסות בפסח וקמח למצה וכל כה"ג אף על פי דזה שנשלח לו לדורון עדיף וטוב יותר מ"מ טפי הידור ודקדוק מצוה הוי אם קונה הדבר מכיסו דלא הוי מסיטר' דחנם ואף דמסתברא מלתא יש לנו עוד ראיה מהזוהר. ולכן למנהג אשכנז שבלילי פסח שולחים יין לד' כוסות יזהר ליקח מכל יין כוס אחד מיהו גם מממונו כוס אחד ובקידוש יהיו כל היינות מוכנים לפניו שלא יצרך לברך הטוב. וכן בקצת ק"ק שולחים יחידי סגלה מעות בחורף לקנות בהם נירות ללמוד לאורם אל ידליקם לצורך תשמיש חול". ומתבאר מדבריו לגבי שאלתנו שבמקום שהנותן מקפיד ישנו חיוב לעשות דוקא כדבריו ואסור לעבור על דבריו וכאן שההורים נותנים לו דוקא, ולא לשם נתינה לסתם עניים – אסור לו לתת לעניים אחרים אלא או ישתמש לצרכיו או יניח.
בשו"ת שבות יעקב (ח"א סי' עז) חולק על החוות יאיר הוא דן על תלמיד חכם אחד עני שנדב אחד מהעשירים מתנה הגונה במזומן להשיא בו את בנו של הת"ח ויש לאותו תלמיד חכם בת גדולה שרוצה להשיאה באותן המעות שקיבל עבור בנו. מסקנתו שכל המעביר על דעת בעה"ב אינו גזלן.
ומסיק השבו"י: "והסכמת כל הפוסקים על כל פנים כת"ק דהגבאי לא ישנה ממעות פורים... משא"כ העני מקבל מיד בעה"ב עצמו דעת הפוסקים כולם שווים לטובה דמותר לו לשנות מדעת בעל הבית וטעם לחילוק זה נ"ל לומר דדוקא ס"ל בגבאי דאסור לשנות כדי שלא יחשדו כיון שמשנה כרצונו אבד נאמנתו אצל הבעל הבית ואיכא נעילת דלת בפני נותני צדקה ועיין שם בתוספ' ובהג"ה אשר"י ובי"ד סי' רנ"ט משא"כ בנותן ליד העני אף שנותן לו בפירש לאיזה דבר מה הוא יודע בנפשו שהעני יעשה בו כחפצו דבר הנאות ונח לו יותר דהא בלא"ה הנותן מתנה לחבירו אפי' התנה איזה תנאי כל שלא התנה בתנאי כפול וכל דיני תנאי כמבואר בא"ה סי' ל"ח ובח"מ ס"ס רמ"א התנאי בטל והמעש' קיים א"כ מכ"ש שאין נפקותא אם משנה מדעת בעל הבית דלא הוי גזלן. ובזה מיושב גם כן דלא תקשי מהא דמצינו בכמה סוגית הש"ס והפוסקים דאמרינן קפידא כדאיתא בפ"ב דקדושין דף מ"ט ע"א ופ"ו דגיטין דף ס"ה וכה"ג טובא ולפי הטעם שכתבתי לא קשה מידי דבנתן מתנה לעני שאני ובתשובת חות יאיר ס"ט רל"ב מדחיק מאוד בישוב דעת הטור גם מקשה מכמה סוגית הש"ס דאמרינן קפידא הוא לכן רוצה להכריע שם להחמיר נגד דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והש"ע ולא ירד לחלק כמ"ש כי לע"ד אין כאן מחלוקת כלל בין הראשונים ואין לדמו' בכח המדמה לכל הני דאמרינן קפידא. וא"כ זכינו לכאורה דבנדון שלפנינו מותר להאי ת"ח לשנות בהמעות כרצונו".
מתבאר מדברי השבו"י, כי מלכתחילה מותר לעני לעשות במעות כרצונו אף לדברי הטור ורק לגבאי אסור שלא יחשד על הצדקה. (ובמסקנתו לגבי שאלה דיליה לא התיר לשנות לצורך הבת עי"ש בטעמו).
ט. אולם כל זה במעות שנתנו לשם דבר מסוים ומשנה לדבר אחר שאף הוא בסוג הכללי לו ניתנו המעות. אולם אם העני רוצה להעביר מרשותו לרשות אחרת ולהשתמש בו לצורך שונה לגמרי, נראה שאסור משום שעובר לגמרי על דעת הנותן, והרי זה גזל.
כך כתב הראבי"ה (תשובות וביאורי סוגיות סימן אלף ג): "ראובן היה חייב לשמעון ממון ונתברר שלא היה לשלם. לאחר זמן יצא נודד מקינו וקיבץ מה שההנוהו גומלי חסדים בין רב למעט. וכשחזר לביתו תבעו שמעון לדין כי ראה שיש היכולת בידו. וראובן השיב לא אתן לך ממה שקיבצתי ממתנ' אביונים כי יש לי ולביתי להתפרנס בו. ושמעון השיב אין המשפט שתתפרנס אתה וביתך ואני לא אגבה את שלי. ועוד כי נראה לעינים שיש לך עתה יותר מכדי סיפוקך.
"דעתי נוטה שהדין עם ראובן דתניא בפרק בתרא דפיאה (בתוספתא הט"ז) מעשר עני אין פורעין ממנו מלוה וחוב אין משלמין הימנו גמולין אין פודין בו שבויין ואין עושין ממנו שושבינות ואין פוסקין ממנו צדקה אבל משלחין ממנו דבר של גמילות חסדים וצריכין להודיע ונותנין אותו לחבר עיר בטובה.
"ונראה בעיני הטעם משום דאדעתא דהכי לא איתיהיב ליה כדתניא בפרק השוכר את האומנין (עח ע"ב) מגבת פורים לפורים מגבת העיר לאותה העיר וכו' עד ואין העני רשאי ליקח (בו חלק לא יקח בהן טלית) מהן רצועות לסנדלין אלא א"כ התנה במעמד אנשי העיר. ותו תניא התם הנותן דינר לעני ליקח בו חלוק לא יקח בו טלית טלית לא יקח בו חלוק ואסיקנא התם משום דכל המעביר על דעת בעל הבית נקרא גזלן. והא דאמרינן בפ"ק דערכין (ו ע"א) האומר סלע זו לצדקה עד שלא באת ליד גבאי מותר לשנותה, היינו הנודר עצמו ואין משנה מדעת בעל הבית, ומכל מקום יש לו לפורעם לצדקה. ואם נפשך לומר מדמשני בפרק השוכר את האומנין ר' מאיר היא, מכלל דרבנן פליגי עליה דהא מותבינן רישא אסיפא, יש להשיב דודאי גזלן לא הוי לרבנן להתחייב אלא דווקא לר' מאיר, אבל לכולי עלמא לא אמרינן ליה לשנותה לכתחילה דליכא מאן דפליג אברייתא דפיאה. וכן משמע בפרק בני העיר במס' מגילה (כז ע"א) דאין לשנות אלא מז' טובי העיר והתם (בסי' תקצב) ביררתי לה.
ואף על פי שיש לו טפי מסיפוקו השתא שנתנו לו, הא תנן בסוף פיאה (פ"ח מ"ח) מי שיש לו מאתים זוז לא יטול לקט שכחה ופאה ומעשר עני היה לו מאתים חסר דינר אחת אפילו אלף נותנין לו כאחת הרי זה יטול היו ממושכנין בכתובת אשתו או לבעל חובו הרי זה יטול אין מחייבין אותו למכור ביתו ואת כלי תשמישו מי שיש לו חמישים זוז ונושא ונותן עמם הרי זה לא יטול. שמעינן מהתם אפילו אלף דין מעשר עני עליו כיון שהוא עני בשעה שקיבל...
"ועניין מתנות עניים דומה להא דאמרינן בפ"ק דקידושין (כג ע"ב) והכא במאי עסקינן דאקני ליה אחר מנה ואמר ליה על מנת שתצא בו לחרות דאין לרבו רשות בו לכולי עלמא. הכי נמי להברותו ולכסותו לשם שמים איכווין ולקבל שכר ולא להעשיר לבעל חובו"...
האור זרוע (ח"א, הל' צדקה סי' יא) דן באותה שאלה ומביא את דעת הראבי"ה רבו ואחריה מביא: "ומורי רבינו שמחה זצ"ל חייב אותו שצדקה אינה אלא כמתנה בעלמא לעשיר לגבות ממנה חוב וכיון דנכסוהי דאינש אינון ערבין בי' [חייב] אם לא שיתנה הנותן על מנת שלא יהא רשות לפלוני בעל חובך בהם ולאו כל כמיני' להפקיעו מידי שיעבוד. ודמי לאין קנין לאשה בלא בעלה בפ"ק דקידושין למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' והא דתניא בתוספתא דמגילה ר' אלעזר בר"ש משום ר"מ הנותן דינר לעני ליקח בו חלוק לא יקח בו טלית רבנן פליגי עליה פ' השוכר את האומנין ופ' המקבל דלית להו המשנה מדעת בעה"ב נקרא גזלן ולאו דוקא בצדקה דקתני רישא הלוה מעות לחבירו ליקח בהם פירות ולקח בהם כלים אסור מפני שגונב דעתו של בעה"ב והא דגרסי' בירוש' פ"ק דמגילה אהא דמגבת פורים אין משנין במעות פורים הא בשאר מעות משנין [אלא] כל המעות עד שלא ניתנו לגזברין רשאי לשנותן משניתנו לגזברין אי אתה רשאי לשנותן ואי' נמי פ"ק דערכין ובתוספ' דמגילה כולהו מיירי שאין הבעלים או הגזברין רשאין לשנותם אבל משבאו ליד עניים הרי הן כשאר נכסים הואיל ויצא הנודר כבר ידי נדרו ותנן בפ' כל הגט המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש מחלקן עליהם [מפריש עליהם] בחזקת שהם קיימין ופריך בגמ' ואף על גב דלא אתו לידי' מכלל דאי אתא לידי' דעני מגבי לי' שפיר בחובו דהכי שפיר טפי ושמואל דמוקי לה נמי במזכה לו ע"י אחר איכא למימר דחוזר המלוה וגובה מאותו אחר מדר' נתן ואף על גב דבמעשר עני כתי' ואכלו בשעריך ושבעו תן להם כדי שבעו אלא אף על גב דעיקרו לא ניתן אלא לאכילה וכדתניא בספרי אין פוחתין לעני בגורן מחצי קב חטין וכו' שיעור מזון שתי סעודות כדאי' פ' בכל מערבין ואפי' הכי בע"ח גובה אותו בחובו ולא תימא דוקא כשהלוון על מנת כן להפריש עליה' מחלקן אבל הלווהו סתם לא דגרסי' התם בירוש' אתא עובדא קומי ר' אמי בבן לוי שהי' חייב לישראל מעות ואמר לי' הפרש עליהו מחלקי אמר לי' לא תנינן אלא המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש כשהלוון ע"מ כן הא לא הלוון ע"מ כן לא אמר ר' זעירא אפי' לא הלוון ע"מ כן חיילי' דר' זעירא מן הדא (אמר ר' זירא מן הדא) וכן בן לוי שהי' חייב לישראל מעות וכו' שנוי' בתוספתא דדמאי. וההיא דתוספתא דפאה דתניא מעשר עני אין פורעין ממנו מלוה וחוב פי' מורי רבינו שמחה זצ"ל דמיירי בבעה"ב קודם שבא לידו של עני משום דכתיב ביה נתינה ואפי' אם דעתו של עני לפרוע לא יצא בעה"ב ידי נתינה אא"כ תבוא ליד העני תחלה והיינו דקא מתמה בפ' כל הגט ואף על גב דלא מטא לידי' לא עדיף משאר ממונו.
"והרב ר' דוד ממינצבורק זצ"ל הכריע כדברי מורי הרב ר' שמחה זצ"ל שהרי תרומה ובכורים קדישי טפי ממעשר שני ואמרי' בפרק הזרוע דנכסי כהן בעל חוב נוטלן בחובו ואשה בכתובתה ואמר שלהי מס' בכורים ושלהי מס' פאה ר' יעקב בר אידי ור' יצחק בר נחמני הוו פרנסין והוו יהבין לר' חמא אבוה דר' אושעיא חד דינר והוא הוה יהיב לחורנא אלמא דרשאי ליתן מתנה לאחרים וה"ה לבעל חובו מיהו ההוא איכא למדחי דכיון דדעת הנותן לעניים היה מה לי עני זה מה לי עני אחר אבל לעשיר אימא לא.
"ולי אני המחבר אף על פי שאיני כדאי להכניס ראשי בין הרים גדולים נראה בעיני כדברי מורי רבי' אבי העזרי זצ"ל שאין יכול לפרוע חובו ממעות צדקה שקיבל מאחרים דהא ודאי אנן סהדי דאדעתא דהכי דיהיב מעותיו לעשירים לא הוה יהיב לי' ואי הוה ידע האי הנותן שהנושה יגבה ממנו לא הוה יהיב דאומדן דעת גדול הוא זה שהרי אין העשיר חייב לפרוע חובותיו של עני ותו דכי היכי דהאי הנותן חייב לזכות בו בהאי עני נמי ההוא הנושה העשיר חייב לזכות בו כיון דעני הוא האי הלוה וכש"כ היכי דגלי' דאדעתא דאשתו ובניו נמי יהבו לי' שגם הם יתפרנסו מזו הצדקה כגון אותם שמוליכים כתבים ומראים בכל מקום שבאים וכתוב בהם שצריך לפרנס' ביתו דתלו בי' טפלי שאפי' אם יכול לשנות וליתן לבעל חובו ורוצה ליתן לו יכולין אשתו ובניו למחות בידו כיון שהם לא לוו ממנו ואין חייבין לו כלום שהרי כשקבל זו הצדקה אדעתא דאשתו ובניו קבל וזכו בהם בקבלתו ולאו כל כמיני' ליתן ממונם לבעל חובו ולא דמי למעשר ותרומה וביכורים שהם מתנה משלחן גבוה ולא תליא בדעת הנותן ולא זכו בהם נמי אשתו ובניו".
עולה מן הדברים שנחלקו הראשונים בצדקה הניתנת לעני לצורך מסויים האם מותר לשנותה לצורך שאינו כלל מצרכי העני ומן הדברים שלשמה היא ניתנה.
בשו"ת אגרות משה (יו"ד ח"א סי' קנב) נשאל אותה שאלה וללא הבאת הראשונים פסק שהדבר אסור. וז"ל: "בדבר מי שניתן לו מעות רק להוציאם לצורך בני ביתו אם רשאי ללוות מהם לקיים התחייבותו ולשלם חובו, הנה פשוט לע"ד שאף לרבנן שחולקים על ר"מ בב"מ דף ע"ח בנתן לעני ליקח לו חלוק לא יקח בו טלית ולא חששו למה שמעביר על דעתו של בעה"ב, הוא דוקא בדבר שהמצוה והחיוב שוה להנותן כיון שהעני צריך לתרוייהו אבל בדבר שאינו שוה ודאי גם רבנן מודו דאסור לשנות. ולכן כיון שליתן לעני לשלם מלוה שעליו אין כ"כ חיוב על האחרים ליתן לו ויש לפעמים שאינה מצוה כלל, וליתן לפרנסתו ופרנסת אשתו ובניו הוא מצוה גדולה אף שהוא להרוחה ודאי היה הנותן מקפיד ואסור לשנות לשלם ממעות אלו לשלם חובותיו. וזהו אף בסתמא כשאמרו שנותנים לצורך חיי משפחתו שיתפרנסו בהרוחה.
"אבל הא משמע לי ממכתבו שגם התנו בפירוש שנותנין רק לפרנסת בני ביתו ובאופן הזה אף בהתנה בהא דחלוק וטלית שנותן דוקא שיקח לו טלית ולא חלוק שלכו"ע הוא גזל ממש כשיקח חלוק אף שהמצוה והחיוב שוה דהא לא נתן אלא על תנאי זה. וא"כ כ"ש בזה שיש טעם גדול להקפיד שהוא תנאי גמור. ואף בלא כפליה לתנאו סגי דלא הוזכר בהא דנתן להאשה ע"מ שאין לבעלך רשות בהן ומה שאת נותנת לפיך ובהא דנתן להעבד ע"מ שאין לרבך רשות בהן וע"מ שתצא בו לחרות שיצטרך הנותן לכפול תנאו והטעם משום דהוא אומדנא גדולה שאין רצונו ליתן אלא למה שהתנה.
"וכיון שאסור לשנות אסור גם ללוות מהם דגם הלואה הוא שינוי ואסור לגבאי ללוות כדאיתא בערכין דף ו' ואיפסק בש"ע יו"ד סי' רנ"ט. וכ"ש בכאן שנתנו כדי שיתפרנסו ב"ב בהרוחה שזה הצורך הוא תיכף ואיך ילוה עתה המעות ויתפרנסו בדוחק שלא כתנאי ורצון הנותן, דמה יועיל ע"ז מה שלאחר זמן ישלם דעכ"פ הא עתה לא התפרנסו כרצון הנותן ולא נתן אדעת זה".
מסקנה
נראה ברור שאין העני המקבל רשאי לתת את המעות לעניים אחרים כיון שניתן דוקא לו בגלל מצבו הכלכלי. ולכן הצעתי לו שיניח אותם בפקדון בבנק עד שיחליט אם יכול להחזירם להוריו או להשתמש בהם לצרכיו.