חבל נחלתו טז נד
סימן נד
נוהל חניבעל
פתיחה
התפרסם בציבור 'נוהל חניבעל' שמגמתו מניעת נפילת חיילים בשבי אפילו אם יש באופן המניעה סכנת נפשות לשבוי1.
בציבור התפרסם שהפקודה היא אפילו על הריגת השבוי (עם תוקפיו) ע"י כוחותינו, ובלבד שלא יפול שבוי חי לידי אויב (אף שאין הפקודה כן). בכ"ז נבדוק האם מותר לצה"ל לפקוד על הריגת חייל שנפל בשבי אויב בטרם נותק כל קשר עמו.
התפרסמו מאמרים שונים הלכתיים ומוסריים בנושא2, איני מסכים לרוב הנאמר שם מפני שלדעתי הבסיס התורני אינו נכון. הדיון באותם מאמרים אינו יוצא מסמכויות המלכות ואינו יוצא מדיני מלחמה בישראל. הדיון באותם מאמרים יוצא מנקודת ראות של פיקוח נפש של היחיד וחשיבותו, והאם יש היתר להורגו למטרות הכלולות בפקודת 'חניבעל', ועל כן מגיעים למסקנות שאינן נכונות.
בראש וראשונה צריך לדון האם בסמכות המלכות או המדינה לצוות על כך, ואח"כ לדון על תועלת הציווי על כך. אי אפשר לדון פעולה זו זו אם היא מוסרית או לאו, אלא בראש וראשונה האם למלכות או למדינה זכות ציווי על כך מן התורה, ואם כן אנו צריכים להתאים את המוסר לתורה ולא להודיע שהתורה אינה מוסרית...
אכנס לשיקולים המנחים את פקודת 'חניבעל' בסוף מאמר. לדעתי צריך בראש וראשונה לברר את הבסיס מי רשאי והאם רשאי לצוות על כך, ורק אח"כ לברר האם יש בכך תועלת.
א. זכויות המלכות לציוויים מיוחדים במלחמות
הרמב"ם קרא להלכות המלכות בישראל: 'הלכות מלכים ומלחמותיהם'. היינו המלחמות הם חלק מסמכות המלך, ולכן משה מבקש מרבש"ע טרם הסתלקותו: "יפקד ה' אלהי הרוחת לכל בשר איש על העדה. אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רֹעה. ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו" (במדבר פרק כז, טז-יח). בספרי (במדבר פיס' קלט): "אשר יצא לפניהם ואשר יבא לפניהם, אשר יצא לפניהם במלחמה ואשר יבא לפניהם במלחמה".
ובתרגום יונתן: "די הוי נפק קדמיהון לסדרי קרבא ודי הוה עליל קדמיהון מן סדרי קרבא"... (=אשר יהיה יוצא לפניהם למערכי מלחמה ואשר היה בא לפניהם מן מערכי מלחמה).
ויהושע היה ג"כ מלך כאמור ביומא (עג ע"ב): "ואין שואלין אלא למלך. מנא הני מילי? אמר רבי אבהו: דאמר קרא ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו במשפט האורים וגו' הוא – זה מלך". וביד רמ"ה (סנהדרין טז ע"א): "דהא יהושע במקום מלך הוה". ולכן נאמר "ואשר ימרה את פיך לכל אשר תצונו יומת".
בשו"ת משפט כהן (סי' קמד, יג) כותב הרב זצ"ל: "וע"ד מה שכתבתי, שעניני המלחמות הם ממשפטי המלוכה, משיג כת"ר ואומר שאין משפט המלוכה כ"א בדבר שהוא כבוד המלך. אין הדבר כן, כ"א כל דבר כללי הנוגע לאומה, וגם כל תיקון של הוראת שעה, לגדור בפני עושי עולה, הכל הוא בכלל משפטי המלוכה, שיש רשות למלך להתנהג בהם כפי ראות עיניו, אפילו כשאינו נוגע כלל לטובתו ולכבודו, כ"א לטובתן ולכבודן של ישראל".
ובתשובה הקודמת (סי' קמג) כתב הרב זצ"ל: "וממלחמת מצוה לע"ד אין ללמוד כלל, דע"כ עניני הכלל דמלחמות יוצאים הם מכלל זה דוחי בהם, שהרי גם מלחמת רשות מותרת היא, ואיך מצינו היתר להכניס נפשות רבות בסכנה בשביל הרווחה, אלא דמלחמה והלכות צבור שאני. ואולי הוא מכלל משפטי המלוכה, שהיו ודאי רבים ונמסרים באומה, כמו שכ' הרמב"ם פ"ג דמלכים ה"ח דאין רשות למלך להרוג אלא בסייף, וכן שאין לו כח להפקיר ממון ואם הפקיר הו"ל גזל, וכמו הרוגי מלך נכסיהם למלך (סנהדרין מ"ח ב') ופסקה הרמב"ם שם, וכל אלה ועוד כיו"ב הם שרידים שנשארו לנו ממשפטי המלוכה3, שהם אינם ע"פ גדרי התורה של הלכות יחיד (ובמק"א בארתי, שגם אלה יש להם מקור בתורה, אלא שדרכי הדרשה בזה נמסרו לכל מלך כבינתו הרחבה, ומשו"ה צריך שיכתוב לו שני ס"ת, וכ"א לשם קדושה מיוחדת, ועל הס"ת ששייך לכל בן ישראל נאמר לבלתי רום לבבו ולבלתי סור וגו' אעפ"י שבס"ת דמצד המלוכה מלך פורץ לעשות לו דרך ואין מוחין בידו), ומהם ג"כ דיני המלחמה, בין מלחמת מצוה ובין מלחמת רשות, וא"א ללמוד מזה למקום אחר".
למדנו מדבריו שלמלך דינים שלו, והוא עצמו יכול ללומדם מן התורה, כאשר אחד מן הדינים הוא דיני מלחמה והוא בעצמו הקובע את הדינים לפי הבנתו ולימודו. ולמלך זכות להוציא את העם למלחמת רשות על אף שאין שום איום על ישראל. וכידוע במלחמה יש נופלים וחללים.
מקור נוסף ללמוד הוא משבועות (לה ע"ב): "דאמר שמואל: מלכותא דקטלא חד משיתא בעלמא לא מיענשא".
וכתב בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ג סי' ק): "במסכת שבועות ד' ל"ה ע"ב אמרינן: אמר שמואל מלכותא דקטלא חד משיתא [באנגריא דעבודת המלך, רש"י] לא מיענשא שנאמר כרמי שלי לפני, האלף לך שלמה למלכותא דרקיעא ומאתים לנוטרים את פריו למלכותא דארעא [לרבנן, הניחם ויעסקו בתורה אחד מששה שבהם, רש"י] וכותבים התוס', דבהוצאת למלחמת הרשות קאמר, ומבאר המהרש"א כוונת דברי התוס', דלשון דקטלא לא משמע להו באנגריא כפרש"י, אלא דקטלא ממש, ומשמע להו דבמלכי ישראל איירי קרא, ובהוצאה למלחמת הרשות, דבמלחמת מצוה כתיב לא תחיה כל נשמה".
"למדנו מזה שהמלכות או הכח השולט בעם ואחראי לבטחונו רשאי להכניס עם רב לסכנת מלחמה, ואפילו במלחמת הרשות, שהיא, כפי שמגדירה הרמב"ם בפ"ה ממלכים ה"א: – המלחמה שנלחם המלך עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו. [אמנם בכל צריך שתהיה המגמה והמחשבה כדי להרים דת האמת למלאות העולם צדק ולשבור זרוע הרשעים ולהלחם מלחמות ה' וכדמבאר הרמב"ם בפ"ד ממלכים ה"י יעו"ש]".
וא"כ, אם המלך יכול להוציא את העם למלחמה עד כדי נפילת ששית מהציבור במלחמה! ק"ו שהוא יכול לפקוד על נהלים שלדעתו אם אין מקיימים אותם מסכנים את הציבור, ואין הוא צריך לתת דין וחשבון מדוע הוא סבור לעשות כך.
דוגמא נוספת לכח המלכות בציוויי מלחמה: הרמב"ם (הל' רוצח ושמירת הנפש פ"א הי"ג) פסק: "כל היכול להציל באבר מאיבריו ולא טרח בכך אלא הציל בנפשו של רודף והרגו הרי זה שופך דמים וחייב מיתה אבל אין בית דין ממיתין אותו".
וכתב האור שמח: "ודע שמש"כ רבינו כל היכול להציל כו' ה"ז שופך דמים וחייב מיתה, אבל אין ב"ד ממיתין אותו, נראה דוקא היכי שרודף שלא ברשות, הא פנחס שבא להרוג זמרי, כיון שיש לו רשות, וזמרי יכול להציל את עצמו באחד מאיבריו של פנחס והרג לפנחס, נהרג עליו, דכיון דיש לפנחס רשות להרגו לא אבד פנחס את נפשו במה שהיה באופן שזמרי יכול להציל את עצמו באחד מאיבריו של פנחס. ולפ"ז א"ש השמועה דאבנר (שם מ"ט ע"א) שהקשה ראב"ד בהלכות מלכים פ"ט (ה"ד), משום שצ"ל שהיה להן רשות לעשות מלחמה ללמד בני יהודה קשת מדין המלוכה, לכן אמר ישחקו הנערים לפנינו, א"כ היה לעשהאל רשות להרוג את אבנר, ואבנר היה יכול להציל את עצמו באחד מאיבריו שלו (=של עשהאל), לכן נהרג אמאי דהרג לעשהאל, ובזה א"ש דברי ירושלמי פרק א' דסוטה מפני מה נהרג אבנר על שעשה דמן של נערים שחוק כו', פירוש שע"י שהתיר זה מדין מלוכה, א"כ שפיר נהרג על שהרג לעשהאל שרדף אחריו, שהיה יכול להצילו באחד מאיבריו".
למדנו מדברי האו"ש שהמלכות ע"י שרי הצבאות (=אבנר ויואב) מותר לה להתיר אימונים אף כאלה שיכולים להרוג אחד את השני, (ורק מי שיכול להציל את חברו באחד מאבריו ולא הציל נהרג על כך), ואותם שנהרגו בבריכה בגבעון (שמו"ב ב, טז) מצד עיקר הדין אין דמיהם תלויים באבנר.
עוד למדנו שהבקורת על אבנר והסיבה שנהרג אינה על כך שאימֵן את חייליו באימון שיכול להרוג, אלא על כך שלקח אימון כזה שהוא מלא סכנת חיים והפכו ל'הצגה'-משחק. היינו, הכח שביד המלך גדול מאד לגזור אף על פעולות שיכולות להרוג את חייליו, ועל כן עליו לנצלם רק לטובת האומה ופעולתה בעולם, אבל לא לשום צורך עצמי.
דוד המלך (שמו"ב פי"א פס' טו-יח) פוקד לגרום להריגת אוריה החתי: "ויכתב בספר לאמר הבו את אוריה אל מול פני המלחמה החזקה ושבתם מאחריו ונכה ומת. ויהי בשמור יואב אל העיר ויתן את אוריה אל המקום אשר ידע כי אנשי חיל שם. ויצאו אנשי העיר וילחמו את יואב ויפל מן העם מעבדי דוד וימת גם אוריה החתי. וישלח יואב ויגד לדוד את כל דברי המלחמה".
הבקורת על דוד אינה על כך שגרם להריגת אוריה החתי – זה בסמכותו. אלא הבקורת שהשתמש בסמכותו לצרכיו הפרטיים ולא לצרכים לאומיים4.
למדנו שסמכות המלך במלחמה גדולה מאד, הוא רשאי לצוות על פעולות הגורמות למות חיילי ישראל, ואין זו רצחנות ח"ו במידה ועושה כן אך ורק לטובת העם ולא לטובתו האישית.
ב. כשאין מלך – למי הסמכויות החריגות
נשאלת א"כ השאלה, כשאין מלך למי נמסרו הסמכויות היתרות הללו של צוים ופקודות לטובת הציבור, שלעתים אינם כדיני יחידים, אלא מתאימים למצב העם בכללו לפי צורך השעה והמקום.
כתב בשו"ת משפט כהן (סי' קמד, טו): "וחוץ מזה נראים הדברים, שבזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה הם ג"כ מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכיות של המשפטים ליד האומה בכללה. וביחוד נראה שגם כל שופט שקם בישראל דין מלך יש לו, לענין כמה משפטי המלוכה, וביחוד למה שנוגע להנהגת הכלל".
ועוד שם: "ומ"מ הסברא קימת, דלענין משפט המלוכה, שנוגע להנהגת הכלל, ודאי גם שופטים מוסכמים ונשיאים כלליים במקום מלך הם עומדים".
מצד זה, אין יותר ממלחמה שהיא שייכת למצב הכללי באומה. ולכן הנהגת המדינה הנותנת הוראות לצבא או הנהגת הצבא המופקדת על המלחמה היא קובעת את פקודותיה לטובת הכלל, על אף שהם אינם מתאימים להלכות פיקוח נפש הרגילים ולעתים יש בהם פגיעה ביחיד.
המנהיגות המוציאה למלחמה היא המלכות והבי"ד של אותה שעה – "ויפתח בדורו כשמואל בדורו". ואפילו אין המנהיג גדול הדור כיון שהוא מוציא את העם למלחמה על כתפיו רובצת כל האחריות אבל יש בידיו כל הסמכות להורות על פעולות אלו ואחרות אפילו אותן המסכנות חלקים מעם ישראל.
וכן הציץ אליעזר שהזכרנו דבריו לעיל מבאר: "למדנו מזה שהמלכות או הכח השולט בעם ואחראי לבטחונו רשאי להכניס עם רב לסכנת מלחמה".
וכך כותב הרב זצ"ל במשפט כהן (סי' קמו, טו-א): "יש מהראשונים, שבקשו לישב הזרות בעובדא דבת יפתח, שהי' ממשפט המלוכה שישמור מוצא שפתיו, ביחוד ברבים ובענין כללי, וזה דוחה אפילו שפיכות דמים. אלא שהי' תרעומת על פינחס על שלא התיר נדרו, שאז לא הי' בזה נגד כבוד הנימוס המלכותי, כיון שהיא הלכה רווחת בישראל. ועי' במד"ר ס"פ בחוקתי, ודהתו"ס תענית ד' ד' ע"א ד"ה והיינו. ומסייע קצת לזה לשון אני מלך, שאמר יפתח על עצמו, בלשון המד"ר הנ"ל, אעפ"י שלא הי' כ"א שופט, והיינו שענין זה יסוד וכח קיומו הוא מצד הנימוס המלכותי שבו. ובמ"ר קוהלת פ"י פט"ו הלשון הוא אני ראש וקצין, ולא לשון מלך כבמד"ר ויקרא הנ"ל. ובאמת בויקרא קאי הדרשה אפרשת איש כי יפליא נדר, ובכללות הפרשה יש ג"כ הפסוק כל חרם אשר יחרם מן האדם, שלדעת הרמב"ם הנ"ל הוא על כחו של מלך, ובכה"ג שייכא יותר מליצת מלך"...
וכן במעשה פילגש בגבעה גם המלחמה על בנימין וגם המלחמה על אנשי יבש שלא באו למלחמה היא מכח גזירת הציבור, והענישה היא חמורה ביותר מכח זה, על אף שלא היתה אז מלכות בישראל.
וכן גדעון כמפקד הצבא מעניש את אנשי סוכות ופנואל כאמור בשופטים (ח, יג-יז): "וישב גדעון בן יואש מן המלחמה מלמעלה החרס. וילכד נער מאנשי סכות וישאלהו ויכתב אליו את שרי סכות ואת זקניה שבעים ושבעה איש. ויבא אל אנשי סכות ויאמר הנה זבח וצלמנע אשר חרפתם אותי לאמר הכף זבח וצלמנע עתה בידך כי נתן לאנשיך היעפים לחם. ויקח את זקני העיר ואת קוצי המדבר ואת הברקנים וידע בהם את אנשי סכות. ואת מגדל פנואל נתץ ויהרג את אנשי העיר".
וכן יפתח הורג מאנשי אפרים אשר נלחמים בו.
ג. דיני ציבור לעומת דיני יחיד
כשמתבוננים, רואים שדיני פיקוח נפש בציבור שונים לגמרי מפיקוח נפש של יחיד. ולעתים מותר ליחיד לסכן עצמו כדי לבצר ולחזק את כוח הציבור על אף שבדיני יחידים אין שום מקום להסתכנות, ולעתים מותר לציבור לסכן את היחידים לשם שמירת הכלל.
מסירות הנפש של היחידים על הציבור בישראל היא ענין מיוחד שנוצר מן המהות המיוחדת של הציבור בישראל, היחידים במלחמה הם מעין אברי הציבור ולכן מסירות הנפש הגדולה.
וחומרא גדולה בדיני מלחמה שכל סטיה מהראוי וכל חטא הופכים את החוטא לרודף של כלל הציבור, אשר דינו מיתה.
הנצי"ב בהעמק שאלה (שאילתא קמב, ט) דן על המובא בב"ב (כא): "דכתי' כי ששת חדשים ישב שם יואב וכל ישראל עד הכרית כל זכר באדום כי אתא א"ל דוד אמאי לא קטלת להו לנקבות א"ל דכתי' תמחה את זָכָר עמלק א"ל דוד אנן זֵכֶר קרינן, אזל בעייה לההוא דאקרייה, א"ל: היכי אקריתן? א"ל: זָכָר, שלף ספסירא למיקטליה, א"ל: כתי' ארור עושה מלאכת יי' רמיה. א"ל: שבקיה לההוא גברא דמסתייה דקאים בארור, אמר ליה יואב: כתיב ארור מונע חרבו מדם וקטליה".
ודן לפי גירסא זו מצד איזה דין הרגו. וכותב: "וכל זה הוא מדין רודף וכהא דתנן בסוטה פ' משוח מלחמה, וכל המבקש לחזור הי' הרשות בידו לקפח את שוקיו דרודף הי' נהרג אפילו היה בלא כוונה כדאיתא בסנהדרין דע"ב גבי קטן, וע"ע ב"ק דקי"ז ההוא מעיקרא רודף הוי. וה"נ אין רודף גדול מזה שיכשלו כלל ישראל במלחמה, והיינו טעמא דיואב שלא היה נזהר הרב בדבר כזה השייך למלחמת ישראל, וכל הנוגע לסדרי מלחמה בכלל פ"נ הוא דמי יודע מה יולד יום, מש"ה כשביקש הרב דלישבקיה דלוקמיה בארור, כמו אם היה מכשיל את התלמיד בדבר איסור בעלמא שאינו חייב מיתה, לא ציית ליה יואב מסיפיה דהאי קרא ארור מונע חרבו מדם, כיון שאותו הענין הגיע לחיוב מיתה שהיה גורם מכשול לכלל ישראל".
"וזה ענין מה שאמרו ב"ר וב"ג ליהושע כל איש אשר ימרה את פיך ולא ישמע את דבריך לכל אשר תצונו יומת רק חזק ואמץ. ולכאורה אמאי הוא חייב מיתה הרי לא היה יהושע מלך אלא שופט. ותו מה זה ענין המלוכה לב"ר וב"ג הא זה תלוי בדעת כל ישראל. אלא כ"ז הי' שייך לדבר המלחמה באשר הוא היה המצביא את הכל למלחמה ומנהיג מלחמה בשעתו דומה למלך תמיד. והיינו דאי' בסנהדרין סופ"ו דמכאן נ"ל דמורד במלך במיתה. ואלו היה מי ממרה פיו באשר ישלחנו ירף לבב יהושע ואין לך כושל (=מכשול) לכלל ישראל במלחמתם עם הכנענים יותר מזה ונמצא הוא רודף וחייב מיתה. וזהו שסיימו את דבריהם רק חזק ואמץ דמש"ה ימיתוהו רק כדי שיתחזק לבבו, ובשביל שהמה היו החלוץ למלחמה להם היה נאה ומוכרח לומר כן".
למדנו מדברי הנצי"ב שחטא בדיני מלחמה הופך את החוטא – אף בשוגג – לרודף של כלל ישראל, מצד תוצאות מעשיו ודינו מיתה! ונראה שלא רחוק הדבר שאם המלכות/מדינה סוברים שבמצבים מסוימים אדם נהפך להיות רודף של כלל הציבור מותר להן אף לצוות להורגו.
ונראה להלן את המצב שחטוף חי מכניס את המדינה כולה למצב של איבוד עשתונות או לחץ פנימי וצבורי גדול מאד (ראה מלחמת לבנון השניה...).
ככלל ענייני ציבור לא נדונים לפי פיקוה"נ של יחידים, וביזוי המדינה יש לה חשיבות לעתים יותר מפיקו"נ של היחיד. כדברי דוד עוד בטרם היותו מלך (שמו"א יז, כו): "ויאמר דוד אל האנשים העמדים עמו לאמר מה יעשה לאיש אשר יכה את הפלשתי הלז והסיר חרפה מעל ישראל כי מי הפלשתי הערל הזה כי חרף מערכות אלהים חיים".
דוד דוחה את ה'שכר' למחרף מערכות אלקים חיים5. ולכאורה הרי רק מדובר על חרפות וגידופים ע"י גוי וכי מותר למסור את הנפש על כך?
במדרש תנחומא (לך לך, ז) מובא עפ"י המסופר בשמואל ודה"י: "ד"א חרב פתחו רשעים, זה חנון בן נחש, כיון שמת אביו שלח דוד לנחמו, מה עשה חנון, נטל עבדי דוד ועשה אותם פרדיגמטא (פי' ליצנות) שנאמר ויקח [חנון] את עבדי דוד [ויגלח את חצי זקנם ויכרות את מדויהם בחצי וגו'] (ש"ב י ד). מיד שלח לארם נהרים והשכיר מהם שלשים ושנים אלף רכב, חוץ מכמה אוכלוסין שהיה לו, ויבואו ויחנו על מידבא, א"ל הקדוש ברוך הוא רשע בחרב פתחת, תבא חרב בלבו של אותו האיש, שנאמר חרבם תבא בלבם, מיד עמדו יואב ואבישי והרגו כל האוכלוסין"...
דוד המלך מוציא את ישראל למלחמה הורג אלפי לוחמים מהצד השני וכנראה גם מישראל נפלו – על כך שביזו את שלוחיו לניחום אבלים! הרי לא פגעו בגופם ובנפשם אלא בעיקר ביזו אותם כשלוחי מלכות ישראל, ואעפ"כ משום כבוד מלכות ישראל הוא יוצא למלחמה כה אכזרית.
נראה שהיסוד הוא הבנת כבוד מלכות ישראל וכבוד ישראל בעולם, שהיחידים בישראל מישראל מצווים עליה והמלך מותר להוציא את ישראל למלחמה בגללה. ועל כן דוד המלך מוציא את ישראל למלחמה. מצידו הפרטי דוד כותב על עצמו 'ואנכי תולעת ולא איש' אבל על כבודם של ישראל אין שום ויתור ולכן דוד הורג כל אותם אוכלוסים.
בילקוט שמעוני (שמו"א רמז קב) מסופר: "וירץ איש בנימין מן המערכה. זה שאול. ר' לוי בר' סימון ורבנין, ר' לוי אמר ששים מיל הלך שאול באותו היום במערכה היה ושמע שנשבו הלוחות והלך וחטפן מיד גלית ובא, ורבנין אמרין ק"פ מיל במערכה היה וברח לשילה ושמע שנשבו הלוחות וחטפן מיד גלית ובא".
שאול מסכן את עצמו לשם הצלת לוחות הברית שלא יפלו ביד גויים. וכי מצד איזה דין זה, הרי סו"ס אלו לוחות ולא אדם חי, אלא כיון שהם ליבם של כלל ישראל, לשם הצלתם מיד נכרים מותר להסתכן.
אנשי יבש גלעד (שמו"א לא, ח-יג) מחרפים נפשם כדי להביא את גופתו של שאול המלך (ללא ראשו!) לקבורה.
"ויהי ממחרת ויבאו פלשתים לפשט את החללים וימצאו את שאול ואת שלשת בניו נפלים בהר הגלבע. ויכרתו את ראשו ויפשיטו את כליו וישלחו בארץ פלשתים סביב לבשר בית עצביהם ואת העם. וישמו את כליו בית עשתרות ואת גויתו תקעו בחומת בית שן. וישמעו אליו ישבי יביש גלעד את אשר עשו פלשתים לשאול. ויקומו כל איש חיל וילכו כל הלילה ויקחו את גוית שאול ואת גוית בניו מחומת בית שן ויבאו יבשה וישרפו אתם שם. ויקחו את עצמתיהם ויקברו תחת האשל ביבשה ויצמו שבעת ימים".
ולכאורה, מי התיר להם להסתכן בשביל להביא גופת המלך לקבורה, וכי מותר להסתכן לשם כך?! אלא כבוד המלך הוא כבוד ישראל, ואם מבזים את מלך ישראל מבזים את כל עם ישראל.
את הירידה במדרגת החיים של עם ישראל לעומת חיי היחיד קשה מאד להעריך. אנו רואים במעשים המפורטים לעיל שלשם חיי העם בצורה תקינה ושמירה על ערכי חייו מותר אף למסור את הנפש. מלחמה היא פעולה לאומית, כל עם ישראל נידון כמקשה אחת, ולכן אין שיקולי פיקו"נ של יחיד עומדים נגד המטרה הכללית של הנצחון של העם כולו, כל חייל נכנס אפילו על מנת למסור את נפשו, והוא יהיה שותף לנצחון בחייו או במותו, ולכן אם מותו מקדם את הנצחון של עם ישראל – המדינה והעם יכולים לדרוש ממנו את זאת.
ד. השיקולים הלאומיים לנוהל חניבעל
נראה שמלבד עצם הסמכות של המדינה ושל הצבא לתת פקודה מעין זו של 'נוהל חניבעל' יש מחשבה נכונה ותועלת לאומית גדולה מאד בכך. אירוע חטיפה בימינו היא פעולה המשפיעה על כל המדינה ובלשון המומחים 'פיגוע אסטרטגי'. בניגוד לתקרית מקומית אפילו יש בה אבידות לעם ישראל, היא מסתיימת והשפעתה על הלך הרוח וירידתו בעם ועל המדינה קטן יחסית. הרי חטיפת חייל או אזרח חי מעיבה על המדינה כולה, מקלקלת את שיקול הדעת של ההנהגה, היא מנוף לחץ, כביכול מוסרי, על מנהיגי המדינה שהרי שבי קשה מכל, כדברי התלמוד בבבא בתרא (ח ע"ב):
"אמר ליה רבא לרבה בר מרי: מנא הא מילתא דאמור רבנן דפדיון שבוים מצוה רבה היא? א"ל, דכתיב: והיה כי יאמרו אליך אנה נצא ואמרת אליהם כה אמר ה' אשר למות למות ואשר לחרב לחרב ואשר לרעב לרעב ואשר לשבי לשבי, ואמר רבי יוחנן: כל המאוחר בפסוק זה קשה מחבירו. חרב קשה ממות – אי בעית אימא: קרא, ואי בעית אימא: סברא; אי בעית אימא סברא, האי קא מינוול והאי לא קא מינוול; ואבע"א קרא יקר בעיני ה' המותה לחסידיו. רעב קשה מחרב – איבעית אימא סברא, האי קא מצטער והאי לא קא מצטער; איבעית אימא קרא, טובים היו חללי חרב מחללי רעב. שבי קשה מכולם, דכולהו איתנהו ביה".
וא"כ ע"י אמצעי התקשורת של ימינו ותנועות המחאה למיניהן, ההשפעה של הלחץ לשחרור ועימה ביזוי המדינה הם חתירה תחת כח השלטון. מחד, נפילה ברוח העם מלבד שהיא בעצמה מורידה מאד ויש בה קלקול גדול, לעתים היא גורמת שיוצאות הוראות המסכנות יחידים אחרים. ומאידך, היכולת של מנהיגי המדינה לעמוד מול לחצים היא קשה מנשוא, ועל כן קברניטי המדינה מתפתים לכל מיני החלפות שבויים למיניהן, ביניהם מחבלים אשר יחזרו להרוג ולפגוע ביהודים. נמצא שהמציאות של שבוי חי בידי ארגוני מחבלים היא מצב קשה מאד למנהיגות של מדינת ישראל.
כל הסיבוכים הללו נמנעים ברגע שברור לכל שהחטוף הרוג, אין לחץ משפחתי ותקשורתי על מנהיגי המדינה, כבוד המדינה לא נרמס עד עפר, וכל האבדות בגוף ונפש של אותם המחבלים המשוחררים נמנע. וא"כ יש מקום רב מאד למנהיגי המדינה לפקוד על הריגת חטופים אף ע"י צה"ל, כדי למנוע כל אפשרות לכל הסיבוך העצום של העם כולו. אמנם הורגים בידים אדם מישראל, אולם מוציאים את כל מדינת ישראל מהסכמים מבזים ומשחרור מחבלים ורציחות שיבואו בעטיין. וכיון שהמדובר במלחמה שבה כל יחיד יורד לה אפילו על מנת ליהרג, ובזמן מלחמה שיקולי פיקו"נ משתנים, יש מקום גדול מאד לפקודה מעין זו, כדי לא להוריד רוחנית את כל העם, ולגרור את כל העם למצב כה קשה.
ה. התאבדות כדי לא ליפול חי בידי אויב
האם לְחֲטוּף מותר להתאבד כדי לא ליפול חי בידי אויב, או לדוגמא מרגל ישראלי שנפל בידי אויב האם מותר ליטול נפשו בידיו. ואם כן, יש מכאן ראיה שמותר לפקוד על 'נוהל חניבעל' גם מצד דיני פיקו"נ. מפני שהנזק הנגרם לעם כתוצאה מנפילת שבוי חי, עולה על ערך חייו הפרטיים.
נטען ע"י השוללים את 'נוהל חניבעל' שאף על מעשהו של שאול המלך יש מחלוקת. גם אם יש מחלוקת על כך הרי הדבר ברור כי לפי הקו המרכזי בפוסקים היה מותר לשאול להתאבד.
בתורת האדם לרמב"ן (שער הסוף – ענין ההספד) כתב: "וכן מצינו בגדול שאיבד עצמו לדעת מפני האונס שמספידין אותו כגון שאול מלך ישראל שאבד עצמו אלא שהיה אבודו מותר לו, כדאמרינן בבראשית רבה (פל"ד) אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם, יכול אפילו נרדף כשאול ת"ל אך, לפיכך לא היה בכלל מאבד עצמו לדעת ונענשו עליו כשלא הספידוהו כראוי, כדאמרינן ביבמות (ע"ח ב') ויאמר ה' על שאול ועל בית הדמים. על שאול שלא נספד כהלכה וכו'".
וכן הרא"ש (מו"ק פ"ג סי' צד) הביא: "וכן מצאנו בגדול שאבד עצמו לדעת מחמת שמפקירין אותו כגון שאול מלך ישראל שאבד את עצמו לדעת אלא שהיה איבוד מותר לו כדאיתא בבראשית רבה ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם יכול אפילו נרדף כשאול תלמוד לומר אך לפיכך לא היה בכלל מאבד עצמו לדעת ונענשו עליו במה שלא הספידוהו כדאיתא ביבמות (דף עח ב) ויאמר ה' אל שאול ואל בית הדמים על שאול שלא נספד כהלכה".
וכן כתבו: המאירי (מועד קטן כט ע"א), רבינו ירוחם (תואו"ח נכ"ח ח"ב), מנורת המאור (פ"ו, המצוות עמ' 502), טור (יו"ד סי' שמה), רדב"ז (הל' אבל פ"א הי"א), ב"י (יו"ד סי' שמה), לבוש (יו"ד סי' שמה ס"ג), פרישה (ס"ק ג).
וכך פסק השולחן ערוך (יו"ד סי' שמה ס"א): "וכן גדול המאבד עצמו לדעת, והוא אנוס כשאול המלך, אין מונעין ממנו כל דבר".
והעיר הש"ך (ס"ק ו): "שהרג את עצמו לפי שראה שהפלשתים יעשו בו כרצונם ויהרגוהו".
ובביאור הגר"א (יו"ד סי' שמה ס"ק ה) באר: "וכן גדול כו'. ממ"ש בפ' הערל (ע"ח ב') שנענשו על שלא הספידו על שאול כמ"ש בב"ר פ' נח יכול אפילו נרדף כשאול ת"ל אך".
הראשונים והאחרונים מדגישים שהיה מותר לו ליטול את נפשו, ואינו נחשב מאבד עצמו לדעת, מחשש שיתעללו בו לפני שיהרגוהו, וכיון שאינו מאבד עצמו לדעת נענשו ישראל על שלא הספידוהו כראוי למלך ישראל.
אמנם הים של שלמה (ב"ק פ"ח סי' נט) כתב: "ומ"מ אם מתיירא שלא יענו אותו על יהודים אחרים. ויאבדו ח"ו כמה נפשות מישראל. כמו שיש מקצת מושלים על דבר שקר, שמענין יהודי אחד על הכלל. ואחד יאבד בעו"ה הרבה, מותר להרוג בעצמו, ואולי שאול ע"ה כיון על זה שנפל על חרבו (ש"א ל"א, ד'). שסבר אם יפול חי בידם יתעללו בו, ויענו אותו. ומסתמא בני ישראל לא יכולים לראות ולשמוע בצרת המלך, ולא יעמדו על נפשם מלנקום נקמתו ולהצילו. ויפלו כמה רבבות מישראל. והוא כבר ידע שנגזרה עליו הגזירה, שלא ימלט מהם. ועל זה אמר קרא, פן יבואו הערלים ודקרני, כלומר, שבסוף ידקרוני, וממיתים אותי, ויתעללו בי קודם מיתה, ולפקוח נפש אחרים מותר לחבול בעצמו. וגם אפשר משום כבוד מלך משוח ה'. שאין ראוי שימות בידי הערלים, ויעשו בו מיתת עינוי ובזיון, והוא חילול ה' בדת אמונתנו". והביא דבריו השבות יעקב (ח"ג סי' י).
וא"כ המהרש"ל מכניס כאן חשבון צבורי שמותר בכך מצד פיקוח נפשם של אחרים או מצד כבוד אחרים אף להרוג חטוף שאין אפשרות להצילו. הוא אינו רוצה להסתמך על ההפקר שהיו נוהגים בו אלא על האיום בנפילת רבים מישראל או מצד חילול השם.
וא"כ לכאורה לגבי סתם אדם הוא חולק שאסור לו ליטול נפשו בכפו. אולם אף הוא טוען שאם יש בכך מכשול לרבים שיהרגו כתוצאה מנפילתו בשבי מותר לו ליטול נפשו בכפו. וא"כ לפחות לגבי שאלה דידן יש מכאן ראיה ברורה, שראוי להנהגת המדינה לפקוד על נוהל מעין זה, כדי שלא יהרגו רבים מישראל, כפי שחזינו בכל החלפות השבויים עם ארגוני המחבלים למיניהם.
ו. האם ניתן לראות שבוי ביד מחבלים כרודף
בעקבות שיחות עם תלמידי חכמים הועלתה השאלה האם ניתן להגדיר שבוי ביד ארגוני מחבלים כרודף של עם ישראל בכך שיהרגו רבים כתוצאה מנפילתו בשבי, או בפעולות לשחרורו או בשחרור מחבלים שימשיכו ברציחותיהם. (כוונת רדיפה ודאי שלא קיימת אולם גם לקטן הרודף את אמו ביציאתו ממעיה אין כוונת רדיפה ובכ"ז בעצם מעשהו הוא נחשב רודף, עי' בסימן הבא.)
ולכאורה צריך לשאול שנראה כי רק מחוייב מיתה כשבע בן בכרי נחשב רודף. הרי מן הרמב"ם (הל' יסודי התורה פ"ה ה"ה) משמע שאפילו אם ייחדוהו אינו נחשב רודף, וז"ל הרמב"ם: "וכן אם אמרו להם עובדי כוכבים תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם, יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל, ואם יחדוהו להם ואמרו תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם, אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם, ואין מורין להם כן לכתחלה, ואם אינו חייב מיתה יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל". ובמקרה של שבוי הוא ודאי שאינו מחוייב מיתה מצד שייחדוהו וכד'.
אלא נראה שהתמיהה מן הרמב"ם אינה נכונה. השאלה עליה דן הרמב"ם היא האם האיום של האויב על הכלל הופך יחיד שייחדוהו לרודף את שאר הציבור (כשם שבנשים כאשר ייחדו אחת לטומאה). אבל ברור שהאויבים מגדירים אותו כרודף בגלל האולטימטום שהציבו לציבור. בשאלה שלפנינו האיום על הרבים אינו נובע מפעולה חיצונית שאינה תלויה במוגדר כרודף כמו במקרה ברמב"ם אלא בעצם זה שהצלתו ע"י הרבים תגרום לפגיעה ביחידים מן הציבור בעקיפין ולכן המציאות מגדירה אותו כרודף.
כך כותב המלבי"ם (שופטים טו, יא) לגבי שמשון: "הלא ידעת כי מושלים בנו פלשתים. כי הדין הוא שעכו"ם שאמרו תנו לנו אחד מכם ונהרגנו לא ימסרוהו (לדעת הרמב"ם) אא"כ חייב מיתה כשבע בן בכרי, ר"ל אף שאינו חייב מד"ת רק מדין המלכות, וכן אם היה רודף רבים שע"י יגיע סכנה לכלל ישראל שאז מוסרים אותו אף שלא יחדוהו (כמ"ש הט"ז ביו"ד סי' קנז)"...
וא"כ ניתן שקברניטי המדינה או מפקדי הצבא יגדירוהו כרודף על אף שאין שום חטא מצידו.
ז. כל דמי ישראל תלויים בצוארו
הבאנו לעיל דברי הנצי"ב שכל חטא במלחמה היא רדיפה של עם ישראל, אם בהזכרת עוונם ואם בגרימה לפחד ואימה בישראל עד כדי תבוסה במלחמה. הרודף, הסביר הנצי"ב, הוא אף קטן ואף שלא בכוונה. שבוי חי בידי ארגוני מחבלים הוא רודף של עם ישראל. הוא גורם להשפלת כל צבא ישראל, ולביזוי מנהיגיהם. וכשם שכל חייל מצווה שלא לגרום לפחד וליראה בעם ישראל מאויביו כך גם השבוי החי מצווה בכך. וכשם שרודף יכול להיות אפילו עובר במעי אמו שרודף את אמו, ודוחים את נפשו מפני נפש אמו, ומחתכים אותו במעי אמו קודם שיצא לאויר העולם, אף שאין לו רצון לרדוף ואינו מתכוין לכך. כן חטוף אף שודאי אינו רוצה לפגוע בכל ישראל, עצם מציאותו חי בידי ארגוני מחבלים יוצרת את רדיפתו את עם ישראל.
הרמב"ם (הל' מלכים פ"ז מסביר את פעולתו של הירא ורך הלבב: "וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם, ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצוארו, ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו, הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר ולא ימס את לבב אחיו כלבבו, והרי מפורש בקבלה ארור עושה מלאכת ה' רמיה וארור מונע חרבו מדם"...
ולכן אם ברח מהמערכה לשוטרים מאחרי מערכי המלחמה רשות להרגו כאמור (שם, הלכה ד): "ומעמידין מאחור כל מערכה ומערכה שוטרים חזקים ועזים, וכשילין של ברזל בידיהם, הרוצה לחזור מן המלחמה הרשות בידן לחתוך את שוקו, שתחלת נפילה ניסה"...
כן הדבר אף בשבוי חי בידי ארגוני מחבלים, הוא גורם שעם ישראל כולו לא יוכל לעשות מלחמה בכל לבו ונפשו וגורם לנפילת רבים מישראל במלחמה. ולכן מותר לפקוד עליו במקרה כזה לאבד עצמו לדעת, וכן מותר לתת פקודה מלחמתית להורגו.
מסקנות
א. הדיון התורני על 'נוהל חניבעל' היה ממבט דיני נפשות פרטיים, וצריך לדון עליו מצד דיני נפשות של ציבור.
ב. למלך ולמנהיגות ציבורית סמכויות לצוות על דיני נפשות בזמן מלחמה עד כדי הוצאה למלחמת הרשות ולגרום להריגת ששית מהעם, ובודאי זכותה לקבוע כעין 'נוהל חניבעל'.
ג. ישנם שיקולים כבדים מאד להתיר 'נוהל חניבעל' כדי להציל את המדינה כולה ממוקש כלל לאומי.
ד. מי שאיבד עצמו לדעת כדי שלא יסבול עינויים אין מונעים ממנו כל הלכות אבלות.
ה. מי שאיבד עצמו לדעת כדי למנוע אבדות נוספות בעם ישראל אין מונעים ממנו כל הלכות אבלות6.
ו. מי שנפל בשבי חי לידי ארגוני מחבלים הוא רודף של עם ישראל, ומותר לפקוד עליו לאבד עצמו לדעת או להורגו.
תשובת הרב הגאון יעקב אריאל – רב העיר רמת-גן
באשר לנוהל חניבעל חרף כל סברותיך, קשה מאוד לומר שמלך רשאי להרוג בידיים ישראל ע"מ להציל ישראלים אחרים. מאי חזית?
להתאבד במצב כזה מותר כי האדם מנדב את עצמו להצלת אחרים, ומצינו התר התאבדות במקרים חריגים כשאול ושמשון ועוד.
אך קשה מאוד להתיר למלך להרוג ישראל בידיים.
תגובת המחבר
1. מצינו אצל דוד שהוא מורה להרוג את אוריה בגרמא ולא על כך היתה הבקורת עליו.
2. הפקודה אינה על איש מסויים אלא על מצב מסויים, שהמלך שוקל וסובר שיש כדאיות לכלל האומה בכך. (בלשון המומחים אירוע אסטרטגי).
3. הפקודה היא משום שיגרום להריגת נפשות רבות אחרות מישראל – כפי שהמהרש"ל באר לגבי שאול המלך.
4. במלחמה, לענ"ד, אין סברת מאי חזית. הרי מכניסים יחידה לספק נפשות כשברור שחלקם לא ישובו חיים, כדי להציל את כלל המערכה, ומדוע נפריד מצב מלחמתי מסויים ממצב אחר?
5. חלק מההתנגדות לנוהל חניבעל היא בגלל הפגיעה באוכלוסיית אויב ("בלתי מעורבים") והם לדעתי בכלל לא צריכים להילקח בחשבון.