חבל נחלתו יא ח
סימן ח אכילת מזונות קודם הבדלה
שאלה
מי שמשפחתו אוכלת לחם בסעודה שלישית והוא עצמו אוכל תבשילים קלים לעיכול, האם הוא צריך להפסיק את שתייתו ואכילתו בשקיעה או שרשאי להמשיך עם יתר הסועדים? מה דינו אם אוכל לבדו?
פתיחה
נאמר בפסחים (קה ע"א): "דאמר רב: כשם שהשבת קובעת למעשר – כך שבת קובעת לקידוש. סבור מינה: כי היכי דקבעה לקידוש – כך קבעה להבדלה. אמר להו רב עמרם: הכי אמר רב: לקידוש – קובעת, ולא להבדלה קובעת. והני מילי – לענין מיפסק, דלא מפסקינן. אבל אתחולי – לא מתחלינן. ומיפסק, נמי לא אמרן אלא באכילה, אבל בשתיה – לא. ושתיה נמי לא אמרן אלא בחמרא ושיכרא, אבל מיא – לית לן בה".
ופרש רש"י:
"כשם שקובעת למעשר – אפילו אכילת עראי דשבת חשובה קבע למעשר, במסכת ביצה (לד, ב)".
כך קובעת לקידוש – שאסור לטעום עד שיקדש, אלמא – משחשיכה היא חשובה סעודת שבת מאליה".
"כך – יציאתה קובעת להבדלה, שאם יושבים על השלחן וחשיכה במוצאי שבת אסורין לאכול עד שיבדילו".
"והני מילי – דלהבדלה אינה קובעת – לאפסוקי סעודתא אבל אתחולי לא מתחלינן משחשיכה – עד שיבדילו".
"הני מילי – דאין מפסיקין לאכילה, אבל לשתיה לאו דבר חשוב הוא, ומפסקי".
"ולא אמרן – דלא מתחלי אלא בחמרא ושיכרא, אבל מיא לית לן בה".
בערוך השולחן (או"ח סי' רצט ס"ג) הסביר את החילוק בין קידוש להבדלה: "וזהו להתחיל בסעודה אבל אם היה יושב בסעודה מבעוד יום ונמשכה סעודתו אפילו כמה שעות בתוך חשיכה א"צ להפסיק לא מאכילה ולא משתייה ולא דמי לע"ש שבחשיכה צריך להפסיק ופורס מפה ומקדש כמ"ש בסי' רע"א דאדרבא כמו דבע"ש צריך להפסיק מפני כבוד השבת כמו כן להיפך מפני כבוד שבת א"צ להפסיק משחשיכה ולא עוד אלא שאסור להפסיק שנראה כמגרש את המלך ואיתא במכילתא שמרהו ביציאתו כאדם שאינו רוצה שילך אוהבו מאצלו וזהו שאמרו בפסחים [ק"ה.] דשבת קובעת לקידוש ולא להבדלה ע"ש".
היינו אכילה היא כיון שהיא דבר חשוב הרי היא גורמת להארכת השבת והמפסיק כדי להבדיל הרי הוא כמגרש את המלך.
וכתב בתוספות רי"ד:
"הכי אמר רב להבדלה אינה קובעת פי' ופליג רב אדשמואל דאמר לעיל מפסיקין להבדלה וקיי"ל הלכה כרב באיסורי וכך פסק רבינו יצחק מפאס זצוק"ל אבל בעל הלכות גדולות כתב בהלכות קידוש וכי היכי דמפסיקין לקידוש הכין מפסיקין לאבדולי. אמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל כשם שמפסיקין לקידוש כך מפסיקין להבדלה, ואינו נ"ל דהא רב פליג עלי' עיין מה שכתבתי בסוף הכל שוחטין במהדורא בתרא: [מהדות"נ]". וכן הרמב"ם (הל' שבת פכ"ט ה"ה) פסק כרב.
ואף הטור (או"ח סי' רצט) פסק: "אסור לאכול שום דבר או אפי' לשתות יין או שאר משקין משתחשך עד שיבדיל בין בלילה בין למחרתו ומים מותר לשתות אבל אם היה יושב ואוכל מבעוד יום וחשכה לו אין צריך להפסיק ואם היה יושב ושותה וחשכה לו צריך להפסיק". וכן פסק השו"ע ויובאו דבריו להלן.
אמנם הרא"ש (פסחים פ"י סי' יב) הביא דעה חולקת וז"ל: "ובעל העיטור פירש דלא פליגי רב ושמואל והא דאמר להבדלה אינה קובעת קאי אמאי דקאמר להו שבת קבעה נפשה מספק וצריכין להפסיק אע"פ שעדיין לא חשיכה והיו סבורין לומר דה"ה להבדלה צריך להפסיק בספק חשיכה ואמר להו דלהבדלה אין צריך להפסיק מספק לסעודת שבת עד שתחשך ודאי. ואינן דברים של טעם. ורחוק מן הדעת הוא לומר דשקלא וטריא דהש"ס דמפליג בין הפסקה דקידוש להבדלה ובין שתיה לאכילה ובין חמרא ומיא איירי בספק חשיכה דוקא".
היינו שיטת העיטור היא שכל הסוגיא היא רק לגבי ספק חשכה, היינו בין השמשות שהוא לדידן במנהג א"י (לפי הגאונים והגר"א) בין שקיעה לצאת הכוכבים. אבל לאחר צאת הכוכבים הבדלה קובעת ומפסיק אפילו סעודתו ומבדיל ואח"כ ממשיך בסעודתו.
וכמו העיטור כתב בשו"ת מהרי"ק (שורש צו ענף ב) בשם הרי"ף והסמ"ג וז"ל: "נראה לע"ד דדבר פשוט הוא כן לכל הפחות לדברי רב אלפס והסמ"ג שפסקו דמפסיקין אף להבדלה בודאי חשיכה ...וגם דבר פשוט הוא דמתסר לאכול משהחשיך היום בודאי כדמשמע מלשון סמ"ג וז"ל: והא דאמר רבא להבדלה אינה קובעת פי' ומותר לאכול משתחשך היכא שהתחיל מבעוד יום מפרש לה רב אלפס בספק חשיכה כו'. משמע בהדיא דמדאינה קובעת מותר לאכול אבל אי קבעה אסור לאכול והיינו בודאי חשיכה"...
לפנינו ג' דעות להלכה: דעת בה"ג שהלכה כשמואל והבדלה מפסקת כקידוש, דעת העיטור והסמ"ג שהבדלה מפסקת בצאת הכוכבים כל סעודה. ודעת הרא"ש ויתר הראשונים שהבדלה מפסקת אם לא התחילו לאכול לפני שקיעה.
בשולחן ערוך (או"ח סי' רצט ס"א) פסק: "אסור לאכול שום דבר, או אפילו לשתות יין או שאר משקין חוץ ממים, משתחשך עד שיבדיל. אבל אם היה יושב ואוכל מבעוד יום וחשכה לו, א"צ להפסיק (אפילו משתייה) (ב"י). ואם היה יושב ושותה וחשכה לו, צריך להפסיק. וי"א דה"מ בספק חשיכה, אבל בודאי חשיכה אפילו היה יושב ואוכל פורס מפה ומבדיל וגומר סעודתו. הגה: והמנהג פשוט כסברא הראשונה".
היינו, השו"ע והרמ"א שניהם אינם פוסקים כשיטת העיטור, אלא אם התחילו לפני שקיעה אין מפסיקים כלל להבדלה אפילו נמשכת סעודתם כמה שעות.
לגבי השאלה שלפנינו, נראה לי שצריך לבדוק את הנקודות הבאות:
א. האם כל אכילה דוחה הפסקה להבדלה, או רק אכילת פת או פת הבאה בכיסנין או אף פירות.
ב. האם צריך להפסיק משתיה בתחילת בין השמשות – שקיעת החמה או רק בצאת הכוכבים.
ג. האם קביעות סעודה של חלק מהמשתתפים מתירה אף למי שרק שותה להמשיך בשתייתו.
א. איזו אכילה דוחה הפסקה להבדלה
כתב בערוה"ש (סי' רצט ס"ה): "וזהו כשישבו בסעודה אבל אם היה יושב ושותה או אפילו רבים שישבו לשתות וחשכה צריכים להפסיק שאין זה קביעות ואפילו אוכלים פירות ומגדנות ונ"ל אפילו אוכלים מזונות אין זה קביעות דאם הוא קביעות היה להם ליטול ידיהם ולברך המוציא ומדלא עשו כן הוה אכילתם עראי וצריכים להפסיק". ועל דבריו סמך בשש"כ (פנ"ט סעיף יד) ועי' בהערה שם שהגרשז"א פקפק בקביעה זו. וכן בספר 'ירושלים במועדיה" (כרך ב' עמ' קצז סעיף ה והערה ) חזר הגר"א נבנצל שליט"א על הדברים, והביא שהגרשז"א הסתפק והחמיר בפת הבאה בכיסנין.
ואחר בקשת מחילה מגדולי דורנו ודורות קודמים נראה לי שבעניין זה לא צדקו דבריהם.
בסוגיא עצמה לא נזכרה שהיו יושבים בסעודה אלא שמפסיקים לשתיה ולא לאכילה. והרי ההשוואה היתה לקידוש היום ובו מפסיקים מכל אכילה ומקדשים וא"כ ה"ה להבדלה שאין מפסיקים היינו לכל אכילה ומנלן לחלק?! ועוד עד שהגמרא מחלקת בין שתיה לאכילה היתה צריכה לחלק בין אכילות או בין קבעו סעודה קודם יציאת השבת ללא קבעו סעודה.
וכן נראה מרש"י שכתב: "הני מילי – דאין מפסיקין לאכילה, אבל לשתיה לאו דבר חשוב הוא, ומפסקי". משמע שכל אכילה היא דבר חשוב שאינו מחייב הפסקה להבדלה.
נראה משתיקת הראשונים בנושא אכילה – שלאו דוקא האוכל פת, אלא כל אכילה קובעת שאינו צריך להפסיק להבדלה. ולכן אם אוכל פת הבאה בכסנין או אפילו תבשיל וכד' אינו צריך להפסיק ולהבדיל.
וכן נראה מדברי ספר האורה (ח"א [סב]) וז"ל: "אם היו סועדין בשבת והחשיך גומרין כל סעודתן ומזמנין ואחר כך מבדילין. דהבדלה אינה קובעת, והני מילי לאפסוקי סעודתא, אבל אתחולי לא מתחילינן משחשיכה עד שיבדיל. והני מילי דלא מפסיקינן לאכילה, אבל לשתייה לאו דבר חשוב הוא ומפסיקינן והדר מבדיל". ולא הגדיר באיזו סעודה מדובר.
וכן הרא"ש (פסחים פ"י סי' יב) כתב: "ומיפסק נמי לא אמרן אלא באכילה אבל בשתיה פוסק"... ולא חייב דוקא סעודה.
ועוד יש להקשות על בעלי דעה זו: הרי המדובר בסעודה שלישית שבגלל התמשכותה לאחר זמן הבדלה אין מפסיקים להבדלה אלא ממשיכים בה, ולגבי סעודה שלישית פסק בשו"ע (או"ח סי' רצא ס"ה): "צריך לעשותה בפת; וי"א שיכול לעשותה בכל מאכל העשוי מאחד מחמשת מיני דגן; וי"א שיכול לעשותה בדברים שמלפתים בהם הפת כבשר ודגים, אבל לא בפירות; וי"א דאפילו בפירות יכול לעשותה. וסברא ראשונה עיקר, שצריך לעשותה בפת אא"כ הוא שבע ביותר. הגה: או במקום שא"א לו לאכול פת, כגון בערב פסח שחל להיות בשבת שאסור לו לאכול פת לאחר מנחה כדלקמן בהלכות פסח (מהרי"ל ה"פ)". הא קמן הן מהשו"ע והן מהרמ"א שבדיעבד או בכל מיני מצבים מיוחדים יכול לעשותה במזונות או בתבשילים ומדוע לא הוזכר בפוסקים שהממשיך וסועד מזונות או תבשילים חייב להפסיק בשקיעה לצורך הבדלה?! הרי זה ודאי מגביל את סעודתו.
נראה לי משתיקת הראשונים והאחרונים (עד לערוה"ש) שרק בסעודה הקבועה על פת אין מפסיקים להבדלה, וכן מכך שיוצאים י"ח סעודה שלישית בדיעבד אף בסעודת תבשילים, שאף להבדלה אי"צ להפסיק אם סועד בתבשילים לסעודה שלישית, ובודאי מי שאלה סעודותיו בגלל סיבות בריאותיות.
ב. זמן ההפסקה לצורך הבדלה
צריך לעיין מאימתי חייב להפסיק לצורך הבדלה. לכאורה נראה ששקיעת החמה לא תשנה כאן, שהלא להבדיל עדיין אינו יכול שהרי הוא ספק יום ספק לילה ורק בצאה"כ שיכול להבדיל יצטרך להפסיק.
המאירי כתב: "כבר ביארנו שאע"פ שהשבת קובעת לקידוש אינה קובעת להבדלה אלא גומר סעודתו מ"מ דוקא שהתחיל מבעוד יום אבל מ"מ מששקעה חמה אסור לו לקבוע סעודה עד שיבדיל".
וכן הר"ן (על רי"ף פסחים כא ע"ב) כתב: "והר"ז הלוי ז"ל הקשה עליו שהרי שבת אינה קובעת למעשר אלא משתחשך דתנן (ביצה דף לה א) חשכה בליל שבת רבי אליעזר אומר יגמור ר' יהושע אומר לא יגמור ולאו קושיא היא דחשכה ודאי לאו דוקא דהא אמרינן התם המעביר פירות ממקום למקום וקדש עליו היום אמר ר' יהודה הלל עצמו אוסר וקדש היינו בין השמשות כדמוכח בריש ברכות (דף ב ב) אלא ודאי חשכה לאו דוקא ודכוותה הא דתנן (שבת דף יט ב) משלשלין את הפסח לתוך התנור עם חשכה אין נותנין פת לתוך התנור עם חשכה ופי' חשכה בכולן שקיעת חמה כדתנן וכולן בית הלל מתירין עם השמש וחשכה בליל שבת נמי דכותה וכן בדין שהרי מה שהשבת קובעת למעשר משום דכתיב בה עונג ובודאי שעונג שבת קודם חשיכה הוא כדתניא בפ"ק דברכות (דף ב ב) משעה שבני אדם נכנסין לאכול פתן בערבי שבתות והיינו קודם צאת הכוכבים כדמוכח התם".
משמע שה"ה לגבי צאת הכוכבים יצטרך מצד עונג שבת להפסיק בשתייתו בשקיעה אע"פ שלהבדיל על הכוס יוכל רק עד צאת הכוכבים. ואולי ניתן לחלק שלהתחיל אסור עם שקיעת החמה ומשום כבוד השבת אע"פ שלהבדיל יוכל רק בצאה"כ, אבל המתחיל בשתיה קודם שקיעה יצטרך להפסיק רק בצאה"כ שהוא ודאי חשכה והסברא לכך שהתחלה חשובה יותר מהפסקה ולכן אף ספק חשכה צריך להפסיק, אבל להפסקה רק ודאי חשכה. וסברא זו כתב הריא"ז (ש"ג פסחים כא ע"ב) וז"ל: "ונראה בעיני שלא אסרו לשתות אלא אחר חשיכה אבל בין השמשות מותר לשתות לפי שמוסיפין מחול על הקודש".
הט"ז (סי' רצט ס"ק א) באר את שתי הדעות שהביא השו"ע וז"ל: "...והרי"ף והר"ן פירשו דהך קובעת נפשה לקידוש מיירי בספק חשכה נמצא שיש כאן ב' חומרות חומר' א' לענין מפסיק בסעודה בשביל הבדלה דלא התירו שלא להפסיק בסעודה שאכל מבע"י בשביל הבדלה אלא בשעה שיש ספק חשכה אבל בודאי חשיכה צריך להפסיק. חומר' ב' יש לענין התחלת סעודה דאפי' בספק חשיכה לא יתחיל דהא ע"ז אמרי' שא"צ להפסיק ממיל' יש איסור להתחיל וזה דעת הי"א שמביא בסמוך, והרא"ש מפרש הפשט דמיירי אפילו בודאי חשכה שא"צ להפסיק בשביל הבדלה ולפ"ז יש קולא גם בהתחלה בספק חשיכה דמותר להתחיל ולא אמרו שאין להתחיל אלא בודאי חשיכה דמנ"ל לבקש חומרא דהתחלה קודם עיקר חיוב הקביעות להבדלה כנ"ל לדעתם. וע"כ כתב הטור וש"ע בריש הסי' אסור לאכול כו' משתחשך עד שיבדיל משמע דבספק חשיכה אין איסור דהא עד שיבדיל קאמר ובספק חשיכ' אין שייך הבדלה נמצא דהני תרי דיעות פליגי בתרתי וכיון דכתב רמ"א דהמנהג פשוט כסברא ראשונה ממיל' שרי להתחיל בספק חשיכה וע"כ אין להפליג המנהג בסעודות גדולות שיושבים לתחילת הסעוד' בספק חשיכה ומו"ח ז"ל כתב שיש איסור גדול בדבר ואין אפשרות למחות בידם ול"נ דש"ד לסמוך על הרא"ש והטור בזה אבל במתחיל בודאי חשיכה ודאי יש למחות בידו כנלע"ד".
עולה מדברי הט"ז, שלדעה הנקוטה להלכה מותר אף להתחיל בסעודה בספק חשכה ואין צריך להפסיק במקרה זה להבדלה.
אמנם המג"א (ס"ק א) חלק על הט"ז וז"ל: "משתחשך – אפי' בספק חשיכה עסי' רס"א".
ובאליה רבה (סי' רצט ס"ק ה) כתב: "משתחשך. אפילו בספק חשיכה, מג"א [סק"א], אבל בט"ז [סק"א] כתב דלסברא זו מותר בין השמשות, וכן מבואר בשלטי גיבורים (דף רמ"ט פסחים כא ע"ב אות ג) בשם ריא"ז [פסקי ריא"ז פ' ערבי פסחים אות כא], והא דנקט שתייה היינו דמיירי משתייה והוא הדין אכילה עיי"ש, ומג"א ס"ק ג' השיג על עולת שבת [סק"א] בחנם בזה. מיהו בפסקי תוס' כתב דבעל נפש יזהר [מ]לאכול ספק חשיכה אבל אין למחות ביד אחרים"... ודעתו שמותר להתחיל בספק חשכה וק"ו להמשיך.
המשנה ברורה (סק"א) פסק כמג"א בהסתיגות מסוימת: "משתחשך – ואפילו בספק חשיכה ועיין לעיל בסימן רס"א במ"ב דנקטינן לספק חשיכה תיכף מששקעה החמה לענין הדלקת הנרות וכל מלאכה, ומ"מ נ"ל דלענין אכילת סעודה שלישית אם לא אכל מקודם בודאי צריך לאכול אפילו אחר שקיעה ואפילו לשאר אכילה אם הוא תאב לאכול ולשתות ג"כ אין להחמיר עד חצי שעה שקודם צה"כ". ואצלנו שאנו נוהגים כגר"א לענין צאה"כ משמע שמותר להתחיל באכילת סעודה שלישית אפילו לאחר שקיעה.
ומ"מ בביאור הלכה מחמיר המשנה ברורה ואלו דבריו: "...נחזור לעניננו דמעיקר הדין אין להקל בספק חשכה וכן מוכח בב"י להמעיין בו והא דהזכיר בשו"ע אין כונתו למעט ספק חשכה [ועיין במלחמות שהביא כמה מקומות דהכונה הוא אפילו ספק חשכה] א"נ משום סיפא נקט דאפילו אם חשכה אין צריך להפסיק. והנה בסעודות גדולות של נשואין המנהג בכמה מקומות להקל ולישב בספק חשכה והב"ח מתמה ע"ז ונראה שבמקום הדחק סומכין על הרז"ה. ואין למחות בידן [א"ר] ועוד נ"ל ליישב קצת מנהגן דמפני שהוא רק חשש דרבנן והוא במקום מצוה נקטו לקולא כר' יוסי בשבת ל"ה דזמן בה"ש דידיה מאוחר מבה"ש דר' יהודה".
ג. הצטרפות באכילת תבשילים לאוכלי פת
הטור (או"ח סי' קצז) כתב: "שנים שאכלו ובא שלישי להצטרף עמהם כ"ז שלא אמרו הב לן ונבריך מצטרף עמהם אמרו השנים הב לן ונבריך אינו מצטרף עמהם... כתב אחי ה"ר יחיאל ז"ל שאלתי לא"א הרא"ש ז"ל אם המצטרף נפטר מברכה אחרונה בבה"מ של אלו והשיבני דלא. כתב הרב אלפס ז"ל דוקא לאצטרופי לי' אבל לג' אינו מצטרף עד שיאכל כזית דגן. ור"י פי' ה"ה נמי ב' דגן ואחד ירק אבל איפכא לא וכן דעת א"א הרא"ש ז"ל: ודוקא לאיצטרופי אבל להוציא אחרים אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן אבל שתייה ועלה של ירק (ס"א או אפי' פירות מז' המינים) לא מהני ומיהו כזית דגן מהני אפילו אם לא עשאו פת אלא דייסא כיין שיש אכילת דגן ודבר שחייב בברכה אחת מעין ג'"...
ובשולחן ערוך (או"ח סי' קצז ס"ג) היקל עוד יותר: "המצטרף צריך לברך ברכה אחרונה על מה שאכל ואינו נפטר בבהמ"ז של אלו; בד"א דסגי בכל מאכל, להצטרף לעשרה; אבל לג', אינו מצטרף עד שיאכל כזית פת. וי"א דבכזית דגן מהני אפי' אינו פת; וי"א דבירק ובכל מאכל, מהני; הלכך שנים שאכלו ובא שלישי, אם יכולים להזקיקו שיאכל כזית פת, מוטב; ואם אינו רוצה, לא יתנו לו לשתות ולא מאכל אחר; ואם אירע שנתנו לו לשתות או מאכל אחר, יזמנו עמו אע"פ שאינו רוצה לאכול פת".
וא"כ, אם יש שנים שאכלו פת ואחד שאינו אוכל פת ואוכל דברים אחרים מצטרף עימהם בדיעבד, ונחשב כחלק מסעודתם לענין זימון. ה"ה לגבי שאלה דידן נראה שיוכל להמשיך סעודתו עמהם אף לאחר שקיעה וצאת הכוכבים כיון שמצטרף עימהם ומביאם לזימון.
מסקנה
אדם שאוכל בסעודה שלישית ירקות ותבשילים עם חבריו האוכלים פת אינו צריך להפסיק לצורך הבדלה לא בשקיעה ולא בצאת הכוכבים, אלא מסיים עמהם את סעודתו, ומצטרף לזימון ומברך ברכה אחרונה על אכילתו.