חבל נחלתו יא לה
סימן לה
פרישה סמוך לוסת בליל טבילה
שאלה
אשה לאחר תקופה ארוכה שהיתה עם אמצעי מניעה הפסיקה ליטלם וראתה ונטהרה, כשבועיים לאחר הראיה הראשונה ראתה שוב, בראיה ללא הרגשה אבל דמים בכמות גדולה. ליל הטבילה של הראיה השניה יוצא בדיוק בפלגה שבין הראיה הראשונה והשניה. האם צריכה לפרוש סמוך לוסת ואסורה בתשמיש באותו הלילה, או שמותרת?
א. דין פרישה סמוך לוסת
נאמר בשבועות (יח ע"ב): "ת"ר: (ויקרא ט"ו) והזרתם את בני ישראל מטומאתם – אמר רבי יאשיה: מיכן אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן. וכמה? אמר רבה: עונה".
נחלקו הראשונים האם חיוב זה מן התורה או מדרבנן.
יש שרצו להוכיח מן הרמב"ם (הל' איסו"ב פ"ד הי"ב) שכתב: "ואסור לו לאדם לבא על אשתו סמוך לוסתה שמא תראה דם בשעת תשמיש שנאמר: והזרתם את בני ישראל מטומאתם, וכמה, אם היה דרכה לראות ביום אסור לשמש מתחלת היום, ואם היה דרכה לראות בלילה אסור לשמש מתחלת הלילה". שהחיוב הוא מן התורה (חי' ר"ח הלוי). וכ"נ מן השאילתות דרב אחאי (פר' מצורע שאילתא פט): "שאילתא דמחייב' דבית ישראל למיפרש מנשיהון סמוך לעידנא דקביעא להו דחזייא דם נדה דכתיב והזהרתם את בני ישראל מטמאותם א"ר יאשיה מכאן אזהרה לבני ישראל שיפרשו מן נשותיהן סמוך לוסתן" וכ"כ רש"י (ועי' לקמן סוף דברי הראב"ד).
אולם רבים הראשונים שסברו שהדרשה מן הפסוק היא אסמכתא בלבד.
כתב בס' בעלי הנפש לראב"ד (שער תיקון הוסתות סי' א): "ותחלה נאמר כי חשש הוסתות דרבנן הוא. דפלוגתא דרב ושמואל היא דאיתמר (נדה טז, א) הגיע שעת וסתה ולא בדקה ולא ראתה אמר רב בדקה ומצאה טמא טמא טהור טהור קסבר וסתות דרבנן ושמואל אמר אפילו בדקה ומצאה טהור טמא קסבר וסתות דאורייתא, וקיימא לן כרב באיסורי. ועוד דמוקמינן (שם) לפלוגתייהו כתנאי דתניא הגיע שעת וסתה ולא בדקה ולא ראתה ר' מאיר אומר טמאה נדה וחכמים אומרים תבדק, שמואל קאי כר' מאיר ורב קאי כרבנן. ועוד מדבעיא מיניה רבא מרב נחמן (שם) וסתות דאורייתא או דרבנן ובלישנא בתרא פשט ליה וסתות דרבנן, אלמא הכי הלכתא. ועוד מדאמרינן ביבמות (סב ב) חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שיוצא לדרך ומוקמינן לה אפילו בשעת וסתה, שמע מינה וסתות דרבנן ובמקום מצוה לא גזור, דאי דאורייתא היכי שרינן ליה, ועוד דקא מחייבינן ליה נמי, אלא ש"מ דרבנן היא. והכין פסק רב אחא (פ' מצורע ריש שאילתא פט) וכן פסק בעל ההלכות. ואע"ג דתניא (נדה סג ב) והזרתם את בני ישראל מטומאתם אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן וכמה עונה. ההיא אסמכתא בעלמא היא".
והרשב"א (שבועות יז ע"ב) כתב: "מתני' איזו הוא מצות עשה שבנדה שחייבין עליה היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב מפני שיציאתו הנאה לו כביאתו, אלא צריך שישהא עד שימות האבר ולא יצא בהנאה מרובה אלא בהנאה מועטת ועשה דידיה מדכתיב ותהי נדתה עליו כדאמרי' בגמ', והיינו דקתני במתני' איזו היא מצות עשה שבנדה כו' היה משמש עם הטהורה ואמרה לו נטמאתי ופירש מיד חייב אלמא אין מצות עשה שבנדה אלא במשמש ופירש מיד, אבל הא דאמרינן והזרתם את בני ישראל מטומאתם מכאן אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לווסתן האי לאו עשה שבנדה הוא דלאו דאורייתא הוא אלא אסמכתא בעלמא הוא, ותדע דקי"ל וסתות לאו דאורייתא ואפי' בשעת וסתן ממש וכדמוכח בהדיא פ' כל היד (ט"ז א') בפלוגתא דרבי ורשב"ג באשה שרואה דם מחמת מכה דקאמרי' דאפי' בתוך ימי נדתה טהורה משום דוסתות לאו דאורייתא, ומה ששנינו בפ' ב' דהוריות איזו היא מ"ע שבנדה פרוש ופי' רש"י ז"ל התם פרוש מן הנדה סמוך לווסתה כדי שלא תהיה רואה בשעת תשמיש דכתיב והזהרתם את בני ישראל ע"כ, אין זה מחוור בעיני מכמה טעמים"...
מתבאר שהרשב"א סבר שמ"ע של 'והזרתם' אינה מצות פרישה מפני שוסתות הן אך מדרבנן, וא"כ א"א לחייב לפרוש בזמן וסתה מדאורייתא אלא מדרבנן, והפרישה עליה ציותה התורה היא אם ראתה בזמן תשמיש שיפרוש באבר מת.
וכן הר"ן (על הרי"ף שבועות פ"ב, א ע"ב) כתב: "או יום או לילה. אם וסתה ביום יפרוש ביום ואם וסתה בלילה יפרוש כל הלילה והכי מפרש לה במסכת נדה בפרק האשה (דף סג ב) והאי והזרתם אסמכתא בעלמא היא דהא קי"ל דוסתות דרבנן וכדמוכח בפ' כל היד (דף טז א) ועוד שהם התירו ליוצא לדרך לפקוד את אשתו סמוך לוסתה כדאיתא בפ' הבא על יבמתו (דף סב ב) ואי מדאורייתא היכי שרינן אלא ודאי כדכתבינן".
היינו, הר"ן מביא ראיה שוסתות דרבנן שהנה חכמים התירו ליוצא לדרך לפקוד את אשתו בביאה סמוך לוסתה משמע שאין בכך איסור מפורש מן התורה שאל"כ היאך חכמים התירוהו.
אולם בספר הישר לר"ת (חידושים, סי' מה) אסר על תשמיש סמוך לוסתה אפילו ליוצא לדרך והתיר רק חיבוק ונישוק ולא תשמיש. וכך כתב האור זרוע (ח"א – הל' נדה סי' שנח) בשם ר"ת: "ומפרש ר"ת דחד קרא משמע שחייב לפקוד את אשתו ויבוא עלי' וידבר על לבה עונה שלימה. וקרא אחרינא משמע שאפי' באשתו נדה יש לפוקדה. (וכמה אמר רבא עונה) שאע"פ שאסורה בתשמיש שמחה ותענוג הוא לה הואיל ורוצה לצאת לדרך כדאמר בעירובין הישן בקילעא שאיש ואשתו ישנים בה עליו הכתוב אומר ונשי עמי תגרשון מבית תענוגי' ואמר רב יוסף התם אפי' באשתו נדה. אלמא שמחה היא לה. התם נמי צריך לפוקדה אפי' היא נדה".
והחתם סופר (חי' שבועות יח ע"ב) מביא מן הרא"ה שיטה המשלבת בין הדעות, שפרישה סמוך לוסת מדאורייתא ווסתות מדרבנן וז"ל: "ובבדק הבית שם דמסיק אע"ג דקיי"ל וסתות דרבנן לענין בא מן הדרך נשיהם להם בחזקת טהרה משום דשמא ראתה כבר לא חיישינן מ"מ אסור מדאורייתא לשמש סמוך לוסתה דשמא תראה חיישינן דדרך הדם לזוב ע"י התשמיש ומצרפי' לזה אורח בזמנו בא (אע"ג דאהאי חזקה לחוד לא חיישינן לענין לשמש לאחר זמן) ואם כן לפ"ז הטעם אינו אסור מדאורייתא בחבוק ונישוק באותה עונה דוקא תשמיש דדרך הדם לזוב ע"י אסור. עי' ביו"ד סי' קפ"ד מיהו אפשר דלהרמב"ם דס"ל בא"ע סי' ק"כ דחיבוק ונשוק דעריות דאורייתא מלא תקרבו לגלות ערוה אם כן ה"נ גזרו רבנן, משא"כ להרמב"ן דלעולם דרבנן אם כן הכא אפי' איסורא דרבנן ליכא. וס' זו מצאתי בתשובה א' שכ' לי מורי מה' נתן אדלר כ"ץ נ"י וכ' שם עוד דהרמב"ם שהתיר בחבוק ונשוק באותה עונה אף ע"פ דס"ל דבשאר עריות דאורייתא מ"מ ס"ל להרמב"ם דעיקר טעם הפרשה סמוך לוסתה שמא תראה בשעת בעילה ולא יכול לפרוש עד שימות האבר נמצא ע"כ בועל נדה אבל בחבוק ונשוק אם תרגיש יפרוש מיד והאריך עוד שם ודברי פח"ח".
עולה מן החת"ס שהפרישה עצמה מן התורה ומותרת בשאר קרבה וכן פרשו החת"ס ור"ח הלוי ברמב"ם.
ב. באיזה וסת צריך לפרוש
שאלה נוספת שצריך לדון בה היא מהי הוסת שלה צריכים לחשוש. והכונה היא באשה שלא קבעה וסת. האם צריכה לחוש לעונה בינונית או לחודש ובעיקר יש לכך השלכה בשאלה כמו שלנו שהפלגה כל כך קצרה.
כתב הרא"ש (נדה הלכות נידה בקיצור סי' ב) "ואם היתה רגילה לראות לל' יום ושינתה את וסתה וראתה לכ' יום כשיגיע יום כ' תפרוש מבעלה. דחיישינן שמא רוצה לשנות את וסתה שהיה לה לל' ולקבוע אותה לכ'. ואם לא ראתה ליום כ' כשיגיע יום ל' דהיינו עד עשרה ימים לאחר יום עשרים אז תפרוש מבעלה שזהו וסתה הקבוע לה. ואם ראתה ליום כ' כשיגיע יום כ' מאותה ראיה תפרוש. ואם לא ראתה תפרוש ליום ל' דהיינו עוד י' ימים לאחר יום כ'. ואם ראתה ליום כ'. דהיינו פעם שלישית שראתה ליום כ' מעתה והלאה אינה צריכה לחוש ליום ל'. לפי שקבעה לה וסת ליום כ' ועקרה וסתה של ל' יום כי אין וסת נעקר ונקבע אלא בג' פעמים אבל חוששת אפי' בפעם אחת".
עולה מדברי הרא"ש שבזמן שהיתה לה קביעות אחת וחל השינוי צריכה לחוש לשתיהן הן לראשונה והן לשניה.
וכך סיכם זאת בקיצור שולחן ערוך (סי' קנה ס"ז): "הכלל הוא לכל ירא שמים, אם האשה אין לה וסת קבוע יש לו לכתוב תמיד יום ראייתה ויראה איזה יום בחודש הוא, וכמה ימים הם בין ראיה לראיה, ויחוש תמיד להבא ליום הפלגה בהפלגה האחרונה, וכן ליום החודש כמו שהיתה הראיה האחרונה, וגם צריך לחוש לעונה בינונית. ככה ינהוג עד שתקבע לה וסת קבוע, ולאחר שתקבע וסת אם יארע שתשנה וסתה צריך גם כן ליזהר לחוש לראיה החדשה, הן להפלגה הן לימי החדש, וגם צריך ליזהר לזכור יום וסת קבוע שלה, כי הוסת הקבוע אינו נעקר אלא בשלש פעמים כדלקמן".
עולה לגבי מקרה דידן שלכאורה אף בראיה אחת צריכה לחוש לפלגה מהראיה הקודמת ובשאלה שלפנינו הוא ליל טבילתה.
אבל כתבו האחרונים שלגבי פרישה סמוך לוסת חומרתה לכל הדעות קלה יותר בוסת שאינה קבועה מקבועה.
כתב בשו"ת ויען יוסף (יו"ד סי' קלה): "מ"מ לענין וסתות כיון דקיימ"ל וסתות דרבנן, ומשמעות הפוסקים דאף פרישה סמוך לוסתה הוא דרבנן, (ועכ"פ בוסת שאינו קבוע לכו"ע הוא דרבנן, דאפילו לדעת הנודע ביהודה והחתם סופר (עיי' לעיל סימן ק"כ) דפרישה סמוך לוסתה דאורייתא היינו בוסת קבוע)".
וכדברי שו"ת ויען יוסף כתב בשו"ת משנה הלכות (ח"י סי' קיז): "ומיהו לפענ"ד בנידון דידן נראה להוסיף דבר חדש בס"ד והוא דאמרתי דאפילו לפי מה שחידשו הנוב"י והח"ס ז"ל (ומ"ש להביא לעצמו ראי' מדברי הרא"ה בבד"ה ראיתי לרבותינו הצדיקים האחרונים דחו ראי' זו) דפרישת עונה סמוך לוסת דאורייתא הוא מ"מ אומר אני דזה דוקא באשה שיש לה וסת קבוע דאמרינן אורח בזמנו בא אז אפילו לוסת הפלגה שעכ"פ יש לחוש לראי' שראתה מקודם ויש בו שום סברא לחוש שמא תראה (ולפ"ד הבה"ב בח"ס הנ"ל עכ"פ באותה רגע ממש) אבל אשה שאין לה וסת קבוע רק שתקנו לה חז"ל לחוש לעונה בינונית שהוא יום ל' לראיתה ולפרוש מבעלה אבל אין לה שום טעם לראי' בינונית יותר מביום ל"א וכיוצא בו כה"ג לפענ"ד כ"ע מודי דלא הוה הפרישה רק מדרבנן, ולא שייך כאן סברת הנב"י ומרן הח"ס ז"ל דשמא ראתה לא חיישינן, ושמא תראה חיישינן. ובפרט כי המציאות דרוב נשים המשמרות עונה בינונית אינן רואות ביום ל' או ל"א והדבר ידוע לכל מורי הוראות עכ"פ לפענ"ד זה דבר פשוט דהנב"י והח"ס לא אמרו אלא באשה שיש לה וסת והוא דבר מושכל".
עולה שבמקרה שלפנינו לכל הדעות, אפילו נאמר שצריכה לפרוש, חיוב הפרישה הוא רק מדרבנן.
ג. אין בכתמים משום וסת
פסק הטור (יורה דעה סוף סי' קצ): "אין בכתמים משום וסת כיצד מצאה כתם בר"ח אפילו שלשה פעמים לא קבעתו ולא עקרתו חוץ מכתמים בעד הבדוק לה שהן מטמאין והרי הן כראיות לכל דבר".
והבית יוסף באר: "כן כתב הראב"ד בספר בעלי הנפש (שם עה) וז"ל נראה לי אף על פי שהחמרנו על הכתם ועשינו אותו כראייה לענין שבעה נקיים ולכל דבר אף על פי כן לא נחמיר עליו לחוש ליום מציאת הכתם כמו שהיא חוששת ליום ראייה, ועוד אני אומר שאין הכתמים קובעין וסת ולא עוקרין וסת חוץ מכתמי העד הבדוק לה שהן מטמאין בכל שהן והרי הן כראיות לכל דבר עכ"ל". וכ"פ בשו"ע סעיף נד.
ד. מקרים שמותר לשמש סמוך לוסתה
כתב הראב"ן (נדה סי' שיח): "ואם רוצה לצאת לדרך מותר לשמש אפילו באותה עונה, דאמר רבא [יבמות ס"ב ב] חייב אדם לפקוד את אשתו בשעה שהוא יוצא לדרך שנאמר ופקדת נוך ולא תחטא ואמרינן לא נצרכה אלא אפילו לאותה עונה שאם יוצא לדרך באותה עונה יפקוד אותה". עולה מן הדברים שיש מצבים שמותר לשמש אף בעונת הפרישה סמוך לוסת.
והמאירי (יבמות סב ע"ב) כתב: "וכן כל היוצא לדרך ראוי לו לפקדה וליפרד ממנה מתוך חבה שאף האשה לבה עליו בשעת הפרידה ומתעוררת לאהבתו ואפי' היה סמוך לוסתה עונה שראוי לו לפרוש כמו שיתבאר במקומו מכל מקום פוקדה בדברי שעשוע ליפרד ממנה באהבה, ויש מפרשים אף בפקידה ממש שאף הפרשת עונה סמוך לוסתה אינה אלא מדברי סופרים והם אמרו ואע"ג דנפקא לן מוהזרתם אסמכתא בעלמא היא, ויש מפרשין דסמוך לוסתה שאסרו מן התורה דוקא לאחר הוסת כגון שנתערבו דמיה אבל קודם הוסת מדרבנן ויש גורסין כאן לא נצרכא אלא לאשתו נדה כלומר ולפקידת דברים". וכבר הבאנו לעיל שמקור המחלוקת האם וסתות דאורייתא וחובת הפרישה סמוך לוסתה מן התורה, או שהפרישה סמוך לוסתה מדרבנן כיון שוסתות מדרבנן והלימוד מן הפסוק בפר' מצורע או שהוא אסמכתא או שמלמד שאם רואה בעת תשמיש שצריך לפרוש באבר מת מן התורה.
הטור (יו"ד סי' קפד) הביא את שתי הדעות: "היוצא לדרך צריך לפקוד אשתו אפי' סמוך לוסתה וי"א דאפי' בתשמיש חייב לפוקדה. ורבינו תם פירש שאסור לפוקדה בתשמיש אלא בדברי ריצוי ולא חיישינן שמא יבא עליה".
פסק בשולחן ערוך (יו"ד סי' קפד ס"י): "הרוצה לצאת לדרך צריך לפקוד אשתו אפילו סמוך לוסתה". וסתם דבריו.
והרמ"א הגיה: "ואפילו בתשמיש שרי. (טור בשם י"א וב"י בשם רש"י וראב"ד ורשב"א ור' ירוחם). ומ"מ המחמיר שלא לפקדה רק בדברי רצוי, תע"ב (ב"י בשם סמ"ג). וכבר נתבאר דכל מיני קורבה ואהבה שרי, מלבד תשמיש"...
וכתב הט"ז (ס"ק יד): "ואפילו בתשמיש שרי. – כיון דוסתות דרבנן במקום מצוה לא גזור".
והש"ך (ס"ק כו) העיר: "המחמיר כו' – סמוך לוסתה... והעיקר כדברי הרב כאן".
וכן בביאור הגר"א (ס"ק כב) כתב שמלכתחילה מותר סמוך לוסתה ורק המחמיר תע"ב: "ואפילו כו'. רש"י שם ד"ה וה"מ כו' וש"פ. ותוס' שם ד"ה חייב חולקין וכן הרא"ש שם [והפוסקים חולקים על תוס' וכ' כיון דווסתות דרבנן כה"ג אוקמוה אד"ת ופ' והזרתם אסמכתא בעלמא היא] וכ' הסמ"ג והמחמיר תע"ב".
נראה שמגמת הפוסקים היא להקל ביוצא לדרך סמוך לוסתה ואעפ"כ האחרונים החמירו בסמוך לוסתה.
בפתחי תשובה (סי' קפד ס"ק כב) הביא דיון בנושא התקרבות סמוך לוסתה: "עי' בתשובת כנסת יחזקאל סי' ל"ג שפסק דאם אירע ליל טבילה כתם סמוך לוסתה מותר ג"כ והביאו הבה"ט בס"ק י"ד וכבר חלקו עליו הס"ט והח"ד ובשאילת יעבץ ח"ב סי' י' ע"ש. ועי' בתשו' גבעת שאול סימן ס"ב שהשיג ג"כ עליו והעלה לאסור טבילה סמוך לוסתה אף היכא דהוי ראיה גמורה כגון אשה שיש לה וסת קבוע מל' לל' יום וראתה פ"א לי"ח יום וכשהגיע זמן הוסת דהיינו ל' יום מראיה ראשונה שקודם י"ח אז הגיע זמן טבילתה מהראיה שראתה לי"ח יום אסורה לטבול ומכ"ש בנמצא כתם ע"ש. וכן בתשו' נו"ב תניינא חי"ד סי' קי"ז פסק ג"כ דאסור ואף בכלה שאירע ליל טבילתה סמוך לוסתה כתב ג"כ לאסור ע"ש [ועי' בתשו' חמדת שלמה סי' כ"ג] ועי' בתשו' אבן שהם סי' י"ד שהעלה ג"כ דאסור אך כתב דמ"מ מותרת לטבול אפילו בליל שבת אף שאין זקוק לה בעלה כיון דכל מיני קורבא שרי רק תשמיש אסור ושאר מיני קורבא נמי מצוה הן ע"ש ועי' עוד בשו"ת שער נפתלי בסוף הספר מ"ש על דברי הכנ"י הנ"ל ועי' בתשו' שיבת ציון סי' מ"א [ועי' בתשו' ח"ס סי' ק"ע שכתב שנשאל אשה שהגיע ליל טבילתה ביום יציאת בעלה לדרך והוא בעונה הסמוך לוסתה אם נאמר שבצירוף ב' מצות עונה דהיינו ליל טבילה ויום יציאה לדרך לא נחוש כלל למצות פרישה. ואסור בפשיטות מחמת דמ"ש רמ"א לחומרא בעלמא לפרוש מתשמיש לדעתו היא מעיקר הדין דהב"י והש"ך כתבו בזה משום דקי"ל וסתות לאו דאורייתא ואני קבלתי ממ"ו ז"ל דאפי' למ"ד וסתות ל"ד מ"מ פרישת עונה הסמוך לוסתה דאורייתא כו' (עמש"ל ססק"ג מזה) ומעתה כיון דאיכא ספק דאורייתא בודאי אין להקל בתשמיש בעונה הסמוך לוסתה אך בעונה דאביאסף ודא"ז בהאי יש להקל קצת ע"ש]".
היינו האחרונים חלקו על שו"ת כנסת יחזקאל שאם ראתה כתם סמוך לוסתה שהוא ליל טבילה אסורה לבעלה. והביא אף משו"ת גבעת שאול שאם הפלגה של הראיה שלפני האחרונה נופלת בליל טבילה של הראיה האחרונה לא תטבול סמוך לוסתה. ומקרה זה דומה לשאלה שלפנינו אלא שאצלנו הפלגה מהראיה האחרונה, ואצלו מהראיה שלפני האחרונה. ונראה לענ"ד לחלק בין המקרים בגלל טעם זה. במקרה של שו"ת גבעת שאול הפלגה או עונה בינונית אינה נובעת מהאורח (=המחזור) הלא צפוי שהגיע לפני זמנו, אלא מהוסת שלפניה. בעוד שבמקרה דנן הפלגה היא מהראיה האחרונה שהיתה לגמרי בלתי צפויה. (ומה שהביא מהחת"ס בשם רבו שפרישה סמוך לוסת מדאורייתא, הבאתי לעיל משו"ת ויען יוסף ומשנה הלכות שהיינו רק בוסת קבוע).
ולכן אע"פ שכתב ערוך השולחן (יו"ד סי' קפד סכ"א): "באיסור סמוך לוסתה אין חילוק בין וסת שקבעה בפעם אחת ובין שקבעה ג' פעמים והאיסור הזה דעונה סמוך לוסתה אינו אלא בתשמיש ממש אבל בשאר מיני קריבות שרי ויש מי שרוצה לאסור גם בחיבוק ונישוק ואינו עיקר והמחמיר תבא עליו ברכה [ש"ך סק"ו וכ"כ האחרונים]". בכ"ז במקרה שלפנינו נראה שהוא עוד יותר קל.
וכך כתב בשו"ת באר דוד (סי' כח ד"ה ואפשר): "ואפשר דאפילו השי' שחולקין על הרמ"א שכ' ביוצא לדרך המחמיר תע"ב, וכתבו דהוי מן הדין דהרמ"א לשי' אזיל דסובר דוסת ל"ה רק מדרבנן ע"כ ל"ה רק המחמיר תע"ב, אבל לדידן דסבירא לן דוסת דשמא תראה הוי מה"ת אסור לשמש ביוצא לדרך בעונה הסמוך לוסת מן הדין, כ"ז לא אמרו רק בוסת קבוע דהוי מה"ת אבל בוסת שאינה קבוע גם הם מודים דביוצא לדרך ל"ה רק המחמיר תע"ב, כיון דל"ה רק מדרבנן לכ"ע ולשי' המקנה הוי כלה כיוצא לדרך הגם שהנוב"י לא כ"כ אבל שיטת המקנה היא כך דשרי".
ואף הוא היקל כשו"ת ויען יוסף ומשנה הלכות והסיק מכאן שכלה ויוצא לדרך שיש לה וסת שאינו קבוע מותרת בתשמיש סמוך לוסתה. (ועי' ס' אבני ישפה יו"ד סי' קע).
ה. הכרעה למעשה
במקרה הזה נראה לי להתיר, ראשית מפני שהפלגה היא מוסת שאינה קבועה (מן הראיה האחרונה). שהרי המילה וסת כוונתה קביעות וכאן זה ודאי אינו קבוע. וכך כתב בספר המנהיג (דין היולדת עמוד תקנה ד"ה ת"ר והזרתם): "ת"ר והזרתם את בני ישראל וגו' אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לווסתן וכמה אמ' רבא עונה או יום או לילה כו', לפני [הוסת] הקבוע שלה".
ואע"פ שכתב הב"ח (יו"ד סי' קפד אות ט): "אבל אין לה וסת קבוע והוא לה בפחות מעונה בינונית כגון שראתה לכ"ה וכיוצא בזה אף על פי שלא בדקה כיון שלא הרגישה בדם הרי זו טהורה בלא בדיקה כלל עכ"ל וכן כתב רבינו בשמו סוף סימן זה ואע"ג דלגבי פרישה סמוך לוסתה כתב רבינו לעיל בסימן זה דאפילו אין לה וסת קבוע בשלש פעמים אלא בפעם אחת נמי צריך לפרוש וכן כתב גם הרשב"א (ריש ש"ג ח א) התם ודאי כל אותה עונה היא מוחזקת שתהא רואה דם דאורח בזמנו בא ולכך צריך לפרוש לכתחלה". אמנם היינו בראיה קבועה אלא שהיא פחות מעונה בינונית, אבל כאן איני חושב שצריך להביט על ראיה זו כוסת אלא ספיח של אמצעי המניעה שהשתמשה בו שגרם לבלבול במערכת הגופנית שלה אבל לא משהו שיחזור לפי קביעות כלשהיא.
וכן דברי ערוה"ש להקל בוסת שאינו קבוע (סי' קפד סל"ח): "שארי כל הנשים שאינן מעוברות ומניקות ואינן זקנות ולא במחבא חייבות לבדוק בהגיע זמן וסתן והבדיקה הוא בחורין ובסדקין [ח"ד] ומ"מ אם עבר הוסת ולא בדקה ולא הרגישה טהורה דקיי"ל וסתות דרבנן, ומ"מ י"א שאסורה לבעלה עד שתבדוק אח"כ וכן משמע להדיא בגמ' [ט"ז א] דחכמים ס"ל תיבדק ע"ש. אך זהו ביש לה וסת קבוע או יום ל' בסתם נשים אף על פי שאינו קבוע והכי נהוג. אבל באשה שידוע שאין לה וסת קבוע לכתחלה צריכה בדיקה בעת וסתה כפי דרך וסתה שאינו קבוע אבל אם עבר הזמן ולא בדקה ולא הרגישה א"צ בדיקה אף לכתחלה כיון שוסתה אינו קבוע [ב"י בשם הרשב"א]". (וכ"כ בפ"ת סי' קפד ס"ק ד להקל אשה המשנה וסתה תמיד).
ובשאלה דידן כל הפלגה היא מראיה שאינה קבועה שהיתה כשבועיים (או אף פחות מכן).
כמו"כ הראיה לא היתה כוסת רגילה בהרגשה אלא ככתם, וכבר הבאנו לעיל שכתם אינו קובע לוסתות. ולכן אותה אשה צריכה לחוש לראיה הקודמת ואף לראיה זו לבינונית וחודש אבל נראה שלפלגה האחרונה אינה צריכה לחשוש – לפחות אם היא נופלת בליל טבילה.
ועוד מצאתי שכתב בערוך השולחן (יו"ד סי' קפד סט"ז): "ונלע"ד דדבר גדול השמיענו בזה דבפחות מכ' לא קבעה וסת דהנה קיי"ל [ל"ט א] דאין אשה קובעת לה וסת בימי זיבתה וכ"כ הרמב"ם בפ"ח ולפיכך כתב הרשב"א בתורת הבית דאינה קובעת לה וסת מט"ו לט"ו ע"ש ועד יום י"ט מראייתה נמשכים ימי זיבה ז' ימי נדה וי"א ימי זיבה וזהו שדקדק דרק מכ' לכ' קבעה וסת וה"ה מי"ט לי"ט אלא דתפס מספר השלם ולא חש על יום אחד אבל עיקר כוונתו דעד י"ט ימים לא קבעה וסת". וא"כ כאן שהיה פחות מי"ד יום אינה קובעת וסת ואינה צריכה לחוש לפלגה של הראיה האחרונה ולכן מותרת לשמש בליל טבילתה אף שחל בפלגה מראיה אחרונה.