חבל נחלתו יא ז
סימן ז אכל והקיא לברכה אחרונה
שאלה
האם מי שאכל ובגלל בעיה רפואית הוא מקיא את שאוכל חייב בברכה אחרונה? אם יודע שזה מצבו האם חייב בברכה ראשונה?
פתיחה
השאלה שהועלתה שייכת לא רק לדיני ברכות, אלא שייכת לדיני איסורים התלויים באכילה, ולדיני מצוות שעיקרן אכילה. נעיין בתחילה בנושאים האחרונים ואח"כ נשוב לנושאי ברכות.
א. אכילה והקאה באיסורים
בחולין (קג ע"ב) נחלקו ר"י ור"ל האם באיסורים חייב על הנאת גרונו או על הנאת מעיו. נפסק כר' יוחנן שחייב על הנאת גרונו, ולכן אפילו אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכלו – חייב משום שנהנה גרונו מכזית.
וכתב הרמב"ן (חולין קג ע"ב): "יש לפרשה בבשר מן החי והוא הדין לשאר כל איסורין שבתורה שיש בהן שיעור אכילה בכזית". וכן הריטב"א (שבת צא ע"א) כתב: "אבל הנכון בזה דלא דמי הא דהכא דשיעורי הוצאה דשבת לההיא דשיעורי אכילה לקרבן או למלקות, דאילו התם (=באיסור) לא חייביה רחמנא אלא בכזית גמור שיהנה גרונו בכזית ומשום דתפח ליה [לא נהנה] גרונו בכזית".
וכ"פ הרמב"ם (הל' מאכלות אסורות פי"ד ה"ג): "כזית שאמרנו חוץ משל בין השינים, אבל מה של בין החניכים מצטרף למה שבלע שהרי נהנה גרונו מכזית, אפילו אכל כחצי זית והקיאו וחזר ואכל אותו חצי זית עצמו שהקיא חייב, שאין החיוב אלא על הנאת הגרון בכזית מדבר האסור".
וכ"כ בערוך השולחן (יו"ד סי' פה ס"ט): "אמרו חז"ל [סוף פרק גיד הנשה] דזה שחייבה תורה על כזית איסור היינו שגרונו נהנה בכזית אף אם למעיים לא נכנס כזית, כגון שאכל חצי זית והקיאו וחזר ואכל חצי זית אע"פ שבמעיו לא היה בהשני פעמים רק חצי זית מ"מ הרי גרונו נהנה בכזית ולא עוד אלא אפילו אכל אותו חצי זית שהקיא חייב דהרי גרונו נהנה בשני חציי זיתים דמה שהיה שעה קלה בהמעיים לא נחשב עיכול שנחשבנו כעפרא בעלמא והרי נהנה גרונו בכזית ולפיכך אמרו חז"ל שם שאפילו אם נשאר מעט מהזית בין החניכיים והיינו בחיך שלו ולא ירד להמעיים כזית שלם מ"מ חייב שהרי 'חיך אוכל יטעם לו' ונהנה גרונו בכזית אבל מה שנשאר בין השינים לא מצרפינן לכזית דמה שבין השינים אין הגרון נהנה מזה"...
וכ"כ בשו"ת פנים מאירות (ח"ב סי' כז): "ובאיסור מצינו שחייב על הנאת גרונו אף שאינו נהנה בתוך מעיו דאיתא סוף פרק גיד הנשה דאמר ר"י אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכל חייב מ"ט הרי נהנה גרונו בכזית ולאו דווקא בגיד אלא אף בכל איסורים הדין כן, וכן פסק הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות פ' י"ד דין ג' וז"ל אפילו אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכל אותו חצי זית עצמו שהקיאו חייב שאין החיוב אלא על הנאת הגרון בכזית מדבר איסור עכ"ל".
עולה שלגבי איסורים חייב על הנאת גרונו בלבד, ולכן אם הכניס לגרונו כזית איסור חייב, ואפילו הקיאו.
ב. אכילה והקאה במצוות
כתב במנורת המאור (פרק ו – המצוות עמוד ): "ועל הכל צריך ברכה לפניו ולאחריו, חוץ מהאוכל פחות מכזית או שתה פחות מרביעית, שהוא טעון ברכה לפניו ואינו טעון ברכה לאחריו. מדרבנן, אבל מן התורה, אפילו אכל יותר מכזית או שתה יותר מרביעית, אינו טעון ברכה עד שישבע, שנאמר: ואכלת ושבעת וברכת. ומדרבנן טעון ברכה על אכילת כזית, מפני שיש בה שביעת גרון". משמע מדבריו שלענין ברכת המזון במצוה מן התורה חייב על שביעת מעיו ולא די בשביעת גרונו, ומדרבנן חייב ברכה אחרונה על אכילת כזית משום שיש בכזית שביעת גרון.
ובאו"ח סי' תעה פסק השו"ע שבדיעבד אם בלע מצה יצא ואי"צ הנאת גרונו (בניגוד למרור שצריך לחוש את המרירות).
בשו"ת מהרש"ם (ח"א סי' א) כתב: "ומה שהעיר, בדין אכילת כזית בסוכה, אי בעינן הנאת מעיו או סגי בהנאת גרונו? יעוין במחצית השקל – סי' תע"ה סק"ד, שהעלה בדעת מג"א דבמצוה בעינן הנאת מעיו. אלא דבמ"ש המג"א דצריך לבלוע כל הכזית, כתבתי בגליון זה כמה שנים, מדברי השירי קרבן שעל הירושלמי פ"ו דנזיר, שכתב להיפוך. ואם במצה כשר בחלקו בחוץ, נחלקו השי"ק ופ"מ בביאור דברי הירושלמי שם (פרק ו' דנזיר). והנה גם בתשו' כתב סופר חאו"ח סי' ע"א האריך להוכיח, דבאכילת מצוה של שבת ויו"ט תליא בהנאת מעיו. וע' בשדי חמד מערכת אכילה אות י'".
וכך כתב בשו"ת כתב סופר (או"ח סי' עא): "ובתשובה א' העליתי דמצות אכילת שויו"ט דוקא הנאת מעיו בדרך רוב האוכלים ואין מתענגים ושמחים באכילת גרון לחוד כעין בהמ"ז דכתיב ואכלת ושבעת דבעי אכילת מעיו דוקא וכ"ש הוא דלא מקרי תענוג ושמחה רק כשאוכל למעיו לפ"ז כשאוכל פת האסור לא הוי בעידנא דאסורא קעביד בעוד שלא נכנס למעיו ומצות דשבת ויו"ט ליכא עד שנכנס למעיו כנ"ל".
ויש אולי לחלק בין אכילת שבת ויו"ט שהאכילה היא משום עונג (שבת) ושמחה (יו"ט) שבהם צריך הנאה ברורה לבין מצוות שהתורה הגדירה דוקא 'אכילה' בין אם נהנה ובין אם לאו. וכן לגבי ברכת המזון התורה כתבה 'ושבעת' וברור שמעבר דרך גרונו אינה שביעה, אלא דוקא שביעת מעיו.
וכן השדי חמד (מערכת אכילה אות י) כתב שלענין אכילה בשבת ויו"ט שהוא משום עונג ושמחה צריך הנאת מעיו, ולא הנאת גרונו. והביא דברי החיד"א (להלן בפרק ג) וס' קול אליהו וכתב בשמו שסבר כי לענין ברכה די לחייבו בהנאת גרונו. ובס' פתח הדביר (ח"ג סי' רעג אות א) נסתפק לענין קידוש במקום סעודה במי שקידש ואכל והקיא אם צריך לחזור ומסקנתו: שאע"ג שלצאת י"ח סעודת שבת לא יצא כיון שצריך הנאת מעיו, מ"מ לענין קידוש אכילתו נחשבת לסעודה כדי שלא יתחייב בקידוש בשנית, ואם אפשר ישמע שוב קידוש מאחר.
וראיתי שכתב בשו"ת משנה הלכות (חי"א סי' קנב): "ובהגדה של פסח (מגיד משנה) דף קנ"ט הבאתי לפ"מ שכתב הרמב"ם פי"ד מהל' מאכלות אסורות ה"ג אפילו אכל כחצי זית והקיאו וחזר ואכל אותו חצי זית עצמו שהקיא חייב שאין החיוב אלא על הנאת גרון בכזית מדבר האסור, ולפ"ז כתבתי דא"כ לענין קיום מצוה נמי אם יש לו חצי זית מצה ואכלו וחזר והקיאו וחזר ואכלו יצא ידי מצות אכילת מצה כיון שנהנה הגרון בכזית מצה והראו לי שכבר כתב כן המנ"ח מצוה ו' דפשיטא ליה כן וגם בשו"ת כת"ס א"ח סי' צ"ו ע"ש. ולענין ברהמ"ז הרי אין כאן הנאת מעיו שליכא רק חצי זית לכ"ע ועיין תו"י יומא ל"ט ע"א דכל אכילה שאדם שבע ממנה ע"י שמתברך במעיו יי"ח כמו בכזית ועיין רש"י קידושין נ"ג ד"ה הצנועין מושכין ידיהם ממנו, ועיין מג"א סי' ק"צ סק"ד ובט"ז רסי' ר"י ובח' הארכתי בזה בס"ד. ועיין עוד בפתח הדביר ח"א סי' קפ"ד שכתב דלענין ברכה נמי סגי בהנאת גרון ולמד כן מדין אכילת איסורין והביא כן משו"ת קול אליהו ובפה"ד הרבה להשיב עליו ועיין ברכ"י סי' ר"ח שנסתפק בפירות שאכל והקיא ובשו"ת כת"ס סי' ע"א ובמנ"ח מצו' שי"ג דבאכל וחזר והקיא אינו חייב בבהמ"ז ועיין משנה הלכות ח"ב סי' ס"ו".
ודבריו חולקים על העולה מדברי הראשונים שצריך באכילת מצוה הנאת מעיו ולא די בהנאת גרונו, ואף שאף המנחת חינוך כתב כן לגבי אכילת פסח, הרי האחרונים שהביא לא כתבו כן ולכו"ע לא מברך אחריה (כמבואר בפרק הבא) וא"כ לא יצא י"ח מצוה בזית שהקיאו. ומחלק בין מצוה לבין ברכה אחרונה שרק בברכה אחרונה צריך שביעת מעיו אבל במצוות אין צריך שביעת מעיו ודי בשביעת גרונו. וכ"כ באנציקלופדיה תלמודית (כרך א, אכילה הערה ) ונסתמכו על שו"ת פמ"א וחת"ס ובנו הכת"ס ודבריהם תמוהים שנראה מדברי האחרונים שהביא שלא כדבריהם אלא שצריך הנאת מעיו, ואין די בהנאת גרונו.
וכך כתב בשו"ת תורה לשמה (סי' קכה) וז"ל: "שאלה מי שאכל בליל פסח מצה לצאת י"ח או שתה יין לצאת י"ח ואחר שאכל המצה או שתה היין וירדו חדרי בטן תיכף הקיאם אם יצא י"ח במצה או ביין אלו שהקיאם או לא. יורינו המורה לצדקה ושכמ"ה.
"תשובה איתא בגמרא דחולין דף ק"ג ע"ב א"ר אסי א"ר יוחנן אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכל חצי זית אחר חייב מאי טעמא הרי נהנה גרונו בכזית ע"ש וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפרק י"ד מהלכות מאכלות אסורות הלכה ג' אפילו אכל כחצי זית והקיאו וחזר ואכל אותו חצי זית עצמו שהקיא חייב שאין החיוב אלא על הנאת הגרון בכזית מדבר האסור ע"ש מיהו ודאי אם טעם ופלט ולא בא לבית הבליעה ה"ז פטור וכנודע ועיין בב"י וש"ע א"ח סי' תקס"ז ועיין במג"א א"ח סי' ר"י סע"ק א' ע"ש.
"וא"כ השתא מאחר דלענין אסורין דכתיב בהוא אכילה חשבינן לה בכהאי גוונא אכילה וחייב עליה ה"ה לענין חיוב אכילת מצה ושתיית יין אע"פ שהקיא תיכף אחר שירדו חדרי בטן עכ"ז כיון שנכנסו בתוך הבליעה ולא פלטם קודם בואם בית הבליעה הרי נהנה בית הבליעה מהם וחשיב זה אכילה ושתיה, ולפ"ז ה"ה היכא דנשבע לאכול ככר זה או פרי זה ואכל ותיכף הקיאם כשירדו חדרי בטנו דחשיב זה אכילה ויצא י"ח שבועתו.
"ודע כי ביין יש עדיפות טפי בנ"ד דהכי איתא בגמרא דסוכה דף מ"ט ע"ב א"ר פפא שמע מינה כי שבע איניש חמרא מגרוניה שבע אמר רבא האי צורבא מרבנן דלא נפישא ליה חמרא ליגמע גימועי רבא אכסא דברכתא איגמע גימועי ופי' רש"י ז"ל מגרוניה שבע ע"י ששותהו בלגימות גסות וגרון מלא הוא משביע ולא ע"י שתיה מרובה שמכניס הרבה יין במיעיו ע"י לגימות דקות ואינו כאוכלין ששובע שלהם בא במילוי הכרס ע"ש.
"מיהו לענין ברכת המזון דכתיב ואכלת ושבעת ושביעה דאכילה היא בהנאת מעיים הנה אם זה הקיא כל מצה שאכל תיכף כשירדו חדרי בטנו נהי דחשיבה אכילה ויצא חובת אכילת מצה מ"מ ליכא שביעה בשעת ברכת המזון ואיך יברך בכרס רקנית ועוד חכם אחד המופלג בחכמה הי"ו אמר על זה דלא גרע מהיכא דנתעכל המזון דלא יברך עכ"ד הי"ו וישרו דבריו בעיני ולכן נראה בעבור בהמ"ז יחזור ויאכל מצה כדי שיברך בהמ"ז וישתה כוס ג', מיהו אם הקיא אחר שאכל האפיקומן או כ"ז שהוא משער בעצמו שאם יאכל יחזור ויקיא בודאי ה"ז יברך בהמ"ז בלי הזכרת שם ומלכות אלא יכוין שם ומלכות במחשבה דוקא וישתה כוס ג' דבהמ"ז בשביל ד' כוסות".
וא"כ אף הוא מסייע לדברי המשנה הלכות שלגבי מצוה די בהנאת גרונו, ורק לגבי ברכה אחרונה צריך שביעת מעיו. אולם כאמור לעיל יש מן האחרונים שכתבו מפורש שצריך הנאת מעיו למצוות ואינו יוצא אם תיכף שירד למעיו הקיאו.
ג. לענין ברכה אחרונה
כתב בשו"ת פנים מאירות (ח"ב סי' כז): "ודבר זה הביא המג"א בא"ח בריש סי' ר"י ויליף לה מהא דכזית בעי ברכה אחרונה היינו משום דכתיב בי' אכילה ואכילה בכזית, ובכל איסורין נמי כתיב בי' אכילה ואם שהה בכדי אכילת פרס לא מקרי אכילה וה"ה לענין ברכה עכ"ל ואני אומר תורה וללמוד אני צריך דע"כ לא לגמרי ילפינן ברכת הנהנין מאכילת איסור דהא מדאורייתא אכילה כדי שביעה בעינן ואף דר"ח דסבר ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיי' מ"מ הא כתבו התוספת בפ"ג שאכלו דף מ"ג ע"ב דהני קראי אסמכתא בעלמא דמדאורייתא בעינן שביעה אף לר"מ ומדרבנן אסמכהו אקרא ולכך נראה דפטרו מטעמת ופולטת מן הברכה כמו שכתוב בסי' ר"י וכן כתב הרא"ש על דברי ר"ח שכתוב מיהו דווקא רביעית אבל טפי מרביעית חשיבי הנאה ומיהו נראה דברכה לא צריך כיון שאינו נהנה בתוך מעיו עכ"ל ובאיסור מצינו שחייב על הנאת גרונו אף שאינו נהנה בתוך מעיו דאיתא סוף פרק גיד הנשה דאמר ר"י אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכל חייב מ"ט הרי נהנה גרונו בכזית ולאו דווקא בגיד אלא אף בכל איסורים הדין כן וכן פסק הרמב"ם בהלכות מאכלות אסורות פ' י"ד דין ג' וז"ל אפילו אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכל אותו חצי זית עצמו שהקיאו חייב שאין החיוב אלא על הנאת הגרון בכזית מדבר איסור עכ"ל ובודאי לענין ברכה אחרונה אם אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכל אותו חצי זית שהקיאו אינו חייב לברך ברכה אחרונה וע"כ דלא ילפינן אכילה דברכת הנהנין מאכילה דכתיב גבי איסורין דהתם מחייב בהנאת גרונו והכא אכילה במעים בעינן וסמכוהו רבנן אקרא ואכלת ושבעת ש"מ דבעינן אכילה לכלל שביעה ושביעה אינו אלא בכרס מלאה ואם אוכל ופולט כל היום אינו בא לכלל שביעה וכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון דכזית ורביעית דחייבו לברך ברכה אחרונה דוקא על אכילת שבא לתוך מעים דהוי כעין שביעה אבל טועם ופולט אינו צריך לברך אפילו יותר מכדי רביעית וכמו כן עלה בדעת אחרונים לחייב בברכה אחרונה ביין שרף אף אם שתה פחות מרביעית מפני שהוא סומך וסועד הלב ואף שבאיסורים אף אם היה משובח ומוטעם ביותר אינו חייב מלקות פחות מרביעית אלא ע"כ דאזלו בברכת הנהנין בתר הנאה המשיב את נפשו ומייתב דעתו כעין שביעה דאורייתא... ".
הפנים מאירות מחלק בין איסורים לבין חיוב ברכה אחריה, איסורים חייב על הנאת גרונו אבל חיוב ברכה אחריה אינו אלא על שביעת מעיו.
בס' קול אליהו (ח"א סי' ט) דן באותה שאלה ומסקנתו שונה: "דכיון דמסוגיא דפ' ג"ה מתבאר דאע"ג דהקיאו חייב לעניין אסורי מאכלות דכוותה נמי לענין ברכה איכא למימר דבתר הנאת גרונו אזלינן, ואע"ג דקי"ל דכל שנתעכל המזון שבעיו שוב לא יברך וה"נ אין לך עיכול גדול מזה שהרי הקיאו, הא ליתא דלא יבצר אם לא נשאר לו תמצית מן המאכל במעיו... אמנם במי שאכל כזית ממש והקיא שיעור כזית ממש בהא ודאי לא יברך לאחריו שהרי נתעכל".
עולה מדבריו שסבר שהמקיא כיון שנשאר במעיו מעט מן האוכל, מברך עליו ברכה אחרונה וכיון שהמקיא אינו רעב, ממילא יחשב אף כשביעה לענין חיוב ברכת המזון מן התורה.
אולם בספר פתח הדביר (סי' רעג ס"א) חלק על דברי הקול אליהו והביא בקיצור את הפנים מאירות שלמד דבריו מהרא"ש והסיק בשאלתו שמי שקידש ואכל והקיא, כיון שאינו צריך שיוכל לברך ברכת המזון על סעודתו, אינו צריך לחזור ולקדש כדי לצאת ידי חובת קידוש במקום סעודה.
והברכי יוסף (או"ח סי' רח ס"ק א) כתב: "יש להסתפק במי שאכל פירות כשיעור ברכה אחרונה ותכף כשאכלם וירדו חדרי בטן הקיאם כלם אינהו ואביזריהו אם יברך ברכה אחרונה על הנאת גרונו. והנה ראיתי להרב פנים מאירות ח"ב סי' ז"ך שבתוך דבריו כתב דברי הרא"ש (ברכות פ"ב סי' ו) דברכה צריך שיהנה בתוך מעיו. וכתב על זה וז"ל, ובאיסור מצינו שחייב הנאת על גרונו אף שאינו נהנה בתוך מעיו, דאיתא סוף גיד הנשה (חולין קג ב) אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכלו חייב מאי טעמא הרי נהנה גרונו בכזית, וכו' וכן פסק הרמב"ם פי"ד דמאכלות דין ג', ובודאי לענין ברכה אחרונה אם אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכל אותו חצי זית שהקיאו אינו חייב לברך ברכה אחרונה, וע"כ דלא ילפינן אכילה דאוכלין לברכה מאכילה דאיסורין, דהתם חייב בהנאת גרונו והכא אכילה במעיים בעינן, וסמכוהו אקרא ואכלת ושבעת, שמע מינה דבעינן אכילה לכלל שביעה, ואינו אלא בכרס מלאה, עכ"ל. ולפי דבריו בנדון שלנו נראה דלא יברך. אך מדברי הרא"ש במטעמת שהביא הוא ז"ל יש מקום לומר דאין ראיה, דדילמא כשירד במעיו כנידון דידן ברכה ואיסור שוו בשיעוריהן. וצריך להתישב בדבר. ומיהו נראה דמצד אחר לא יברך בנ"ד, דהא קי"ל דאם נתעכל המזון לא יברך, ולא גרע זה מנתעכל. ודוק היטב".
הברכ"י דוחה שאין ראיה ברורה לעניין ברכה אחריה מדברי הרא"ש, ומעלה סברא (הביאה אף הקול אליהו ולא קבלה משום שיור מזון שבמעיו) שכיון שלאחר שנתעכל מזון שבמעיו לא יברך ברכה אחרונה, ה"ה מי שהקיא נחשב המזון שאכל והקיאו כמעוכל ולכן לא יברך עליו.
מתבאר, שפרט לקול אליהו דעת האחרונים שאין לברך על מזון שהקיאו ברכה אחרונה או ברכת המזון. ואולי לא היה ברור להם בודאי ולכן נקטו להקל מטעם ספק ברכות. ונראה שלפי"ז באכילת שיש בה מצוה כגון אכילת כזית ראשון בסוכה או אכילת מצה בליל הסדר – מספק, לא יצא ידי חובתו וצריך לחזור ולאכול כזית, אולם ללא ברכת המצוות (או שישמע מאחר שיתכוין להוציאו), וצריך ברכת הנהנין לפניה.
וכך כתב החתם סופר בחידושיו (חולין קג ע"א): "שהרי נהנה גרונו בכזית. העלה בתשובת מהרמא"ש ח"ב סי' כ"ו דלענין ברכת המזון אכילה במעיו בעינן דמיתבא דעתא וכ"כ הרא"ש בהדיא במס' ברכות ומובא בב"י א"ח סי' ר"י ומשו"ה מגמע ופולט לא בעי ברכה. ונ"ל ה"ה בתענית דמגמע ופולט מותר וע"כ היינו משום דביה"כ בעינן יתובי דעתי' ולא מיתב דעתי' בהנאת גרונו ובירושלמי פ"ח דתרומה קאמר לר"א התם ס"ל אפי' ביה"כ חשיב גרונו כמעוכל ע"ש וכ' המפרש דקמ"ל אע"ג דבעינן יתובי דעתי' ע"ש מ"מ מהנ"ל דלא קיי"ל כר"א התם אלא כר' יהושע. ודאמרינן בפ"ב דשבועות ביה"כ דחוקתי' אומצא לאו דוקא דחוקתי' בבית הבליעה ממש אלא למטה ממנו במקום שנקרא הנאת מעיו כדלעיל: [מהדו"ק]".
וכך פסק בקיצור שולחן ערוך (סי' נא סט"ו): "אכל או שתה והקיא, לא יברך ברכה אחרונה דלא גרע מנתעכל". וכ"פ בשו"ת שבט הלוי (ח"א סי' רה).
בשו"ת הר צבי (או"ח ח"א סי' קסג) דן "במי שקדש ואכל, ואחרי אכילתו הקיא כל מה שאכל קודם שבירך על מזונו, כיצד דינו אם מחויב לברך על מזונו, ואם יצא ידי קדוש, כיון דאין קידוש אלא במקום סעודה".
ומסקנותיו, לעניין ברכת המזון כיון שלא שבעו מעיו אינו מברך. ולענין קידוש במקום סעודה כיון שלא שבעו מעיו בשעת הקידוש, אינה נחשבת סעודה ולכן: "אם הוא לא שבע כגון שהקיא אעפ"י שאכל לא נקרא קדוש במקום ענג, ואין כאן קדוש במקום סעודה".
ועי"ע בשו"ת חת"ס (ח"א סי' קכז), שו"ת כת"ס (או"ח סי' צו), שו"ת שבט סופר (או"ח סי' ו), אמרי בינה (או"ח סי' טו) ובשו"ת חלקת יעקב (או"ח סי' נב).
מסקנות
א. באכילת איסור עובר על כזית בהנאת גרונו אף ללא הנאת מעיו.
ב. לגבי אכילת מצוה הצריכה שיעור נראה שאם אכל כשיעור ומיד הקיא, כיון שנחלקו האחרונים אם צריך הנאת גרונו או צריך גם הנאת מעיו צריך לקיים את המצוה שנית ללא ברכת המצוות.
ג. לגבי ברכה אחרונה בין אם היא ברכת המזון ובין שאר ברכות אין מברך אם הקיא לאחריה.